פסק דין השופט י' טירקל: ההליכים 1. המערערת (להלן - "החברה") היא בהליכי פירוק מיום 19.5.88. באותו יום מונתה עורכת דין ל' סבירסקי - שהיא באת כוח החברה בערעור שלפנינו - (להלן - "המפרקת") להיות מפרקת זמנית של החברה וביום 30.4.89 היה מינויה למינוי קבע. ביום 2.1.90 הגישה המפרקת בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בשם החברה, תביעה נגד המשיב. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן (שהוגש ביום 16.9.91), שימש המשיב "כמנהל פעיל ו/או כדירקטור ו/או כנושא משרה בחברה" (ס' 4 לכתב התביעה המתוקן) ובמלאו תפקידים אלה העלים כספים של החברה, שאותם לא העביר דרך הנהלת החשבונות שלה, בתקופות שונות, שסכומם הכולל 302,488 ש"ח. בשל מעשים אלה הוגשו על החברה, על המשיב ועל שני מנהלים נוספים, כתבי אישום בגין עבירות מס ומטבע חוץ והנאשמים, למעט החברה, הורשעו על פי הודייתם במסגרת עיסקת טיעון. (העתקי כתבי האישום, הפרוטוקול והכרעת הדין צורפו לכתב התביעה). נאמר שם כי: "11. התובעת תטען כי על הנתבע להשיב את שווי הנכסים, הואיל ו-: א. הנתבע לקח שלא כדין את הנכסים מהחברה ו/או מנע שלא כדין את הנכסים מהחברה ו/או העביר את הנכסים שלא כדין לשימוש עצמו. ב. ממעשיו ומחדליו של הנתבע כפי שעולים מהתיקים הפליליים עולה כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות שחב לחברה ו/או הפר את החוזה שבינו לבין החברה מכח פועלו בחברה ן/או הפר חובות המוטלות עליו מכח פועלו בחברה ו/או קיבל שלא על פי זכות שבדין את הנכסים. השירות או טובת הנאה אחרת מהחברה ו/או פעל ללא סמכות ו/או ללא הרשאה מהחברה ו/או ללא הסכמת החברה ו/או פעל שלא בתום לב ביחסיו עם החברה ו/או עשה שימוש שלא כדין בנכסי החברה. "13. לאור האמור חב הנתבע בהשבת סכומי הכסף נשוא התביעה לחברה." בכתב הגנתו טען המשיב כי: "דין תביעה זו להמחק על הסף מהטעם הבא: עילת התביעה מתייחסת לאירועים אשר קרו בשנים 1981, 1982, 1983 אשר חלה עליהם התיישנות" (ס' 3 לכתב ההגנה). בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) מ' אילן), בהחלטתו מיום 8.7.92, קבע כי הוא "מקבל את טענת ההתיישנות בקשר לעובדות המתוארות בארבעת האישומים הראשונים שבנספח ב' לכתב התביעה". בארבעה אישומים אלה דובר במעשים שנעשו בשנים 1981, 1982, 1983 ו- 1984 ולפיכך נשארה התביעה על כנה רק לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום החמישי, דהיינו, אלה שנעשו בשנת המס 1986. היום אין חולקים עוד שבית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע כי "עילה שנולדה או שהתגלתה לפני 2.9.85 התיישנה ביום הגשת כתב התביעה" (עמ' 2 להחלטה), במקום לקבוע שההתיישנות חלה על העילות שנולדו עד יום 2.1.83, שבע שנים לפני הגשתו של כתב התביעה המקורי, ביום 2.1.90. מכאן שעל התביעה להשאר על כנה גם לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום השלישי והרביעי, דהיינו, אלה שנעשו בשנות המס 1983 ו- 1984. השאלה העומדת, אפוא, להכרעה בערעור שלפנינו היא אם התיישנה התביעה גם לגבי המעשים שהיו יסוד לאישום הראשון והשני, דהיינו אלה שנעשו בשנות המס 1981 ו- 1982. הטענות בערעור 2. טענתה העיקרית של המפרקת היא שלא ידעה ולא יכלה לדעת על ביצוע העבירות לפני מינויה כמפרקת זמנית ביום 19.5.88, מן הטעם ש"רק בתאריך זה, לראשונה מאז ביצוע העבירות, היה למערערת אורגן "ניטרלי", שלא היה שותף לעבירות הנ"ל, ועל כן ידיעת המפרקת על העבירות, מיד לאחר תהליך הפירוק, מהווה לראשונה את ידיעת החברה המערערת על דבר העבירות הנ"ל" (סעיף 4. ו) לעיקרי טיעונה). אכן, כך טענה, "במצב הרגיל על פי תורת האורגנים ידיעת מנהלי החברה כמוה כידיעת החברה", אולם "אין ליישם דוקטרינה זו, כאשר כל מנהלי החברה קושרים קשר כנגדה ופועלים לתועלתם האישית במטרה לרמות את החברה ולפגוע בה". לפיכך "יש לייחס למערערת את ידיעת המפרקת דווקא" (סעיף 4 ב), ג) ו- ז), שם). מכאן, שמרוץ ההתישנות מתחיל רק ביום מינוי המפרקת 19.8.88 וממילא לא התישנו העילות שנולדו לפני כן. כנגדה טוען בא כוח המשיב, בתמצית, כי המשיב - שהיה, לטענתו, עובד בחברה ומנהל עבודה שכיר - הואשם, בכתבי האישום הנזכרים, יחד עם החברה ושניים מבעלי המניות והדירקטורים שלה, והורשע אתם במסגרת עסקת הטיעון. לטענתו, ידיעתה של החברה היא ידיעתם של האורגנים שלה. "מהודאתם של אורגנים אלו בביצוע המעשים שיוחסו להם עולה מניה וביה כי הם ידעו על ביצוע המעשים. לפיכך אף החברה ידעה עליהם". (סעיף 10 לעיקרי טיעונו). עוד טען כי "קיומה של החברה כאישיות משפטית עצמאית - - - אינו משתנה בעקבות שינוי הרכב בעלי המניות או פתיחת הליכים לפירוקה. - - - את שידעה החברה, מן ההיבט המשפטי, בטרם החלו הליכי הפירוק יודעת היא גם במהלכם". (סעיף 13.1.13 שם). העובדה שהמפרקת באה במקום הבעלים הקודמים של החברה אינה מעלה או מורידה לענין זה. מכאן, שכל עילה שחלפו שבע שנים מאז שנולדה ועד הגשת התביעה ביום 2.1.89 התישנה; וממילא התישנה התביעה לגבי המעשים שנעשו לפני 2.1.83. לאור התוצאה שאליה הגעתי אינני רואה צורך לעמוד על יתר טענותיהם של באי כוח בעלי הדין, למעט הטענות שענינן דחיית תחילת תקופת ההתיישנות מחמת תרמית והונאה או מחמת התיישנות שלא מדעת, לפי סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"). בשולי הדברים אעמוד עליהן בקיצור. הדיון בהשגות 3. לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". לפיכך, בטרם נבוא לדון בשאלה אם נדחתה תחילת תקופת ההתיישנות - שבה כרוכה השאלה האם יש לייחס את ידיעתם של מנהלי החברה גם לחברה אחרי פירוקה - יש לבחון את השאלה מתי נולדה עילת התביעה במקרה שלפנינו. לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג 1983- (להלן - "פקודת החברות"): "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה - - - השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים" (ההדגשות שלי - י' ט'). כידוע, "אם מכלול עובדות מסוימות יהווה עילת תביעה או לאו - יהא תלוי בכך, אם הדין המהותי מכיר בהן בתור שכזו, היינו אם קובע החוק כי כתוצאה מקיום אותן העובדות תקום לתובע הזכות לקבל את מבוקשו. כאשר נובעת התביעה מחוק חרות, קובע אותו חוק מה הן העובדות המולידות את הזכות לקבלת סעד" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף 110 בעמ' 133, 134 והאסמכתאות שם). האם רק העובדות שנטענו בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן, שצוטטו לעיל - שעיקרן שהמשיב שלח ידו בכספי החברה - מהוות את עילת התביעה שהגישה המפרקת נגד המשיב, או שיש לכלול בעובדות המהוות את העילה גם את העובדות שהדבר "התברר תוך פירוקה " של החברה וכי התביעה היא "לפי בקשת - - - המפרק"? אם יוצר סעיף 374 לפקודת החברות עילה חדשה, שחלק ממסכת העובדות המהוות אותה הן עובדות נוספות אלה, הרי שהעילה נולדת רק אחרי הפירוק ורק אז מתחיל מירוץ ההתיישנות. 4. בענין זה הובעו דעות שונות. היו שראו את הסעיף כמקור לסמכות נוספת, או סעד נוסף, בידי המפרק, והיו שראו אותו כמקור לעילה נוספת, וכבר נאמר על כך כי "אין שאלה זו נקייה מספקות וקיימות דעות, שלפיהן יוצר הסעיף עילת תביעה חדשה, עצמאית ובלתי תלויה בהוראות אחרות. לשאלה זו יכולות להיות גם השלכות על המועד האפשרי להגשת התביעה" (י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה, ת"א - 1989, עמ' 469; והערות שוליים 12 ו- 13, שם). על סוגיה זאת עמד לראשונה בפסיקתנו השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"א 333/59 ד' רוטלוי, עו"ד ואח' נגד דוד ברשאי ואח', פ"ד י"ד 1156, 1159 - 1160, שראה בסעיף מקור לתרופה דיונית נוספת, בלי לדון בשאלה אם הוא יוצר עילה חדשה. בעקבות פסיקתם של בתי המשפט באנגליה הביע את דעתו כי סעיף 226 לפקודת החברות בנוסחה הקודם - זה שקדם לסעיף 374 הנזכר: "הינו הוראה דיונית בלבד, שלא באה ליצור זכויות מטריאליות חדשות, אלא לתת בידי בעל הדין תרופה דחופה למימוש אותן זכויות שהיה יכול לממשן בדרך תביעה רגילה". כך סבר גם מ"מ הנשיא (כתוארו אז) ש' אגרנט, בפסק דינו בע"א 471/64 פליקס מנור נגד יהושע גולדשטיין ואח', פ"ד יט (2) 97,93, שלמד מלשון הסעיף: "כי מטרתה הברורה של ההוראה הנ"ל היא ליצור תרופה מהירה ויעילה, אשר תופעל במהלך פירוק החברה ואשר באמצעותה יחוייב המנהל או כל פקיד אחר של החברה להחזיר לה או לפצותה על סכום ההפסד או הנזק, שנגרם לחברה עצמה על ידי אחד המעשים הנזכרים בסעיף האמור ואשר יש בהם משום שימוש לרעה בתפקידו של המנהל או הפקיד האחר, כגון המעשים של שימוש שלא כשורה בכספי החברה או בנכסיה, עיכוב כספיה או נכסיה תחת ידיו, מעשה עוול או עיסוק שלא כדין בענייני החברה. המדובר איפוא בהוראה בעלת אופי פרוצידורלי גרידא, אשר מכוחה הוספה תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה, שהיה ביד החברה (לפני פירוקה) להגישה - או אשר ביד המפרק להגישה במהלך הפירוק - נגד המנהל (או הפקיד האחר) אשר "סרח", כדי לחייבו בהחזרת סכום ההפסד, שגרם לחברה, או בתשלום פיצוי נאות לנזק שהסב לה". השקפה זאת אימץ גם הנשיא מ' שמגר בע"א 125/89, 132/89 רו"ח עובדיה בלס ואח' נגד עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח', פ"ד מו (4) 441, 453 (כן עיין בפסק דינו של השופט א' מצא בע"א 3016/90 פנחס ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן, עו"ד ואח' (טרם פורסם, פורסם בתקדין-עליון, כרך 94 (3), תשנ"ד/תשנ"ה1994- עמ' 908. וכן ההתייחסות לע"א 125/89, 132/89 הנ"ל אצל פלמן ובר מור, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, כרך ב, תשנ"ד1994-, בעמ' 665). 5. בצידם של פסקי דין אלה, שנותניהם ראו בסעיף 226, לפקודת החברות בנוסחה הקודם, ואחריו בסעיף 374 לפקודת החברות, "הוראה דיונית בלבד, שלא באה ליצור זכויות מטריאליות חדשות" - בלי לדון בפירוש בשאלה אם הוא יוצר עילה חדשה - נאמרה אמירה מפורשת בפסק דין מאוחר יותר, מפי המשנה לנשיא מ' אלון:- "סעיף זה אינו יוצר עילות תביעה מהותיות. זהו סעיף דיוני, הקובע דרך דיונית מיוחדת לאכיפתן של החבויות הרגילות" (רע"א 294/88 צבי רכטר ואח' נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (1) 369,362 ההדגשות במקור י.ט.). אכן, אמירה זאת באה, כפי שצוין שם, בעקבות הדברים שנאמרו בע"א 333/59 הנ"ל ובע"א 471/64 הנ"ל, שצוטטו לעיל; וכמדומה, תוך המרתו של הדיבור "זכויות מטריאליות חדשות" בדיבור "עילות תביעה מהותיות", בלי לנתח את המונח "עילה" בהקשר זה. אולם אין להתעלם מן האמירה המפורשת. 6. על כך שסעיף 226 - שקדם, כאמור, לסעיף 374 לפקודת החברות - יוצר עילה חדשה, עמד לראשונה בפרוש השופט (כתוארו אז) ח' כהן שאמר, בפסק דינו בע"א 115/62 בנק מרכזי קנדה ישראל בע"מ נ' מרדכי אלון (פיקוביץ), פ"ד טז (2) 1363, 1369: "--- סעיף 226 הנ"ל אינו חל אלא במקרה של פירוק חברה; כל עוד החברה קיימת ואינה מתפרקת או מפורקת, "מעשה אוון" של מנהל או פקיד אינו יוצר עילת תביעה כלל, לא בידי החברה ולא בידי מי שהוא אחר, על כל פנים לא בתורת שכזו ובהעדר עילה אחרת מכוח דין אחר". (ההדגשות שלי - י.ט.). השווה פלמן ובר-מור, שם, בעמ' 675: "באשר לבקשה על ידי מפרק, החוק נותן - לאחר תחילת הפירוק - זכויות תביעה חדשות שלא התקיימו לפני הפירוק ואשר אפשר לאכפן רק בשעת פירוק החברה, ואי אפשר לומר שהמפרק יכול להיפרע רק ממה שהחברה יכלה להיפרע בזמן קיומה". (ההדגשות שלי - י.ט.). (אולם עיין שם, בעמ' 665 שאוזכר לעיל). 7. נוטה אנוכי לדעה שסעיף 374 לפקודת החברות יוצר עילה חדשה בידי "הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף". לפי סעיף זה לא די בכך שנושא המשרה בחברה עשה אחד מן המעשים הפסולים (מעשי "אוון" כלשון השופט ח' כהן בע"א 115/62 הנ"ל) המתוארים בסעיף, כדי לתבוע על פיו אלא שהזכות לתבוע מותנית בקיומן של שתי עובדות: בכך שהחברה "תוך פירוק" ובכך שהמעשה התגלה ("התברר") תוך כדי כך. מסכת העובדות המהווה את העילה לפי הסעיף אינה חופפת, אפוא, את מסכת העובדות היכולה להוות עילה הקמה לחברה נגד נושא משרה כזה לפני תחילתם של הליכי הפירוק. סעיף 374 יוצר עילה שונה הכוללת רכיבים נוספים (זוסמן, שם, בסעיף 110 שאוזכר לעיל). התוצאה היא שרק אחרי תחילתם של הליכי הפירוק ורק מיום שהתגלה המעשה הפסול מתחיל מרוץ ההתישנות. משמעות יישומה של תוצאה זאת על המקרה שלפנינו היא שמרוץ ההתישנות התחיל, לגבי המפרקת, רק ביום 19.5.88 וכי התביעה לא התיישנה לגבי המעשים שנעשו בשנות המס 1981 ו1982-. 8. אולם, אפילו לא נראה בסעיף 374 לפקודת החברות מקור לעילה חדשה אלא מקור לסמכות נוספת, או לסעד נוסף, בידי הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, הרי שיש לפרש את הסעיף כאילו הוא דוחה את השימוש בסעד שיצר כך שהתקופה בה זכאים הללו להשתמש בסעד זה, מתחילה ביום שבו נודעה להם העילה. שאם לא תאמר כן, הרי שאתה מקהה את שיניו של הסעיף, כך שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לגבי מעשים פסולים שגילו הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, אחרי שחלפו שבע שנים, או יותר, מזמן שנעשו. תוצאה זאת, המגבילה את השימוש בסעד רק למעשים שנעשו בתקופת שבע השנים שקדמה לגילויים אינה מתקבלת על הדעת. 9. שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא אם מינויו של מפרק לחברה דוחה את תחילת תקופת ההתישנות של תביעות שמגיש המפרק לפי סעיף 374 לפקודת החברות עד ליום שבו נתגלתה העילה למפרק, כאמור בסעיפים 7 ו8- לחוק ההתישנות. לשון אחרת, האם יש לייחס למפרק את ידיעתה של החברה - אשר לה ניתן לייחס, לפי תורת האורגנים, את ידיעתם של מנהליה - או שיש לראות במפרק, לענין זה, "ברייה חדשה", כמין "קטן שנולד". אשיב על כך בקיצור. בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (4) 364, ניתח הנשיא א' ברק, בין היתר, את "תורת האורגנים", "אשר נועדה להתגבר על העדרו של מימד אנושי לחברה ובכך לאפשר לה לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות" (שם, בעמ' 379,378). כפי שבאר:- "הנה כי כן, הבעיה העיקרית הניצבת בפני תורת האורגנים הינה זו: האם ראוי הוא לקבוע, כי דין פלוני, המבוסס על תכונות אנושיות (כגון, מחשבה או פעולה אקטיבית) יחול גם לעניין תאגיד? שאלה זו אינה שאלה פורמאלית-טכנית. היא אינה עוסקת בבעיה אם ניתן 'לייחס' לתאגיד תכונות אנושיות שיש להן רלוואנטיות לעניינה של נורמה משפטית. שאלה זו היא שאלה של מדיניות משפטית. היא עוסקת בבעיה, אם ראוי להפעיל על תאגיד נורמה שדורשת תכונות אנושיות בתחומי המשפט הפלילי. השאלה היא זו: האם המדיניות המשפטית, אשר המשפט הפלילי נועד להגשימה, עולה בקנה אחד עם הטלת אחריות פלילית אישית על התאגיד? כך, למשל, אם 'כל תפקידה של האחריות הפלילית הוא להשפיע על התודעה האישית, שהיא סגולת האישיות הפיזית ונעדרת כליל ביצור המשפטי הקרוי 'תאגיד' (פלר, בספרו הנ"ל בעמ' 700), כי אז אין מקום להטלת אחריות פלילית אישית - להבדיל מאחריות פלילית שילוחית - על תאגיד" (שם, בעמ' 382). על דרך ההיקש, נשאלת השאלה אם, מטעמים של מדיניות משפטית, ראוי לייחס לתאגיד את ידיעתם של נושאי משרה בו, שעשו מעשים פסולים על מנת להיטיב עם עצמם, תוך פגיעה בתאגיד. לדעתי, חייבת התשובה לכך להיות שלילית. תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסוימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה, או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. במקרה אחד שבו נדונה השאלה אם היה מקום לייחס לחברה את התוצאה הפלילית של מעשי מנהל שהעלים מהחברה קבלת סכומים כדי לזכות בהם בשביל עצמו, אמר השופט ש' אשר: "ברור שפעולתו היתה מכוונת נגד "פאן-לון", ואין טעם בנסיבות אלה, לראות בידיעתו ובמעשיו את ידיעתה ואת מעשיה של החברה עצמה על-פי הדוקטרינה הידועה של Alter Ego)" (ע"פ 24/77 פאן-לון, חברה להנדסה, ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (1) עמ' 494-493 ההדגשה במקור - י' ט'). (לענין התישנות תביעה שעילתה תרמית או אונאה עיין בדברי השופט א' מצא בע"א 6675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מ"ג (4) 861, בעמ' 869; ובע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח', לא פורסם, פורסם בתקדין עליון כרך 96 (ו) תשנ"ו/תשנ"ז - 1996 בעמ' 228). המסקנה לעניננו היא, אפוא, שמשעת מינויו של המפרק יש לראות אותו - לצורך התובענה לפי סעיף 374 לפקודת החברות - כמין "קטן שנולד", החף מכל ידיעה, אמתית או קונסטרוקטיבית, בדבר מעשיהם של נושאי משרה שסרחו. גם מטעם זה נדחית, אפוא, תחילת תקופת ההתישנות. 10. ממסקנה זאת נגזרת תוצאה נוספת, במישור הדיוני. על הטוען שתחילת תקופת ההתישנות נדחתה לציין זאת בפרוש בכתב תביעתו או בכתב תשובה שיגיש כתשובה לטענת התישנות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו. (עיין לענין זה בע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן ואח', טרם פורסם, וכן בי' זוסמן, שם, בסעיף 221 עמ' 279). מפרק המגיש תובענה לפי סעיף 374 פטור, אפוא, מלציין שתחילת תקופת ההתישנות נדחתה. די בציון העובדה שהחברה בהליכי פרוק מתאריך מסוים וכי הוא משמש מפרק מתאריך מסוים כדי לדחות את תחילת התקופה. לפיכך, אפילו לא ציינה המפרקת - בין בכתב תביעתה ובין בכתב תשובה, שלא הגישה - שהעובדות המהוות את העילה נודעו לה במועד מאוחר יותר מן המועד שבו נולדה, אין בכך כלום. די במועדים שציינה בכתב התביעה. 11. העולה מן המקובץ, כי התביעה לא התישנה לגבי המעשים שהיו יסוד לכל האישומים, לרבות אלה שנעשו בשנים 1981, 1982, 1983 ו1984-. 12. לפיכך אני מציע לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את התביעה על כנה. המשיב יישא בהוצאות המפרקת בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט צ' א' טל: שלא כחברי, השופט י' טירקל, סבורני שסעיף 374 לפקודת החברות אינו מעמיד עילה חדשה, אלא נותן דרך מקוצרת בידי הכונס, המפרק, הנושה והמשתתף. כך נפסק אצלנו בשורה של פסקי דין המובאים בפסק דינו של השופט טירקל, וכך גם פורשה חקיקה דומה באנגליה. ראה, למשל, סעיף 212 ב- Insolvency Act 1986 (הולסברי, חוקים, מהדורה 1987, כרך רביעי עמ' 866 והערת השוליים שם; כן ראה .2 Palmer’s Company Law 8.545 (Street & Maxwell 1995) עם זאת "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כ"ח י"ג) ולכן לא יתכן שידיעתו וכיסויו של החוטא על מעשיו תיחשב ל"גילוי" שממנו ואילך תימנה תקופת ההתיישנות. כך נפסק גם בארצות הברית: “... in cases of actual fraud, or even constructive fraud, the federal courts, at least in cases arising under federal law, will compute the period of limitations from the time of the discovery of the wrong rather than of the time of wrong.” (Henn & Alexander, Laws of Corporations and Other Business Enterprises 1032 (West Pub. Co., 3d Ed. 1983)). כן ראה 9 Keating & O'Gradney, Fletcher Cyclopedia of The Law of Private Corporations § 4286.10 (Clark, Boardman, Callaghan, 1991 Revised Volume). לכך יש להוסיף, שיחסי מנהל כלפי החברה שלו הם יחסי נאמנות, וביחסים כאלה אין חלה התיישנות כל עוד לא נתגלתה הפרת האמון מצד הנאמן (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' יונגר לאה, פ"ד מה(3) 749, 754). 2. כאמור, "ידיעת" המנהלים החוטאים, אינה ידיעה שממנו תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צרכה בבית משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלבנטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא היתה במעל, ואם כן - אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ. “When a corporation has a cause of action for fraud, the statute of limitations begins to run when a disinterested director or officer has knowledge of facts sufficient to require him or her to exercise diligence in discovering the fraud.” (Fletcher Cyclopedia, Ibid § 4286.10) (מכתב האישום שבעובדותיו הודו המנהלים, והמשיב בכללם, עולה שהמדובר בחברה פרטית, שהנאשמים היו מנהליה הפעילים. מכך משתמע, לכאורה, שהיו לחברה, אולי, מנהלים נוספים, לא פעילים). בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות, לפני הפירוק, את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר בו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה. הייתי מקבל את הערעור במובן זה, שהעניין (שבלאו הכי יימשך בבית משפט קמא לגבי השנים שלכל הדיעות לא חלה בהן התיישנות) יוחזר לבית משפט קמא, כדי לברר ולקבוע את מועד תחילת תקופת ההתיישנות על פי האמור לעיל. המשיב ישא בהוצאות המפרקת בסך 10,000 ש"ח, כהצעת השופט טירקל. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: מצטרפת אני לדעתו של חברי השופט צ. טל וכמוהו אף אני בדעה שעילת התביעה אינה קמה עם מתן צו הפרוק ואין מועד מתן צו הפרוק מהווה חלק מן העילה. צו הפרוק יכול להיחשב כמועד המוקדם ביותר לגילוי העובדות המעמידות עילה אם לא נתגלו או לא ניתן היה לגלותן בשקידה ראויה, קודם לכן. אשר על כן, מציעה אני לקבל את הערעור כבפסק דינו של השופט צ. טל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' א' טל. פירוק חברה