בקשה לחייב לשלם מזונות - בית דין לעבודה

פסק דין 1. זוהי תובענה בה מבקשת התובעת מבית הדין לחייב את הנתבע בתשלום מזונות מיום 20.12.97 על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשנ"ב - 1992 (להלן:חוק המזונות). 2. הרקע לתביעה: I. התובעת מתגוררת, לטענתה, מאז נפרדה מבעלה בסוף שנת 97, בבית הוריה בא-אטור אלשיאח בירושלים, וזאת מאחר שבעלה גירשה מבית המשפחה יחד עם ארבעת ילדיה . II. התובעת טענה, כי בעלה גירשה מהבית, ולא תמך בה ובילדיה, ועל כן פנתה לבית הדין השרעי ביום 20.12.97 ותבעה, בין השאר, מזונות עבור ילדיה. III. ביום 26.2.98 נענה בית הדין השרעי לתביעת התובעת וחייב את בעלה לשלם לתובעת מזונות זמניים עבור כל אחד מארבעת ילדיה הקטינים בסך 500 ש"ח לכל אחד מיום 20.12.97, כשהסכומים צמודים למדד היוקר החל מיום פסק הדין (נספח א' לכתב התביעה). IV. התובעת פנתה לנתבע בתחילת שנת 98 בתביעה לתשלום המזונות לילדים בהתאם לחוק המזונות. V. ביום 7.3.99 ניתן על ידי בית הדין השרעי צו למשמורת התובעת על הילדים. VI. לטענת התובעת , על אף שפנתה מספר פעמים לנתבע על מנת לקבל את תשלום המזונות עבור ילדיה ולמרות ביקוריו של חוקר מטעם הנתבע, לא מצא הנתבע להיענות לתביעה. VII. ביום 1.6.99, ובטרם הוגש כתב הגנה, הודיע בא כוח הנתבע כי הוא מוכן למתן צו עשה לתשלום מזונות לארבעת ילדי התובעת מיום הדיון ובאופן שוטף על פי פסק הדין של בית הדין השרעי. לאור הסכמת בא כוח התובעת להודעה נתן בית הדין תוקף של החלטה להסכמה זו (בש"א 00571/99). VIII. ביום 8.8.00, לאחר שבית הדין שמע את את טעוני הנתבע לפיהם התובעת ובעלה מתגוררים ביחד מזה כחודשיים-שלושה, בדירה ששכרו (הודעת השכנה לחוקר מטעם הנתבע- מב 1/), וכי התובעת ובעלה חתמו על הסכם בפני בא כוח התובעת (חקירת החוקר מטעם הנתבע, מב2/), ובהתחשב בכך שהתובעת לא הופיעה בפני בית הדין להשמיע את טענותיה, החליט בית הדין לבטל את ההחלטה מיום 1.6.99 בה חייב את הנתבע לשלם מזונות שוטפים לתובעת (בשא 001914/99). 3. לטענת הנתבע, אין התובעת זכאית לתשלום מזונות מהנתבע עבור ילדיה מכוח חוק המזונות. לטענתו, ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית הדין, לרבות הודעת הבעל לחוקר המוסד לביטוח לאומי, עולה כי למרות צו המשמורת שניתן לתובעת, שלושת הילדים הגדולים של התובעת ובעלה, שהו מרבית הזמן אצל האב ונעשו נסיונות על ידי העובדים הסוציאליים לשכנעם לחזור לאמם כך שהצו יבוצע. 4. אין מחלוקת בין הצדדים כי הבת הקטנה, חנין, היתה כל הזמן במשמורת התובעת (הודעת בא כח הנתבע מיום 8.2.00 עמ' 2 ש' 5-4). 5. לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, חקירותיהם, לרבות הראיות שהוצגו בפניו, לא שוכנע בית הדין בגירסת התובעת על פיה שלושת ילדיה שהו עימה כל הזמן, למעט מקרים בודדים בהם הבעל נהג לחטוף את הילדים והיא נאלצה לפנות לרשויות לשם קבלתם חזרה. 6. א. מהודעת האב אשר נמסרה לחוקר מטעם הנתבע בטרם הוגשה תביעת התובעת לתשלום המזונות, עלה, כי שלושת ילדי התובעת חיים, אוכלים ושותים עמו בבית הוריו כאשר הוא דואג לצרכיהם (בגדים והוצאות לימוד) ואף בגדיהם וילקוטי בית הספר שלהם אצלו. הילדים מסרבים ללכת לבית אימם (עמ 2-1 להודעת האב). II. בבית הדין חזר הבעל על גירסתו כי הוא זה שקונה לילדים את בגדיהם ואחראי על צרכיהם לרבות הוצאות הלימוד (עמ' 15 ש' 19-18, עמ' 16 ש' 5-2, עמ' 17 ש' 6-5) ואף הציג מספר קבלות של קניות שלטענתו קנה לילדיו (נ2/). כמו כן טען כי בתקופה של השנתיים וחצי בה היה פרוד מהתובעת, רק במשך כחודשיים או חודשיים וחצי, שהו הילדים אצל אמם (עמ' 15 ש' 5-4 עמ' 16 ש' 14). 7. א. גירסה זו של האב, לפיה רוב הזמן הילדים היו אצלו, מתחזקת הן בעדותה של הגב' משלין, עובדת סוציאלית של עירית ירושלים, בעדותו של מר מחמד עליאן, פקיד סעד ומנהל לשכת סילוואן והן בעדות מר שלמה כהן, החוקר מטעם הנתבע. II. הגב' משלין, עובדת סוציאלית של עירית ירושלים העידה כי מהתרשמותה בשיחות עם הילדים, עם התובעת ועם בעלה, עלה שמאז תחילת שנת הלימודים, בתקופה שמאוקטובר 99, היו הילדים רוב הזמן אצל אביהם (עמ' 7 ש' 31-21) . III. ע.נ מר מחמד עליאן, פקיד סעד ומנהל לשכת סילוואן, העיד, כי כאשר האם פנתה ללשכת הרווחה בחודש 11.98 על מנת שתסייע לה לבצוע הצו מבית הדין השרעי למסירת הילדים, היו שלושת הילדים אצל האב (ישיבת בית הדין מיום 8.2.00 עמ' 3 ש' 28-23) ולאחר מכן הוסיף כי משנתבקש על ידי בית הדין השרעי להכין תסקיר בחודש 12/98, המליץ בהסכמת הצדדים ולאחר שבדק את עמדת הילדים כי האב יראה את הילדים שלוש פעמים בשבוע, כולל לינה (ישיבת בית הדין מיום 8.2.00 עמ' 4 ש' 9-3). IV. מר שלמה כהן, חוקר המוסד לביטוח לאומי, העיד כי לאחר שגבה את הודעת הבעל פגש אותו בכפר בלווית ביתו הגדולה ושאלה מדוע אמרה שאינה גרה עם אביה, כאשר פגש אותה בשעה שחקר את התובעת (עמ' 23 ש' 16-10) . 8. א. מנגד, בעדות התובעת התגלו סתירות ותמיהות אשר פוגעות במהימנות גירסתה . II. התובעת בכתב התביעה ובתצהירה טענה כי נפרדה מבעלה באמצע שנת 97, ביוני שנת 97 (סעיף 3 לכתב התביעה, סעיף 5 לתצהיר בבש"א 000571/99) ואילו בבית הדין העידה כי נפרדה בחודש 11.97 (ישיבת בית הדין מיום 16.11.97, עמ' 1 ש' 13-12). משנשאלה לפשר הסתירה לא ניתנה על ידה כל תשובה משכנעת (ישיבת בית הדין מיום 16.11.98 עמ' 5 ש' 27 - 19) . III. כמו כן, צו המזונות הזמניים לו זכתה התובעת מבית הדין השרעי, ניתן רק מיום 20.12.97, המועד בו הגישה את תביעתה ולא קודם לכן, מהמועד בו גורשה לטענתה מבית בעלה. משנשאלה התובעת מדוע תבעה מזונות רק מתאריך זה, לא ניתנה על ידה כל תשובה משכנעת ( ישיבת בית הדין מיום 16.11.99 עמ' 3 ש' 22-33 ). 9. מכל האמור לעיל עולה כאמור, כי בתקופה הרלבנטית לא שהו שלושת הילדים רוב הזמן עם אמם. 10. א. סעיף 2 לחוק המזונות קובע כי- "זוכה" שמקום מושבו בישראל או שהוא תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי לחוק הביטוח הלאומי זכאי לבקש מאת המוסד לביטוח לאומי תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה". סע' 1 לחוק מגדיר זוכה כדלהלן: -- ""זוכה" - מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו, לרבות הורה שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו". II. האם יש לראות בתובעת "זוכה" הזכאית לבקש מהנתבע תשלום מזונות כאמור בסעיף1-2 לחוק, מעצם העובדה כי בידה, פסק דין מבית הדין השרעי אשר מחייב את האב בתשלום מזונות זמניים לתובעת לכל אחד מילדיה? III. בית הדין סבור, כי, משחייב בית הדין השרעי את בעלה של התובעת בתשלום מזונות לתובעת לכל אחד מהקטינים, יצא אותו בית דין מהנחה שהילדים נמצאים בהחזקת התובעת, וקבע מכללא כי זכות החזקה על הילדים בידי האם. IV. משילדי התובעת נמצאים בהחזקתה, כעולה מהנחת המוצא של בית הדין השרעי, ולא הובאה בפנינו כל ראיה לסתור פסק דין זה, הרי שיש לראות בתובעת "זוכה" כאמור בסעיף 1 לחוק, אף עם ילדיה לא היו עמה בפועל בכל התקופה הרלבנטית מאחר שהבעל נהג לחטוף אותם כטענת התובעת. V. יתר על כן, תכלית החוק כעולה מדבריו של שר המשפטים, מר שפירא, בעת הצגת הצעת חוק המזונות לקריאה ראשונה היתה, שהאשה שבעלה שבר את משפחתה במידה כזו שנאלצה לתבוע אותו בבית המשפט או בבית דין דתי, תקבל את הסכום שנקצב לה בפסק הדין או בבית הדין הדתי מהמוסד לביטוח לאומי והמוסד מצדו מחד ישלם לאשה את הסכום שנקצב לה לפי פסק הדין ומאידך יגבה את התשלומים מהבעל המתעמר באשה (דברי הכנסת, כרך 60 עמ' 2437). VI. במקרה בו הבעל היה טוען בפני ראש ההוצאה לפועל כי אינו מחויב בסכום המזנות הזמניים שנפסק לאשה לטובת הקטינים בבית הדין הדתי מאחר ופרע את הסכום שנפסק על ידי כלכלת הילדים בעין, טענתו זו היתה נדחית על ידי ראש ההוצאה לפועל (ע"א 776/96 שוחט נגד שוחט, פ"ד לב (1) 580). הבעל היה יוצא ידי חובת פסק הדין רק בתשלום סכום פסה"ד ישירות לאשה. VII. לפיכך, גם במקרה בו טוען המוסד לביטוח לאומי כי אין הוא מחויב בתשלום המזונות הזמניים שנפסקו לאשה לטובת ילדיה הקטינים מאחר שלטענת הבעל, פרע את המזונות בעין על ידי כלכלת הילדים אין בית הדין מקבל טענה זו כל עוד מציגה התובעת בפניו פסק דין תקף למזונות זמניים של בית הדין השרעי. VIII. יתר על כן, לא יצא המוסד לביטוח לאומי ניזוק מהתשלום לתובעת. באם המוסד לביטוח לאומי יגיש את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל כנגד הבעל, כחליף של התובעת מכוח החוק, לא יוכל הבעל להתגונן בטענה כי למעשה הוא הוציא על מזונותיהם של הילדים, וזאת על פי הלכת שוחט כמובא לעיל. 12. לפיכך, משבידי התובעת פסק דין תקף בו מחייב בית הדין השרעי את הבעל בתשלום מזונות זמניים לתובעת לילדיה, יש לראות את בתובעת "זוכה" הזכאית לבקש תשלומים חודשיים מהנתבע. 13. התביעה מתקבלת. על לנתבע לשלם לתובעת מזונות לטובת ארבעת הילדים מיום 20.12.97 ואילך, בניכוי המזונות שכבר שולמו מכוח הצו הזמני שניתן בתיק זה. 14. המוסד לבטוח לאומי ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. מזונותבית הדין לעבודה