פסק דין 1. התביעה שבפני היא לתשלום שכר עבודה מולן על פי חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958. 2. נציגי הציבור לא הופיעו לישיבות הרבות שנקבעו לשמיעת תיק זה, ועל כן - לאחר מתן החלטה מתאימה בכל ישיבה, נשמע התיק בפני - בהיעדרם - כדן יחיד. 3. התיק שבפני הוא גילגולה השני של תביעת המנוח גוט יום טוב מיכאל ז"ל (להלן - המנוח). המנוח הגיש תביעה ביום 1.5.90 בתיק שן2-280/, אשר נדונה בפני כב' השופטת סלע, ונדחתה כיוון שהמנוח הודיע שאינו מעונין עוד בתביעה. התביעה שבפני הוגשה ביום 17.5.92 על ידי המנוח בעת שהיה חסוי, באמצעות אפוטרופסו - מר מיכאל מילשטיין, אשר מונה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 14.2.92. המנוח, שהיה יליד 1906, סבל ממחלה מוחית שבגינה מונה לו אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית. 4. התביעה נשוא תיק זה, הוגשה בגין אותה עילה שנדונה בתיק הקודם. בתחילת הדיון בפני טען ב"כ הנתבעים כי עם מתן פסק הדין של כב' השופטת סלע נוצר "מעשה בית דין". טענה זו נדחתה על ידי כב' בית הדין הארצי בפסק דין מיום 20.1.95, אשר קבע כי התובענה בתיק שן2-280/ הופסקה, ולא נדחתה לגופו של ענין. לפיכך - נמשך הדיון בפני ונשמעו כל העדויות שמצאו הצדדים לנכון להביא. הצדדים אף הסכימו כי כל הראיות שהוצגו בתיק שן2-280/ יהיו מוצגים בתיק זה ויהוו חלק מחומר הראיות. 5. במהלך שמיעת הראיות נפטר המנוח ביום 25.10.96, ובמקומו באו כתובעים יורשיו, שאחד מהם הוא אפוטרופסו של המנוח - מר מיכאל מילשטיין. יש לציין כי עם פטירתו של המנוח, פקעה אפוטרופסותו של מר מילשטיין. 6. לטענת המנוח בתביעתו, עבד אצל הנתבעים כמשחיז משנת 71' ועד ליום 1.5.90. לדבריו, הפסיקו הנתבעים עוד בשנת 81' לשלם לו שכר עבודה, ולא נתנו לו תלושי משכורת. כן טען המנוח כי הנתבעים לא שילמו עבורו דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי, ולא דיווחו על עבודתו. המנוח טען כי היה בעל כח פיזי אדיר למרות מחלתו וגילו, וכך עבד אצל הנתבעים כ- 10 שעות עבודה ליום, משעה 8:00 בבוקר עד 16:00 אחה"צ ועוד שעות נוספות. לדבריו - ניצלו הנתבעים את מצבו הנפשי כדי להתחמק מתשלום משכורת או שכר ראוי עבור עבודתו, וכל דרישותיו לתשלום שכרו נענו בהתחמקויות וב"לך ושוב". 7. הנתבעים כפרו בכל טענות המנוח, וטענו כי כל שכרו של התובע וכל הגמולים שהגיעו לו בגין תקופת עבודתו שולמו לו מיד עם פיטוריו במרץ 89'. המנוח אף חתם על כתב קבלה וסילוק (נ72/) במרץ 89', לפיו קיבל את כל פיצויי הפיטורין, שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה. לאחר שמיעת העדויות, וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אני קובעת כדלקמן: 1. האם יש אחריות אישית לבעלי המניות של הנתבעות 1 ו- 3? הנתבעים 2, 4 ו- 7, הם בעלי המניות של החברה הנתבעת. התובעים לא השכילו להראות כי נתקיימו התנאים להרמת מסך לגבי בעלי המניות באופן שניתן יהיה להטיל עליהם אחריות אישית לחובות החברה. המקרים בהם ירים בית המשפט את המסך פורטו בספרו של י. כהן: דיני חברות, בהם הוא מאזכר תרמית ומניעת הברחת נכסים (עמ' 221), מניעת עקיפת חוקים ופגיעה בתקנת הציבור (עמ' 228) וערבוב נכסים בין החברה למנהליה (עמ' 245). בדרך זו הלך אף בית דין זה (דב"ע לח/3-52 ברגר - קאמיל ואח', פד"ע י' 435; דב"ע תשן/3-76 ג'וליס - אשכנזי את גליקו ואח', פד"ע כ"ב 31; דב"ע מט/3-33 מ.ב.ע. (פיתוח) בע"מ - ראול מורדוך ואח', פד"ע כ' 313; וראה לאחרונה את פסק דינו של בית המשפט העליון ע"א 543/89 החברה להוצאת האנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ"ה(1) 529, 539-42). 2. כבר נפסק כי בית משפט, בהרמת מסך, חייב "לנהוג זהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעל המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (ע"א 471/28 דוד יעקב ואח' נגד המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ (בפירוק) ואח' פ"ד כ"ג (1) 65, 70); לאור זאת פסקנו כי "הקמת חברה על סמך יעוץ של בעלי מקצוע (רו"ח ועו"ד) לצרכי מס ולטעמים עסקיים ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית" (דב"ע תשן/3-76 הנ"ל פד"ע כ"ב עמ' 31, 33). (ראה דב"ע נא3-156/ סימס נ' יוחננוף פד"ע כד' עמ' 199). 3. התובעים לא הביאו כל ראיה הן במהלך הדיון והן במסגרת הטענות בסיכומיהם, שיש בה כדי לחייב את הנתבעים 2, 4 ו- 7 באחריות אישית כלפי המנוח. יתר על כן - התביעה כנגד הנתבעים 1 , 2 ו- 4 הוגשה רק ביום 26.9.95, ובכתב ההגנה כבר נטען כי התיישנה בכל הנוגע לתקופה שלפני יום 25.9.88. לפיכך - אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים2, 4 ו- 7 בהיעדר יריבות, וקובעת כי הנתבעות היחידות הנכונות הן 1 ו- 3. 4. האם היתה רציפות בעבודתו של המנוח אצל הנתבעות 1 ו- 3? בתקופת העסקתו של המנוח, חדלה הנתבעת מס' 1 לפעול במרץ 85', וכל העובדים פוטרו. חברה זו פעלה ברח' עזרא 21, בני ברק, ובעלי מניותיה היו צביון יהודה, צביון אסתר, ומשוש מרכז הפנינים והתכשיטים בע"מ. במאי 85' הוקמה הנתבעת מס' 3 שנקראה דיאטול ייצור (1985) בע"מ. החברה הנ"ל פעלה ברח' הרצל בתל אביב, והיו לה בעלי מניות אחרים. עם זאת - מאחר שבתמצית רשם החברות נרשמה כתובתה ברח' עזרא 28, בני ברק, ומר מיכאל צביון לא התכחש לתלושי המשכורת שהוצאו על ידי הנתבעת 1, ואף הציג אותם כראיה לכך ששכרו של המנוח שולם ברציפות בשתי תקופות העבודה, לרבות עבודתו בנתבעת 1, אני קובעת כי היתה רציפות עבודה של המנוח אצל שתי החברות. 5. ובאשר לתקופת עבודתו של המנוח אצל הנתבעות - למרות שבכתב התביעה נטען כי התובע הועסק עד חודש מאי 90', הרי בכתב התביעה המתוקן נתבעים גמולים רק עד מרץ 89', וכך כם נטען בס' 2 לסיכומי התובעים בפרק העובדות. לפיכך - אני קובעת כי המנוח עבד עד מרץ 89' אצל הנתבעת 3, מועד בו פוטר. 6. באשר לטענה כי הנתבעות לא דיווחו למוסד לביטוח לאומי על העסקת המנוח - לענין הדיווח למוסד לביטוח לאומי, הוגשה מטעם התביעה תעודת עובד ציבור של מר גבי משלי, שהינו מנהל מחלקת זיהויים ואימותים במוסד לביטוח לאומי. בתעודת עובד ציבור נכתב על ידי העד כי חב' דיאטול חברה לייצור בע"מ, דיווחה על העסקת המנוח באופן רצוף בין השנים 1976 - ועד מרץ 89' (פרט לשנת 87'). העד העיד כי ברשימותיו מצוייה חברה נוספת הנקראת דיאטול 1985 ייצור בע"מ. וכי קיימות שתי מערכות של דיווח ללא פירוט שמי. וכדברי העד "מאי הדיווח אני לא יכול לדעת אם שילם או לא שילם. אין להקיש מכך שהדיווחים לא מדוייקים". (שורות 9-10 בעמ' 4 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.6.96). ובהמשך אותו עמוד (שורות 20-21) אומר העד: "בהחלט יכול להיות שדווח על התובע ב- 87'. אם הוא לא מופיע זה לא אומר שהוא לא שילם". העד לא יכול היה להסביר את פלט המחשב שהוצג בפניו. 7. בפני בית הדין הוגשו תלושי משכורת מקוריים שהוצאו על ידי דיאטול בע"מ. בחלק מהתלושים הללו אכן לא צויין כי נוכה משכרו של המנוח למוסד לביטוח לאומי. אך כיוון שבתעודת עובד הציבור ציין העד שהובא מטעם התביעה כי קיימים רישומים משנת 76' על העסקתו של המנוח על ידי דיאטול, הרי אני קובעת כי הנתבעים דיווחו על העסקת המנוח למוסד לביטוח לאומי, ונראה כי תלושי המשכורת הוכנו ברישול. יש לציין כי משנת 87' ואילך מופיע בתלושים ניכוי למוסד לביטוח לאומי. נראה כי מחד - היתה התרשלות בהכנת תלושי המשכורת, ומאידך - אין הרישומים המופיעים במוסד לביטוח לאומי מדוייקים. גם מדברי העד מר משלי עולה בבירור כי הנתונים המופיעים בתעודת עובד הציבור שהוא חתום עליה, אינם משקפים בהכרח את המצב הנכון. אין איפוא לקבל את עדות העד ותעודת עובד הציבור שהציג, כראיה מהימנה התומכת בתביעתו של המנוח. 8. על גבי כל תלוש משכורת מופיעה חתימה שנטען כי היא חתימתו של המנוח ובה הוא מאשר כי קיבל את המשכורת לידיו. המנוח טען כי החתימה מזוייפת. כן טען המנוח כי תלושי המשכורת היו מזוייפים, שכן הופקו במשך ארבע שנים בשמה של חב' דיאטול בע"מ אשר חדלה להתקיים. המנוח אף טען כי הנתבעים החתימו אותו ב"אותו מעמד" על כל התלושים, ולא - מידי חודש בחודשו כפי שהתלושים מתיימרים להציג. 9. האם חתימותיו של המנוח על תלושי המשכורת זוייפו, והאם ניתנו ב"אותו מעמד"? הלכה פסוקה היא כי הטוען לזיוף - עליו להוכיח את הזיוף. ב"כ התובעים הביא לעדות את הגרפולוג מר ישי, אשר נתן חוות דעת נחרצת כי התלושים אכן נחתמו ב"אותו מעמד" על ידי המנוח. בחקירתו הנגדית, הודה המומחה כי לא ראה את התלושים המקוריים, ולצורך מתן חוות דעתו נמסרו לו צילומים בלבד. מהימנותו של עד זה נתערערה לגמרי בחקירה הנגדית, ואני קובעת כי אינו מהימן עלי כלל. 10. הגרפולוג לא טרח לציין בחוות דעתו הכתובה באופן נחרץ, כי תלושי המשכורת המקוריים לא היו כלל לנגד עיניו והוא חיווה דעתו על יסוד צילומים. העד הודה בעדותו כי "הדרישה להמצאת המקור היא נוהל קבוע אצל מומחים לזיהוי מסמכים". (עמ' 6 לישיבה מיום 20.6.96 שורה 11). העד אף נשאל אם יש משמעות להבדלי צבע הדיו כאשר בודקים רצף של מסמכים, וענה בחיוב. העד הודה כי אילו היה רואה את המקור והיה רואה שינויי צבע, יכול היה הדבר להעיד כי החתימות לא נעשו ברצף אחד. 11. מר ישי העיד כי אילו היו מראים לו שהמנוח חתם לעיתים בעברית ולעיתים בלועזית - היה אומר שאינו יכול ליתן תשובה לשאלה אם מדובר בחתימה באותו מעמד. בפני העד הוצג מוצג נ72/ (מהתיק הראשון) בו חתם המנוח באותיות לטיניות ובאותיות עבריות, אך לא ידע להשיב אם יש חשיבות להבדלי החתימות בין המסמכים. יש לציין כי נ72/ הינו כתב סילוק המאשר שהמנוח קיבל מהנתבעת את כל הפיצויים, משכורות, חופשה והבראה שהגיעו בגין פיטוריו באפריל 89'. 12. החתימה על המסמך נ72/ מערערת את יסודות חוות דעתו של מר ישי, בה הוא טוען כי "האחידות היחסית הרבה של חתימות השאלה מעלה מיד חשד שנחתמו יחדיו. במידה והיה כותב על פי התאריכים של תלושי המשכורת, חייבת היתה להמצא השתנות רבה יותר בין החתימות, במיוחד לאור ההבדלים של שנים אחדות שקיימים לכאורה בין חתימותיו על גבי התלושים. האחידות בגודל, ביציבת האותיות, ברווחים היחסיים שבין האותיות, ובהתיחסות החתימה כולה אל גוף הטופס ואל החותמת שמעליה קשורה לכתיבה ברצף אחד כאשר מעבירים מתחת לידי אדם דפים אחד לאחר השני, ברצף אחד, מצביעים לו היכן עליו לשים את חתימתו. ולא כמו חתימה בכל פעם מחדש כאשר אדם סביר הנמצא בכל פעם בסיטואציה חדשה בודק מחדש את הטופס שלפניו, וגם כאשר מצביעים לו במדויק היכן לחתום, העין והיד מחפשות אוריאנטציה למיקום החתימה, לגודלה ביחס לכתב שלידה ולכוונה היחסי לטופס". 13. יש לפסול את חוות דעתו של העד, כיוון שכלל לא נסמכה על מסמכים מקוריים. עיון בתלושי המשכורת עצמם, אף בעין בלתי מקצועית, מעלה כי יש שוני בצבע העט בו חתם המנוח, שוני בצבע החותמת (לעיתים שחור ולעיתים כחול), שוני בזווית החתימה של המנוח ובזווית הצגת החותמת, ואף שוני בחתימותיו של המנוח אשר לעיתים חתם בעברית ולעיתים - גם בעברית וגם בלועזית. כל היסודות נשמטו תחת חוות דעתו של הגרפולוג, ואין כל ראיה כי המנוח אכן הוחתם ב"אותו מעמד" על כל התלושים. גם התיאוריה שניסה הגרפולוג להציע כי היטעו את המנוח והחליפו עטים וחותמות באותו מעמד, אינה מבוססת - בלשון המעטה. יתר על כן - חוות דעתו של הגרפולוג אינה מבוססת כלל על ממצאים מדעיים, אלא על הנחה הנובעת מ"ניסיון חיים" כי אדם לא יחתום בכל פעם באותה זוית ובאותו מקום בתלוש המשכורת. מר ישי לא התייחס כלל לשאלת "גיל הדיו" על תלושי המשכורת, הניתנת לבדיקה מעבדתית והיא דבר שבשיגרה. לאור השינויים שניתן לראות בחתימות בתלוש המשכורת - אין יסוד לחוות הדעת, ואני דוחה אותה ואת מסקנותיה מכל וכל. 14. מטעם הנתבעים הובאה חוות דעת של דר' בצלאלי, שהתבססה על בדיקות מדעיות (בדיקה מיקרוסקופית ובדיקה אופטית) תוך בחינת התלושים המקוריים. חוות דעת זו עדיפה בעיני על פני חוות הדעת של התובעים, אשר מהימנותה עורערה כליל. לסיכום - התובעים לא הוכיחו כי המנוח אכן חתם "באותו מעמד" על כל תלושי המשכורת. 15. האם שולם למנוח שכרו במהלך כל תקופת עבודתו? לא נטענה כל טענה כנגד המסמך נ72/, בו אישר המנוח בחתימתו ביום 1.5.89 כי קיבל את כל המגיע לו מהנתבעים (לרבות - פיצויי פיטורין ושכר). אין כל ראיה כי המנוח היה לקוי בנפשו בעת החתימה על מסמך זה, ויש לזכור כי מונה לו אפוטרופוס רק בשנת 92'. בעת הדיון בפני כב' השופטת סלע, בו העיד המנוח, טען המנוח עצמו כי קיבל את כל משכורתו כל העת. המנוח אף העיד כי בכל פעם שקיבל את שכרו, חתם על תלוש המשכורת. אין בפנינו כל ראיה ממשית כי ביום 24.7.90, ואף ביום 4.6.91, מועדים בהם העיד בפני כב' השופטת סלע, היה המנוח לקוי בנפשו. גם דר' גויטיין אישר בעדותו, כי לא ניתן לומר שבשנת 91' היה המנוח זקוק לאפוטרופוס, ואין כל עדות כי בשנת 90' הוא לא הבין את מה שהעיד. 16. זה המקום לציין, כי אין זה סביר בעיני שהמנוח עבד 10 שנים בלא שקיבל משכורת כלשהי. המנוח היה נשוי עד שנת 87', בה נפטרה אשתו. הוא פירנס איפוא את עצמו ואת אשתו. אילו עבד ללא משכורת במשך כל השנים, הרי סביר היה כי לפחות אשתו היתה מבחינה בכך. (לאחר שנטען כי המנוח היה לקוי בנפשו). 17. מהראיות עולה כי הנתבעת 3 דאגה לשלם למנוח את המגיע לו. עבודתו של המנוח נפסקה כאשר פוטר עקב סגירת המפעל. המנוח קיבל פיצויי פיטורין בגין פיטוריו מקרן פיצויים של הנתבעת בבנק לאומי, ואין כל טענה של התובעים לחוב נוסף פרט לשכר המולן כטענתם. כיצד יתכן שהנתבעת, אשר שילמה לתובע את כל יתר הזכויות עם פיטוריו, לא שילמה לו במהלך כל השנים את שכרו עבור עבודתו? 18. עוד בתיק שהתנהל בפני כב' השופטת סלע (להלן - התיק הראשון) ניסה ב"כ התובע להראות כי המנוח נוצל על ידי אנשים שונים, והביא עדות כי המנוח נראה מושך כספים בבנק. עדות זו, מעידה דוקא כי למנוח היו כספים כלשהם והיה לו חשבון בנק. הנתבע מס' 7 מיכאל ציביון, העיד בתיק הראשון כי שילם למנוח את פיצויי הפיטורין והשכר, וכי המנוח עצמו היה בבנק כדי לפרוע את ההמחאה של קרן הפיצויים. לענין זה העיד מורשה חתימה של בנק לאומי בסניף פרדס כץ, מר ממן, כי המנוח עצמו היה בבנק ופדה את ההמחאה. 19. הראיות שהובאו בפני מטעם התביעה, פרט לעדות הגרפולוג מר ישי, עדות הרופא, ועדות עובד המוסד לביטוח לאומי, הן - תצהירו של האפוטרופוס מר מילשטיין, ותצהירו של מר סרגי אב. מר מילשטיין מעיד בתצהירו כי המנוח לא קיבל במשך קרוב ל- 10 שנים משכורת, וכי הוא מנוצל על ידי מעבידיו. אין בתצהירו של מר מילשטיין כל תימוכין מנין לו המידע הנ"ל. הוא אינו מעיד דבר מידיעה אישית, ואינו מציין את המקור לעובדות הנטענות בתצהירו. מר מילשטיין הגדיל עשות, והעיד בתצהירו גם על היחסים בין המנוח ואשתו, למרות שלא גר בדירתם בעת שהיו נשואים. 20. באשר לתצהירו של מר סרגי אב - עד זה העיד כעדות שמועה כי פגש את המנוח חוזר מעבודתו בסוף חודש נובמבר 90', ואז אמר לו המנוח כי לא קיבל משכורת ממעבידו. בחודש נובמבר 90' כבר לא עבד המנוח, כך שלא יתכן כי במועד זה ראה אותו העד חוזר מעבודתו אצל הנתבעות. בכתב התביעה המתוקן ציינו התובעים, כי המנוח עבד עד מרץ 89', ואף תבעו תשלום שכר עד למועד זה. (ראה ס' 30.3 לכתב התביעה המתוקן), כך גם נכתב בסיכומי התובעים. אין איפוא כל בסיס עובדתית לעדותו של מר סרגי אב, מדובר בעדות שמיעה שאין לה משקל, וגם מועד שמיעתה אינו תואם את המצב העובדתי שהציגו התובעים עצמם. 21. לסיכום - ייאמר כי לא הובאה כל ראיה על ידי התובעים שהמנוח לא קיבל שכר במהלך 10 השנים האחרונות לעבודתו. התובעים יגעו ועמלו כדי להראות שהמנוח היה בעל מחלה מוחית, ולפיכך - לא הבין את הנעשה איתו ואף היה ניתן לניצול. כפי שקבעתי לעיל - לא הובאה כל ראיה רפואית כי עד 91' או 92' היה המנוח לקוי בשכלו. אך אם היה הדבר כן - הרי יתכן באותה מידה כי לא זכר שקיבל את שכרו במועד. על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים. 22. זה המקום להביע את דעת בית הדין על כל ההליך ועל אופן ניהולו על ידי התובעים, ובעיקר - התובע 2. התובעת מס' 1 היא בתו של המנוח אשר הצטרפה כתובעת רק לאחר פטירת המנוח. מלכתחילה, ועוד בחיי המנוח, נראה כי ההליך נוהל בהתלהבות רבה על ידי מר מילשטיין, אשר אף הרבה לכתוב לבית הדין מכתבים, עתירות והודעות למרות שהמנוח היה מיוצג על ידי עורך דין. 23. לאחר פטירת המנוח, הוצגה בפני בית הדין צוואה של המנוח, אשר ניתנה כבר בהיותו חסוי, ואשר הוריש בה את דירתו לאפוטרופסו מר מילשטיין. צוואה זו בוטלה על ידי בית המשפט עקב התנגדות בנותיו של המנוח. לאחר הביטול, הגיש מר מילשטיין תביעה לשכר כנגד העזבון וכנגד בנותיו של המנוח. בהודעת ב"כ בנותיו של המנוח לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נטען כי התובע 2 כלל לא הביא לידיעת הבנות את קיום ההליכים בבית הדין לעבודה. 24. בהסדר פשרה בין מר מילשטיין לבין הבנות הוסכם כי התובע 2 יקבל רבע מהעזבון, ואף נקבע כי העזבון יסכים שמר מילשטיין ימשיך לנהל את הדיון הנוכחי כנגד הנתבעים, והוסכם כי שכרו של ב"כ התובעים ישולם מן הכספים שיפסקו לטובת העזבון, אם יפסקו. המניע לניהול התיק בהתלהבות כה רבה, לאחר פטירת המנוח, היה איפוא רצונו של התובע 2 לקבל את הכספים לעצמו, ונשכח האינטרס של המנוח. 25. דיון זה היה מלווה בהליכים רבים ביותר. בבית הדין קויימו שני הליכים שונים, בפני שני שופטים. ההליכים הצריכו ערעורים לבית הדין הארצי ושתי עתירות לבג"ץ. מאחר שהתביעה נדחתה - ישלמו שני התובעים גם יחד לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בעל דין נפטרשאלות משפטיות