פסק דין השופט י' אנגלרד: לפנינו שלושה ערעורים הנוגעים למיזם משותף בתעשיית הנייר, בין גורמים בקונצרן כור לבין יזמים פרטיים, באמצעות תאגידים אחדים. ההשתלשלות העסקית והארגונית בין הגורמים השונים היא מסובכת ואין לנו צורך לפרטה. עיקר הסכסוך בשלושת הערעורים נוגע לשלב סיום היחסים בין הצדדים. הסוגיה הנפרדת, הנדונה בערעור 2719/96, היא ממין אחר, באשר ענינה הקצאת מניות לאחד היזמים בשלבים ארגוניים מסוימים בעת חיותו של המיזם המשותף. 1. אדון תחילה בסכסוך הנוגע לשלבי הסיום של המיזם. אסתפק בעובדות החיוניות השייכות לעניין זה. המיזם המשותף נוהל בפועל בשיתוף שלושה תאגידים - סולניר בע"מ, שהיא חברה בת של קונצרן כור (להלן: "סולניר"); השחף נתניה מפעלי גילול וחיתוך נייר (1982) בע"מ (להלן: "שחף"); די.סי.די. בע"מ (להלן: "די.סי.די."). במציאות לא היתה חלוקת תפקידים ברורה בין שלושת התאגידים, מה עוד שמנהלים באחד התאגידים שימשו כדירקטורים, כמנהלים וכעובדים בתאגידים אחרים. כך, לצורך ענייננו, אמנון סגל (להלן: "אמנון") שימש בעת ובעונה אחת כבעל מניות בדי.סי.די., כמנהל ובעל עניין בשחף וכדירקטור ובעל מניות בסולניר. אין להתפלא שמעמדו המשולש הביא אותו בעת פרוץ הסכסוך בין התאגידים השונים לידי ניגוד אינטרסים. עובדה נוספת שמן הראוי לציינה היא כי משכורות העובדים של המיזם המשותף, ששולמו על ידי שחף, מומנו על ידי התאגיד סולניר. אמנון, מצידו, קיבל עבור שירותיו משכורת משחף ודמי ניהול מסולניר. 2. המשבר בין הצדדים החל עם הודעתה של חברת סולניר על סיום היחסים, במתכונתם הקיימת, לקראת סוף שנת 1987. סיום זה סיכן את קיומה של חברת שחף. הודעת סולניר גרמה לתסיסה בין עובדי שחף, שחששו לעתידם. סולניר הסכימה להמשיך ולממן את עלויות פעילותה של שחף לחודש נוסף, הלא הוא חודש ינואר 1988. בינתיים נקטו העובדים בצעדי מחאה, שהתבטאו בסגירת המפעל, על מלאי הנייר, כלי הרכב והציוד שבו, שהיו שייכים לקונצרן כור. בעת המשבר התערב בניהול חברת שחף אחיו של אמנון, שמעון סגל (להלן: "שמעון"), שבעבר היה שותף במיזם, ממנו פרש באמצע שנת 1986. באותה עת היה שמעון בעל עניין בחברת שחף. בשל העובדה שסולניר לא העבירה כספים עבור תשלום משכורות העובדים בחודש ינואר, נמכר מלאי הנייר שהיה שייך לקונצרן כור ומתוך הפדיון שולמו המשכורות. כמו כן עוכבו בחברת שחף כלי הרכב של קונצרן כור עד לחודש יולי 1988. 3. בעקבות ארועים אלה הגישה סולניר המרצת פתיחה נגד חברת שחף, להחזרת מלאי הנייר, כלי הרכב והציוד. אחת הפלוגתאות העיקריות בין בעלי הדין היתה האם ההודעה על סיום היחסים החוזיים היתה כדין. בית המשפט המחוזי החליט כי אמנם כן: היחסים החוזיים הסתיימו בסוף דצמבר 1987, והוארכו בהסכמת הצדדים בחודש נוסף. על פי המוסכם התחייבה סולניר לכסות לחודש נוסף את הוצאות שכר הדירה, שכר הציוד, הוצאות חרושת וטלפון, מסי עיריה ושכר עבודה ל- 25 עובדים של שחף. נקבע כי סולניר הפרה את המוסכם בכך שלא שילמה את שכר העובדים, ואולי אף נמנעה מלשלם הוצאות נוספות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר בערעור בבית משפט זה בע"א 488/88 השחף נתניה מפעלי גילול וחיתוך נייר (1982) בע"מ נ' סולניר בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 204. השופט י' מלץ מסכם את הדיון במסקנה הבאה: העולה מן המקובץ כי המיטלטלין הוחזקו על ידי השחף שלא כדין וכי חברות כור היו זכאיות לצו עשה, שיורה על השבתם אליהן. אם סבורה השחף כי מגיע לה סכום זה או אחר בגין עלויות ההפעלה של חודש ינואר, ובהתחשב בכך שחלק ממלאי הנייר כבר נמכר על-ידיה, יכולה היא לנקוט צעדים אחרים. (שם, בעמ' 213). 4. בדצמבר 1988 הגישו אמנון ודי.סי.די לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית נגד סולניר, בה תבע אמנון תשלום דמי ניהול בגין החודשים פברואר-דצמבר 1988, לגביהם התחייבה סולניר לשלם לדי.סי.די דמי ניהול עבור שירותי ניהול מאמנון. בנוסף תבעו אמנון ודי.סי.די. מניות של סולניר, תביעה אשר תידון בהמשך בנפרד. 5. ביוני 1989 הגישה סולניר לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד שחף, אמנון ושמעון. סולניר תבעה פיצוי על נזקיה והפסדיה בגין אי קיום חיובה של שחף על-פי פסק הדין בהמרצת הפתיחה הנזכרת. נזקים אלה כללו, לטענתה, מכירת 195.5 טון נייר, מניעת רווח ממכירת הנייר בשיעור 15%, נזקים לכלי הרכב של קונצרן כור בתקופת החזקתם במפעל שחף, שכר שמאי רכב, הוצאות למובילים חיצוניים והוצאות רכב חלופי. שמעון נתבע על כך שפעל אישית למכירת הנייר והשתמש בתמורה לצרכי שחף, על כך שכמנהל פעיל הוא גרם לשחף להפר את חיוביה כלפי סולניר, ועל כך שפעל בחוסר תום לב בניגוד לכל דרך מקובלת בקיום חוזה ובסיום יחסים חוזיים בין צדדים לחוזה. אמנון נתבע על כך ששיתף פעולה עם שמעון והפר את חובת הנאמנות שלו כלפי סולניר. 6. שתי התובענות נדונו בפני השופט ח' אדר, אשר שמע את הראיות בשני התיקים במאוחד. תביעתו העצמאית של אמנון לדמי ניהול ולשווי המניות נדחתה מהטעם שהיריבות בשתי עילות התביעה היא אך בין סולניר לבין די.סי.די. בית משפט קמא פסק כי עד ליום 7.3.88, המועד בו הופסקה עבודתו של אמנון בסולניר, מחויבת סולניר בתשלום דמי ניהול, לרבות כל התוספות. סולניר חויבה לשלם סכום זה לאמנון כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום 7.3.88 ועד לתשלום בפועל. נפסק כי ממועד הפסקת העבודה ואילך סולניר אינה מחוייבת בתשלום דמי ניהול, שכן אמנון הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו כלפי סולניר. הוא ביכר את טובתו הוא והנאתו האישית, כבעלים או כמנהל בשחף, על פני חובותיו ונאמנותו אל סולניר, כשהוא פעל בניגוד לאינטרסים המהותיים של סולניר, פגע בה והביא לה להפסדים ונזקים. חובתו של אמנון היתה לפעול לסיכול כוונות שמעון למכור את הנייר. במחדלו יש משום עצימת עיניים, שיש בה ידיעה, כוונה והסכמה. נסיבות אלה הצדיקו הפסקה מיידית של המשך עבודתו, ללא התראה מוקדמת וללא המשך תשלום. 7. באשר לתביעת סולניר, בית משפט קמא הכיר באחריותה של שחף לנזקים שנגרמו לסולניר עקב החזקת המטלטלין על ידה ועקב מכירת הנייר. וכך נאמר בפסק הדין: משפסקו היחסים העיסקיים בין סולניר ושחף, ביום 31.1.88, היתה מוטלת החובה על שחף להחזיר לסולניר את כל הנייר שלה, שהיה בחזקת שחף כנאמנה. אסור היה לשחף לעשות כל פעולה חד-צדדית, לאמור מכירת הנייר. שחף נטלה לעצמה את כל הנייר של סולניר (ושל לקוחותיה), ומכרה אותו לאחרים, ואת הכספים לקחה לעצמה ועשתה בהם לשימושה היא, וזאת ללא כל זכות והצדקה. גם אם הוצאות העובדים והוצאות אחרות היו מוטלות, בסופו של דבר, על סולניר שהיתה משלמת אותם לשחף לאחר מכן, הרי הנייר היה של סולניר והוצאות אלה היו של שחף באופן נפרד ועצמאי. אין מקום לטענה מלאכותית של קיזוז. 8. באשר לגובה הנזק עקב מכירת הנייר, שחף חויבה בשווי עלות הנייר בסך 400,000 ש"ח, נכון ליום 1.2.88, בתוספת 8% רווחים ממכירת הנייר, כלומר 32,000 ש"ח נוספים. וכך מבסס בית המשפט את הממצאים לענין הנזק: הוכח כדבעי כי כמות הנייר שהיתה בידי שחף במועד הקובע הוא 195.87 טון. באשר לשווי הנייר, על פי המחירון של מפעלי נייר חדרה, כנראה במחירי 23.12.88, לא הוצג המסמך המתאים. המדובר הוא גם בסוגי נייר נוספים, קטנים בכמות. נראה לי, שבנסיבות העניין עלי להפחית ממחיר הנייר הנתבעת מהסך המוערך על ידי סולניר, של 479,000 ש"ח. אני קובע את שווי עלות הנייר שהיתה בידי שחף ושאותו מכרה, הינו הסך של 400,000 ש"ח ... ב. רווחים. סולניר תובעת רווחים, בגין עלות הנייר, בגובה של 15%. לא הובאו בפני מלוא הראיות על מנת שאוכל לקבוע מימצא עובדתי בטענה זו. לא נשמעה כל טענה שלא היו רווחים לסולניר בגין עסקיה. אני קובע כי סולניר זכאית לרווחים בגובה של 8% משווי הנייר. 9. באשר לנזקים לכלי הרכב, בית משפט קמא עיין בקבלות וקבע שהיו לכאורה תיקונים נוספים בכלי הרכב מעבר לתקלות שנגרמו כתוצאה מהעיכוב בהחזרת כלי הרכב ואי טיפול הולם בהם. לפיכך הופחת סכום הפיצויים ל- 10,000 ש"ח. תביעות סולניר לתשלום עבור שכר שמאי רכב, מובילים ורכב חילופי נדחו, בהעדר ראיות מספיקות. 10. בית משפט קמא הגיע למסקנה שקיימת אחריות אישית הן מצד אמנון הן מצד שמעון, בציינו כי "כל אחד מהם אחראי אישית בגין פעולותיו הוא ופעולותיהם המשותפות בשחף, שגרמו לסולניר את ההפסדים והנזקים שחויבה בהם שחף". 11. על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעורים על ידי שחף, שמעון, אמנון ודי.סי.די. שחף, אמנון ושמעון ערערו על הטלת האחריות עליהם לנזקי סולניר; אמנון ודי.סי.די ערערו על דחיית התביעה לדמי ניהול. לגבי האחריות לנזקי סולניר, טענותיהם העיקריות הן כי אין מקום להטיל אחריות אישית, כי הערכת הנזק אינה נכונה וכי אם קיימת אחריות, רשאים היו לקזז את חיוביה של סולניר כלפי שחף מחיובי שחף כלפי סולניר. באשר לדמי הניהול, טענות אמנון ודי.סי.די. הן כי בית המשפט טעה בשללו את זכותם לדמי ניהול בשל ניגוד אינטרסים. 12. אדון תחילה בשאלת האחריות לנזקים. מבחינתה של סולניר, ההפסד הכלכלי העיקרי נובע מאי השבת הנייר בעין כתוצאה ממכירתו לצד שלישי. אין להטיל ספק בכך כי - כפי שקבע בית משפט שלמטה - על שחף לשלם לסולניר את שווי הנייר. שחף לא היתה רשאית למכור את הנייר לצד שלישי, אלא חובתה היתה להחזיר את הנייר, ביחד עם יתר הציוד. עיקר טענתה של שחף היא כי רשאית לקזז את חיובה לתשלום שווי הניר כנגד חיובה של סולניר לשלם את הוצאות חודש ינואר 1988. בית המשפט שלמטה דחה את טענת הקיזוז בנימוק כי היא מלאכותית. לדעתי, נתפס כאן בית המשפט שלמטה לכלל טעות. 13. כידוע, פעולת הקיזוז על פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- יכולה להתבצע בשני מצבים; האחד, קיזוז בין שני חיובים קצובים והאחר, קיזוז של חיובים כספיים - אף אם הם אינם קצובים - אשר הצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת. בנסיבות המקרה שלנו אין לראות בחיובים בין הצדדים חיובים קצובים. כך, דרישתה של סולניר לתשלום שווי הנייר בתוספת רווח איננה בבחינת חיוב קצוב. עובדה היא, כי השופט נזקק לקבוע מחיר שוק של הנייר, ותוספת רווח. גם דרישתה הנגדית של שחף איננה בסכום קצוב, כמשמעות מושג זה בהקשר הנדון. 14. לעומת זאת, נראה לי כי שני החיובים נובעים "מתוך עסקה אחת", כדרישת סעיף 53(א) הנ"ל. הן חיובה של סולניר לשלם את הוצאות שחף לחודש ינואר 1988, הן חיובה של שחף לא למכור את הנייר על דעת עצמה, נבעו מן ההסכם להארכת היחסים העסקיים עד תום חודש ינואר 1988 (ראה ת24/). תוכן ההסדר מפורט במכתב שהפנה גד לוין, מנכ"ל סולניר, אל אמנון ביום 27.12.87: 3... הסכימה סולניר לשלם בחודש ינואר 1988 את הוצאות השחף של ינואר בלבד, מבלי שהדבר יהווה אישור ו/או הוכחה להסכמתה להמשך החוזה שתוקפו פג, כדלקמן: א. שכר הציוד של השחף. ב. שכר הדירה. ג. הוצאות חרושת וטלפון. ד. מיסי עיריה. ה. שכר עבודה עבור העובדים כמפורט בסעיף 4. 4. הנך נדרש לצמצם את מספר העובדים בנתניה עד למכסימום של 25 איש.... 5. הנך נדרש להקפיד שלא למכור סחורה ללקוחות המופיעים ברשימה הרצ"ב ללא אישורי.... 7. הנך מתבקש להעביר, ככל הניתן, בתיאום עם ישראל, נייר ממחסן נתניה, למחסן ת.א. 15. את ההסדר הזה יש להבין על רקע המתכונת של היחסים במסגרת המיזם המשותף. אביא מספר פרטים על מתכונת הפעילות בפועל שהתקיימה בין הצדדים: סולניר היתה מעבירה מלאי נייר לידי שחף, כדי שיעובד במפעלה. לשם עיבוד הנייר העסיקה שחף עובדים והתחייבה בהוצאות שונות. סולניר, מצידה, היתה מממנת עלויות אלה. לאחר עיבוד הנייר שחף היתה מספקת את הנייר ללקוחות, על פי הנחיות סולניר. הפדיון של מכר הנייר ללקוחות היה מגיע לעיתים דרך שחף, ולעיתים ישירות לסולניר. נמצא כי מכירת הנייר הנדון ללקוחות, אשר בוצעה שלא על פי הנחיותיה של סולניר, מהווה הפרה של ההסדר המוסכם מיום 27.12.88 (סעיף 5 להסדר המוסכם). הפרה זו מחייבת את שחף לפצות את סולניר. כאמור, גם חיובה של סולניר לשלם עבור המשכורות וההוצאות הנוספות של שחף מעוגן באותו ההסדר, בסעיף 3. 16. נמצא, כי חיוב סולניר לשלם את עלויות השכר וההוצאות, וחיוב שחף להחזיר את הנייר או את פדיון מכירתו ללקוחות, נובעים מתוך אותה עסקה. ראה בהקשר זה את פסק דינו של חברי השופט ת' אור בע"א ע"א 6363/89 אברהם כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד מה(3) 265, 280. (ראה גם מ' מאוטנר 'דיני חיובים - חלק כללי' בעריכת ד' פרידמן (תשנ"ד - 1994) 517-512). דומה, כי בין שני החיובים במקרה שלנו קיימת זיקה לא פחות הדוקה מזו שנדונה בפרשת כחולי. 17. מסקנתי היא, אם כן, כי חברת שחף רשאית היתה לקזז את חיובה לשלם עבור הנייר כנגד חיובה של סולניר לשלם עבור המשכורות. אך עדיין יש לדון בשאלה האם התמלא התנאי הנוסף להכרה בטענת קיזוז, והוא מתן הודעה על הקיזוז. ההלכה היא כי טענת קיזוז, המפורשת בבקשה לרשות להתגונן או בכתב הגנה, נחשבת כהודעה מספקת על קיזוז. ראה בהקשר זה פרשת כחולי, בעמ' 280. ואמנם במקרה שלנו, שחף העלתה את טענת הקיזוז בכתב הגנתה בבית המשפט המחוזי. 18. נשארת השאלה של תוצאת הקיזוז. אסביר את השאלה: אם נזקה של סולניר עולה על היקף חובתה לשלם בגין המשכורות, הרי עדיין רובץ חוב על שחף. לכן, יש לברר את גובה החיובים ההדדיים. אדון תחילה בשווי הנייר. בית המשפט המחוזי העריך את שוויו ב- 400,000 ש"ח, לחודש ינואר 1988. לעומת זאת, לפי תצהירו המשלים של שמעון, שהוגש ביום 5.1.95, הפדיון שנתקבל על ידי שחף הסתכם ב- 103,320 ש"ח בלבד. יצויין, כי לטענת שחף, הנייר שנשאר בחזקתם לאחר ההעברות במהלך חודש ינואר, לא זו בלבד שהיה מסוגים שונים, בעלי איכות שונה, אלא חלקו היה שייך לצדדים שלישיים. 19. דא עקא, בחומר הראיות לא מצאתי תשתית ראייתית להערכתו של בית המשפט כי שווי הנייר הוא 400,000 ש"ח. הנתונים שנמסרו על ידי סולניר על מלאי הנייר שבידי שחף מתבססים על ספירת מלאי שנערכה במחסני שחף בסוף חודש דצמבר 1987. יצויין, כי התיעוד של ספירת המלאי לא הוצג בבית המשפט. אין מחלוקת על כך כי בחודש ינואר הועברו כמויות גדולות של נייר ממחסני שחף למחסני כור. עם זאת, לא הובאו בפני בית המשפט רישומים על העברות נייר אלה (תעודות משלוח הנייר), על אף הפצרותיה של שחף ואזהרותיו של בית המשפט (פרוטוקול מיום 2.2.94 בעמ' 154-165, פרוטוקול מיום 8.2.94 בעמ' 165). גד לוין, מנכ"ל סולניר, העיד כי קשה לאמוד ולדעת את הכמות המדויקת של הנייר, כיוון שהיו סוגים שונים של נייר באריזות שונות, בגדלים שונים ובחבילות שונות (פרוטוקול מיום 8.2.94 בעמ' 167-168). כן הודה מר לוין כי חלק ממלאי הנייר שהיה בידי שחף היה נייר שאוחסן עבור לקוחות לאחר עיבוד (שם, עמ' 169). לכן, לא נהיר לי כיצד הגיע בית המשפט קמא לשווי נייר הגבוה פי ארבעה מן הפדיון שנתקבל ממכירת הנייר. ואמנם, לא הובאו כל ראיות לכך כי המחיר שבו מכרה שחף את הנייר נפל בכ- 75% ממחיר השוק. יצויין כי ההצהרה מטעם שחף בדבר גובה הפדיון לא נסתרה. בנסיבות אלה, מותר להניח כי הפדיון של המכר, שבוצע בפועל, משקף נאמנה את מחיר השוק ואת כמות הנייר שנשאר בידי שחף. על כל פנים, נטל השכנוע לסתירת הנחה זו מוטל על סולניר. נטל זה היא לא הרימה. אי לכך, אני מסיק כי פדיון המכירה מיצג את שווי הנייר שנשאר בפועל בידי שחף. 20. באשר לגובה החיוב הנגדי של סולניר, לפי תצהירו של שמעון ההוצאות הישירות שהיו לחברת השחף בחודש ינואר 1988, ואשר סולניר התחייבה לשלמן, מגיעות ל- 118,061 ש"ח ובתוספת פיצויי פיטורין בסך 49,764 ש"ח. מבלי להכריע בשאלת חיובה של סולניר לשלם פיצויי פיטורין, סכום ההוצאות עולה לפי תצהיר זה על חיובה של שחף כלפי סולניר. יצויין כי תצהיר זה לא נסתר. 21. מן האמור העולה כי יש לבטל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין אחריותה של שחף לנזק שנגרם כתוצאה ממכירת הנייר. באשר לחבותם האישית של האחים שמעון ואמנון, הרי בשל המסקנה, כי אין אחריות מצד שחף, שאלה זו מתיתרת. 22. אעבור כעת לסוגיית הנזק שנגרם לכלי הרכב בשל נעילתם. בנושא זה איני רואה מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. נעילה זו, שנעשתה ביוזמת שמעון, היתה שלא כדין ולכן על שחף לשאת בתוצאה המזיקה. בנסיבות העניין, גם הטלת האחריות על שמעון נראית במקומה. גרימת הנזק נעשתה בהוראתו ובכך גוררת אחריה אחריות אישית. באשר לאמנון, מן הראיות עולה כי הוא התנגד לפעולת הנעילה של כלי הרכב, אותה יזם שמעון, ולכן הייתי משחרר אותו מאחריות אישית. יצויין, כי התנגדות ספציפית זו אינה גורעת ממסקנתי הכללית, כי פעילותו הניהולית והעסקית של אמנון התבצעה במצב של ניגוד אינטרסים, מצב אשר הצדיק את הפסקת עבודתו מצד סולניר. 23. עניין דמי הניהול: באשר לזכותם של די.סי.די. ואמנון לקבל דמי ניהול עבור שירותיו של אמנון, איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי זכותו זו הסתיימה עם פיטוריו, ביום 7.3.88. מקובלים עלי נימוקיו של בית המשפט המחוזי. 24. אדון כעת בסוגיה הנפרדת של ערך המניות של סולניר, שהוסכם על הקצאתן לדי.סי.די. והמעשה שהיה כך היה: במאי 1986, עם התאגדות סולניר, הוסכם בין יזמיה כי די.סי.די תקבל, עבור חלקו של אמנון במיזם המשותף, 4.5% ממניות סולניר, תמורת ערכן הנקוב. כל הנוגעים בדבר התיחסו לדי.סי.די. כאל בעלת מניות בסולניר, הגם שלא קיבלה את המניות בפועל. אמנון ודי.סי.די. מצידם לא עמדו על הקצאת המניות. יצויין כי שמעון, אשר, כאמור, פרש מן המיזם המשותף בחודש מרץ 1986, קיבל פיצוי בסך כולל של 45,000 דולר וזאת עבור היקף זכויות דומה במיזם המשותף. על רקע זה תבעו אמנון ודי.סי.די. לקבל את המניות המובטחות בשווה כסף, בהתאם לשווין של המניות במועד הקצאה המובטח, בסמוך למאי 1986. דרישתם היתה לסך של 48,000 דולר, משום שסכום זה ייצג, כאמור, היקף זכויות דומה שהיה בידי שמעון. בית משפט קמא דחה את התביעה מן הטעם ששווי המניות לא הוכח כנדרש; לדעתו, הערכת שווי מניות צריכה להתבצע על סמך ראיות ולא די באומדנא שרירותית ואף לא בהסתמכות על מקרה אחד של תשלום בעד מניות בעבר. 25. בהתעלם משאלת הערכת השווי של המניות - שהיא כשלעצמה שאלה מורכבת וקשה לפתרון - נראה לי כי אפשר לבסס את דחיית התביעה על נימוק אחר. די.סי.די, שאחד מבעלי השליטה בה היה אמנון, לא הפנתה דרישה מפורשת לקבלת המניות. אף לפי גרסתו של אמנון, כל מה שעשה היה להעלות את הענין בישיבת דירקטוריון סולניר. יצויין, כי בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון אין זכר לעובדה זו. על כל פנים, לא ננקטה על ידי אמנון או די.סי.די שום יוזמה ממשית לקבלת המניות (פרוטוקול מיום 2.2.94, בעמ' 130, ומיום 1.2.94 בעמ' 93). אין זה מתקבל על הדעת כי זכאי להקצאת מניות ימנע במשך תקופה ארוכה מלדרוש את קבלתן ובתום התקופה יבקש את שוויין הכספי, כפי שהיה בנקודת זמן בעבר. התנהגותו של אמנון העידה על כך כי נוחה לו שמירת הזכות החוזית לקבל מניות, ללא הקצאתן בפועל. יתרה מזו, גם לו היה מקבל את המניות, מנין לנו כי היה מממש את ערכן הכלכלי בתקופת הביניים, מה עוד שעבירותן של מניות בחברה פרטית מסוייגת. לכן, אם חברת סולניר מוכנה להעביר לו כיום מניות, אין לו אלא להלין על עצמו שערכן הנוכחי הוא אפסי. 26. העולה מן האמור, כי ערעורם של שחף, שמעון ואמנון בנושא הנייר מתקבל והחיוב על סך 432,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.2.88, מתבטל. כן מתקבל ערעורו של אמנון בדבר אחריותו האישית בסוגיית הנזק לכלי הרכב. לעומת זאת, ערעורם של שמעון ושחף בנקודה זו נדחה. ערעורם של אמנון ודי.סי.די בסוגיית תשלום דמי ניהול נדחה. כן נדחה ערעורם של די.סי.די ואמנון בעניין העברת המניות. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. דיני חברותהקצאת מניותיזמותמניות