סעיף 52ד חוק ניירות ערך - מידע פנים


פסק דין

השופט ג' בך:

1. זהו ערעור המדינה, לאחר קבלת רשות, על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"פ 489/92), בו החליט בית המשפט, מטעמים משפטיים, להפחית במידה ניכרת את העונש שהוטל על המשיב בבית משפט השלום בתל-אביב, (השופט דן ארבל), בת.פ. 1043/92.


2. להלן סקירת העובדות העיקריות הצריכות לעניין ערעור זה, והשתלשלות העניינים במשפט הנדון.


המשיב הואשם בפני בית משפט השלום בעבירה לפי סעיף 52ד' לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968- (להלן: החוק), אשר על פיו נענש "העושה שימוש במידע פנים אשר הגיע לידו, במישרין או בעקיפין, מאדם אשר הוא יודע כי הוא איש פנים בחברה...".


"מידע פנים" מוגדר, בסעיף 52א' לחוק, בתור "מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים, או מידע אחר של החברה, אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה".


המשיב הודה בבית המשפט בעובדות שבכתב האישום ונמצא אשם בעבירה שיוחסה לו.


על פי העובדות שהודה בהן, שימש המשיב כעיתונאי בעיתון "גלובס", עסק בתחום הפיננסי, ומסר בין השאר סקירות על הבורסה לניירות ערך בתל-אביב. ביום 15.10.91 קיבל המשיב מידע, בהודעה טלפונית, מאת הדובר של חברת "אלביט", יוסף פריאל. על פי מידע זה אירעה התפתחות חיובית בחברת "אלביט" ביחס לזכייה במיכרז להקמת פרויקט תחנת "קול אמריקה". לאחר קבלת ידיעה זו, בשעה 11:00 בבוקר בקרוב, מסר המשיב את הידיעה האמורה לחברו בשם אליעזר גולדברג (להלן: גולדברג). גולדברג זה היה עד סוף אוגוסט 1991 עיתונאי, אשר פירסם סקירות על נושאי הבורסה ושוק ההון, ובשנים קודמות היה אף אחראי על השקעות בניירות ערך בחברת השקעות.


המשיב הודה, כי מסר את הידיעה הנ"ל לגולדברג כאשר היה יסוד סביר להניח, כי הלה יעשה שימוש במידע הפנים לצורך עשיית עיסקה בניירות הערך של חברת "אלביט". ואכן עשה גולדברג שימוש באותו מידע. הוא רכש לעצמו, באמצעות שלוח, ניירות ערך של "אלביט" ושל חברה נוספת הקשורה "לאלביט" בסכום של 762,000 ש"ח, ומכר אותם לאחר מכן ברווח של 30,500 ש"ח.


יצויין, כי אין חולקים, כי אותו יוסף פריאל, ששימש כאמור כדובר ב"אלביט", נכנס לקטיגוריה של "איש פנים בחברה", על פי ההגדרה המופיעה גם היא בסעיף 52א' לחוק. נכלל במונח זה, בין היתר, "...אדם..., שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים ביום הקובע או תוך ששת החודשים שקדמו לו". ולעניין זה "היום הקובע" מוגדר בתור "היום שבו נעשה השימוש במידע פנים". בכתב האישום, בו הודה המשיב, נאמר במפורש בקשר לפריאל, כי "היתה לו גישה למידע פנים של אלביט במועדים הרלבנטיים...". אין גם ספק שהמשיב ידע כל זאת.


3. סעיף המשנה הרלבנטי לענייננו לצורך הקביעה שהמשיב "עשה שימוש במידע פנים", במובן סעיף 52ד' לחוק, הינו סעיף 52ב'(א)(2) לחוק, הקובע לאמור:


"52ב' (א) העושה אחת מאלה עושה שימוש במידע פנים:
(1) ....


(2) המוסר מידע פנים או חוות דעת על נייר ערך של חברה כאשר מידע פנים מצוי בידו, לאדם אשר הוא יודע, או יש יסוד סביר להניח, כי יעשה שימוש במידע הפנים או ינצל את חוות הדעת לצורך עסקה או ימסור אותה לאחר".


ובהקשר לכך יצויין ויודגש, כי בתיאור העובדות שבכתב האישום לא נטען, שהמשיב ידע כי גולדברג יעשה שימוש במידע הפנים, אלא נאמר: "הנאשם עשה זאת כשהיה יסוד סביר להניח שגולדברג יעשה שימוש במידע הפנים לצורך עשיית עסקה בניירות הערך של אלביט". משמע, התביעה בחרה בחלופה השניה בין שתי החלופות המנויות בסיפא של סעיף 52ב'(א)(2) הנ"ל לחוק.


המשיב הודה כאמור בכל העובדות שבכתב האישום והורשע בעבירה לפי סעיף 52ד' לחוק. המשיב לא ערער על עצם הרשעתו בדין.


4. בבואו לדון בשאלת גזר הדין הטעים שופט השלום, כי מן הדין להתייחס בחומרה אל עבירה מסוג זה, שכן פוגעת היא באימון הציבור בבורסה ובטוהר העיסקות הקשורות ברכישת ניירות ערך ומכירתן, ועלולה היא להסב נזק משמעותי לשוק ההון. מאחר שזו עבירה כלכלית במהותה, הרי סבר השופט, כי רצוי בעיקר לקנוס את העבריין בחומרה, באופן אשר יהפוך עבירה כזו לבלתי כדאית.


5. אך כאן התעוררה בעיה משפטית, המהווה מוקדו של ערעור זה. העונש המירבי אשר היה קבוע בעת ביצוע העבירה בסעיף העונשין, בו הואשם והורשע המערער (סעיף 52ד' לחוק), היה מאסר שישה חודשים או קנס בסך 4,500 ש"ח. ואכן הציע הסניגור המלומד, כי בית המשפט יסתפק בהטלת קנס כאמור על מרשו. אך העולה מכאן, כי המשיב, אשר איפשר לחברו גולדברג לעשות רווח בסך למעלה מ30,000- ש"ח, היה יוצא נשכר, אף אם יוטל עליו הקנס המירבי. כזה היה מצבו של כל אדם שהיה עובר עבירה מסוג זה בנסיבות מחמירות, היינו כאשר הרווח המופק על ידו או על ידי אחר, כתוצאה מביצוע העבירה, מגיע לסכומים גדולים.


תוצאה זו לא נראתה בעיני השופט ארבל סבירה, ועל כן החליט להפעיל וליישם במקרה דנן הוראת חוק אחרת, והיא כלולה בסעיף 63(א) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), הקובע לאמור:


"בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם לגרום נזק ממון לאחר, או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר, רשאי בית המשפט להטיל על הנאשם קנס פי ארבעה משוויים של הנזק שנגרם, או של טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, או את הקנס שנקבע בחיקוק, הכל לפי הגדול שבהם".


השופט ציין, כי בהתחשב בעובדה שהמדובר בנאשם ראשון שהורשע בעבירה מסוג זה, אין הוא מתכוון למצות עימו את הדין עד תום, על-ידי הטלת קנס העולה פי ארבעה על הרווח שהופק על-ידי גולדברג בעזרת המשיב, בסך 30,500 ש"ח, אך בכל זאת סבר, כי הקנס חייב לעלות בגודלו על הרווח שהופק שלא כדין.


לכן השית על המשיב קנס בסך 40,000 ש"ח, או 400 ימי מאסר תמורתו. כמו כן הטיל על המשיב מאסר-על-תנאי של 4 חודשים.


6. המשיב הגיש ערעור על גזר-דין זה, והעלה בו שני נימוקים מרכזיים:


א) לטענתו טעה בית משפט השלום בסוברו כי מוסמך הוא במקרה דנן להסתייע בסעיף 63(א) לחוק העונשין ולהטיל על המשיב קנס העולה על 4,500 ש"ח.


ב) קביעת בית המשפט, שעל המשיב לרצות 400 ימי מאסר באם לא ישולם הקנס, נוגדת את החוק.


7. נקדים ונאמר, כי לכל הדעות צדקה הסניגוריה בנימוק הערעור השני.


סעיף 71 לחוק העונשין קובע:


"בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד 3 שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועד, ובלבד שתקופת המאסר במקום הקנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס...".


מאחר שסעיף 52ד' לחוק, בו הורשע המשיב, קובע תקרת מאסר של 6 חודשים, משמע שבית המשפט לא היה מוסמך לקבוע תקופת מאסר ארוכה יותר למקרה שהקנס, יהיה גודלו אשר יהיה, לא ישולם.


התביעה הסכימה לטיעון זה, ועל כן קבע בית המשפט המחוזי, פה אחד, שחלופת הקנס שהושת על המשיב תהיה 6 חודשי מאסר בלבד. קביעה זו מקובלת כאמור גם עלי.


8. נותר איפוא לדיון נימוק הערעור הראשון והעיקרי, המתייחס לסוגייה המורכבת של תיקרת הקנס שמוסמך בית המשפט להטילו על נאשם המורשע בעבירה לפי סעיף 52ד' לחוק.


כאן נחלקו הדעות בין שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, אשר ישבו בדין בערעורו של המשיב.


השופטת ד"ר ד' פלפל והשופט י' לויט החליטו, בפסק-דין הרוב, לקבל את ערעורו של המשיב, לבטל את הקנס בסך 40,000 ש"ח שהוטל על המשיב, ולהשית עליו במקום זאת קנס בסך 3000 ש"ח בלבד, או חצי שנה מאסר תמורתו. לדעתם מציב סעיף 52ב'(א)(2) לחוק שתי חלופות באשר למצבו הנפשי האפשרי של עושה השימוש במידע פנים. חלופה אחת מתייחסת למצב נפשי סובייקטיבי, כאשר מוסר המידעיודעע שייעשה שימוש במידע שנמסר, והשנייה מתייחסת למצב אובייקטיבי, דהיינו כאשר "יש יסוד סביר להניח כי ייעשה שימוש במידע". המשיב הואשם, הודה והורשע בחלופה השניה בלבד, ומכאן שאינה קיימת, לדעת שופטי הרוב, אפשרות ליישם לגביו את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין, החל רק "בשל עבירה שנתכוון בה הנאשם לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר". לא נטען בכתב האישום שהיתה למשיב כוונה כזו, ועל כן לא ניתן להסיק קיומה של כוונה כזו מעצם הודאתו של המשיב בעובדות הכלולות בכתב האישום. התביעה חייבת להוכיח אלמנט זה, ומשלא הביאה כל ראיות בנדון זה, לא עמדה באותו נטל.


השופט לויט אף קבע, באופן גורף והחלטי, שסעיף 63(א) לחוק בעונשין לא יוכל לחול לעולם על החלופה השניה הנ"ל שבסעיף 52ב'(א)(2) לחוק, כאשר הנאשם מורשע על פי המבחן האובייקטיבי האמור בלבד. סעיף 63(א) יכול לדעתו לחול רק על החלופה הראשונה, וגם זאת רק כאשר מוכח, כעובדה, שמוסר המידע היה מודע לכך שמקבל המידע יעשה שימוש במידע הפנים, וכאשר רצה בהשגת התוצאה האסורה.


לעומת זאת סבר השופט י' זפט, בדעת מיעוט, כי צדק שופט השלום בהחליטו ליישם לגבי המקרה דנן את סעיף 63(א) לחוק העונשין ולהטיל על המשיב קנס העולה במידה ניכרת על הקנס המירבי הקבוע בסעיף 52ד' לחוק, בו הורשע המשיב. לדעת השופט זפט יש להשקיף על מכלול העובדות המפורטות בכתב האישום, ולבחון אם העובדות בהן הודה המשיב מניחות תשתית מוצקה דיה להנחה כי בהעבירו את מידע הפנים התכוון הנאשם לכך שחברו גולדברג יעשה במידע זה שימוש וינצלו למטרת רווח, כפי שאירע למעשה.


9. דעתי היא, כי ערעור המדינה בדין יסודו, וכי צדקו שופט השלום והשופט זפט, בעל דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, בסוברם, כי לאור פירוש נאות של סעיפי החוק הרלבנטיים מוסמך היה בית המשפט במשפט דנן להיזקק להוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין ולהטיל על המשיב קנס העולה פי ארבעה על שוויה של טובת ההנאה שהושגה באמצעות העבירה בה הורשע המשיב.


להלן הנימוקים, אשר במשקלם המצטבר הובילו אותי למסקנה האמורה:


א) מקובלות עלי דעתו של שופט השלום ודעתו של בעל עמדת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיהן אם מגיע בית המשפט למסקנה, על סמך מכלול העובדות המוכחות, או, כבמקרה שלפנינו, על סמך משמעותן של העובדות הנטענות בכתב האישום ושהנאשם מודה בהן בפה מלא, שהנאשם אכן התכוון לאפשר לאדם, לו מסר את מידע הפנים, להפיק את הרווח שלמעשה הופק על ידו שלא כדין מאותו מידע, אזי ניתן ליישם לגבי אותו נאשם את הוראות סעיף 63(א) לחוק העונשין ולהטיל עליו את הקנס המוגדל בהתאם.


ב) בכדי להסמיך את בית המשפט להטיל על נאשם קנס פי ארבעה משוויה של טובת ההנאה שהושגה באמצעות עבירה מסויימת, אין זה הכרחי שהפקת אותו רווח או הרצון להפקתו יהוו אלמנטים של האישום הפלילי עצמו.


כך, למשל, אם מואשם אדם בבניית מבנה ללא היתר כחוק, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה1965-, ומסתבר, כי עקב עבירה זו השיג הנאשם, או אחר שהנאשם התכוון להיטיב עמו, רווח מסויים, אזי ניתן להטיל על אותו נאשם קנס השווה פי ארבעה מהרווח שהפקתו הוכחה, וזאת חרף העובדה, שעשיית אותו רווח אינה מהווה רכיב של העבירה על פי חוק התכנון והבנייה. ראו לעניין זה ע"פ 528/78, מדינת ישראל נ' גריס דיב מריבע, פ"ד לג(2) 382. באותו ערעור נדונה השאלה, אם ניתן להטיל את הקנס המוגדל על פי סעיף 63 לחוק העונשין, אפילו אם ניתן בסופו של דבר צו הריסה בדבר המבנה שהוקם שלא כדין (כך שלא הופק למעשה רווח ממשי לצמיתות), ואף על שאלה זו ניתנה תשובה חיובית. בית המשפט, מפי השופט ברק (כתוארו אז), הניח כמובן מאליו, שסעיף 63 הינו בר יישום על עבירה מסוג זה במקרים הרגילים בהם אכן הופק רווח על-ידי העבריין עקב ביצוע העבירה. נאמר בפסק-הדין (שם בעמ' 384):


"הבעיה המרכזית בערעור זה היא היקף השפעתו של צו ההריסה, הניתן לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, על אפשרות השימוש בקנס על פי סעיף 63 לחוק העונשין. הבעיה אינה אם סעיף 63 לחוק העונשין חל באופן עקרוני במצבים אלה, שכן על כך ניתנה כבר תשובה חיובית".


מצב כזה עשוי להתעורר למעשה לגבי עבירות מרובות. אם מצית אדם בנין, ומשיג על-ידי כך תשלום מחברת הביטוח, או אם מפיץ הוא סמים מסוכנים או סודות רשמיים תוך עשיית רווחים מהפצות אלו, הרי מוסמך בית המשפט להטיל את הקנס המוגדל חרף העובדה שעשיית הרווח אינה מהווה אלמנט פורמלי בעבירת ההצתה או בעבירות של הפצת הסמים המסוכנים או של מסירת הסודות הרשמיים.


מסקנה זו משתמעת גם מדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשכ"ב1962- (ה"ח 522, תשכ"ב 246) המתייחסים להוראה הנדונה. כתוב שם, בעמ' 250, בין היתר:


"סעיף זה מכניס עקרון חדש בדרכי הטלת קנסות. הוא מצמיד את גבהו של קנס שאפשר להטיל על הנאשם למידת הנזק שנגרם או לטובת ההנאה שהופקה עקב ביצוע העבירה שהורשע בה. חשיבותה של הצמדת העונש לנזק או להנאה בולטת במקרים של שריפת רכוש או מעילות..." (ההדגשה לא במקור, ג' ב').


ולאחר קביעת העמדה, לפיה אין העונשים הקבועים באותם סעיפים יעילים די הצורך, מצויין בהמשך אותו קטע:


"עונש מרתיע יותר הוא האפשרות להוציא את בלעו של הנאשם מפיו ואף לגרום לו חסרון כיס ניכר".


ג) העובדה, שהנאשם אולי לא ידע באופן מוחלט כי ייעשה שימוש על-ידי מקבל מידע הפנים ושינצל את המידע לעשיית רווח, במובן סעיף 52ב(א)(2) לחוק, או שלא ניתן להוכיח עובדה זו במידת הוודאות הדרושה, אין פירושה שהנאשם לא התכוון לגרום להפקת אותה טובת הנאה על ידי מקבל המידע, במובן סעיף 63(א) לחוק העונשין.


אמנם קשה לי להצטרף לדעת באת-כוח המערערת, בטענתה בסיכומיה בפנינו, כי "למעשה יסוד של ידיעה אינו יכול להתקיים כאשר מדובר בנושא עתידי אשר טרם התרחש. אדם אינו יכול לדעת בוודאות דבר אשר טרם התקיים. הוא יכול להיות מודע רק לעובדה או נסיבה אשר כבר קיימת אולם לא לעובדה שמועד התרחשותה הוא בעתיד, כמו במקרה שבפנינו עשיית שימוש במידע בידי מקבלו".


נראה לי, כי קו טיעון זה הוא גורף מדי. אפשר לתאר סיטואציות, בהן יודע מוסר מידע הפנים פוזיטיבית שמקבל המידע ינצל את המידע לשם הפקת רווח. זאת למשל כאשר השימוש והניצול במידע נעשה בנוכחות הנאשם, סימולטאנית עם מסירת מידע הפנים, או כאשר מייעץ הנאשם למקבל המידע איך לנצל את המידע, והמקבל מודיע לו שיעשה כן לאלתר. אך אלה הם מצבים יוצאי דופן.


בדרך כלל קשה להוכיח ידיעה שכזו.


לדעתי מספיק שבית המשפט יקבע, כי בכל הנסיבות היה ברור למוסר מידע הפנים שמקבל המידע קרוב לוודאי ייעשה בו שימוש, ושבית המשפט משתכנע שהיתה זו כוונתו של הנאשם לאפשר למקבל להפיק מכך את טובת ההנאה שהופקה למעשה, בכדי להכשיר את יישומו של סעיף 63(א) לחוק העונשין, ואת הטלת הקנס המוגדל.


ד) אמנם קבע שופט השלום בטעות, שהנאשם הודה, כי עשה את מה שעשה "כאשר היה לו יסוד סביר להניח, כי גולדברג יעשה שימוש במידע הפנים לצורך עשיית עיסקה בניירות הערך של אלביט", בו בזמן שהמילה "לו" אינה מופיעה, לא בסעיף 52ב'(א)(2) לחוק, בו נאמר אך "המוסר... לאדם אשר הוא יודע, או יש יסוד סביר להניח...", ואף לא בכתב האישום, הנאמן לנוסח החוק. אך אין רבותא בכך, ובכל אופן בנסיבות המקרה דנן לא נראה לי כי ישנו שוני ממשי בין שתי הנוסחאות. אם היה יסוד סביר להניח שגולדברג ינצל את המידע, וההנחה הסבירה הזו היתה קיימת, אובייקטיבית, כלפי כולי עלמא, הרי יש להסיק מכך, בהעדר נסיבות מיוחדות, כי היה גם לנאשם יסוד סביר להניח כי זו תהיה תוצאת מעשהו.


ה) מקובלת עלי גם הטענה, אשר לפיה ניתן להסיק מהוראה נוספת בחוק הנדון, שהעבירה הנדונה, על שתי חלופותיה (היינו בין שמוכחת ידיעה בדבר ניצול המידע ובין שמוכח קיומו של יסוד סביר שכך יקרה), מחייבת קיומה של כוונה פלילית להביא לתוצאה האמורה, ולא פעולה רשלנית, בהיסח הדעת, גרידא.


המדובר בסעיף 52ז(א)(4) לחוק, הקובע לאמור:


"52ז. (א) לא יישא אדם באחריות פלילית... אם הוכיח אחת מאלה:


(1) - (3)





(4) מטרת השימוש במידע פנים לא היתה, או בעיקרה לא היתה, עשיית ריווח או מניעת הפסד לעצמו או לאחר;



(5) - (9)".


משמעותם הברורה של דברים אלה היא, כי בהעדר כוונה לעשיית רווח כתוצאה מהשימוש במידע הפנים, לטובת הנאשם עצמו או לטובת אדם אחר, אין מסירת המידע האמור מהווה עבירה כלל. המטרה של הפקת טובת הנאה מהשימוש במידע הפנים היא איפוא רכיב חיוני של העבירה, והיעדרה מקים לנאשם הגנה טובה. זוהי הגנה אשר אינה מהווה נסיבה מקילה בלבד, אלא מוליכה לזיכויו המוחלט של הנאשם. המילים בסעיף 52ב'(א)(2) לחוק: "... או יש יסוד סביר להניח כי יעשה שימוש במידע הפנים..." אינן מצביעות על ביצוע מעשה העבירה ברשלנות או בהיסח הדעת, אלא באות לתת ביטוי לאי-ודאות מסויימת הקיימת לרוב ביחס לשימוש הממשי שאכן ייעשה על-ידי מקבל המידע בעתיד. אך הפירוש הנאות המתבקש מהוראות החוק האמורות הוא, שאם נמסר מידע הפנים כאשר יש יסוד סביר להניח כי מקבל המידע ינצל את המידע להפקת ריווח, הרי עולה מכך, בהעדר נסיבות חריגות, שמוסר המידע גם מתכוון לאפשר למקבל להפיק את טובת ההנאה הצפויה.


למותר לציין, כי המשיב במשפט דנן לא ניסה כלל להעלות טענת הגנה על פי סעיף 52ז'(א)(4) האמור.


ו) מכאן שאין לקבל את האמור בפסק דין הרוב בבית המשפט המחוזי, אשר על פיו לא ניתן כביכול להחיל את סעיף 63(א) לחוק העונשין כאשר מורשע הנאשם בחלופה השניה שבסעיף 52ב'(א)(2) לחוק, היינו מורשע בכך שמסר את מידע הפנים כאשר "יש יסוד סביר להניח" שהמידע ינוצל על-ידי מקבל המידע להפקת רווח.


במילים אחרות, העולה מטיבה של עבירה כלכלית זו, הוא שמי שהורשע בה, (משמע שההגנה של העדר הכוונה הפלילית האמורה אינה עומדת לו) בהכרח נמצא אשם בעבירה שנתכוון להשיג בה טובת הנאה לעצמו או לאחר, כלשון סעיף 63(א) לחוק העונשין, וניתן להטיל עליו את הקנס המוגדל המצויין שם, במקרה שיוכח שטובת הנאה מסויימת אכן הופקה עקב ביצוע העבירה. אם כתוצאה מביצוע העבירה לא מופק רווח של ממש, או מופק רווח זעום, כי אז תהיה תקרת הקנס אותו קנס מירבי המצוין בסעיף העונשין (היינו בסך 4,500 ש"ח ביחס למועד ביצוע העבירה דנן).


10. נותר לנו לבחון, אם עולה מעובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום, ושהמשיב הודה בהן, כי המשיב אכן התכוון לאפשר לחברו גולדברג להפיק את הרווח מניצול מידע הפנים, כפי שהוא הושג על-ידו למעשה.


ללא היסוס הייתי עונה על שאלה זו בחיוב. מגיע אני למסקנה זו על סמך משקלם המצטבר של העובדות והשיקולים כדלהלן:


א) המשיב שימש עיתונאי בעיתון כלכלי, ועיסוקו היה בתחום הפיננסי, בשוק ההון ובבורסה. אין ספק, כי המשיב היה איפוא מודע היטב למשמעות הכלכלית החשובה שהיתה גלומה במידע הפנים שנגע לחברת "אלביט", ושעמד להתפרסם בקרוב. הוא בוודאי היה מודע לסיכוי הוודאי כמעט, שמידע זה עשוי להשפיע לטובה על מחיר ניירות הערך של אותה חברה.


ב) הוא הבין, כי מידע זה הוא אמין ביותר, שכן קיבל אותו מאת מקור מוסמך - דובר החברה.


ג) הוא לא הסתפק במסירת המידע לעיתון בו הועסק, בתוקף עבודתו כעיתונאי, בתור "סקופ עיתונאי". במקום זאת מסר את מידע הפנים, תוך דקות ספורות מהשגתו על ידו, לידידו גולדברג.


ד) בעשותו כן ידע, כי גולדברג הינו אדם המעורה בחיי הבורסה ובשוק ההון אשר עסק בהשקעות בניירות ערך.


ה) גולדברג למעשה פעל כמצופה, רכש כמות גדולה של ניירות הערך של "אלביט" והפיק מכך רווח ניכר בסך של יותר מ- 30,000 ש"ח.


מהאמור לעיל ומהעובדה, שהמשיב לא ניסה כלל להעלות הגנה על פי סעיף 52ז(א)(4) הנ"ל, עולה ברורות, שהמשיב פעל מתוך כוונה, המאפשרת את יישומו של סעיף 63(א) לחוק העונשין לצורך קביעת גובה הקנס שיוטל עליו.


גם הכלל הידוע, לפיו קיימת הנחה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, מוליך לאותה תוצאה.


11. אשר על כן נראה לי כי מן הדין לקבל את ערעור המדינה, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, על פי דעת הרוב, ולהחזיר על כנו את גזר הדין שהוטל על המשיב על-ידי בית משפט השלום, ככל שהדבר נוגע לקנס שהושת עליו.


אדגיש עוד, כי אינני מוצא פסול גם בגובה הקנס שנקבע על-ידי שופט השלום. השופט ציין בצדק, כי המדובר בעבירה רצינית, אשר עלולה לערער את אמון הציבור בטוהר עיסקאות הבורסה, ולהסב נזק לשוק ההון. מצד שני החליט השופט שלא למצות עם המשיב את חומר הדין עד תום תוך התחשבות בכך שזו היתה ההרשעה הראשונה בעבירה מסוג זה. ועם זאת לא מצא כל הצדקה להטלת קנס שלא יעלה במשהו על סכום הרווח שהופק מביצוע העבירה.


גם דעתי היא, כי קנס נמוך יותר לא זו בלבד שאין בו כדי להרתיע עבריינים בכוח, אלא, להיפך, עלול הוא לשמש כעידוד לביצוע מעשים כאלה.


כתוצאה מקבלת ערעורה של המדינה מוטל איפוא על המשיב קנס בסך 40,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו, בצירוף 4 חודשי מאסר-על-תנאי.
ש ו פ ט



השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת



השופט א' גולדברג:


1. ענייננו בחלופה השנייה שבסעיף 52ב(א)(2) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968-. דהיינו, המוסר מידע פנים או חוות דעת על נייר ערך של חברה כאשר מידע פנים מצוי בידו, לאדם אשר יש יסוד סביר להניח, כי יעשה שימוש במידע הפנים או ינצל את חוות הדעת לצורך עסקה או ימסור אותה לאחר.


2. בחלופה זו לא גלומה חזקה של כוונה, ואין בה כלל ראייתי להסקת כוונה. אין מדובר, על כן, בעבירה הדורשת כוונה כתנאי להטלת אחריות בגינה, כשם שלא נדרשת כוונה בחלופה הראשונה שבסעיף. סבורני, כי בחלופה השנייה שבעבירה נדרשת פזיזות בלבד.


3. הסייג לאחריות פלילית שבסעיף 52ז(א)(4), החל על שתי החלופות שבסעיף 52ב(א)(2), אינו מצביע על קיום יסוד של כוונה בעבירה. הסייג מאפשר למי שהיתה לו בפועל כוונה אחרת זולת "עשיית ריווח או מניעת הפסד לעצמו או לאחר", להעלות זאת כטענת הגנה המשחררת אותו מאחריות פלילית. משמע, מי שהיתה לו כוונה לעשות ריווח - בוודאי שיורשע לפי סעיף 52ב(א)(2), כשם שיורשע בעבירה זו מי שלא היתה לו כוונה כלשהי (לא לעשיית רווח ולא כוונה אחרת) אלא היתה אצלו רק פזיזות. אולם מי שהיתה לו כוונה אחרת, שאינה עשיית ריווח - לא יורשע.


4. כפי שציין חברי השופט בך, כדי להפעיל את סעיף 63 לחוק העונשין, אין זה תנאי הכרחי שרכיב הכוונה יהיה יסוד מיסודות העבירה. גם כשמדובר בעבירה שעל פי יסודותיה היא עבירת פזיזות, ניתן לעבור אותה מתוך כוונה, ואם כך נעברה, גם אז אין מניעה להחיל את סעיף 63 לחוק העונשין.


5. הרכבת סעיף 63 לחוק העונשין וסעיף 52ב(א)(2) לחוק ניירות ערך תתכן רק כאשר העבירה נעברה בכוונה להפיק ריווח. מכאן, שלמעשה מדובר בשתי חלופות לעניין העונש. האחת נוגעת למי שמוסר מידע פנים תוך ידיעה או שיש יסוד סביר להניח שייעשה בו שימוש למטרות ריווח. ואילו כשנעברה עבירה זו בכוונה להפיק ריווח, כי אז נוצרת החלופה העונשית השנייה, המפעילה את סעיף 63 לחוק העונשין הקובע קנס גבוה יותר.


6. בכתב האישום הנדון לא צויין כי המשיב התכוון לכך שמקבל המידע ישתמש בו להפקת ריווח, וכתב האישום ייחס לו רק את החלופה הראשונה לעונש אותה ציינו לעיל. המשיב, שהודה בעובדות שבכתב האישום, לא הודה כי רצה שמקבל המידע ישתמש בו להפקת ריווח. והשאלה היא אם ניתן בנסיבות אלה להפעיל את סעיף 63 לחוק העונשין.


7. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי ניתן להרשיע נאשם בעבירה אחרת מזו שהואשם בה, אם ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן כנגדה, אולם לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום.


אכן, ניתן לטעון כי עניינו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי בהרשעה בעבירה אחרת שיסודותיה, הפיסיים או הנפשיים, לא הועלו כולם בכתב האישום, ואילו בענייננו ההרשעה היא באותה עבירה.


אולם גם אם סעיף 184 אינו חל ישירות, מן הדין להחילו על דרך היקש. הרעיון שביסודו של סעיף 184 הוא כי הסיכון העונשי שבפניו עומד הנאשם מתוחם בכתב האישום. חשיבות יתירה לכלל זה במקרה בו מודה הנאשם בעובדות שבכתב האישום, תוך ידיעה כי עונשו לא יעלה על העונש הקבוע לעבירה בה הואשם. בענייננו לא נאמר בכתב האישום כי המשיב התכוון לכך שמקבל המידע ישתמש בו להפקת ריווח. ולא זו בלבד שהמשיב הודה בעובדות שאינן כוללות יסוד של כוונה, אלא שגם לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני טענה כי עבר את העבירה בכוונה.


8. כיוון שכך, איני סבור כי ניתן היה לקנוס את המשיב תוך הפעלת סעיף 63 לחוק העונשין, ודין הערעור להדחות.
ש ו פ ט


הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק ניירות ערך

  2. אוכף קטום

  3. פרט מטעה בתשקיף

  4. הארכת כתבי אופציה

  5. עבירות בורסה

  6. מילון מושגים בורסה

  7. עורך דין ניירות ערך

  8. אופציות מט''ח

  9. צו ניירות ערך

  10. בוררות בבורסה

  11. רשימה מקבילה - בורסה

  12. תרמית בקשר לניירות ערך

  13. הפסד מניירות ערך

  14. הפרת התחייבות לקבלת אופציות

  15. עסקאות מתואמות בבורסה

  16. סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך

  17. הנעה בתרמית לרכוש ניירות ערך

  18. מכירת אופציות ללא הרשאה

  19. תלונה לממונה על שוק ההון

  20. תקנות ניירות ערך פרופורמה

  21. תביעה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך

  22. שימוש שלא כדין בתיקי ניירות ערך

  23. תקנות ניירות ערך פרטי התשקיף

  24. צו איסור הלבנת הון חבר בורסה

  25. צו מסירת מסמכים - רשות לניירות ערך

  26. סעיף 52ד חוק ניירות ערך - מידע פנים

  27. ערעור עבירה על חוק ניירות ערך

  28. מחיקת מניות חברה - רישום למסחר בבורסה

  29. החזקת ניירות ערך מעבר לשיעור המקסימלי

  30. האם מותר לבנק להציע לקנות ניירות ערך ?

  31. תביעה ייצוגית – נזק משקיעים בניירות ערך

  32. בקשת אישור תביעה ייצוגית – חוק ניירות ערך

  33. השפעה בדרכי תרמית על שעריהן של ניירות ערך

  34. תקנות ניירות ערך חתימה ודיווח אלקטרוני

  35. ייפוי כוח להשקיע כסף בניירות ערך באופן סולידי

  36. תקנה 36 לתקנות ניירות ערך דוחות תקופתיים מיידיים

  37. תקנות ניירות ערך אופן הצעת ניירות ערך לציבור

  38. פיצוי על החלטות הבורסה בתהליך הנפקת מניות חברה לציבור

  39. ביצוע עסקאות מתואמות נוגדות – עבירה על פי חוק ניירות ערך

  40. ערעור על שינויים בהנחיות לעניין רישומם של ניירות ערך למסחר בבורסה

  41. בקשה אישור תביעה ייצוגית – הפרת חובות גילוי דיווח על פי חוק ניירות ערך

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון