שתי תביעות בית דין לעבודה

פסק דין 1. התובע בתיק שבפנינו הגיש למעשה שתי תביעות, הראשונה בתיק נו3/1086/, והשניה בתיק נז3/503/. התובע הגיש בקשה לאיחוד דיון בשני התיקים ובתאריך 10.3.97 ניתנה החלטה על ידי השופט הראשי מיבלום ז"ל כי שני התיקים יאוחדו וישמעו על ידי השופטת ורבנר (תיק נז12/2083/). התובע הגיש בקשה לתיקון כתב תביעה וב"כ הנתבע הודיע לבית הדין במעמד הדיון ב- 18.5.97, כי אינו מתנגד להגשת כתב תביעה מתוקן וכי הוא מבקש 30 יום להגשת כתב הגנה מתוקן. נתייחס להלן לעילות התביעה כמפורט בכתבי הטענות המתוקנים. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי עבד אצל הנתבע מ- 12.85 ועד 15.9.96 וכי התפטר מעבודתו עקב הרעת תנאים או עקב נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. התובע תבע בכתב התביעה המתוקן השלמת הפרשות לקרן פנסיה, תשלום תוספות של וותק, כלכלה, אי העדרות, ביגוד ותוספת אישה. כמו כן תבע התובע כי יופרשו עבורו תשלומים לקרן השתלמות וכן טען כי חישוב ימי החופשה שנטל היה שגוי וכי מגיעים לו עוד 210 שעות חופשה עבור 7 השנים האחרונות לעבודתו. התובע אף תבע תשלום עבור נסיעות לתקופה של 5 שנים אחרונות וכן תבע תשלום עבור שעות קיץ. בכתב התביעה טען התובע כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנין והעבודות הציבוריות. התובע טען כי הגיש תביעה בהתייחס לכל העילות דלעיל וכי מאז הגשת התביעה השתנה היחס כלפיו (והתובע השתמש בביטוים שאין מקומם בכתבי בי-דין). התובע גם טען כי שכרו שולם לו מדי חודש באיחור וכי לאור כל אלה הוא טוען כי הוא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין. הנתבע בכתב ההגנה המתוקן טען כי הוא מפנה לכתב ההגנה שהוגש בתחילה ומוסיף וטוען כי התובע רצה להפסיק את עבודתו וניסה לאלץ את הנתבע לשלם לו פיצויי פיטורין. הנתבע טען כי אינו חבר בארגון הקבלנים ועל כן הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליו. הנתבע הוסיף וטען כי התובע לא עבד אצלו כמנהל עבודה, כי הנתבע הפריש עבור התובע לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין מדי חודש וכי אין הוא חייב בהשלמת הפרשות לקרן. באשר לנסיעות טען הנתבע כי התובע נסע בהסעה מסודרת של רפא"ל מדי יום ועל כן אין הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה, וכי לפחות אחת לשבוע קיבל התובע רכב מטעם המעביד לצורך נסיעה. באשר לתוספות השכר השונות טען הנתבע כי התובע אינו זכאי להן, כי התוספות נכללו בשכרו ולחילופין כי התוספות אינן מהוות מרכיב לענין ההפרשות לקרן הפנסיה. באשר לדמי החופשה טען הנתבע כי מלוא החופשה השנתית שולמה לתובע כחוק ובאשר לשעות קיץ טען הנתבע כי התובע אינו "עובד בנין" כמשמעו בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה. יש לציין כי התובע הגיש בתחילה את תביעתו כנגד הנתבע וכנגד קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין, אולם התובע הודיע כי הוא מסכים למחיקת הקרן ובתאריך 19.5.97 ניתנה על ידינו החלטה כי הקרן נמחקת מכתב התביעה בתיק שבפנינו. בטרם ניתן פסה"ד, נפטר אחד מנציגי הציבור אשר ישב במותב, מר בלבול ז"ל, ולאור הסכמת הצדדים ובהמשך להחלטתנו מתאריך 24/7/00, מונה נציג ציבור אחר במקומו. 2. בטרם נדון בעילות תביעתו של התובע אחת לאחת נבהיר כי רשימת המוסכמות והפלוגתאות הינה כמפורט בפרוטוקול הדיון מתאריך 27.3.97 וכי לאחר מועד זה ולאחר שהתובע הגיש בקשתו לתיקון כתב תביעה, הגיש התובע פירוט פלוגתאות מטעמו, אשר אין בו איזכור לתביעה לפיצויי הלנה. גם לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים, ובעת קיום הדיון המוקדם ב- 26.10.97, לא ביקש ב"כ התובע הוספת פלוגתא לרשימת הפלוגתאות. רק בתאריך 8.12.98, לאחר שהנתבע כבר העיד, נזכר ב"כ התובע להגיש בקשה להוספת פלוגתא. לאחר קבלת תגובת הנתבע, ניתנה על ידינו החלטה מנומקת בתאריך 22.12.98 אשר בה קבענו כי האיזון הנכון בין הוספת פלוגתא בשלב זה שלאחר שמיעת עדויות התובע והנתבע, דהיינו באיחור, לבין מתן אפשרות לתובע להשמיע את כל טענותיו, תהא האפשרות ליתן לתובע להוסיף פלוגתא ולחייבו בהוצאות. יחד עם זאת ציינו כי אם יודיע התובע שהוא חוזר בו מבקשתו להוספת פלוגתא, על מנת לחסוך את הצורך בישיבת הוכחות נוספת, לא יחוייב התובע בהוצאות ולא תתקיים ישיבה נוספת. ב"כ התובע הודיע לבית הדין ב- 27.12.98 כי הוא חוזר בו מבקשתו להוספת פלוגתא, דהיינו התובע העדיף שלא להוסיף פלוגתא המתייחסת לפיצויי הלנה ובכך לחסוך לעצמו הוצאות וכן לחסוך את הערכת הדיון בתיק ואת הצורך בקביעת דיון או דיונים נוספים לעניין זה. בנסיבות אלה לא ברור לנו כלל כיצד יכול ב"כ התובע להתייחס לעילות תביעה אשר לגביהן לא נקבע כי הינן בגדר פלוגתאות, ואשר לגביהן לא נתאפשר לנתבע להביא ראיותיו במידת הצורך, וזאת מאחר והתובע חזר בו מבקשתו. 3. האם חלות על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה או הוראות צו ההרחבה? א. בהסכם הקיבוצי הכללי לעובדים בענף הבניה והעבודות הציבוריות, נקבע כי ההסכם יחול על כל קבלן, בונה וחברה קבלנית שהינם חברים בארגון מקומי של קבלנים ובונים. בעניננו ציין הנתבע בכתב ההגנה כי אינו חבר בארגון הקבלנים, וכך אף העיד הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו. (סעיף 2 לנ4/). התובע לא הוכיח לבית הדין כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חל על הצדדים, ולמעשה מסיכומי התובע עולה כי התובע נטש את טענתו שההסכם הקיבוצי חל על הצדדים והוא טוען למעשה רק כי הוראות צו ההרחבה על ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חלות על הצדדים. ב. לאור האמור לעיל הננו קובעים כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות אינו חל על הצדדים אולם חלות עליהם הוראות צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות. הנתבע לא העלה בפנינו טענה של ממש מדוע לא יחולו הוראות צו ההרחבה, ועבודות אינסטלציה (שרברבות) הינן חלק מהעבודות המבוצעות בענף הבניה, ואשר עליהן חל צו ההרחבה. 4. האם התובע היה בגדר מנהל עבודה אצל הנתבע כמשמעות מונח זה בצו ההרחבה? א. בצו ההרחבה, בפרק ז' שבו, נקבעו הדרגות השונות לעובדים, מפועל בלתי מקצועי ועד עוזר מנהל עבודה. המעבר בין הדרגות השונות החל מדרגה י' (שהיא למעשה דרגה 7 בהתאם להוראות הצו) מותנה בשנת לימודים ראשונה בקורס למנהלי עבודה ועמידה בבחינות, ובדרגות מעבר לכך יש צורך בלימוד שנת לימודים שניה בקורס מנהלי עבודה. כמו כן צויין בצו ההרחבה כי חובת הוכחת הוותק בסוג מקצועי לענין האמור באותם סעיפים הדנים בהשתלמות מקצועית מוטלת על העובדים. בנוסף לדרגות אלה קיימת התייחסות בפרק ו' לצו ההרחבה לענין מנהלי עבודה תוך התייחסות לסיווג מנהלי עבודה והגדרות מקצועיות. ב. התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו (ת1/) העיד כי הוא עובד בעבודות בנין החל מ- 1962 וכי עבד בשרברבות כמנהל עבודה בחב' חרות בע"מ, לפני עבודתו אצל הנתבע. מעיון באישור חב' חרות בע"מ וכן מתשובות בכתב שנשלחו על ידי נציג החברה עולה כי סיווג התובע בדרגת מנהל עבודה 1+ על ידי חב' חרות בע"מ היה סיווג לצורכי שכר בלבד, וכי אין לחב' חרות בע"מ מסמך כלשהו המצביע על כך שלתובע היתה השכלה מקצועית של מנהל עבודה בעת שעבד בחב' חרות. נציג חב' חרות אף מסר לבית הדין כי התובע התקבל לעבודה בחרות בחודש 11.62 כשרברב וסיים כאחראי על קבוצת עובדים ב- 30.5.80. בנסיבות אלה כאשר הדירוג בחב' חרות היה דירוג פנימי של חב' חרות לצורכי שכר לא ניתן ללמוד בהכרח על כך שאכן יש לסווג את התובע כמנהל עבודה אצל הנתבע, ויש לבדוק את מהות העבודה שביצע בפועל עבור הנתבע לענין סיווגו. ג. התובע המציא לנתבע תעודת מקצוע ממשרד העבודה ועל פיה מקצועו שרברב, אולם אין לתובע תעודה של מנהל עבודה. (עיין נ1/). ד. התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו העיד כי התקבל לעבוד אצל הנתבע כמנהל עבודה, הגם שהתובע מודה כי לא היו לנתבע עובדים רבים נוספים מלבד התובע, אלא שלטענתו הוא היה מנהל העבודה מאחר והיה בעל המקצוע בשטח. התובע גם העיד כי השכר שסוכם עמו בתחילת עבודתו עלה באופן ניכר על השכר שהיה צריך לשלם למנהל עבודה בהתאם להסכם הקיבוצי ולצו ההרחבה, ובהתאם למקובל לגבי שכר עבודה של מנהל עבודה. (סעיף 2 ג' לתצהיר התובע ת1/). בניגוד לעדות התובע, העיד הנתבע כי העסק אשר בבעלותו נוהל עד שנת 1989 על ידי אביו במשותף עמו ולאחר מכן נוהל העסק על ידי הנתבע בלבד. הנתבע העיד כי התובע התקבל לעבודה בשנת 1985 בתפקיד של שרברב ולא בתפקיד של מנהל עבודה וכי היקף העבודה אצל הנתבע אינו מצדיק קיומו של מנהל עבודה נוסף מלבד הנתבע עצמו. (עיין סעיף 4 לנ/4). נציין רק כי התובע בעדותו במסגרת חקירתו הנגדית הודה כי הנתבע ואביו של הנתבע כאחד קיבלו אותו לעבודה (עמ' 15 שורה 2 לפרוטוקול), כך שהנתבע יודע ויכול להעיד על אשר סוכם עם התובע בעת קבלתו לעבודה. התובע גם הודה בחקירתו הנגדית כי לעיתים היה הוא העובד היחיד אצל הנתבע וכי במשך רוב תקופת עבודתו היו 2 עובדים נוספים מלבדו, ואין המדובר בעסק שמעסיק עובדים רבים, ואף אין המדובר בעסק שמעסיק, בדרך כלל, למעלה מעובדים ספורים בלבד. (עיין עמ' 15 שורות 3-7 לפרוטוקול). התובע הודה בחקירתו הנגדית כי היה מקבל את הוראות העבודה מהנתבע, ולעיתים ישירות מהמפקח. בנסיבות אלה איננו סבורים כי התובע הוכיח ששימש מנהל עבודה אצל הנתבע, התובע לא הוכיח כי יש לו תעודת סיווג מקצועית כמנהל עבודה ואף לא הוכיח כי בעסק בסדר גודל של הנתבע יש צורך במנהל עבודה, והננו מאמינים לעדות הנתבע כי לא סוכם עם התובע שיתקבל כמנהל עבודה, אלא התובע התקבל כשרברב בעל מקצוע, וככזה סמך עליו הנתבע. מטבע הדברים ומאחר והתובע היה הותיק והמקצועי מבין העובדים של הנתבע, הרי בהעדר הנתבע הורה התובע ליתר העובדים מה עליהם לעשות (עיין לדוגמא בעדותו של מר פרוספר בעמ' 22 לפרוטוקול, וכן בעדותו של מר מלול בעמ' 41 לפרוטוקול). היותו של התובע הותיק והמקצועי בין יתר עובדי הנתבע, כאשר המדובר במספר קטן של עובדים, ולעיתים רק בתובע עצמו, לא הופכת את התובע למנהל עבודה. מר מלול הכיר את התובע עוד לפני שהתובע החל לעבוד אצל הנתבע, ואז עבד התובע כקבלן משנה עבור חב' אחים סורק בע"מ, שמר מלול הינו מנהל העבודה בה. בתקופה מאוחרת יותר בה עבד התובע אצל הנתבע, עבד התובע עם עובדים אחרים של הנתבע בביצוע עבודות אינסטלציה, אולם גם בהתאם לעדותו של מר מלול המדובר בכל היותר ב- 3-4 עובדים. הנתבע העיד בפנינו כי הקשר המקצועי שלו בקשר לעבודה עם חב' סורק לא היה עם מר מלול אלא עם מפקחת בשם גב' שלח. הנתבע גם העיד, ועדותו מהימנה עלינו, כי הוא בעצמו היה עובד עם הפועלים, לפחות בתקופה שעד שנת 1989. כאשר הנתבע לא היה מגיע לאתר העבודה, או שהיה במילואים וכיוצב', התובע היה אחראי על יתר העובדים ועל ביצוע העבודה בהיותו הפועל הותיק בהשוואה ליתר פועליו של הנתבע. הנתבע העיד כי לא היה לו צורך במנהל עבודה כאשר מדובר בעסק המעסיק על פי רוב 2-3 פועלים ולא יותר מכך, שכן העסקת מנהל עבודה בסוג כזה של עסק אינה ריווחית. עדות הנתבע לעניין זה מהיימנה עלינו ועל כן תביעת התובע להכיר בו כמנהל עבודה כמשמעות מונח זה בצו ההרחבה נדחית. 5. האם זכאי התובע לתוספות שכר בהתאם להוראות צו ההרחבה? א. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי לא קיבל תוספות שכר שונות המגיעות לו בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין, החל על הצדדים. התובע בכתב התביעה התייחס לתוספות הבאות: ותק, כלכלה, מענק אי העדרות, ביגוד, תוספת אישה. הנתבע טען כי התובע קיבל שכר הגבוה מעבר לשכר המינימום שהיה אמור לקבל בהתאם להוראות צו ההרחבה, וכי שכר שקיבל כלל בתוכו את כל התוספות המגיעות לתובע בהתאם לצו ההרחבה. הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות קובעות כי עובד זכאי לתוספת ותק (סעיף 1 (א) לפרק ג'), לתוספת בעבור אישה (סעיף 1 (א) לפרק ג'), כאשר על מרכיבים אלה יש להוסיף תוספות יוקר ותוספות שכר החל מ- 1/3/98. סעיף 6 (א) לפרק ג' לצו קובע את הזכאות לדמי כלכלה. סעיף 9 לפרק ג' לצו דן בזכאות באשר לבגדי עבודה, אם כי הסעיף אינו דן בפידיון זכות זו. באשר לתוספת אי העדרות, תוספת זו מופיעה בפרק ג' להסכם הקיבוצי בענף הבנייה אולם לא נכללה בצו ההרחבה, שכן בצו ההרחבה תוספת זו מוזכרת רק באשר לעובדים בשכר חודשי (פרק ו' לצו ההרחבה - סעיף 2 הדן בתנאים סוציאליים לכל העובדים בשכר חודשי), סעיף 2 (ב) בסיפא של הסעיף בהתייחס לאש"ל כלכלה ותשלום אי העדרות ושם רק מדובר על העדכון של הסכומים, לא מצאנו מקור ממשי לחבות לשלם לתובע, אשר קבענו כי לא היה מנהל עבודה, את תוספת אי ההעדרות, למעט הסכמת הנתבע לשלם לו תוספת זו, והתשלום בפועל בוצע לפי הסכמה ועל כן הננו קובעים כי התובע לא הוכיח לביה"ד כי הוא זכאי לתשלום עבור המרכיב תוספת אי העדרות בסכומים העולים סכומים שקיבל בפועל. ב. כאשר משווים את השכר שקיבל התובע עם השכר שהיה אמור לקבל בהתאם לתעריפים הנקובים בצו ההרחבה, לרבות כל התוספות הכוללות תמריץ אי העדרות, בהתאם להסכמה בין הצדדים, תוספת כלכלה, תוספת אשה וכו' מסתבר כי התובע קיבל שכר העולה על שכר הבסיס בתוספת כל התוספות הנ"ל. עיין והשווה את הטבלה שהגיש התובע והמתייחסת לתעריפי שכר לאחר 1.95 (נ2/) לתלוש השכר של התובע לחודש 1.95 (מצוי במסגרת תלושי השכר ת7/). התובע קיבל תשלום העולה אף על הסכום שהיה אמור לקבל לו היה מדורג כמנהל עבודה בדרגה הגבוהה ביותר, (4470 ש"ח ששולמו בפועל בהשוואה ל- 4101 ש"ח בנ2/), ואין ספק כי התובע קיבל שכר העולה על השכר כולל כל התוספות שהיו אמור לקבל כעובד רגיל, שאינו מנהל עבודה, וכבר קבענו לעיל כי התובע לא היה מנהל עבודה אצל הנתבע. גם השוואת שכרו של התובע, כמפורט בתלוש ת3/, לשכרם של עובדים בהתאם לטבלאות השכר בענף הבנין, לתקופה מ- 8.96 ואילך, (נ3/), מראה כי התובע השתכר שכר העולה על שכר הבסיס בצירוף כל התוספות הכוללות תמריץ אי העדרות, כלכלה ותוספת אשה. יחד עם זאת הסכמה מלכתחילה לשלם לתובע שכר הגבוה מהשכר התעריפי המפורט בצו ההרחבה, אינה מוכיחה כי היתה הסכמה בין הצדדים לכלול את כל המרכיבים בשכרו של התובע, אלא שמלכתחילה כנראה כישוריו של התובע והמצב בשוק הצדיקו תשלום הגבוה מהמינימום המפורט בצו ההרחבה. ג. בדב"ע מט3/118/ ג'מאל פטאפטה נ' ממתיהו ליפשיץ בע"מ (עבודה ארצי כרך א' (1) 465) נפסק: "תוספת שכר ותוספת יוקר המשתלמים על פי צו הרחבה הן בידיעת בית הדין (ר' דב"ע מט/ 3-16, אגודת השומרים בע"מ - עייאדה, פד"ע כ' 213, 216), על פי צו הרחבה בדבר תוספת שכר שפורסם בילקוט הפרסומים התשמ"ד, עמ' 2564 היה על כל מעביד בענף הבניה לשלם לעובדו תוספת שכר בשיעור של 8% על השכר המשולב החל מיום 1.3.1984. כמו כן, על פי צו הרחבה בדבר תוספת היוקר שפורסם בילקוט הפרסומים התשמ"ה, עמ' 1288 היה על כל מעביד בענף הבניה לשלם לעובדו תוספת יוקר בשיעור 13% על השכר המשולב החל מיום 1.11.1984. תשלומים אלה הם, כאמור, על פי צוי הרחבה שהם נורמות חקיקתיות מיוחדות ושבית הדין נדרש לאכיפתן. ניתן להבין על כן את הטבלה שצורפה לכתב התביעה והמפרטת את תוספת השכר ותוספת היוקר שלגביהן ניתנו צוי הרחבה בשנים 1984 ו- 1985. משטוען עובד כי הוא לא קיבל תוספת שכר או תוספת יוקר שמקורן בצו הרחבה, על המעביד להראות כי אכן מילא חובתו החוקית ושילם תוספות אלה ". כמו כן קיימת התייחסות לאפשרות לכלול תוספות שונות בשכר בדב"ע תשן1/7/ אלייקים עדי נ' אוריינט קולור בע"מ, פד"ע כג' 45. באותו מקרה חתם עובד עם קבלתו לעבודה כי ידוע לו שמרכיבי השכר של משכורתו החודשית ברוטו כלולים תשלומים עבור דמי הבראה ודמי נסיעות וכי הוא מסכים לכך, אולם לאחר מכן הגיש העובד תביעה וטען כי מגיעים לו הפרשים עבור נסיעות. ביה"ד הארצי לעבודה התייחס להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר האוסר שכר כולל בהתייחס לגמול עבור עבודה בשעות נוספות או במנוחה שבועית וכן בהתייחס לתשלום דמי חופשה, תמורת חופשה או פידיון חופשה. ביה"ד פסק כי האיסור בסעיף זה על שכר כולל מתייחס אך ורק לשני נושאים כמפורט לעיל ועל כן אין מניעה להסכים כי השכר יכלול מרכיבי שכר אחרים. ובלשון ביה"ד: "מערכת חוקי העבודה, בתחום המשפט המגן, הגבילה בצורה משמעותית את חופש ההתקשרות החוזית.... כל זאת מתוך מודעות לכך שחופש ההתקשרות החוזית הינו מאבני היסוד של דיני החוזים.... אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה חופש זה מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה - כל זאת כמובן בתנאי שזכויותיו של העובד מכוח חוק, הסכם קיבוצי, או צו הרחבה לא תפגענה, ולענייננו שכרו והוצאות הנסיעה המגיעים לו...". באותו עניין אף נפסק שכאשר מדובר בתוספת שהוסכם בין המעביד לבין העובד כי תכלל ב"שכר כולל", הרי העובד צריך להוכיח כי לא כך נהג עימו המעביד. אף על פי כן עולה מפסה"ד כי כולו מבוסס על אותה הסכמה שהיתה במקרה ההוא, בין העובד למעביד על הכללת דמי הנסיעה בשכר הכולל. בדב"ע 3/63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב' 91 בעמ' 95 נפסק תוך התייחסות לפסה"ד בעניין הדי נ' אוריינט קולור כי ההסכמה בנוגע להכללת דמי נסיעה בשכר הכולל חייבת להיות מפורשת וחד משמעית. במקרה של בובליל נפסק: "לפיכך במקרה שלפנינו אין להכליל את דמי הנסיעה להם זכאית המערערת מכוח צו ההרחבה במשכורתה הכוללת". השאלה הנשאלת לענייננו הינה האם הוכיח הנתבע קיומה של הסכמה בתחילת עבודתו של התובע לכך שכל התוספות המפורטות בצו ההרחבה תכללנה בשכרו הכולל, והאם הוכיח הנתבע כי מילא את חובתו החוקית בתשלום תוספות אלה. מחומר הראיות שבפנינו, עולה כי הנתבע לא הוכיח שבתחילת עבודתו של התובע אצלו סוכם על שכר הכולל את כל המרכיבים המפורטים בצו ההרחבה בענף הבניה, והתובע אף לא נחקר באשר לקיומו של סיכום כזה. הנתבע עצמו בעדותו כאשר נשאל על תוספת ותק השיב: "באשר לתוספת ותק, אני לא יודע מה זה." (עמ' 30 שורה 15 לפרוטוקול). וכאשר נשאל בנוגע למרכיב הכלכלה וכן למרכיב המכונה "תוספת אישה" השיב: "את הסכום של כלכלה, אני קבעתי על דעת עצמי. אני לא קבעתי את הסכום של דמי הכלכלה בהסתמך על צו ההרחבה. אני לא יודע מה זה "תוספת אישה". (עיין עמ' 30 שורות 23-25 לפרוטוקול). משאלה הם פני הדברים והנתבע אף לא טען בתצהירו, או בעדותו בפנינו, כי היה סיכום מלכתחילה עם התובע ששכרו יכלול את התוספות השונות בהתאם לצו ההרחבה, וכאשר עולה שהנתבע אף לא יודע באילו תוספות מדובר, קשה לומר, וזאת בלשון המעטה כי היתה ההסכמה הנדרשת בין הצדדים על מנת שהמרכיבים המפורטים בצו ההרחבה יכללו בשכר הכולל של התובע, וזאת בהתאם לקריטריונים המפורטים בפסיקה כאמור לעיל. ד. לאור האמור לעיל הננו קובעים כי התובע זכאי לתוספות המפורטות בצו ההרחבה בענף הבנייה והכוללות תוספת כלכלה אשר תחושב לגבי התובע כפועל רגיל ולא כמנהל עבודה, וכאשר תוספת זו תחושב בהפחתת הסכומים ששולמו לתובע כמפורט בתלושי השכר במרכיב הכלכלה, תוספת ותק אשר תחושב בהתאם להוראות צו ההרחבה ותעודכן בהתאם לותק של התובע ובעידכוני תוספת היוקר ותוספת השכר. מאחר ותוספת זו אינה מפורטת כלל בתלושי השכר, אין מה להפחית באשר לתוספת זו. תוספת אישה אשר תחושב בהתאם להוראות צו ההרחבה. אף תוספת זו אינה מפורטת בתלושי השכר והיא תחושב במלואה בלוא הפחתה כלשהי. באשר לתוספת אי העדרות, התובע לא הוכיח לביה"ד כי הוא זכאי לסכומים העולים על הסכומים שקיבל בפועל. באשר לביגוד התובע הודה כי קיבל לעיתים תשלומים עבור ביגוד (עיין עמ' 16 לפרוטוקול), ומכל מקום המדובר בזכות נלווית שהתובע לא הוכיח מקום לפדיונה. בדב"ע לז3/131/ ד"ר פאולינה קלר נ. האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט' 305, בעמ' 312 - נאמר: - "זכות נלווית במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר בזכות לכסף או לשווה כסף , כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה - LABOUR COST, אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר עבודה במובן הצר של המלה, הינו - תמורה בעד עבודה שנעשתה..... המושג זכויות נלוות כולל מגוון של טובות הנאה שלהן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג, והן "חופשות" למיניהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד מעבד, "משכורת 13", מענקי חגים, "הטבות בעין - כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד, כיסוי הוצאות השתלמות, כיסוי הוצאות לרכישת ספרות מקצועית, "השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד" וכיוצא באלה. המשותף לכל אלה הוא שהם באים למטרה מסויימת, או מטעם מסויים, שאין הם קשורים ישירות בעצם ביצוע העבודה, אלא רק "נלווים" לה. ... כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא "פדיון" הזכות. אותו "פדיון" אינו הכלל, והוא בא רק מכח הוראה שבחוק או מכח הוראה מפורשת במקור הזכות החוזית....." אשר על כן לעניין ביגוד איננו מחייבים את הנתבע בתשלום. ה. לאור האמור לעיל יגישו הצדדים תחשיב ההפרשים המגיעים לתובע בגין תוספת כלכלה, תוספת ותק, תוספת אישה, במידה והצדדים לא יגיעו ביניהם להסכמה, והנתבע יגיש תחשיב השונה מתחשיב התובע שפורט על ידי התובע, ימנה ביה"ד מומחה חשבונאי אשר הצדדים ישאו בשלב ראשון בשווה בעלות שכרו. נציין, כי לפחות לכאורה צודק התובע בטענתו שהנתבע לא הגיש חישובים סותרים, אלא שחישובי התובע צריכים להיות מבוססים על היותו פועל רגיל ולא על היותו מנהל עבודה. 6. האם הופרש עבור התובע כדין לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין: א. התובע טוען כי היה צריך להפריש מכל שכרו לרבות מהמרכיבים של רכב, פרמיה ומענק אי העדרות לקרן הביטוח (עיין עמ' 17 שורות 19-20 לפרוטוקול). צו ההרחבה בענף הבניין קובע בפרק ד' כי על המעביד להפריש לקרן, לרבות במרכיב הפנסיה המקיפה, 18.1% משכרו של העובד. סעיף 2 ג (ד) קובע כי דמי הגמולים יופרשו גם בגין המרכיבים של דמי הבראה, חופשה, ותק וחגים (עיין פסטרנק מהדורה 99 בפרק 18.1.9, בעמ' 8). מתוך ה- 18.1% שעל המעביד להפריש, 12% הינם עבור פנסיה מקיפה כמפורט בסעיף 3 לפרק ד' לצו. השכר המשולב של התובע כולל גם את מרכיבי תוספת הותק ותוספת האישה. התובע לא הוכיח לביה"ד כי הנתבע היה צריך להפריש לקרן על המרכיבים של תמריץ אי העדרות או כלכלה. ב. התובע טען הן בכתב התביעה והן במעמד ניסוח המוסכמות והפלוגתאות כי המרכיבים בשכרו המכונים רכב ופרמיה הינם מרכיבים פקטיביים המהווים למעשה חלק מהשכר הרגיל, ואשר אף עליהם היה צריך להפריש לקרן הביטוח והפנסיה. הנתבע טען במעמד ניסוח המוסכמות והפלוגתאות כי מרכיב הרכב מופיע בתלוש שכן לתובע ניתן רכב המעביד, ומרכיב הפרמיה מופיע על ביצוע עבודות מיוחדות. הגם שחייבנו את הנתבע להודיע לביה"ד בתוך 30 יום מה- 27/3/97 על אלו עבודות מיוחדות שולמה הפרמיה, לא נמצא פירוט כזה בתיק ביה"ד. הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו (נ4/) אינו מתייחס למהות המרכיבים של רכב של פרמיה. הנתבע בתצהירו העלה טענה סתמית כי התובע קיבל את מלוא ההפרשה לקרן הפנסיה, אולם לא מצאנו הבהרה בתצהיר עבור מה שולמה הפרמיה והוכחה כי המדובר בתוספת התלויה בתנאי או במצב והוא הדין באשר לרכב. יתר על כן, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי התשלום המכונה רכב היה תשלום קבוע וגלובלי בלא קשר לימי עבודה ולהוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית שכן התובע בפועל נסע בהסעה של רפא"ל (עיין עמ' 30 שורות 5-6 לפרוטוקול). כמו כן העיד הנתבע באשר לפרמיה "התשלום פרמיה הוא הטבה לפועל, התובע קיבל את מרכיב הפרמיה בלא קשר לימי העבודה.... הפרמיה היתה חלק מהשכר אני לא יודע אם בכל החודשים הסכומים היו אותו דבר.... אני לא יודע מדוע לא הפרשתי לתובע על מלוא הסכום...." (עיין עמ' 30 שורות 8-15 לפרוטוקול). מאחר והנתבע לא הוכיח לביה"ד כי תוספת הפרמיה ותוספת הרכב היו תלויות בתנאי ובמצב כלשהם, והמדובר בתוספות קבועות ובסכומים קבועים ששולמו לתובע כעולה מתלושי השכר ת7/, הרי טענת התובע כי סכומים אלה מהווים חלק משכרו הרגיל, בדין יסודה, וטענות ב"כ הנתבע בסעיפים 2 ו3-, עמודים 7-9 לסיכומים, מקובלות עלינו. יחד עם זאת, והגם שאין ספק שלעניין חישוב פיצויי פיטורין יש לקחת בחשבון גם את המרכיבים של תוספת הפרמיה ותוספת הרכב המהוות חלק משכרו הרגיל של התובע, עדיין נותרה השאלה על אילו מרכיבים היה הנתבע מחוייב להפריש לקרן הביטוח והפנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה. ג. מעדותו של מר יצחק כהן שהיה מנהל זכויות חברים בסניף חיפה של קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין עולה כי הפרשות המעביד - הנתבע לקרן לא היו על כל מרכיבי השכר של העובד - התובע. מר כהן העיד כי לא הוא היה הגובה הספציפי של התשלומים מהנתבע והוא אינו יודע האם הנתבע הפריש לפי גובה המשכורת התואמת את הטבלאות בהתאם לצו ההרחבה, אולם מר כהן יכול היה להעיד שהפרשה לא היתה לפי גובה השכר בפועל. מר כהן אף הבהיר כי אותן טבלאות שכר הכוללות את תוספות היוקר מהוות שכר מינימום מבחינת החובה להפריש על שכר זה, אבל ניתן להפריש על שכר משולם בפועל הגבוה משכר זה. מר כהן טען כי המעביד אינו יכול להפריש על שכר הנמוך מהשכר ששילם בפועל. (עיין עמ' 20 שורות 28-30 לפרוטוקול). מר כהן הגיש לביה"ד פירוט של העברות מידי חודש בחודשו - ת9/, אולם כאשר בודקים את תלושי המשכורת של התובע אל מול ההפרשות לקרן, נמצא כי הדיווח באשר לגובה המשכורת, כפי שדווח על ידי המעביד לקרן הביטוח, ואשר על פיו נקבעה גובה ההפרשה לקרן, היה נמוך מהרשום בתלוש השכר. (עיין לדוגמא בחודש 12/94 שבו הסכום לגביו קיימת הצהרת המעביד הינו 2,384 ש"ח בעוד שבתלוש השכר רשומה משכורת של 3,378 ש"ח. מר כהן העיד כי יש להפריש לקרן סכומים בהתאם לגובה המשכורת בתלוש השכר, ובאם הדיווח מוטעה אכן קיימים הפרשים המגיעים לעובד. ד. הנתבע הגיש את פירוט ההפרשות שביצע לקרן הביטוח כפי שנרשמו אצלו בהתייחס לשנים 1995-1996, עיין בנ5/, וכאשר משווים את האמור בת9/ לאמור בנ5/ קיימת אי התאמה. בשל אי התאמה זו ועל מנת לחסוך הגעתו של נציג הקרן פעם נוספת לביה"ד, נקבע על ידינו, ובהסכמת הצדדים, כי יופנו לנציג הקרן שאלות בכתב (עיין בהחלטה בעמודים 43-45 לפרוטוקול, ועיין גם בהחלטה בעמ' 27 לפרוטוקול). מר קנובלר נציג הקרן חזר בתשובתו על עדותו של מר כהן וציין כי המעביד היה מעביר רשימה ובה צויין שכרו של העובד, סכום ההפרשה של המעביד, וסכום ההפרשה של העובד, כאשר הגביה שבוצעה על ידי הקרן בוצעה בהתאם לדווח המעביד. מר קנובלר אף ציין בתשובותיו כי: "לקרן אין ידיעה אודות השכר של העובד זולת הדיווח של המעביד, כך שאם המעביד מדווח לקרן אודות שכר נמוך מהשכר המשולם בפועל, לקרן אין אפשרות לדעת זאת". (עיין בתשובות שנתקבלו בביה"ד בתאריך 2/3/99). מר קנובלר הוסיף בתשובותיו כדלקמן: 1. על השאלות המתייחסות לחובת המעביד להפריש כספים לעובד מעבר לטבלאות השכר ולתעריפים שנקבעו על ידי האיגוד המקצועי, השיב מר קנובלר כי אין בתקנות הקרן התייחסות לשאלות אלה וכל שנאמר הוא שביטוח מעל הדירוג התעריפי מצריך הסכמת הקרן. 2. כמו כן הובהר כי המעביד - הנתבע דיווח על שכר אולם לא דיווח על דרגת התובע בדירוגו. מתשובותיו של מר קנובלר אף עולה כי הקרן היתה מקבלת הפרשות של המעביד המתייחסות לשכר העולה ב- 1,500 ש"ח על הדירוג הגבוה ביותר בהתאם לטבלאות השכר, שכן סכום זה לא עלה על התקרה שלגביה גובה הקרן. (תשובה לשאלה ז'). בדב"ע מו 3/24/ יוסף ראובן נ' סולל בונה בע"מ נדון עניין הפרשות על מרכיב שכונה "שעות נוספות", הגם שהיה למעשה חלק מהשכר הרגיל, ואשר לגביו לא היתה הפרשה לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין. באותו פס"ד נקבע כי ההסכם הקיבוצי מחייב הפרשה לפי תעריפי שכר העבודה שנקבעו על ידי מרכז הסתדרות פועלי הבניין, ואף נוסח ההסכם הקיבוצי כיום מדבר על שכר עבודה יומי חודשי וקבלני לפי שכר העבודה שנקבע על ידי הצדדים להסכם הקיבוצי. באשר לשכר העודף שם, נפסק: "אין זה מקרה של רכיבי שכר שלגביהם הסכימו הצדדים להסכם הקיבוצי כי מעביד אינו חייב להפריש לקרן הביטוח. מדובר כאן בתשלום עודף, חלק מהשכר הרגיל שהמשיבה הגדירה כ"תוספת" והוא מחוץ להסכם הקיבוצי ונוסף לשכר שנקבע לפי ההסכם הקיבוצי. על כן סעיף 14 אינו חל על התשלום בגין 1.7 שעות נוספות ליום." לאור קביעה זו חוייב המעביד לשלם פיצויי פיטורין על אותו מרכיב של תוספת שכונה "שעות נוספות" אולם היה בפועל חלק מהשכר הרגיל בלא להחיל לגביו את הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין. גם בבג"צ 513/87 יוסף ראובן נ' ביה"ד הארצי לעבודה נפסק: "אין ההסכם הקיבוצי אוסר תשלום עודף על השכר שנקבע על ידי מרכז ההסתדרות וחובתו להפריש סכומים לקרן כדי להבטיח (בין היתר) פיצויי פיטורין היא "לפי שכר עבודתו כאמור לפרק ג' בהסכם זה". הווה אומר לפי השכר שקבע מרכז ההסתדרות. יחד עם זאת, לא נאמר בהסכם הקיבוצי שבכך יצא המעביד ידי חובתו לשלם פיצויי פיטורין על כל תשלום עודף על השכר הקבוע. תשלום כזה אינו כשלעצמו פסול, ואין אומנם חובה לבצע בגינו הפרשות לקרן הביטוח, אך אם אין עושים כן, ברור ששומה להשלים את מה שהצטבר בקרן על ידי הוספת פיצויי פיטורין לפי חוק הפיטורין בגין אותו תשלום עודף". (עיין כיום בנוסח בסעיף 2 (א) לפרק ד' של ההסכם הקיבוצי, ובוודאי שהוראות צו ההרחבה לא יקבעו תנאים העולים על האמור בהסכם הקיבוצי, ומלשון ההסכם הקיבוצי אין חובה להפריש מעבר לשכר של העובד בהתאם לסוגו המקצועי ולשכר המפורט בפרק ג'). עולה מהאמור לעיל, כי גירסת הנתבע על כך שהיה צריך להפריש לקרן במרכיב הפנסיה אך ורק לגבי השכר המינימלי הקבוע בצו ההרחבה ובטבלאות השונות המתעדכנות מעת לעת, בהתאם לסוגו ולדרגתו של התובע, בתוספת המרכיבים המתווספים לשכר הבסיס בהתאם להוראות צו ההרחבה, היא הפרשנות הנכונה והראויה שיש ליתן לצו ההרחבה. נוסיף ונציין כי הסכם פנסיה בענף הבנייה המבהיר הפרדה זו בין משכורת תעריפים ולבין משכורת שאינה תעריפית, נחתם ב- 4/97 והוגש לרישום ב- 5/98, (ומכל מקום הסכם זה אינו רלוונטי לגבי הצדדים בתיק שבפנינו שכן יחסי עובד ומעביד ביניהם הסתיימו לפני כניסתו לתוקף של הסכם זה). גם מעיון בתקנות קרן הפנסיה המקיפה שצורפו לתיק ביה"ד עולה כי הגדרת שכר הינה בהתאם לסיווג המקצועי על ידי הסתדרות פועלי הבניין וכי בפרק הרביעי הדן בשיעור הגמלה באחוזים קיימת הגדרה מהו השכר הקובע, ובאשר לשכר יתר, שהינו מעבר לטבלת השכר של ההסתדרות, קיימת אפשרות שהקרן תתחשב בו בתנאי ששולמו אחוזי הקרן מחלק זה בהתאם להסכם מיוחד בין המעסיק לבין הקרן. נציין כי הסכם מיוחד כזה לא הוכח בתיק שבפנינו, כך שהתובע לא הוכיח כי הנתבע היה מחוייב להפריש לקרן, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מעבר לשכר התעריפי, ובהתאם לשכר בפועל. ה. בתאריך 12/7/98 שלח ב"כ הנתבע מכתב למר יצחק כהן בו ביקשו להסביר את הסתירה בין ת9/ ל- נ5/ ובתשובה מטעם הקרן הובהר כי בפלט המחשב של הקרן - ת9/ באים לידי ביטוי הפרשות המעביד והעובד בגין פנסיה מקיפה, בעוד שהמעביד הפריש כספים נוספים המיועדים לקרנות הדדיות אחרות כגון: קרן נכות מקצועית, קרן מחלה, קרן סמינרים ועוד. ו. לאור האמור לעיל, הננו קובעים כי הנתבע לא הפריש לקרן בהתאם לגובה השכר בפועל ששילם לתובע, לרבות המרכיבים של רכב ופרמיה, וכן יתר המרכיבים הנלקחים בחשבון לעניין הפרשות והכוללים תוספת ותק, תוספת אישה, חופשה והבראה, באשר למרכיב הפנסיה המקיפה. יחד עם זאת, חובתו של הנתבע היתה להפריש לקרן לפחות על השכר התעריפי שהגיע לתובע בהתאם לדרגתו וסוגו כפועל, ולא כמנהל עבודה, בהתחשב בוותק שלו, ובהתחשב בכל התוספות הנלקחות בחשבון בהתאם לצו ההרחבה לעניין ההפרשות לקרן. ז. הצדדים יגישו בתוך 30 יום מקבלת פסק דין חלקי זה, את תחשיביהם בנוגע להפרשים המגיעים לתובע בהתייחס להפרשות לקרן, בהתאם לעקרונות שנפסקו על ידינו לעיל, ובאם לא תהא הסכמה בין הצדדים, ימנה ביה"ד מומחה חשבונאי בתיק זה, או מומחה מטעם הקרן, במידה ותהא הסכמה של נציג הקרן לעניין זה, והצדדים ישאו בשלב ראשון בעלות שכרו בשווה. 7. האם זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה? א. בכתב התביעה המתוקן טען התובע (סעיף 5 י' לכתב התביעה) כי הנתבע נהג באופן שיטתי להוציאו לחופשה בערבי חגים שהינם חצאי יום עבודה וחישב ימים אלה כימי חופשה מלאים. מסיבה זו טען התובע כי הפסיד 3 שעות חופשה בכל ערב חג וכי יש להכפיל מספר זה ב10- ימי חג בשנה וב7- שנים וזהו ההפסד שנגרם לו ושהוא זכאי לפיצוי כספי עליו. פירוט זה הוגש בעקבות החלטתנו מתאריך 27.3.97 (עמ' 7 לפרוטוקול) כי על התובע לכמת תביעתו. הנתבע בכתב ההגנה המתוקן טען כי התובע קיבל את מלוא התשלום המגיע לו עבור חופשה שנתית, כמפורט בתשלום דמי חופשה בתלושי השכר. ב. בתצהיר העדות הראשית חזר התובע על האמור בכתב התביעה בלי לפרט את ערבי החגים הרלוונטים במהלך תקופת עבודתו, שלטענתו חושבו לו כימי חופשה. התובע נחקר בחקירתו הנגדית באשר לטענותיו על ערבי חגים והעיד כי יתכן ובערב שמחת תורה, 6.10.93 הוא כן עבד יום עבודה מלא במבנה 31 ברפאל. כמו כן אישר התובע כי ערב פסח ב26.3.94 היה שבת ולכן לא יכול להיות שעבד במועד זה. התובע גם אישר בחקירתו כי לא ניהל יומן או כרטיס עבודה בנוגע לימי עבודתו וימי חופשתו. (עיין עמ' 16-17 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הננו קובעים כי התובע לא הוכיח לבית הדין שאכן התייחסו לערבי חג כימי חופשה מלאים מבחינתו, כי כל ימי ערבי החג בשנים הרלוונטיות לתביעה לא נפלו בשבת (ואם ערב חג נפל בשבת, אזי ודאי התחשיב של התובע אינו נכון) וכי אכן לא עבד בכל ערבי החג. יתר על כן נציין כי אפילו ביחס למספר שנים אחרונות לא הפנה התובע את בית הדין לתלושי השכר תוך שהוא מצביע בתצהיר העדות הראשית מטעמו על כך שחושבו לו ימי חופשה בתשלום, והמדובר בימי חופשה מלאים, בהתייחס לערבי חג. בתלושי השכר יש פירוט על תשלום עבור ימי חגים וימי חופשה והתובע היה צריך להפנות את בין הדין לתלושי שכר ספציפיים בהם הוא טוען כי חישוב החופשה שקיבל כולל תשלום עבור ערבי חג, ואזי היה עובר נטל למעביד - הנתבע להוכיח על איזה יום חופשה קיבל התובע תשלום בהתאם לפירוט בכל תלוש. נציין גם כי בתלושי השכר, גם אלה המתייחסים לתקופה של השנים 90' ואילך, יש פירוט של ימי חופשה ויתרת חופשה שקיבל התובע, והתובע במשך כל שנות עבודתו לא העלה טענה כלשהי כי החישוב כמפורט בתלוש השכר שקיבל מידי חודש בחודשו הינו שגוי, והעלאת הטענה רק בסמוך לתום קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נראית תמוהה בנסיבות הענין. ג. לאור האמור לעיל תביעת התובע לתשלום עבור פדיון חופשה נדחית. 8. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות עבודה בקיץ? מאחר והוראות צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות חלות על התובע הרי שמכוחן אף זכאי הוא ליום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ מכוח סעיף 3 לפרק ב' לצו ההרחבה. כעולה מהצהרת של התובע וכן מעדותו של מר זאב כץ אחראי ההסעות ברפא"ל: "בהסעה של רפא"ל מגיעים לעבודה בשעה 7.50 או 7.45 ויוצאים בשעה 16.40 ממקום העבודה בחזרה הביתה". (עמ' 22 לפרוטוקול). הרי שהתובע עבד לפחות 8 שעות ביום ולעיתים אף יותר וזאת אף בחודשי הקיץ. הנתבע מר כהן איתן לא הוכיח כי התובע עבד 7.5 שעות כולל ½ שעה הפסקה כפי שטוען. צו ההרחבה קובע כי: פרק ב', סעיף 3: "יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ החל מ- 16 ביוני בכל שנה ועד ערב ראש השנה יונהג יום עבודה מקוצר, שבו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות". במכתב ששלח הנתבע מר כהן איתן אל המחלקה לאיגוד מקצועי בתאריך 20/8/95 בעניין טענות ודרישות העובד מויאל שלמה ציין מר כהן בסעיף 11: "שעות קיץ: אם יעבוד מעל 7 שעות עבודה + ½ שעה אוכל יקבל שעות נוספות על ההפרש" (נספח ת10/). הנתבע בחקירתו טען כי: "שעות קיץ מגיעה חודשיים וחצי בשנה, בחודשים אחרים הוא עבד פחות ממה שצריך, וזה היה ההסכם בינינו" (שורות 15, 16 לפרוטוקול). בפועל לא הוכיח הנתבע כי אכן התובע עבד פחות בחודשים אחרים וכי היה ביניהם הסכם. מה גם שזכויות מכוח צו הרחבה, אינן ניתנות לויתור מראש. לאור האמור לעיל אנו מקבלים את תביעת התובע לתשלום בגין שעות עבודה בקיץ. והתשלום בעבור השעה השמינית יהיה עבור "שעה נוספת". הצדדים יגישו תחשיב גם באשר למרכיב זה כאשר השכר שקיבל התובע עבור 8 שעות ייחשב כשכר שקיבל עבור 7 שעות עבודה, ויש לערוך את החישוב עבור השעה השמינית כשעה מלאה ולא רק את התוספת כפי שנטען בסיכומי הנתבע. 9. האם היה הנתבע מחוייב להפריש עבור התובע לקרן השתלמות? מאחר וקבענו כי התובע לא שימש כמנהל עבודה אצל הנתבע, דין תביעת התובע בהתייחס להפרשות לקרן השתלמות להדחות שכן רק מנהל עבודה זכאי להפרשות לקרן השתלמות. 10. האם זכאי התובע לתשלום עבור החזר הוצאות נסיעה? א. התובע בכתב התביעה המתוקן טען כי הוא זכאי להחזר הוצאות הנסיעה במלואן בהתייחס ל5- שנים, ובהתחשב בכך שהתובע הוא תושב עפולה ומקום העבודה היה באיזור חיפה. התחשיב שערך התובע בכתב התביעה המתוקן התבסס, לדבריו, על תעריף נסיעה בתחבורה ציבורית בסך של 700 ש"ח לחודש מוכפל ב12- חודשים וב5- שנים. הנתבע בכתב הגנתו המתוקן טען כי התובע קיבל בעבר תוספת שכר עבור נסיעות וכי בשנים האחרונות לעבודתו נסע התובע בהסעה של רפאל מידי יום ביומו מעפולה לחיפה, ולא היו לתובע הוצאות נסיעה לעבודתו, ובאותם ימים בהם לא נסע בהסעה, ניתן לתובע רכב פעם בשבוע בקביעות. ב. בתצהיר העדות הראשית של התובע (ת/1) חזר התובע על תביעתו לתשלום החזר הוצאות נסיעה עבור 5 שנים עבודתו וטען כי מעבידו לא דאג לו להסעה. גרסת הנתבע בתצהירו (סעיף 18 לנ/4) היתה כי התובע נסע בהסעה של רפאל ועל כן אינו זכאי לתשלום עבור הנסיעות וכי בימי חמישי היה מקבל את הרכב של המעביד. בחקירתו הנגדית של התובע העיד התובע כי בסיום עבודתו ברפאל היתה הסעה של רפאל שאיתה היה נוסע ובלשון התובע: "בשעה 16.40 היתה הסעה של רפאל שהייתי נוסע איתה, הייתי נוסע עם ההסעה בבוקר מהבית לעבודה, ב5- או 6 שנים הייתי נוסע בהסעה של רפאל" (עמ' 17 שורות 11-13 לפרוטוקול). התובע גם אישר בחקירתו הנגדית כי בימי חמישי בערב היה מקבל את הרכב של המעביד מאחר ואין תחבורה ביום שישי, וכי זה היה בשנה או בשנתיים האחרונות לעבודתו. במידה וצרכי העבודה היו מחייבים זאת היה התובע מקבל את הרכב גם באמצע השבוע (עיין עמ' 15 לפרוטוקול וכן עמ' 16 בשורות 2-3 לפרוטוקול). התובע גם העיד כי בתחילת עבודתו, כאשר לא נסע בהסעה של רפא"ל, ניתנו לו כרטיסי נסיעה לאוטובוס על ידי אביו של הנתבע. (עיין עמ' 17 שורות 13-14 לפרוטוקול). בחקירתו החוזרת של התובע העיד התובע כי נסע לעבודה שנתיים ברכבו הפרטי, אולם לא זכר מתי היו שנתיים אלה, (עמ' 18 שורות 27-28 לפרוטוקול) ולאור עדותו של מר כץ שתפורט להלן אין המדובר בנסיעה ברכבו הפרטי ב- 5 השנים האחרונות לעבודתו, אשר לגביהן הוגשה התביעה. ג. עד הנתבע מר זאב כץ שהינו עובד רפאל ואחראי על ההסעות ברפאל מזה כ15- שנה, העיד בפנינו כי הוא והתובע מתגוררים בקרבת מקום, בגבעת המורה, וכי התובע התחיל לנסוע בהסעות של רפאל ב12-13- השנים האחרונות לעבודתו. מר זאב כץ גם העיד מהן השעות בהן מגיעים לרפאל בהסעה ומהן השעות שההסעה יוצאת מרפאל וכי הוא דאג לארגן לתובע את ההסעה. ד. לאור עדותו של מר כץ, שעשתה עלינו רושם אמין, ולמעשה גם התובע לא הכחיש כי נסע בהסעה של רפאל, הננו קובעים כי לתובע לא היו הוצאות נסיעה למעשה בתחבורה ציבורית ועל כן ולאור הסעיפים הרלוונטים בצו ההרחבה החל בענף הבניה והעבודות הציבוריות, אין התובע זכאי לתשלום עבור נסיעות, כפי שתבע. הסעת התובע בהסעת המפעל בו עבד (רפאל) איננה דומה להסעה מקרית של עובד על ידי שכן או חבר אלא המדובר במסגרת קבועה בה הוסע התובע מידי יום ביומו ואשר חסכה לו את עלות הוצאות הנסיעה. חיוב הנתבע לשלם לתובע תשלום האמור להוות החזר הוצאות נסיעה (ואין המדובר בחלק משכר העבודה אלא בתשלום שמהותו החזר הוצאות) כאשר התובע לא רק שלא הוכיח שהיו לו הוצאות בפועל, אלא שהוכח לבית הדין שהתובע הוסע בקביעות בהסעה של רפאל, וביום שלא היתה בו הסעה קיבל את רכב המעביד, יהא בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט" על ידי התובע שלא הוציא הוצאות כלשהן עבור נסיעה. אשר על כן דין תביעת התובע לתשלום עבור החזר הוצאות נסיעה להדחות. 11. האם התפטרות התובע מזכה אותו בפיצויי פיטורין: א. התובע בכתב התביעה המתוקן טען כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או מחמת נסיבות שאין לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד בגינם, כאשר התובע פירט כי דרישתו להפרשי שכר, להשלמת הפרשות לקרן הפנסיה לא נענו וכן כי היחס אליו הורע. התובע אף טוען בכתב התביעה כי בתאריך 12/8/96 שלח ב"כ מכתב לנתבעת והודיע על כוונת התובע להתפטר מ- 15/9/96 באם לא יתוקן הצריך תיקון. הנתבע בכתב ההגנה המתוקן טען כי התובע הפסיק עבודתו מרצונו על מנת למצוא מקום עבודה טוב יותר, או לזכות בהכנסה טובה יותר, וכי אין הצדקה להתפטרותו וכי התובע קיבל את כל המגיע לו. ב. בחקירתו הנגדית העיד התובע: "הגשתי תביעה לתנאים סוציאלים ואחר כך עוד המשכתי לעבוד, אחרי שהגשתי את התביעה שכרי לא נפגע. שעות העבודה לא התארכו..." (עמ' 18 שורות 12-14 לפרוטוקול). לענין טענות התובע באשר לאיחור בתשלום שכרו, הרי מעבר לכך שהענין לא צויין כפלוגתא והתובע בחר שלא לשלם הוצאות ולא לקיים ישיבה נוספת של הוכחות בענין זה, הרי גם מעדותו הוא עולה כי שכרו שולם לו בשיקים וכי לעיתים הוא היה מפקיד את השיקים בבנק ולעיתים אישתו היתה מפקידה את השיקים, ומאחר והיה חוזר מעבודתו בשעות הערב, שעות שבהן הבנקים סגורים, לא בהכרח שתאריך הפקדת השיק בבנק כמפורט בת6/ הינו התאריך שבו קיבל את השיק מהנתבע. מהפקדות הבנק עולה כי השיקים הופקדו ב- 11-13 לכל חודש ובהחלט יתכן כי הנתבע נתן לתובע את השיקים ב- 9 לחודש אלא שלקח לתובע יום או יומיים להפקיד את השיקים בסניף הבנק. (ויש לזכור כי המדובר בהפקדת שיקים על ידי התובע ולא בהעברה בנקאית שביצע הנתבע באיחור). נציין גם כי מתדפיסי חשבונות הבנק עולה כי מועד זה של הפקדה היה לאורך שנים, ואם היו לתובע טענות בענין זה היה עליו ליתן לנתבע התראה מפורשת בטרם יתפטר מעבודתו, אם אכן השיקים שניתנו לו נשאו תאריך לאחר ה- 9 לחודש. לאור האמור לעיל, איננו סבורים כי התובע הוכיח לביה"ד קיומה של הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. יחד עם זאת, עלינו לבדוק האם התקיימו נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. ג. התובע נתן התראות לנתבע בנוגע לאי תשלום תוספות השכר בהתאם להוראות צו ההרחבה, הן בעצם הגשת התביעה לביה"ד, עוד בטרם התפטר והן במכתב הפניה של ב"כ התובע מ- 12/8/96. נציין שעוד קודם להגשת התביעה, ב- 31/5/95, נשלח מכתב דרישה לנתבע בנוגע למספר מרכיבים אשר להם זכאי העובד, לרבות וותק, תוספות שכר בהתאם להוראות צו ההרחבה, כלכלה ועוד. משקבענו כאמור לעיל כי אכן לפחות לגבי חלק מתביעותיו של התובע בנוגע להפרשים המגיעים לו לאור הוראות צו ההרחבה היתה הצדקה, ומשהנתבע למרות שניתנה לו די שהות לתקן את הטעון תיקון ולשלם לתובע מרכיבים אלה לא שילם אותם, הרי התובע היה זכאי להתפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורין. בהתאם לפסיקה התפטרות עובד אשר המעביד לא מילא לגביו הוראות צו הרחבה, מהווה התפטרות בנסיבות שבהם אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו ומזכה אותו בפיצויי פיטורין. (ועיין גם באיזכורים בעניין זה בעמ' 29 לסיכומי התובע). ד. הנתבע ישלם לתובע פיצויי פיטורין בהתייחס לתקופת עבודת התובע אצלו מ- 12/85 ועד 15/9/95 כאשר בבסיס השכר הנלקח בחשבון תכללנה גם התוספות המכונות רכב ופרמיה, אשר כאמור לעיל קבענו בסעיף 6 ב לפסק דיננו זה כי הן מהוות חלק משכרו הרגיל של התובע. הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין תחולנה רק לגבי השכר התעריפי ששולם לקרן ותכסנה 72% מסכום פיצויי הפיטורין אך ורק לגבי חלק זה מהשכר, כאשר לגבי חלק זה של שכר תעריפי ישלים המעביד 28% פיצויי פיטורין, ובאשר לשכר העולה על השכר התעריפי, ישלם המעביד פיצויי פיטורין מלאים בשיעור של חודש לכל שנת עבודה לעובד. ה. הצדדים יגישו תחשיב אף בנוגע לסכום פיצויי הפיטורין ביחד עם יתר החישובים וזאת עד לתאריך 15/9/00. 12. הוצאות המשפט תפסקנה בד בבד עם מתן פסק דין סופי על סכום קצוב, אולם אם לא יגישו הצדדים תחשיבים עד 15/9/00 בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, יהפוך פסק דין חלקי זה לפסק דין סופי וביה"ד יפסוק אף הוצאות משפט. בית הדין לעבודה