בקשה לעיון בחשבונות של חברה בגלל קיפוח בעלי מניות

פסק דין רקע 1. המבקש והמשיבים 1 ו2- הם בעלי המניות במשיבה 3. הון המניות של החברה מתחלק ל40- מניות רגילות, אשר מקנות למחזיק בהם חלק יחסי ברכושה של החברה, ול2- מניות הנהלה. המבקש מחזיק ב25%- ממניות החברה הרגילות, והמשיבים 1 ו2- מחזיקים ב 37.5%- ממניות החברה הרגילות ובמניית הנהלה אחת כל אחד. המשיבים 1 ו2- הם גם מנהליה של החברה, וכפועל יוצא, כל החלטה הנוגעת לענייני החברה מתקבלת על ידיהם בלבד, אם בכשרותם כדירקטורים בישיבות הדירקטוריון ואם בכשרותם כבעלי מניות באסיפה הכללית. המשיבה 3 היא היום חברת תשתית גדולה הפועלת בירושלים. החברה מרכזת היקף גדול של עבודות, ומצויה כנראה במגמת גידול. 2. ההסכם בין המבקש לבין המשיבים 1 ו2- נחתם ביום 29/4/92. נקבע, כי יוקצו למבקש 25% מהון המניות הרגילות. הוסכם, כי החל ממועד ההקצאה יהיה המבקש לעובד החברה. תפקידו של המבקש בחברה היה מנהל המחלקה הטכנית, בהיותו מהנדס בהכשרתו. בתפקיד זה פיקח המבקש על עובדים שעסקו בתחומי ההנדסה, ונתן פתרון לבעיות הנדסיות בשטח. המבקש נתן אומדני ריווח להתקשרויות עתידיות, וכן הביא עבודות לחברה. עבודתו של המבקש בחברה הופסקה ביום 31/8/98. טענות הצדדים 3. המבקש חושד, כי ענייני החברה מתנהלים תוך כדי קיפוחו. הוא מעוניין בעיון במסמכיה ובחשבונותיה של החברה החל משנת 1990 בכדי לברר אם יש לו עילת תביעה כנגד המשיבים. בקשת העיון שבפניי מתייחסת להחלטות החברה, התקשרויות חוזיות עם חברות בנות או אחיות, דו"חות שנתיים וחומר הגלם שממנו נשאבו הנתונים, כרטסת הנהלת חשבונות בשלמותה על כל היבטיה, משיכות בעלי עניין והלוואות שותפים, ניירת בנקים, פירוט כלי רכב וכלי צמ"ה, ציוד הנדסי אחר, פירוט של מקרקעין, התקשרויות עתידיות עם מזמיני עבודה, התחייבויות שונות כלפי מזמיני עבודה, כלפי נותני אשראי, כלפי מוכרי ציוד וכיו"ב. 4. המבקש ציין שלושה עניינים שיש בהם, לטענתו, להצביע על כך, שענייני החברה מתנהלים תוך כדי קיפוחו. הנושא הראשון: ביום 24/1/93 רכש המשיב מס' 1 דירה באמצעות הלוואה שלקח מן החברה בגובה מחיר הדירה והמסים הכרוכים ברכישתה. כעבור שנתיים מכר את הדירה לחברה בריווח של יותר מ 100%-. בתמורה השתמש כדי להחזיר לחברה את ההלוואה שלקח בעבור רכישת הדירה והלוואות אחרות שלקחו מהחברה הוא והמשיב מס' 2. לטענת המבקש החברה היתה מעונינת בדירה כבר בעת שמשיב 1 לקח הלוואה לצורך רכישתה, אלא שאם היתה רוכשת אותה ישירות לא היה בידי המשיבים 1 ו2- להפחית חובם כלפי החברה. כמובן שהחברה יצאה נפסדת מכל העניין. הנושא השני: הדו"ח שנתי של החברה לשנת המס 1997 מגלה, כי קיים חוב של המשיבים כלפי החברה בשיעור של 1,388,818 ש"ח בגין הלוואת בעלים. הנושא השלישי: לטענת המבקש, החברה רכשה שתי מכוניות בשווי כולל של 390,000 ש"ח, האחת בעבור אשתו של אחד המשיבים והשניה בשביל בנו של המשיב השני. האישה מעולם לא היתה עובדת של החברה. הבן לא היה עובד של החברה בעת הרכישה. החברה אף מתחזקת את כלי הרכב. המשיבים 1 ו2- עצמם נוהגים במכוניות יקרות שנרכשו בעבורם על ידי החברה. המשיבים כופרים בטענותיו העובדתיות של המבקש ובכלל זאת הם טוענים, כי הפעולות השונות בוצעו כדין לפני מספר שנים ובידיעתו ובאישורו של המבקש. 5. לטענת המבקש, זכותו לקבל צו לגילוי ועיון נובעת, בין היתר, מתקנה 77 לתקנון המצוי, שאומץ על ידי החברה, ולחלופין על בית המשפט ליתן לו צו גילוי כסעד נגד קיפוח. 6. לטענת המשיבים תקנה 77 קובעת כי לדירקטוריון החברה ולאסיפה הכללית יש שיקול דעת אם להתיר לבעל מניות זכות עיון. עמדתם הנחרצת היא, כי לא תהא לבעל מניות בחברה זכות כאמור, כל עוד לא ניתנה לו זכות זו באופן פוזיטיבי מכוחם. המשיבים מסרבים לאפשר למבקש זכות עיון מעבר לזכויות המוקנות לו בפקודת החברות, בנימוק שבקשתו אינה בתום לב, שכן כל מטרתה הינה "לדוג" עילת תביעה כנגד החברה. במצב דברים זה, עיון במסמכיה ובחשבונותיה של החברה יקנה למבקש יתרון דיוני לא הוגן. לטענת המשיבים, מדובר בניסיון של המבקש להפעיל לחץ על המשיבים 1 ו2- כדי, שירכשו את חלקו בחברה. באשר למתן זכות עיון כסעד נגד קיפוח, טוענים המשיבים, כי תחילה על המבקש להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורה נגד החברה בגין קיפוח. המשיבים מביאים בהקשר זה את ההלכה לפיה תנאי מוקדם למתן חשבונות הוא הוכחה - ולו לכאורה - כי לתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות. עניינים דיוניים 7. ההליך בפניי החל כבקשה לסעד ביניים. במהלך הדיון הסכימו באי-כוח בעלי-הדין, כי מן הראוי לאחד את הדיון בבקשה לסעד ביניים ובהליך העיקרי, החלטה בהסכמה 14.10.98 עמ' 3. כן הסכימו הצדדים, כי אין צורך בחקירה בע"פ של עדים ופסק-הדין יינתן על סמך התיעוד הכתוב המוגש לבית-המשפט. בא-כוח המשיבים ניסה אמנם, לאחר תום הדיון בע"פ בפניי לחזור בו מההסכמה האמורה, ראו בקשתו מיום 10.12.98, אך נראה לי שאין להיעתר לניסיון זה. היתה, לפני תחילת הדיון בפניי, בקשה של ב"כ המשיבים לחקור מצהירים, אך בא-כוח המשיבים לא חזר עליה בהמשך, וההסכמה הדיונית בדבר איחוד הדיון בבקשה לסעד ביניים ובתיק העיקרי, נעשתה לאחר שניתנו הוראות בדבר הגשת תיעוד כתוב וכאשר היה ברור לכל, כי ההסכמה הדיונית אינה כוללת חקירה בע"פ של עדים. אני מקבל בהקשר זה את טענות המבקש בתגובתו בכתב מיום 13.12.98 ל"בקשת ההבהרה מטעם הנתבעים". 8. תוצאת הדרך הדיונית האמורה היא, כי לא ניתן להכריע במחלוקות העובדתיות שבין בעלי-הדין במקום שיש טענות עובדתיות הסותרות זו את זו. אצא, איפא, מההנחה, כי בידי המבקש חשדות כלפי אופן ניהול החברה. בשלב הנוכחי אין בידיו להוכיח חשדות אלה. הוא גם אינו טוען, כי בידיו, כיום, עילת תביעה מגובשת נגד מי מהמשיבים. עמדתו היא, כי די בחשדות האמורים כדי להצדיק מתן סעד של עיון במסמכי החברה. טענת המשיבים היא, כי בהעדר תביעה מגובשת נגד החברה, לא ניתן להיעתר לסעד של גילוי מסמכים גרידא, מעבר למסמכים שגילויים מותר כלפי בעל מניות לפי פקודת החברות. מקרים בהם בית המשפט יורה על גילוי מסמכים ועיון בהם - ההלכה הכללית 9. לא ניתן לבקש צו גילוי מסמכים לפני שהוגשה תביעה, כדי שניתן יהיה להחליט אם יש מקום להגשתה (ראו ע"א 358/88 דוד בלס נ' בנק דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 13.8.89). לעומת זאת בעל דין רשאי לבקש במסגרת תביעה שהוגשה צו גילוי "המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר... מה הם המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים, או שהיו מצויים, בידו ובשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה..."; ראו תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. כמו כן ניתן להגיש תביעה לגילוי ולמתן מסמכים כסעד עיקרי ולא ככלי עזר דיוני, כאשר המסמכים הנדרשים הם חשבונות. במקרה כזה נדרש כי התובע יוכיח - ולו לכאורה - כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות (ראו ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין (לא פורסם, 31.8.97). לתביעה למתן חשבונות שני מקורות: הדין והיושר. כללי תורת היושר בתביעה למתן חשבונות אינם חלים בענייני חברות, כל עוד אין הוראה על כך בפקודת החברות או בהלכה הפסוקה (ראו ת"א 2603/56 "המשווק", מסחר כללי בפירות ואח' נ' קופלר פ"מ ט"ו, 372, 376). נציין כבר עתה, כי גם אם אין לבעל מניות זכות קנויה לעיין במסמכי החבריה ובחשבונותיה, הרי מקום שעצם אי מתן זכות העיון מהווה קיפוחו כמיעוט על ידי הרוב, בית המשפט יורה על חשיפת המסמכים בפניו כסעד לשם הסרת הקיפוח. נחזור לכך בהמשך הדברים (ראו להלן, סעיף מס' 18). זכות עיון של בעל מניות בחשבונות ובמסמכי החברה בדיני החברות 10. פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983- (להלן: "הפקודה") מכירה בזכות העיון של בעל מניות בפנקס החברים (סעיף 65), בפנקס הדירקטורים (סעיף 87(ג)), בפנקסי הפרוטוקולים של האסיפה הכללית (סעיף 120), בפנקסי השעבודים ובעלי אגרות החוב (סעיפים 173 ו 174-). בנוסף חייבים הדירקטורים להביא לפני החברה באסיפה הכללית חשבון של ריווח והפסד, ואם זו חברה שאינה עוסקת לשם ריווחים - חשבון הכנסה והוצאה (סעיף 203), ואת מאזן החברה לו יצורף דו"ח של הדירקטורים על מצב ענייני החברה, על הסכום המוצע לתשלום דיבידנד ועל הסכום המוצע להעביר לעתודות השונות (סעיף 204), וכן פרטים בדבר הלוואות לנושא משרה של החברה וסכומים ששולמו לדירקטורים כגמול בעד שירותיהם (סעיף 210). אין בפקודה הוראה המחייבת חברה למסור חשבונות אחרים והחלטות שהתקבלו בישיבות הדירקטוריון (כולל חוזים) לבעלי מניותיה, אך אין הדבר בגדר הסדר שלילי, אלא נתון להסדרה במסמכי היסוד: "אין כלל המחייב חברה למסור חשבון לבעל מניותיה, פרט במידה וזכות הביקורת על החשבונות שמורה בידי בעלי המניות בתקנות החברה" (ת"א 2603/56 הנ"ל בעמ' 377); "Inspection of the records by members of the company who are not directors is governed by the articles, subject to statutory minimum rights. Table A provides (in art. 109) that “no member shall (as such) have any right of inspecting any accounting records, or other book or document of the company except as conferred by statute or authorised by the directors or by ordinay resolution of the company" (Palmer, Francis, Beaufort, Palmer's Company Law, Sweet and Maxwell 25 th ed (1992), p.9015). "לבעל מניות שלמעשה הוא שותף בעסקי החברה (אם כי אין הוא שותף במובן הפורמלי של המילה) אין כל זכות "מובנת מאליה" לעיין בספרי החשבונות של החברה, אלא אם כן הוקנתה לו זכות זו בחוק או מאת המנהלים או החברה באסיפה הכללית" (בג"ץ 14/66 אולמי הנשיאים נ' עירית ת"א יפו, פ"ד כ(1) 658, 664). בעל מניות שהינו צד למשפט המתנהל נגד החברה או הדירקטורים, רשאי, כמו כל בעל דין אחר, לקבל צו לגילוי מסמכים ולמתן חשבונות הרליבנטים לעניין הנדון מכוח תקנות סדר הדין, ונראה שבעל מניות רשאי לקבל צו כאמור אף טרם הגיש תביעה, אם יש לו תלונה ספציפית נגד החברה או הדירקטורים, ואינו אלא מחפש אחר מידע שיספק לו עילת תביעה: "...it appears that a member may apply to the court for an order directing the production of such accounts in advance of litigation if he has a specific complaint against the company or its directors, and is not merely seeking information which will afford him ground for complaint" (R.Pennington, Company Law, Butterworths, 7th ed, 1995 p. 923 , ההדגשה הוספה(; ראו גם י' כהן, דיני חברות, הוצאת איריסים, 1991, 480). גישה זו תואמת את ההלכה לפיה, לא ניתן, בדרך כלל, לבקש צו גילוי מסמכים לפני שהוגשה תביעה, כדי שניתן יהיה להחליט אם יש מקום להגשתה. 11. האם חל בענייננו אחד המקרים או יותר בהם מתגבשת זכותו של בעל מניות לצו גילוי ולמתן מסמכי החברה וחשבונותיה? האם למבקש זכות עיון מכוח מסמכי היסוד של החברה? האם זכאי המבקש לצו כסעד נגד קיפוח? האם יש למבקש תלונה ספציפית כנגד החברה שבגינה נדרש הצו? האם למבקש יש זכות עיון מכוח מסמכי היסוד של החברה 12. החברה אימצה את התקנון המצוי בתוספת השניה לפקודת החברות, אשר קובע בתקנה 77 (בעבר תקנה 103 לתקנות לוח א' בתוספת השלישית), כי "הדירקטורים יקבעו הוראות בדבר העמדת פנקסים וחשבונות של החברה לעיונם של חברים שאינם דירקטורים, ובדבר דרכי העיון ותנאיו, לרבות המקום והזמן, ולא תהא לחברים אלה זכות עיון בפנקסים, בחשבונות או במסמכים של החברה אלא לפי שנקבע בדין או ברשות מאת הדירקטורים או מאת החברה באסיפה הכללית". הוראה זו אינה מקנה לדירקטורים שיקול דעת אם לקבוע הוראות בדבר העמדת פנקסים וחשבונות של החברה לעיונם של חברים שאינם דירקטורים, אלא מטילה עליהם חובה לקבוע הוראות כאמור, כאשר שיקול הדעת נשמר באשר לתוכן ההוראות, דהיינו היקף זכות העיון, דרכי העיון ותנאיו. דברים אלו נלמדים מלשון התקנה: "הדירקטורים יקבעו" - אין היא לשון רשות, אלא חובה. "עד כמה שאפשר יש לתת לדברים פירוש מילולי לפי פשוטו של מקרא ולפי כללי הדקדוק" (ראו ע"א 179/73 בחן נ' ליבוביץ, פ"ד כח(1) 701, 710). במקרה הנדון לא נקבעו הוראות. לטענת המבקש "אי קביעת הוראות כאלה, משמעה כי העיון חל לפי הוראת הדין והפסיקה ויפורש לטובת המקופח" (סעיף 3.2 להודעת המבקש על המסמכים שנדרשים לגביהם עיון והעתקה). לטענת הנתבעים "לא ניתן לתת לסעיף זה, אשר בא לסייג את זכות העיון של בעלי המניות, את המשמעות אשר מייחס לו בא כוח התובע, לפיה כל עוד זכות בעל המניות לעיון במסמכי החברה לא נשללה, הרי שהיא קיימת ובאופן מלא" (סעיף 32.ד לתגובת הנתבעים לבקשת התובע למתן חשבונות). מסיפא תקנה 77 האמורה עולה, כי משלא נקבעו הוראות על ידי הדירקטוריון, יש בכוחו ובכוח האסיפה הכללית ליתן רשות, מותנית או לאו, לבעל מניות לעיין בפנקסי החברה ובחשבונותיה. 13. החיובים והזכויות הנובעים מן התקנון כפופים לעקרון העל של תום הלב. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: "חוק החוזים") חל על תקנון של חברה, בין אם ישירות, בהתאם לגישה המקובלת הרואה בו חוזה בין החברה לבין בעלי מניותיה ובין בעלי מניותיה לבין עצמם, ובין אם דרך סעיף61(ב) לחוק החוזים, על פי הגישה הרואה בתקנון חיוב או חוזה סטטוטורי. גם שימוש בכוח הנובע מחוזה צריך שיעשה בתום לב (ראו: בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828 בעמ' 836-835 וגם ג' שלו, דיני חוזים, דין הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שניה, תשנ"ה, עמ' 64). האם סירוב המשיבים (החברה ובעלי המניות) לאפשר למבקש לעיין בפנקסי ובחשבונות החברה במקרה הנדון מהווה שימוש בכוח שלא בתום לב? בשאלת זכותם של בעלי המניות לדעת ולהבין את החלטות הדירקטוריון והדוחות הכספיים פועלים בצוותא שני שיקולים מנוגדים. מחד גיסא, התפיסה הדמוקרטית העומדת ביסוד השיתוף בהון החברה מחייבת לחשוף את פעילותו של הדירקטוריון לביקורת ולבחינתם של כל אחד מבעלי המניות בחברה. מאידך גיסא, מדיניות חשיפה ליברלית מדי היא גם רבת עלויות, וגם עלולה להיות מנוצלת לרעה על ידי בעלי מניות שטובת עצמם, ולא טובת החברה, לנגד עיניהם (ראו א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1989, עמ' 243). 14. לשם השוואה: בהצעת חוק החברות החדש (הצ"ח 2432, תשנ"ו), סעיף 219 קובע: "(א) בעל מניות בחברה פרטית זכאי לדרוש מהחברה, תוך ציון מטרת הדרישה, לבדוק, בעצמו או באמצעות אחר, את ספרי החברה, מסמכיה, רישומיה והחלטות שהתקבלו בישיבות הדירקטוריון, וכן לקבל העתקים מהם, ובלבד שמטרת הדרישה קשורה לזכויותיו של בעל המניות. "(ב) החברה רשאית לסרב לבקשתו של בעל מניות אם סברה שהבקשה הוגשה שלא בתום לב או שיש במסמכים האמורים סוד מסחרי, או פטנט, או שגילוי המסמכים עלול לפגוע בדרך אחרת בטובת החברה." חברה שניירות הערך שלה נמצאים בידי הציבור וחוק ניירות ערך חל עליה (וזו אינה החברה המשיבה 3 שעניינה נדון עתה), חייבת בחובות גלוי אינטנסיביות ביותר והחומר הנחשף פתוח לעיונו של הציבור הרחב, לרבות מי שאינו בעל מניות בחברה. על פי דברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל, הואיל וחובות גילוי דומות אינן חלות על חברות פרטיות: "מוצע לאפשר לכל בעל מניות לבקש מן החברה את זכות העיון בחשבונותיה הכספיים, בספריה וברישומיה וכן בהחלטות שהתקבלו בדירקטוריון. החברה תהיה חייבת להיענות לדרישה, אלא אם יש בידה להצדיק, מטעמים של טובת החברה, את אי חשיפתו של המידע". מהצעת החוק עולה, לכאורה, כי כאשר בעל מניות מבקש בתום לב לעיין במסמכי החברה ובחשבונותיה כמי שדואג להבטחת קניינו, ואין בהיענות לדרישתו כדי לפגוע בטובת החברה, יש להיעתר לבקשתו. בעיית העלויות נפתרת בכך שעל בעל המניות להטריד עצמו למשרדה של החברה. אי מתן זכות עיון בהתקיים תנאים אלה, בעיקר כשמספר בעלי המניות בחברה שאינם אף נושאי משרה בה הוא קטן, יש בו כדי לעורר חשד כי ענייני החברה מנוהלים תוך כדי פגיעה בנוהל עסקים תקין ובטוהר המידות וכדי להעיד על חוסר תום ליבם של בעלי הסמכות. 15. נוסחת איזון ניתן להקיש אף מהמשפט המקובל כפי שהתפתח בארצות-הברית. ההלכה בארצות הברית מכירה בזכותו של בעל מניות לעיין במסמכים שברשות החברה מכוח המשפט המקובל ובלבד שהצביע על מטרה נאותה, שלשמה הוא זקוק למידע המצוי במסמכים שבהם הוא מבקש לעיין: "Shareholders are entitled to be informed of corporate affairs. At common law, shareholders enjoyed qualified rights to inspect the corporate books and records, such as the record of shareholders, books of account, bylaws, minutes of board of directors, executive committee, and shareholder meetings. other records, including contracts, correspondence, and tax returns, and even the physical plants. The qualification was that shareholder inspection be at proper times and places and for proper purposes. The burden proof in the earlier cases was on the shareholder to of establish the propriety of his purpose, possibly aided in the later cases by a presumption of propriety, but in some more recent cases has been shifted to the corporation to show improper purpose” (H. G. Henn and J. A. Alexander, Law of Corporation, 3rd ed.(1983) p.537); (ההדגשה הוספה( “As a common law matter, a shareholder, on proof of a proper purpose for wanting to inspect corporate books and records, can obtain a court order compelling the corporation and its officers to make the records available for inspection. Statutory provisions often modify or affect the right to inspect, while leaving room for continued case law development" (R.C. Clark, Corporate Law, Little, Brown & Co. (1986) P. 97). קיומה של מטרה נאותה אינו מקנה לבעל מניות זכות עיון גורפת בכלל מסמכי החברה, אלא רק באותם מסמכים שיש להם קשר לאותה מטרה (ראו, H. G. Henn and J. A. Alexander הנ"ל , שם). מן הכלל אל הפרט 16. כאמור, הסמכות ליתן רשות לבעל מניות לעיין במסמכי החברה ובחשבונותיה נתונה הן לדירקטוריון והן לאסיפה הכללית. במקרה הנדון הנתבעים 1 ו2- הם הן חברי הדירקטוריון והן בעלי זכות ההצבעה היחידים באסיפת בעלי המניות. לאחר בחינה חוזרת ונשנית של טענות הצדדים, מסקנתי היא כי סירובם הגורף של המשיבים, אם כדירקטורים ואם כחברי האסיפה הכללית, ליתן רשות למבקש אינו בתום לב. מטרת המבקש קשורה ישירות להיותו בעל מניות בחברה. מניה היא אגד של זכויות המבטאות את אינטרס בעליה בחברה (ראו הגדרתו הקלאסית של השופט Farwell בפרשת Borland’s Trustee v. Steel Bros and Co. Ltd. (1901) 1 Ch. 279, 288). לאור מטרת החברה להפיק רווחים, האינטרס של בעל המניות מתקשר להון המניות. עיקר האינטרס מתבטא, כידוע, ב: 1. דיבידנד מההכנסות (לכשיוחלט לחלק). 2. השתתפות בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה. 3. שליטה, מעורבות בקבלת החלטות, שמבוטאת ע"י זכות הצבעה (ראו, H. G. Henn and J. A. Alexander הנ"ל בעמ' 396). לפיכך, כאשר בקשתו של בעל מניות לעיין בספרי החברה ובחשבונותיה נובעת מחשש שענייני החברה מתנהלים באופן שאינו מאפשר לה לחלק דיבידנדים, או מרוקן אותה מנכסיה, הרי שמטרתה קשורה ישירות להיותו בעל מניות. התרשמתי, כי בקשתו של המבקש נובעת מתוך חשש אמיתי שעסקי החברה מתנהלים תוך פגיעה בו ובחברה. השיקול של חיפוש עילת תביעה כנגד החברה הוא משני במקרה זה. בשלב הנוכחי די בקיום חשש, שאינו חסר יסוד, כדי למנוע סתימת הגולל על עתירות המבקש. באשר לבעיית העלויות, הרי ניתן להתגבר עליה על ידי כך שהמבקש יישא בעצמו בעלויות הקשורות בבקשתו. מדבריהם של המשיבים לא עולה, שיש במסמכים המבוקשים סוד מסחרי, או עניין שגילויו עלול לפגוע בדרך אחרת בטובת החברה. חששם היחיד הוא מהענקת יתרון דיוני לא הוגן למבקש, חשש שבשלב זה נראה לי חסר יסוד. יתרה מכך, כאמור לעיל, המבקש סיים לעבוד בחברה ביום 31/8/98. בתוקף תפקידו מסמכים וחשבונות רבים היו חשופים בפניו בעבר. לגבי מסמכים אלו לא קיים החשש שייחשף בפניו דבר שאינו ידוע לו זה מכבר. מסמכים או חשבונות שמהם יכול לעלות כי המשיבים עושים בכספי החברה כבתוך שלהם אינם אוצרים בחובם חומר שגילויו עלול לפגוע בחברה, אלא להיפך. 17. פעולה בחוסר תום לב מהווה הפרת חוזה / חיוב. הפרה כזו מזכה את הנפגע בתרופות השונות הניתנות בגין הפרת חוזה, והן בעיקר אכיפה, פיצויים וביטול. בבג"ץ 59/80 הנ"ל, בעמ' 839-838, קבע השופט א. ברק את התוצאות השונות הנובעות מאי-קיום החובה המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים: "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר כי זו חובה מוסרית בלבד שאין לה נפקות משפטית. העדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים מקורו בעובדה שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראת החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו שהפעולה שבוצעה תוך הפרת החובה אינה משתכללת ואינה תופסת" (ההדגשה הוספה). מסקנת הדברים היא, כי מקום שתקנון החברה קובע כי לא תהא לחברים זכות עיון בפנקסים, בחשבונות או במסמכים של החברה, מעבר לזכות המוקנית להם על פי חוק, אלא ברשות מאת הדירקטורים או מאת החברה באסיפה הכללית, וסירובם של האחרונים הינו בחוסר תום לב, הרי בית-המשפט רשאי לחייבם לאפשר את העיון כסעד בגין הפרת חוזה. האם זכאי המבקש לצו כסעד נגד קיפוח 18. בית המשפט העליון בישראל הכיר במפורש בקיומה העקרוני של חובת האמון של הרוב כלפי המיעוט, וחובה זו מתעצמת ככל שהפער בין הבעלות לבין השליטה גדול יותר, כלומר ככל שחלקו היחסי של בעל המניות ברווחים, לכשיוחלט לחלק דיבידנדים, או בעודפי הפירוק של החברה עם פירוקה, עולה על מעורבותו היחסית בקבלת החלטות, שמבוטאת ע"י זכות הצבעה (א' פרוקצ'יה הנ"ל, עמ' 364). למבקש 25% מהון המניות בעוד שאין לו זכויות שליטה: "זכויותיו של התובע על פי המניות שבידו הוגבלו לזכויות הוניות בלבד, מבלי שתהיה לו כל זכות התערבות בניהול החברה" (מתוך סעיף 37 לתגובת הנתבעים לבקשת התובע למתן חשבונות). עולה כי למשיבים 1 ו2- חובת אמון מוגברת כלפי המבקש. סעיף 235(א) לפקודת החברות, אשר מעמיד תרופה להגנת המיעוט, מקום שרוב בעלי המניות בחברה מתיימר להפעיל את כוחו כדי לקפח אותו, הינו ביטוי לחובתו של הרוב מכוח חוק לנהוג בנאמנות כלפי המיעוט. בית המשפט יטה להכיר בקיומו של קיפוח תוך מתן הוראות הנראות לו לשם הסרתו, כל אימת שיראה שהרוב מפעיל שררה שלא בדרך מקובלת ובתום לב. אי מתן זכות עיון על ידי בעלי השליטה לכשעצמו יכול להוות קיפוח, כאשר הסירוב אינו בתום לב. במצב זה בית המשפט יורה לאפשר לבעל המניות לעיין במסמכיה של החברה לא לשם בירור תביעה בגין קיפוח שהוגשה נגד החברה, אלא כסעד לשם הסרת הקיפוח עצמו מכוח סמכותו על פי סעיף 235(א) האמור. מדובר בענייננו בחברה שלה בסך הכל שלושה בעלי מניות, כאשר שניים מבין בעלי המניות מונעים מהשלישי, שמחזיק באחוז מניות לא מבוטל ממניות החברה, את זכות העיון. משהגענו למסקנה, כי סירובם הגורף של המשיבים כחברי האסיפה הכללית ליתן רשות למבקש לעיין במסמכי החברה וחשבונותיה אינו בתום לב, הרי ניתן לתת צו, שיורה לאפשר למבקש לעיין בתיעוד המבוקש כסעד להסרת הקיפוח. האם למבקש יש תלונה ספציפית כנגד החברה שבגינה נדרש הצו 19. כאמור, ייתכן שבעל מניות רשאי לקבל צו כמבוקש אף טרם הגיש תביעה, אם יש לו תלונה ספציפית נגד החברה או הדירקטורים (סעיף 10 סיפא לעיל), ואינו בגדר מי שמחפש מידע שיספק לו עילת תביעה. בעניינו, אומנם בקשתו של המבקש נובעת מתוך חשש אמיתי שעסקי החברה מתנהלים תוך פגיעה בו, ולכן לא ניתן לסווגו כמי שאינו אלא מחפש עילת תביעה כנגד החברה, ברם אין בשלב זה בידי המבקש תלונה ספציפית כנגד החברה שלשם הוכחתה הוא נדרש למסמכי החברה ולחשבונותיה. לפיכך, לא ניתן לקבוע, כי התגבשה זכותו של המבקש לצו גילוי ומתן מסמכי החברה וחשבונותיה כסעד דיוני, מכוח הכלל האמור. מסקנה 20. משהגעתי למסקנה כי קיום הוראת התקנון בתום לב מחייבת מתן זכות עיון, בשים-לב לשיקולים דלעיל, הרי לא נותר לי אלא להגביל את היקף הזכות בהתאם למטרת הבקשה. ראשית, יש להגביל את זכות העיון למסמכים שבאו לעולם בעת היות המבקש בעל מניות בחברה. שנית, יש למנוע הכבדה מיותרת על המשיבים ושלישית, יש למנוע שימוש שלא כדין במסמכים שיועמדו לעיון המבקש. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, כפי שתוקנו במהלך הדיון בפניי, אני מורה בזאת למשיבים להעמיד לרשות המבקש לצורך עיון והעתקה את התיעוד המפורט להלן (וזאת בנוסף לתיעוד שלעיון בו זכאי המבקש מכוח הוראות פקודת החברות שהובאו בסעיף 10 רישא לעיל), ככל שזה בא לעולם לאחר מועד הצטרפותו לחברה של המבקש כבעל מניות: (א) החלטות של המשיבה 3 וכן כל מסמך המתייחס להתקשרויות שלה עם חברות בנות, שלובות או אחיות או עם מי מהמשיבים; (ב) דו"חות כספיים שנתיים של המשיבה 3 לכל שנות העיסוק כולל ציון משיכות בעלי עניין, הלוואות שותפים; (ג) פירוט נכסים של המשיבה 3: כלי רכב, כל צמ"ה, ציוד הנדסי אחר, מקרקעין, התקשרויות עם מזמיני עבודה; (ד) התחייבויות של המשיבה 3 כלפי מזמיני עבודה, נותני אשראי, מוכרי ציוד. קודם לביצוע העיון בפועל ימציא המבקש לבאי-כוח המשיבים כתב התחייבות המופנה כלפי כל אחד מהמשיבים לפיו לא יעשה שימוש בתיעוד שיועמד לרשותו אלא לצורך הליכים משפטיים כחוק כלפי מי מהמשיבים, או כהכנה להם. המבקש ישא בכל ההוצאות הישירות הכרוכות במימוש זכות העיון וההעתקה בתיעוד שיועמד לרשותו בהתאם לפסק-דין זה, (בתיעוד שיועמד לרשות המבקש מכוח פקודת החברות, תישא המשיבה 3), והוא יכלול התחייבות בהתאם בכתב המומצא על-ידיו לב"כ המשיבים כאמור לעיל. המשיבים יאפשרו עיון מכוח פסק-דין זה בהקדם ולא יאוחר מאשר בתוך 10 ימים (ממועד ההמצאה). 21. אחרי שקבלתי טענות מהצדדים גם בהקשר זה וכתוצאה מתבקשת מההליך הנוכחי, ניתנת בזאת רשות למבקש לפצל סעדיו לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- וכמבוקש ב- בש"א 1880/98. 22. אני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למבקש את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10000 (עשרת אלפים) ש"ח + מע"מ, להיום. מסמכיםדיני חברותבעלי מניותמניותקיפוח בעלי מניות המיעוט