תביעה תשלום מענק שנתי יחסי על שנה אחרונה - פיצוי בגין ירידת ערך אופציות

דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט אילן איטח בבית הדין לעבודה בתל אביב בעניין תביעה תשלום מענק שנתי יחסי על שנה אחרונה - פיצוי בגין ירידת ערך אופציות הקדמה : בפני תביעה של התובע לחייב את הנתבעת, מעסיקתו לשעבר, לשלם לו מענק שנתי יחסי בגין שנת עבודתו האחרונה (להלן: המענק השנתי) וכן פיצוי בגין ירידת ערך האופציות להלן: המענק המיוחד רקע עובדתי : ואלה עובדות המסגרת הרלוונטיות לעניננו, כפי שהן עולות מהעדויות המסמכים שבפני. הנתבעת היא חברה ציבורית העוסקת בפעילויות שונות בתחום הנדל"ן העיסקי והפרטי למגורים. לנתבעת חברות בנות וכן חברה אם ששמה חברה לנכסים ולבנין בע"מ. התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 1.11.92 כמנהל הנכסים שלה. משרדי הנתבעת ומקום עבודתו של התובע היו בחיפה. ביום 15.11.92 נחתם מסמך "סיכום תנאי עבודתו של" התובע (נספח א' לתצהיר המנכ"ל), המתייחס לשכרו, לתנאים נילווים (רכב, אחזקת טלפון, משכורת יג', ביטוח מנהלים, קרן השתלמות, חופשה, דמי הבראה, השתתפות בשכר לימוד הילדים) ולסיום קשר העבודה. יאמר כבר עתה כי לשוא ניסה לטעון התובע כאילו מעולם לא נחתם בינו לבין הנתבעת "חוזה עבודה פורמאלי" אלא רק "סיכום דברים". טענה זו לאו טענה היא. נספח א' מהווה את חוזה עבודתו. יחד עם זאת, חוזה עבודה מתאפיין בכך שהוא נתון לשינויים על ציר הזמן, בבחינת "עץ שגזעו יציב" ומתפתחים ממנו ענפים במסגרת עבודתו השתתף התובע בשתי תכניות לחלוקת אופציות לעובדים. לצורך רכישתם קיבל התובע מהנתבעת הלוואה שאמורה היתה להפרע ביום 28.2.01 או עם סיום יחסי העבודה, לפי המוקדם. במחצית שנת 2000 קודמו כמה עובדים בנתבעת לרמת סמנכ"ל. התובע לא מונה בין אלה שקודמו. כתוצאה מכך ירד היקף פעילותו ומעורבותו של התובע והדברים הגיעו לידי כך שהתובע הודיע על סיום עבודתו בנתבעת התובע סיים לעבוד ביום 30.11.00. התובע והנתבעת סיכמו את תנאי הפרישה, לאחר ניהול משא ומתן, כדלהלן: במסגרת סיכום תנאי הפרישה העבירה הנתבעת לתובע מסמך (נספח ד'1 לתצהיר המנכ"ל) ובו פורטו תנאי סיום העבודה, ובכלל זה פדיון ימי החופשה בתוספת הנילוות (קרן השתלמות וביטוח מנהלים) "לפנים משורת הדין", וכן אפשרות לדחות את פרעון ההלוואה בסך של כ- 118,000 שקלים ליום 18.11.01 (בכפוף לאישור יו"ר הדירקטוריון). הפיסקה הלפני אחרונה של המסמך התייחסה לסילוק תביעות. אך שני הנושאים נשוא תובענה זו נותרו לא מסולקים "במגבלות". וכך נרשמו הדברים: "עם קבלת כל הסכומים דלעיל לא תהיינה לך כל טענות ו/או תביעות ו/או דרישות כנגד החברה ו/או כנגד כל חברה הקשורה לה, פרט לנושא בונוס שנתי לשנת 2000 ופיצוי בגין האופציות, הכפופים לאישור יו"ר הדירקטוריון אשר ידונו במהלך הרבעון הראשון של שנת 2001." התובע לא חתם על נספח ד'1 אלא מצא לנכון להסתייג מהאמור בפסקה הנ"ל. לפיכך הוסיף בכתב ידו, בהתייחס לפסקה זו, את הדברים הבאים: "לגבי הבונוס והאופציות שמורה לי הזכות לתבוע בעתיד .....אלה בין אם יו"ר החברה אישר או ובין אם לאו. והעובדה שימי החופשה משולמים כפדיון ולא כדמי חופשה בפועל לא תפגע בזכות לתביעות בגין שני הנושאים הנ"ל הנתבעת לא הסכימה להסתייגות הנ"ל, ובסופו של דבר נחתם המסמך (נספח ד'2 לתצהיר המנכ"ל) - הן ע"י הנתבעת והן ע"י התובע - כשפיסקת סילוק התביעות בנוסח החתום כמעט זהה לנוסח המוצע דלעיל, והינו: "עם קבלת כל הסכומים דלעיל לא תהיינה לך כל טענות ו/או תביעות ו/או דרישות כנגד החברה ו/או כנגד כל חברה הקשורה לה, פרט לנושא בונוס שנתי לשנת 2000 ופיצוי בגין האופציות, אשר עצם הזכות להם ושיעורם ידונו במהלך הרבעון הראשון של שנת 2001." בצד חתימתו של התובע על נספח ד'2 מופיעות המילים: "אני הח"מ .... מאשר ומסכים לאמור לעיל". אין חולק כי היחסים בין התובע לנתבעת הסתיימו ברוח טובה, ובכלל זה התיר מנכ"ל הנתבעת לתובע להשתמש ברכבו האישי עוד מספר שבועות עד שהתובע קיבל רכב ממקום עבודתו החדש התובע טוען כי המנכ"ל אף הפציר בו לחזור לעבודה ושמר את משרתו במשך 4 חודשים. המנכ"ל מכחיש טענה זו. התובע טען כי אפשרות זו נאמרה לו גם בנוכחות של מר יעקובוביץ, אלא שהתובע אשר הזמין מטעמו לעדות את מר יעקובוביץ נמנע מלשאול אותו בענין זה, והדבר פועל לרעתו. בנסיבות אלה טענה זו (הגם שאינה רלוונטית לצורכי ההכרעה בחילוקי הדיעות) לא הוכחה. יו"ר הדירקטוריון - מר אטיאס, החליט בחודש ינואר 2001 שלא לאשר את דחיית מועד ההלוואה. חרף זאת, ההלוואה לא נפרעה במועדה. התובע החליט על דעת עצמו להחזירה רק בחודש 11/01. התובע טען בסעיף 38 לתצהירו כי סוכם שההלוואה תוחזר רק בחודש 11/01. טענה זו לא הוכחה מאחר ולא הובאה כל ראיה כי היו"ר אישר את דחיית הפרעון. זאת ועוד, מטעם התובע העיד היו"ר והוא לא נשאל בענין זה והדבר פועל לרעת התובע בתום הרבעון הראשון של שנת 2001, עם אישור המאזן לשנת 2000, שילמה הנתבעת לחלק מעובדיה מענקים שנתיים ואת הפיצוי בגין האופציות. לתובע לא שולמו הרכיבים הנ"ל. כתוצאה מכך באו הצדדים בדין ודברים במטרה ולנסות ולהגיע להסכמה. הדבר לא הסתייע. במסגרת זו הציעה הנתבעת לשלם לתובע מענק בסך של 25,000 שקלים. התובע טען כי הנתבעת תרצה בתחילה את גובה המענק המוצע בכך שלא עבד שנה שלמה ובמצבה הכלכלי של הנתבעת. לטענת התובע, "התניות" אלה אינן ממן הענין שכן מעולם לא הותנה עימו כי המענק יהיה כרוך בעבודה במשך שנה שלמה או כי עצם מתן המענק יהיה תלוי במצב הנתבעת. המנכ"ל הכחיש שטען שגובה המענק שהוסכם לשלם לו (25,000 שקלים) נגזר ממצבה הכלכלי של הנתבעת משלא הגיעו הצדדים להסכמה שילמה הנתבעת לתובע, חד צדדית את המענק המוצע - 25,000 שקלים. סכום זה שולם בחודש 1/02 ולאחר ביצועו החלה חליפת מכתבים בין התובע לנתבעת (נספחים ג' - ה' לתצהיר התובע) אשר הסתיימה בחודש 6/02. לטענת התובע, הנתבעת היתה מוכנה לשלם לו סכום גבוה יותר (75,000 - 80,0000 שקלים) אם התובע יסכים לותר גם על התביעה בגין הפיצוי. מנכ"ל הנתבעת טוען כי לא הוצע לתובע לותר על זכויות, שכן אין לתובע זכויות, אך הוצעו לו הצעות פשרה משיקולים פרגמטיים. בכלל, תמהתי מה ענין המו"מ לפשרה להכרעה בתיק, אך משלא נטענה טענה בענין זה ע"י הנתבעת, מצאתי לנכון להביא את הדברים, אם כי ברור שאין בהם כדי להטות את הכף לכאן או לכאן. בחודש 3/03 הוגשה התובענה הנוכחית טענות התובע בקשר למענק : בתובענה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את המענק השנתי ואת הפיצוי בגין האופציות. להלן, בתמצית, טענות התובע - לטענת התובע יש לו זכות, כחלק מתנאי עבודתו עליהם סיכם בעת קבלתו או מכח נוהג, לקבלת המענק השנתי. לטענתו הוא אכן קיבל את המענק בגין כל שנה בה עבד. לטענתו המענק היה בשיעור שלא נפל מהשיעור בגין שנה קודמת, לפיכך הוא זכאי בגין שנת 2000 (לפי חלק יחסי של 11/12) למענק בשיעור של 3 משכורות (בניכוי 25,000 שקלים ששולמו) - ובסך הכל לסכום של 43,530 שקלים (=11/12 X 3 X 24,920). התובע טוען כי יש לדחות את טענות הנתבעת לגבי עדר זכותו, או כנגד התניית זכותו בעבודה שנה מלאה או בהמשך העבודה בעת תשלום המענק טענות התובע בקשר לפיצוי : לטענת התובע, הנתבעת החליטה על מתן הפיצוי עוד במחצית שנת 2000 וזאת כפיצוי בגין חלוקת דיבידנד מהותי לבעלי המניות באופן שעלול היה לפגוע בכדאיות מימוש האופציות. ראיה להחלטה זו מוצא התובע בשתיים: הן "בהבטחתו" של הסמנכ"ל אבירם אשר ניתנה לו בסמוך לאחר ההחלטה הזו והן בעובדה כי הנתבעת הפרישה בספרים בגין המענק הנ"ל, כאשר במסגרת גובה ההפרשה הכולל נכלל גם סכום הפיצוי לתובע - 98,134 שקלים הנתבעת דוחה את טענות התובע, וטענותיה בתמצית הן: לענין המענק - אין לתובע זכות לקבלת המענק. המענק נקבע לפי שיקולי הנתבעת בלבד, ולפי הכללים שנקבעו אין לתובע זכות לקבל את המענק. לענין הפיצוי - אין לתובע זכות לקבלת הפיצוי. בשנת 2000 לא התקבלה החלטה על תשלום הפיצוי, להבדיל מהערכה כי יתכן והדבר יקרה ובשל כך בוצעה ההפרשה. ההחלטה על מתן הפיצוי התקבלה רק ברבעון הראשון של שנת 2001 ולפי הקריטריונים שנקבעו התובע אינו זכאי לפיצוי. לאור האמור בפסקת הסילוק בהסכם הפרישה (בנספח ד'1 לתצהיר המנכ"ל) אין התובע זכאי לאף אחד מהרכיבים הנתבעים, שכן שם הותנה והוסכם כי "עצם הזכות להם ושיעורם" ידונו ברבעון הראשון של שנת 2001. אלה נדונו ונקבע כי התובע אינו זכאי תביעה זו טוב היה לה אלמלא באה לעולם, ודינה להדחות הן לאור האמור בהסכם הפרישה והן לגופו של ענין לגבי כל אחד מהרכיבים הנתבעים. להלן אתייחס הן להסכם הפרישה והן לזכויות לגופן - תחילה אדון בנושא המענק השנתי ולאחר מכן ברכיב השני - פיצוי בגין האופציות דחיית התביעה על יסוד האמור בהסכם הפרישה : תחילה ראוי להתייחס לאופן בו הציג התובע את הסכם הפרישה בתצהירו. כך מצהיר התובע בסעיף 66 לתצהירו: "ברצוני להדגיש עוד כי במכתב מיום 3/12/2000, בו הועלו על הכתב הסכומים שהתקבלו על ידי מאת הנתבעת, שמרתי על זכותי ועל פי בקשתי הוספה הסתייגות מפורשת לפיה אין בחתימתי על מכתב סיכום תנאי עזיבתי את החברה בכדי להוות ויתור כלשהו מצידי בעניין המענק השנתי והמענק המיוחד כאמור לעיל. מכתב סיכום תנאי העזיבה מיום 3/12/2000 מצ"ב כנספח ט' לתצהירי. מכתב סיכום תנאי העזיבה מיום 3/12/2000 ועליו הערותיי בדבר שמירת זכותי לתבוע את הנתבעת מצ"ב כנספח י' לתצהירי לפי סדר הדברים (העברת הטיוטה, הכנסת הסתייגות בכתב יד, ודחיית ההסתייגות כך שלא קיבלה ביטוי בנוסח החתום) ברור שתאור זה מטעה (בלשון המעטה) וחוטא למציאות. שכן "שמירת הזכות" (קרי הפסקה בכתב יד) כלל לא קיבלה ביטוי בהסכם הפרישה החתום. ההצגה המטעה של הדברים נמשכה גם בסכומי התובע, וכך נכתב בסעיפים 14 ו- 15 להם: "14. ביום 3/12/2000, הוציאה החברה מסמך אשר כותרתו "סיכום תנאי עזיבתך את החברה", בו הועלו על הכתב הסכומים שהתקבלו על ידי התובע מאת הנתבעת בהתחשבנות לקראת סיום עבודתו (נספח ט' לתצהיר התובע). 15. על פי בקשת התובע, הוספה על גבי מסמך זה הסתייגות מפורשת לפיה אין בחתימתו של התובע על מכתב סיכום תנאי עזיבתו את החברה בכדי להוות ויתור כלשהו מצידו בעניין המענק השנתי והמענק המיוחד - נספח י' לתצהיר התובע כעולה מטיוטת הסכם הפרישה (נספח ד'1 לתצהיר המנכ"ל) ומהסתייגות התובע שנרשמה עליה. היה גלוי וברור לצדדים, כבר אז, כי ישנה מחלוקת בכל הנוגע לשני הרכיבים נשוא התובענה. הנתבעת ציינה בטיוטה כי רכיבים אלה יהיו כפופים לאישור יו"ר הדירקטוריון וידונו רק במהלך הרבעון הראשון של שנת 2001. התובע הסתייג מהדברים ואף מצא לנכון לציין כי פדיון ימי החופשה (במקום ניצולם בפועל) לא יפגע בזכותו לתבוע בגין רכיבים אלה. הנתבעת לא קיבלה את הסתייגות התובע ותחת זה העבירה לו נוסח מתוקן - פחות טוב מבחינת התובע, ובו הותנה כי "עצם הזכות להם ושיעורם ידונו במהלך הרבעון הראשון של שנת 2001". התובע חתם והסכים לנוסח המתוקן. משמע כי התובע הסכים כי אין לו "זכות" בגין הרכיבים הנ"ל, אלא זו תידון מאוחר יותר לאור טענותיו של התובע כאילו זכויותיו לקבל את הרכיבים הנתבעים צמחו לפני מועד החתימה על הסכם הפרישה, ברור כי בכוחו של הסכם הפרישה לשנות זכויות חוזיות, בהנחה שהן קיימות. לא מצאתי בכל 35 עמודי הסיכומים של התובע התייחסות למשמעות של האמור בהסכם הפרישה, למעט הטענה העובדתית לפיה כאילו לאור ההסתייגות שנכתבה שמר התובע את זכויותיו - טענה שלט הוכחה, בלשון המעטה. מעבר לדרוש אתייחס להלן גם לגופם של הרכיבים מענק שנתי : כעולה מתצהיר המנכ"ל ענין המענקים השנתיים הוא פררוגטיבה של הנתבעת. ההחלטה אם להעניק מענק ומה שיעורו נקבעת אד הוק, מדי שנה בשנה בסיום הרבעון הראשון, לגבי השנה החולפת, בין המנכ"ל לבין היו"ר, ע"פ המלצת המנכ"ל שלעיתים התקבלה ולעיתים לא. בהחלטה האם לתת מענק אם לאו, מביאה בחשבון הנתבעת משתנים שונים כגון תרומת העובד בעבר ובעתיד, ביצועי הנתבעת, מצבה הכלכלי ונסיבות אחרות לרבות הרצון לתמרץ את העובדים ואכן נקודת המוצא - מעבר לנטל המוטל על התובע בהיותו מי שמוציא מחברו - היא שמתן מענק ('בונוס') הוא כלי ניהולי ובתור שכזה, הוא ניתן ברגיל על פי החלטת המעסיק כדרך לתגמל תגמול מיוחד עובדים שראויים בעיני המעסיק לכזה. בתור שכזה, מדובר ברכיב "שכר" הניתן לפי שיקול דעתו של המעסיק ולא כרכיב שכר שאינו מותנה בתנאים. הנטל להוכיח כי המעסיק התכוון ל"התפרק" מהשימוש בכלי ניהולי זה מוטל על העובד. העובד יצטרך להוכיח גמירות דעת בענין זה וכן מסוימות טענתו הראשונה של התובע בסיכומיו היא כי במועד קבלתו לעבודה נכרת הסכם בקשר לאותו מענק. צודק התובע כי הסכם או שינוי הסכם יכול ויערך בעל פה. יחד עם זאת הטענה בדבר הסכם בעל פה שנכרת במועד קבלתו לעבודה לא הוכחה, בלשון המעטה, ואלה טעמיי: צודקת הנתבעת כי הטענה כאילו נכרת בין התובע לנתבעת הסכם בעת קבלתו לעבודה ולפיו ישולם לו המענק השנתי, לא נטענה בכתב התביעה וטיעונה בסיכומים מהווה הרחבת חזית. די בכך כדי לדחות את הטענה. אך דין הטענה להדחות, גם משום שלא הוכחה לגופה הטענה כאילו רק בשל היחסים הטובים שבין התובע למנכ"ל לא הועלה ענין המענק על הכתב בעת קבלתו לעבודה, בלתי סבירה. עיון בסיכום תנאי העבודה של התובע (נספח א' לתצהיר המנכ"ל) מעלה כי נכללו בו רשימה של תנאי עבודה, לרבות משכורת יג'. לא סביר כי דווקא ענין המענק השנתי כזכות שיש לתובע ואשר אינה ניתנת לשיקול דעת הנתבעת לא היה נכלל במסמך זה. שכן, לפי שיטת התובע אין כל שוני מהותי בין משכורת יג' לבין המענק (למעט הטענה כי המענק כבר הגיע לשיעור של 3 משכורות). זאת ועוד, בתצהירו ובחקירתו הנגדית מתאר התובע את הדין ודברים עם המנכ"ל בקשר לבונוס. לטענת התובע הוא שאל לגבי "מדיניות" הנתבעת לגבי מענקים והוא נענה, כך לגרסתו - "כי קיימת מדיניות שכזו וכי אקבל מענקים בהתאם לה". בכל הכבוד, דיווח על קיום מדיניות אינו עולה כדי רמת המסויימות הנדרשת לגיבוש הסכם או זכות. לא ניתן ללמוד מתשובה שכזו, מהי המדיניות והאם היא כוללת מתן מענק גם למי שפרש לפני ההחלטה על מתן המענק, האם היא כוללת תשלום מענק גם בגין חלקיות שנה וכד'. כמו כן, לא ניתן ללמוד על התחייבות שלא לשנות את אותה מדיניות. משכך, התובע כלל לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת התחייבה לשלם לו מענק שנתי בכל תנאי בכתב התביעה נטען בעיקר כי הזכות לקבל את המענק הפכה לנוהג אישי או כללי בנתבעת. טענה זו לא הוכחה, בלשון המעטה: אכן נוהג, הוא אמצעי מוכר כמקור לזכויות בתחום משפט העבודה. אלא שנוהג זה טעון הוכחה לא רק לגבי קיומו אלא גם לגבי פרטיו. בענין ההוכחה צריך עוד להביא בחשבון כי לא די בכך שהעובד מצביע על כך שהיסוד העובדתי של הנוהג מתקיים - קרי, שבפועל שולם המענק. עליו להוכיח כי מן ההתנהגות ניתן ללמוד שהמעביד מחוייב להמשיך ולהתנהג כפי שהתנהג עד כה. דהיינו, העובדה שמעביד נותן במשך שנים רבות "מענק" לפי שיקול דעתו, אינה מצביעה בהכרח על כך שבשלב מסוים הסכים המעביד לותר על שיקול דעתו במקרה הנוכחי התובע כשל מלהוכיח כי קיים בנתבעת נוהג כללי מחייב לפיו משלמת הנתבעת לעובדיה - בכל תנאי - מענק שנתי. התובע כלל לא הציג את "מפת" המענקים שניתנו לכלל עובדי הנתבעת או למי מהעובדים שהם ברי השוואה לתובע. התובע גם כשל מלהוכיח כי במקרה שלו - מתן המענקים מדי שנה, הפך לחלק מתנאי עבודתו. מחומר הראיות עולה כי המענק נקבע מדי שנה לפי החלטת הנתבעת, לפי הנסיבות בגין השנה שעברה פיצוי בגין האופציות : קודם שאכנס לגופו של ענין אוסיף עוד מספר עובדות רקע: כאמור, במסגרת עבודתו השתתף התובע בשתי תכניות לחלוקת אופציות לעובדים. הראשונה משנת 1994, והשניה מאוחרת. לפי התכנית השניה התובע היה זכאי לשלוש מנות של אופציות האחת הבשילה בחודש 3/00, השניה בחודש 1/04 והשלישית בחודש 4/04. כל המנות מומשו ברווח. במחצית שנת 2000 חילקה החברה האם והחברות הבנות, ובכללן הנתבעת, דיבידנד לבעלי המניות. מסיבה שלא הובררה דיה הועלתה על הפרק האפשרות לחלק פיצוי למחזיקי האופציות. היו"ר מר אטיאס טען בעדותו שלמיטב זכרונו בתכנית האופציות יש סעיף לפיו במקרה של חלוקת דיבידנד יש ליתן פיצוי למחזיקי האופציות. אלא שאין בפני את תכנית האופציות ואין בפני טענה כי הזכות לקבלת הפיצוי יסודה בתכנית זו. הטענה שבפני היא כי לתובע נוצרה זכות שכזו מכח החלטה של הנתבעת ממחצית שנת 2000. עוד אציין כי בין הצדדים ניטשה מחלוקת האם חלוקת הדיבידנד לבעלי המניות גרמה "נזק" לבעלי האופציות. נזק שבגינו נקבע הפיצוי. איני נדרש להכריע בסוגיה, באשר תהיה אשר תהיה הסיבה להחלטה על הפיצוי אין מחלוקת כי אותו פיצוי (או מענק מיוחד) נובע מהחלטה על אותו דיבידנד, ללא כל קשר האם אכן נגרם 'נזק' אם לאו אין חולק כי לא הוצגה בבית הדין "החלטה" של הנתבעת ממחצית שנת 2000 על חלוקת הפיצוי. הנתבעת טוענת שכל מה שהיה עד אז הוא החלטה של חברת האם המתייחסת לכלל הקבוצה ולפיה תהיה אפשרות לחלק פיצוי שכזה. לשם כך בוצעה הפרשה בספרים. ההחלטה הסופית התקבלה בתום הרבעון הראשון של שנת 2001. אז הוחלט לחלק את הפיצוי (לפי מפתח שנקבע) רק לאותם עובדים שהמשיכו ועבדו בנתבעת וזאת כתמריץ לאותם עובדים הנתבעת הציגה נתונים (שלא נסתרו) ולפיהם 3 עובדים (מעבר לתובע) מבין תשעת העובדים שנכללו ברשימה ההתחלתית לפיה בוצעה ההפרשה במאזן (נספח ו' לתצהיר התובע לא קיבלו את הפיצוי: הגב' רינת נתן ז"ל - אשר נפטרה במהלך שנת 2000. מר שלמה כרסנתי ז"ל - אשר פרש לגמלאות בסוף שנת 2000 (נפטר מאוחר יותר, בשנת 2006 לערך). מר אלי אראל - אשר עבר במהלך שנת 2000 לעבוד כמהנדס ראשי בחברה האם התובע טען כי אין ללמוד לענינו מענינה של הגב' נתן ז"ל, שכן בעת ביצוע ההפרשה במאזן שנת 2000 לא נכלל חלקה בפיצוי ואילו חלקו כן נכלל בסכום ההפרשה. גם אם נניח שכך, הרי שבפנינו המקרה של מר אראל, שעבד חלק משנת 2000 וחלקו בפיצוי נכלל בהפרשה. אלא שלגבי מר אראל מעלה התובע טענה הנוגעת לכך שמר אראל קיבל בשנת 2001 מחברת האם מענק הדומה לסכום הפיצוי המופיע בצד שמו בנספח ו'. התובע טוען כי מענק זה שניתן ע"י חברה האם נועד להסוות את התשלום מהנתבעת, וכי חברת האם "שופתה" ע"י הנתבעת בסכום המענק. טענה זו של התובע לא הוכחה. מר קורמן העיד (מטעם התובע) כי בוודאות לא נערכה כזו התחשבנות בין חברת האם לנתבעת. אבל גם אם כך היה נעשה - עדיין בפנינו המקרה של מר כרסנתי ז"ל אשר עבד כל שנת 2000 והחזיק אופציות ולא קיבל את הפיצוי. המקרה שלו מצביע על כך, כי עצם הכללתו בנספח ו' ועצם הכללת הסכום בגינו בסכום ההפרשה במאזן אינה מוכיחה כי היתה החלטה קודמת מכוחה זכאי התובע לפיצוי התובע מנסה להוכיח קיומה של החלטה כאמור תוך הפניה ל"הבטחה" שקיבל מהסמנכ"ל מר מאבירם. בהקשר לזה אציין כי "הבהרת" טענתו של התובע נעשתה רק בסיכומים. עד אז, השתמע מכתב התביעה ומתצהיר התובע כי הוא נתלה בתביעת רכיב זה ב"הבטחה" של הסמנכ"ל. אלא שלסמנכ"ל אין את הכח לחייב את הנתבעת בענינים שכאלה, והדבר היה צריך להיות ידוע לתובע מתוקף תפקידו הבכיר בנתבעת. אלא שבסיכומים הובהר כי אותה "הבטחה" אינה מקימה את הזכות, אלא היא מהווה "ראיה" לקיומה של החלטה מכוחה קמה הזכות. בכל הכבוד, אין בידי לקבל את הטענה: היסוד לטענת התובע היא טענתו העובדתית לפיה במהלך חודש מאי - יוני 2000 "הבטיח" מר אבירם לתובע כי "חלוקת הדיבידנד ולאור ירידת ערך המניה לגבי האופציות, אשר מומשו למניות קודם לחלוקת הדיבידנד, וכן לאור הפיכת האופציות הנותרות ללא כדאיות למימוש נכון לאותו מועד, יוענק לי כמו לעובדים בכירים אחרים מענק מיוחד בסך 100,000 שקלים. סמנכ"ל הכספים הבטיח כי הפיצוי הכספי יועבר אלי בחודש מרץ 2001." - סעיף 48 לתצהיר התובע בכל הכבוד, הטענה כאילו מר אבירם "הבטיח", או ליתר דיוק דיווח על החלטה מוגמרת, לא הוכחה. מעדותו של מר קורמן (העיד מטעם התובע), אשר נכח בזמן השיחה נשוא "ההבטחה", עולה שכל שהיה הוא שמר אבירם סיפר לתובע שיש "רעיון או שאיפה של הקבוצה לתת פיצוי ....". כך גם העיד מר אבירם, בתשובה לשאלת בית הדין. זאת ועוד, התובע הזמין לעדות את מר אבירם, אך נמנע מלשאול אותו בענין זה שהיה אחת מהסוגיות המרכזיות בטיעוניו (ענין ההבטחה), הימנעות זו שאין לה הסבר נראה לעין, פועלת לרעת התובע מן הבחינה הראייתית כאמור טענה נוספת של התובע היא שההפרשה בספרים מהווה ראיה לקיומה של החלטה על תשלום הפיצוי לתובע. אין בידי לקבל את הטענה: ראשית, ביצוע הפרשה במאזן אינה ראיה ולא יכולה להיות ראיה מספקת לקיומה של החלטה כנטען (קרי, החלטה מוגמרת על חלוקת הפיצוי לתובע). התובע נמנע מלהעיד עד מומחה בתחום, ולכך יש משמעות. מעבר לזאת, מטעם התובע העיד מר קורמן - מנהל החשבונות הראשי של הנתבעת, לפי עדותו ההפרשה ניתנת היתה לביטול, כולה או חלקה, אם היה מסתבר בעתיד (כפי שקרה בפועל) כי ההפרשה היתה גבוהה מההוצאה בפועל התובע הקדיש בסיכומיו פרק לא מבוטל להוכחת הטענה כי אין להסיק מביצוע ההפרשה, אלא את המסקנה לפיה היתה כבר החלטה על ביצוע התשלום. לביסוס טענתו אף צרף התובע מסמכים חדשים (נספחים א' - ד' לסיכומיו) המוכיחים מהם "כללי החשבונאות המקובלים" לפיהם היתה מחוייבת הנתבעת להפריש בספרים. בכל הכבוד השאלה מהם כללי החשבונאות המקובלים היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה, ולא ניתן להגיש במסגרת הסיכומים מסמכים שלא נכללו בראיות או במסמכים רשמיים. לכל הפחות, צריך היה התובע להתכבד ולהגיש את המסמכים לבית הדין כפי שמגישים ראיה, באופן שהיה מאפשר לנתבעת להתמודד עם המסמכים המוגשים לגופו של ענין, התובע נסמך בטיעוניו על תקן 37 (נספח ד'), אך תקן זה כלל לא הפך למחייב. וכן, לא עולה ממנו כי הפרשה נעשית רק במקרה של התחייבות חד משמעית. התובע אכן מעלה טרוניה כנגד הנתבעת, הכיצד היא נמנעה מלהציג את המסמכים המעגנים את ההחלטות הנוגעות לביצוע ההפרשות ו/או לחלוקת הפיצוי. לעיתים הימנעות מלהציג מסמך יכול ותפעל כנגד האוחז באותו מסמך. אך במקרה הנוכחי, בשים לב לכלל הראיות איני סובר כי יש בכך כדי לשנות את מאזן ההסתברויות. בסופו של יום הנטל להוכיח מוטל על התובע, וככל שהיתה החלטה קודמת שמבססת את עילתו היה עליו להתכבד ולהוכיח את קיומה מעבר לכל האמור, אציין כי אפילו היתה החלטה שכזו. עצם ההסכמה - במסגרת הסכם הפרישה - להותיר את עצם הזכאות לפיצוי לדיון במהלך הרבעון הראשון של שנת 2001, ממילא מהווה ויתור על הזכות. מכל הטעמים דלעיל, גם התביעה בגין רכיב זה נדחית סוף דבר : דין התביעה להדחות. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 13,000 שקלים בתוספת מע"מ, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדיןפיצוייםמענקירידת ערךאופציות