תביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום

##מה הדין בסוגיית הפרשי שכר בתלוש ?## הכלל אשר נקבע בפסיקה הינו כי תלוש המשכורת בהיותו מסמך פורמאלי המפרט את השכר על מרכיביו מהווה ראיה לתוכנו. כפי שנפסק " מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דיון ( עבודה ארצי) 3-146/מז יוסף חוג'ירת - המוסד לביטוח לאומי). הלכה פסוקה היא כי אין לדרוש מעובד אשר מעבידו מפר חוק כי ימשיך בעבודתו בתנאים ירודים הנוגדים את החוק (דב"ע צ'יבוטרו-אטלקה פד"ע ד 173) ואף אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו בתנאים ירודים המובטחים לו מכוח צו הרחבה (דב"ע לב3-39/ גני - גני, פד"ע ד' 216). ##להלן פסק דין בנושא תביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום:## 1. זוהי תובענה לתשלום הפרשי שכר מינימום, פצויי פיטורים לרבות פצויי הלנת פיצויי פיטורין, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר דמי נסיעות וגמול עבודה בשעות נוספות. 2. הרקע לתביעה: I. התובעת עבדה ב"אלמרכז אלעלמי אלתקאפי" (להלן:המרכז), מרכז ללימוד קורסים אקדמאיים וקורסים ללימוד מקצועות שונים, מיום 15.8.86 ועד ליום 10.12.93 . II. לטענת התובעת בתחילת עבודתה עבדה אצל המנוח עלי אלחוסייני אשר המרכז היה בבעלותו ובניהולו עד לפטירתו במאי 93. בתקופה זו עבדה לטענתה כמזכירה, כעוזרת למנוח ואף קיבלה ממנו סמכות ואישור לחתום על מסמכים רשמים של המרכז. III. לטענת התובעת מספר חודשים לפני פטירת המנוח עלי חוסיני, חלה בסרטן ולכן דאג להכניס את ביתו רים עלי חג'אזי (להלן: הנתבעת) למרכז על מנת שתלמד את העבודה במרכז ותנהלו בעתיד. IV. לטענת התובעת, הנתבעת עבדה בתחילה במרכז תחת פיקוח התובעת ממנה למדה את עבודת המרכז. V. לטענת התובעת ,לאחר פטירת המנוח תפסה הנתבעת ביחד עם בעלה (להלן: נתבע 2) את הניהול במרכז. הנתבעת ונתבע 2 החלו לחתום על המסמכים הרשמים של המרכז למעט תעודות שניתנו על ידי המרכז למסיימי קורסים והוחתמו על ידי התובעת. VI. לטענת התובעת בעקבות ניהול הנתבעים את המרכז החלה להרגיש שנוי ביחס כלפיה. התובעת הרגישה כי הנתבעת ונתבע 2 נוהגים עימה בחומרה יתרה וכי עליה לעמוד על דרישותיה. VII. התובעת פנתה ביום 28.9.93 במכתב לנתבעת ולנתבע 2 ובו ביקשה זכויות סציאליות שונות לרבות תשלום הפרשי שכר מינימום, וחוזה חדש בו ישולם לה שכר מינימום (נספח א' לכתב התביעה) אך סורבה לטענתה לכל דרישותיה. התובעת פנתה לנתבעת ולנתבע 2 בשנית באמצעות ב"כ אשר פנה אליהם בכתב ביום 23.11.93 ובו דרש לשלם לתובעת זכויות סוציאליות לרבות שכר מינימום תוך ציון שאם התובעת לא תקבל שכר מינימום תתפטר בנסיבות המזכות בפצויי פטורין (נספח ב לכתב התביעה). VIII. משפניית ב"כ התובעת לא הועילה התפטרה התובעת ביום 10.12.93. 3. הסעדים הנתבעים: I. הפרשי שכר מינימום בסך 46.164 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום התשלום בפועל. II. פיצויי פיטורים בסך 19,318 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום התשלום בפועל לרבות פצויי הלנה החל מיום הפטורים ועד ליום התשלום בפועל. III. דמי הבראה בסך 2,387 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה ורבית ועד ליום התשלום הפועל. IV. פדיון חופשה בסך 3,176 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום התשלום בפועל. V. דמי נסיעות בסך 6,355 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום התשלום בפועל. VI. גמול עבודה בשעות נספות בסך 9,022 בצרוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום התשלום בפועל. 4. לטענת הנתבעים בין התובעת לנתבעים מעולם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. התובעת עבדה לכל אורך התקופה במרכז אשר היה מעבידה והינו חלק ממשרד החינוך הירדני. כמו כן התובעת לדידם עזבה את העבודה ללא קשר לתנאי עבודתה, קיבלה שכר העולה על שכר מינימום, לא עבדה בשעות נוספות וקיבלה חופשות דמי הבראה ודמי נסיעות. 5. השאלות שבמחלוקת: I. האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין הנתבעים. II. האם התפטרה התובעת בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורין. אם כן, מה היה היקף משרתה, גובה שכרה לצורך חישוב פיצויי הפיטורין והאם זכאית לפיצויי הלנה. III. האם זכאית התובעת לסעדים הנתבעים בסעיפים 3ג - 3ו. נדון ראשית בשאלת יחסי העבודה בין התובעת לבין נתבעים 2-1, לאחר מכן בשאלת נסיבות התפטרות התובעת, ולבסוף בסעדים הנתבעים. 6. מי היה מעביד התובעת: I. מעיון בטיעוני הצדדים, חקירותיהם לרבות המסמכים שהוצגו לבית הדין עולה, כי משרד החינוך הירדני לא היה בעליו של המרכז ואף לא מעסיקה של התובעת. II. לעניין הבעלות על המרכז, הנתבעת אמנם העידה בתצהירה כי המרכז, אשר אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת, הינו בבעלות מלאה של משרד החינוך הירדני (סעיף 6 לתצהיר). ואולם בחקירתה הנגדית חזרה בה והעידה כי אביה הוא זה שיסד את המרכז בשנת 1957 הוא גם למעשה היה הבעלים של המרכז (עמ' 22 ש' 10-4, עמ' 24 ש' 26-25). בעלות זו על המרכז הועברה בירושה לנתבעת עם מותו של אביה, שכן על פי עדות הנתבעת היתה אחד היורשים של אביה (עמ' 22 ש' 30 - עמ' 3 ש' 1), כשליורשים האחרים לא היה חלק במרכז (עמ' 26 ש' 3-2). III. לעניין מעמדו של משרד החינוך הירדני עולה מחקירתה של הנתבעת, כי מעמדו של המשרד הצטמצם לפיקוח ואישור קורסים חדשים שנלמדים במרכז. מחקירת הנתבעת עלה כי לא ידעה להבחין בין הבעלות על המרכז לבין הפיקוח עליו: "ש. אני אומר שבמרכז המדעי בזמן אביך המנוח פעל באופן עצמאי אבל כדי שיהיה מאושר היה צריך לקבל על גבי תעודות מסויימות את האישור של משרד החינוך הירדני, אבל זה לא אומר שהמרכז בזמן אבא שלך היה של משרד החינוך הירדני. ת. לא. זה אומר שכן הוא היה שייך למשרד החינוך הירדני כי כל קורס שפתחנו שם היה צריך את הסכמת משרד החינוך (עמ' 25 ש' 18-14). הנה כי כן מחקירת הנתבעת עלה כי המרכז היה בתחילה בבעלותו של אביה ולאחר מותו ירשה הנתבעת את הבעלות במרכז כשבכל אותה עת משרד החינוך הירדני היה מפקח הן על הקורסים הנלמדים במרכז והן על הבחינות הנערכות על ידיו. IV. משרד החינוך, בהיותו מפקח על המרכז בהיבטים מסויימים מעולם לא העסיק את התובעת. מחקירת הנתבעת עולה כי משרד החינוך הירדני לא ניהל את המרכז, לא שילם את משכורות העובדים, ואף התובעת, במשך תקופת עבודתה במרכז, לא ראתה בו כמעבידה אלא במנוח, ולאחר פטירתו, בבתו. V. משמצאנו כי משרד החינוך הירדני לא העסיק את התובעת וכי אין מחלוקת כי המרכז לא היווה אישיות משפטית עצמאית, יש לבחון האם המנוח ו/או הנתבעת ו/או נתבע 2 העסיקו את התובעת. ו. בענין זה, יש להעיר כי משמוסכם על הצדדים כי התובעת היתה בגדר עובדת של המרכז והשאלה הנשאלת היא מי היה מעסיקה לא היה מקום להשתמש במבחן ההשתלבות לו טען ב"כ התובעת. מבחן זה יש ליישם כאשר באים אנו לבחון אם יחסים חוזיים שנקשרו בין שניים הינם יחסי עובד מעביד או שמא יחסים שבין הזקוק לשירות לבין עובד עצמאי המספק את השירות (דב"ע 3-53 חברת כלונסאות ביסוס בע"מ-ארגז, פד"ע ח 36), ולא כאשר באים לדון בשאלה מי המעביד של אותו עובד. VII. בעניין העסקת התובעת על ידי המנוח נטען על ידי התובעת הן בכתב התביעה והן בתצהירה כי הועסקה על ידי המנוח כמזכירה וכעוזרת לו. עדות זו לא השכילו הנתבעים לסתור בחקירת התובעת. יתר על כן הנחת המוצא היא כי משהיה המנוח בעליו של המרכז, מנהלו ומפעילו היה הוא אף המעסיק של התובעת. הנחה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. אשר על כן, נמצאנו כי התובעת הועסקה בתקופה הראשונה לעבודתה במרכז על ידי המנוח. VIII. מעיון בטיעוני הצדדים וחקירותיהם עולה כי לאחר מות המנוח הועסקה התובעת עד להתפטרותה על ידי הנתבעת. הנתבעת היא זו ששילמה את שכרה של התובעת כמו גם עובדים אחרים (עמ' 28 ש' 15-14) ואף קבעה את תנאי עבודתה כמו גם העלאות במשכורת (עמ' 27 ש' 12-11). בדיווחים לבטוח לאומי ומס הכנסה נרשמה הנתבעת תמיד כמעבידת התובעת. הנתבעת היא זו שפיקחה על עבודת התובעת באופן שוטף (עמ' 14-13). כמו כן לכל אורך התקופה בה ניהלה הנתבעת את המרכז ראתה התובעת בנתבעת כמעבידתה. התובעת פנתה אל הנתבעת בדרישות לשיפור תנאי עבודתה (עמ' 27 ש' 9-5) והיא זו שישבה עמה לדון בתנאים אלו (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת). IX. מנגד לא מצאנו כי הנתבע 2 היה מעבידה של התובעת. על פי תצהיר התובעת לאחר פטירת המנוח החל נתבע 2 ביחד עם הנתבעת לנהל את המרכז והתובעת ראתה בו כמעבידה ביחד עם הנתבעת (סעיפים 13, 17 לתצהירה, עמ' 9 ש' 9-8). בניגוד לאמור בתצהיר התובעת טענה הנתבעת בחקירתה כי אמנם בעלה נהג לבוא למרכז אך לא היו לו כל סמכויות (עמ' 28 ש' 5), וכי נהג לבוא רק לצורך עזרה לנתבעת בסידורים מחוץ למרכז (עמ' 30 ש' 12-11). X. מעיון בחקירת הנתבעת מצאנו כי אין להאמין לגרסתה בעניין מעמדו של הנתבע 2 במרכז, וזאת לאור אי העקביות שבתשובותיה. אם בתחילה טענה הנתבעת כי בעלה הגיע למרכז רק לצורך עזרה בסידורים מחוץ למרכז (עמ' 30 ש' 12-11) שינתה הנתבעת לאחר מכן את גרסתה וטענה כי רק עזר לפעמים (עמ' 30 עמ' 14). ואולם אף אם לא מצאנו לקבל את גרסת הנתבעת בעניין מעמדו של הנתבע 2 במרכז לא מצאנו כי הנתבע 2 היה מעבידה של התובעת. הנתבע 2 לא קבע את תנאי עבודת התובעת ואף לא את תנאי שכרה, אלא אלו נקבעו על ידי הנתבעת; בדיווחים למס הכנסה ולמע"מ דווחה התובעת כעובדת הנתבעת בלא שהוזכר הנתבע 2; וכמו כן משהתריעה התובעת במכתבים לשיפור תנאי עבודתה פנתה לנתבעת כמנהלת המרכז וכמעבידתה ולא אל הנתבע 2. XI. מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת הועסקה בתקופה הראשונה במרכז על ידי המנוח, ולאחר פטירתו על ידי הנתבעת בלבד. 7. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים לרבות פיצויי הלנה: I. אין מחלוקת כאמור כי התובעת התפטרה כאמור ביום 10.12.93. II. לטענת התובעת כעולה מתצהירה ומעדותה התפטרה מעבודתה הן בעקבות השינוי ביחס כלפיה על ידי הנתבעת והנתבע 2 אשר היו מתרגזים ומציקים לה (סעיף 19 לתצהיר התובעת, עמ' 8 ש' 13-12, עמ' 3 ש' 21-20, עמ' 14 ש' 7-4) והן לאור אי תשלום זכויותיה הסוציאליות (סעיפים 22-19 לתצהיר התובעת). III. הלכה פסוקה היא כי אין לדרוש מעובד אשר מעבידו מפר חוק כי ימשיך בעבודתו בתנאים ירודים הנוגדים את החוק (דב"ע צ'יבוטרו-אטלקה פד"ע ד 173) ואף אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו בתנאים ירודים המובטחים לו מכוח צו הרחבה (דב"ע לב3-39/ גני - גני, פד"ע ד' 216). IV. מהנסיבות עולה כי התובעת פנתה למנוח בעל פה בעת שעבד אצלו בדרישה כי ישפר את תנאיה ולמרות הבטחותיו לא שופרו תנאיה (עמ' 13 ש' 10-3). לאחר מכן, בעת שעבדה אצל הנתבעת, פנתה אליה באופן מפורש במכתב (נספח א' לכתב התביעה) ובו פרטה את דרשותיה לתנאים סוציאליים, ואף לאחר מכן, כשהודיעה באמצעות ב"כ על כוונתה להתפטר אם לא ישופרו תנאי עבודתה (נספח ב' לכתב התביעה). בנסיבות אלו, בהן הפרו מעבידיה של הנתבעת את זכויותיה באופן מתמשך, הן זכויות מכוח חוקי מגן והן זכויות מכח צו הרחבה, וזאת אף לאחר שהתריעה בפני הנתבעת על כוונתה להתפטר אם לא ישופרו תנאיה, לא ניתן היה לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה ויש לראות בהתפטרותה כהתפטרות שדינה פיטורים כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג1963-. V. משמצאנו כי יש לראות בהתפטרות התובעת עקב אי תשלום תנאי סוציאליים כהתפטרות שדינה כפיטורים, מתייתר הצורך לדון בנסיבות התפטרות התובעת על רקע שינוי היחס כלפיה מצד הנתבעת ונתבע 2. VI. התובעת טענה בכתב תביעתה ובתצהירה כי עבדה במרכז במשרה מלאה (סעיף 9 לכתב התביעה, סעיף 3 לתצהירה) בשכר חודשי שפורט בנספח ג' לכתב התביעה. הנתבעים הכחישו כעולה מכתב ההגנה ומתצהיר הנתבעת כי התובעת עבדה במשרה מלאה בשכר שפורט בנספח ג לכתב התביעה וטענו כי עבדה במשרה חלקית ובהתאם לחלקיות משרתה, קיבלה את שכרה (סעיף 5 לכתב ההגנה, סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). VII. מאחר וגירסת התובעת בענין היקף משרת התובעת וגובה שכרה לא נסתרה, מכיוון שהנתבעים נמנעו מלחקור את התובעת בפלוגתאות אלו, מוצאים אנו לקבל את עדות התובעת כעולה מתצהירה לענין היקף משרתה ואת האמור בנספח ג' לתביעה לעניין גובה שכרה. VIII. מאחר והתובעת עבדה מיום 15.8.86 ועד ליום 10.12.93 במרכז, באותו מקום עבודה זכאית היא לפיצויי פיטורים מהנתבעת, שהיא המעבידה האחרונה, בגין 75.83 חודשים לפיכך זכאית היא לפיצויי פיטורים בסך 8826.4 ש"ח. מאחר ולא יכולה להיות מחלוקת של ממש לגבי זכאות התובעת לפיצויי פיטורים, בנסיבות אלו יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים וזאת מיום 11.12.93 ועד ליום התשלום בפועל. 8. זכאות התובעת להפרשי שכר מינימום: I. מכתב התביעה על נספחיו ומתצהיר התובעת עולה כי במשך תקופת עבודת התובעת במרכז שילמו הנתבעים לתובעת שכר הנמוך משכר המינימום. מכתב ההגנה ומתצהיר הנתבעת עולה כי התובעת תוגמלה בהתאם לחלקיות משרתה ובהתאם לכך תוגמלה על פי המגיע לה על פי חוק. II. מעיון בטעוני הצדדים וחקירותיהם עולה כי גרסת התובעת בענין היקף משרתה ובענין גובה שכרה לא נסתרה מאחר והתובעת לא נחקרה בענינים אלו כאמור. מנגד הנתבעת הודתה בחקירתה ברישומי המשכורות של העובדים שהוצגו לה לרבות משכורת התובעת (עמ' 29 ש' 11-8) ואף משנשאלה לעניין בקיאותה בשכר המינימום השיבה כי אינה יודעת מהו (עמ' 30 ש' 7-6). III. אשר על כן משמוצאים אנו להעדיף את גרסת התובעת בעניין גובה משכורתה והיקף משרתה. IV. מאחר והטבלה שצורפה מטעם התובעת לא נסתרה, יש לאמץ אותה. לפיכך יש לפסוק לתובעת הפרשי שכר מינימום בסך 44.673.76 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 9. זכאות התובעת לגמול עבור עבודה בשעות נוספות: I. לטענת התובעת כעולה מכתב התביעה ומתצהירה במשך שנות עבודתה במרכז עבדה בכל יום שעה נוספת ללא שתוגמלה על כך (סעיף 9 לכתב התביעה וסעיפים 35-33 לתצהירה). לטענת הנתבעים, מעולם לא ביצעה שעות נוספות ולפי שעות עבודת המרכז לא היה בכלל מקום להעבידה בשעות נוספות (סעיף 9 לכתב הגנה וסעיף 14 לתצהיר הנתבעת). II. בחקירתה העידה התובעת כי נשארה לעבוד בכל יום עד השעה 17:00 או 17:30 לבקשת המנוח שקבע ישיבות בשעות אלו (עמ' 16 ש' 22-15). III. על התובע גמול שעות נוספות, מוטל עול ההוכחה להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספרן של השעות בהן הועבד (דב"ע לב3-32/ פרוימוביץ - בר אדון, פד"ע ד 42; דב"ע לד3-4/ יקואל - פלד, פד"ע ה 328). IV. מאחר והתובעת לא הוכיחה את מספר השעות הנוספות בהן עבדה אצל המנוח (מה מספר הימים בהם עבדה עד השעה 17:00 ומהו מספר הימים בהם עבדה עד השעה 17:30) ואף לא את מספר השעות אותן עבדה אצל הנתבעת אין לפסוק לתובעת גמול עבור שעות נוספות. 10. זכאות התובעת לפדיון חופשה: I. לטענת התובעת בשלוש השנים שקדמו להתפטרותה לא קיבלה מהנתבעים חופשה ואף לא פדיון חופשה עם התפטרותה (סעיף 10 לכתב התביעה וסעיפים 36-33 לתצהירה). לטענת הנתבעים התובעת קיבלה חופשות כחוק (סעיף 10 לכתב הגנה וסעיף 18 לתצהירה) מעיון בחקירות הצדדים מוצאים אנו להעדיף את גרסת התובעת אשר העידה, כי מעולם לא קיבלה חופשה (עמ' 18 ש' 3-2) על פני גרסת הנתבעים אשר התגלתה בעדות הנתבעת כבלתי מהימנה. משנשאלה הנתבעת האם יש לה פנקס שכר שבו מתועדות החופשות השנתיות של העובדים השיבה בחיוב אך משנתבקשה להציגו השיבה כי הפנקס אצל עורך דינה (עמ' 30 ש' 4-1). II. סך הכל זכאית התובעת לאור שנות עבודתה במרכז לפדיון חופשה מהנתבעים 1, 3 בגין 55 ימים. החישוב הוא כדלקמן - משכורת חודשית בסך 1396.77 ש"ח חלקי 25, כפול 55 ימי פדיון, ובסה"כ 3073 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום 11.12.93 ועד למועד התשלום בפועל. 11. דמי נסיעות: I. לטענת התובעת מעולם לא קיבלה דמי נסיעות (סעיף 6 לכתב התביעה (סעיפים 32-29 לתצהירה). לטענת הנתבעים התובעת קיבלה דמי נסיעות בנפרד ממשכורתה (סעיף ל' לכתב התביעה, סעיף 15 לתצהיר נתבעת). II. מאחר ועדות התובעת בתצהירה לא נסתרה בעדותה בבית הדין, ומנגד הנתבעת לא השכילה להציג בפני בית הדין כל מסמך ממנו עולה כי לתובעת שולמו דמי נסיעות במשך תקופת עבודתה במרכז מוצאים אנו להעדיף את גרסת התובעת לפיה הנתבעים לא שילמו לה בתקופת עבודתה דמי נסיעות. III. על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, זכאית היתה התובעת לקבל מהנתבעת ומהמנוח הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמשה בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתה. על מנת לפשט את החישוב. ומאחר ולא הוכח לבית הדין עלות כרטיס חופשי חודשי לאורך כל תקופת העבודה, מחייב בית הדין את הנתבעת ונתבע 3, לשלם לתובעת דמי נסיעות כערכו של כרטיס חופשי חודשי כפי שהוא ביום מתן פסה"ד כפול 76 חדשים, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום מתן פסק הדין. 12. דמי הבראה: I. לטענת התובעת לא שולמו לה דמי הבראה ואף לא סוכם עמה כי משכורתה תכלול דמי הבראה (סעיף 11 לכתב התביעה וסעיף 38 לתצהירה). לטענת הנתבעים התובעת קיבלה דמי הבראה (סעיף 11 לכתב ההגנה). II. מאחר והתובעת לא נחקרה בענין קבלת דמי הבראה מחד ומאידך הנתבעת הודתה כי מעולם לא שילמה לתובעת דמי הבראה, אלא טענה כי העובדים קיבלו משכורת באופן גלובלי (עמ' 30 ש' 7-5) בלא שהוכיחה כי הוסכם בינה לבין התובעת במפורש כי משכורתה תכלול דמי הבראה, יש להעדיף את גרסת התובעת ולחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה. III. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת ונתבע 3 בתשלום דמי הבראה בגין השנים 10.12.91 - 10.12.93 ובסך הכל ב14- ימי הבראה לפי 165 ש"ח ליום ובסך הכל 2,310 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 11.12.93. 13. מאחר והתובעת עבדה ברציפות בין השנים 93-86 במרכז שהיה בבעלות המנוח עלי סעיד אלחוסייני ולאחר פטירתו תחת פיקוחה וניהולה של הנתבעת יש לחייב גם את הנתבעת בתשלומי הפרשי שכר המינימום, פדיון חופשה, דמי הבראה ונסיעות של המעביד הקודם, המנוח עלי אלחוסייני כאמור בסעיף 30 (א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. 14. התביעה מתקבלת כאמור בסעיפים 8-7 , 10-12 למעט התביעה לגמול שעות נוספות כאמור בסעיף 9. 15. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. הפרשי שכרשכר מינימום