פסק דין 1. תובענה זו הועברה לבית משפט זה מבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים. זה גלגולה של התובענה. 2. ביום 5.8.96 הגיש התובע תובענה בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים כנגד "פיצה הום", על סך 10,635 ש"ח (תיק מס' נו15-1033/). הנתבע דשם לא הגיש כתב הגנה. בדיון שהתקיים ביום 10.11.96, בנוכחות נציג הנתבעת מר יצחק פורת - נתבע 3 כאן - טען התובע כי עבד מיום 8.5.94 ועד ליום 11.8.94 בחלוקת תוויות (פלאיירים) של "פיצה הום", על ידיות הבתים על פי הזמנתו של יצחק פורת ולא קיבל שכרו. התובע הציג שמונה שיקים על סך כולל של 10,634 ש"ח, שנמסרו לו על ידי יצחק פורת ולא נפרעו, וכן תלוש שכר. עוד טען התובע שם, כי התביעה הינה תביעתו השניה כנגד הנתבע, לאחר שביום 16.1.96 הגיש כבר תובענה לבית הדין (בתיק מס' נו15-259/) והנתבע מסר לו שיקים אחרים שאף הם לא נפרעו. הנתבע טען כי המעביד הינה "בקתת סביון" ולא "פיצה הום" וכי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. רשמת בית הדין (כתוארה אז) גב' ד' פרוז'ינין, קבעה, כי אכן לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבע ולפיכך אין סמכות לבית הדין לעבודה בעניינם והורתה על העברת הדיון לבית משפט זה. 3. ביום 27.5.97 הגיש התובע, שלא היה מיוצג אז, כתב תביעה מתוקן, לאחר נטילת רשות לכך, ותבע את “ביקתת סביון” בע"מ ו/או פיצה הום ו/או יצחק פורת" לשלם לו את הסך של 10,635 ש"ח. בכתב ההגנה שהגישו, טענו הנתבעים, כי התובע לא חילק את דפי הפרסומת אלא השליכם לפח ויש לדחות תובענתו על הסף. עוד נטען כי נתבעת 2 אינה רלוונטית שכן החלה פעילותה בשנת 1996, לאחר שהתובע ביצע את עבודתו, ונתבע 3 שימש כמנהלה של נתבעת 1 ופעילותו היתה במסגרתה. התובע, שבשלב זה החל להיות מיוצג, הגיש כתב תשובה ובו פירט בהרחבה את השתלשלות העניינים בין הצדדים כפי שיובא בפרק הבא. גירסאות הצדדים וטענותיהם: 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. 5. התובע הצהיר כי במהלך חודש מאי 1994, או בסמוך לכך, פנה אליו נתבע 3, יצחק פורת (להלן: "פורת"), הציג עצמו באמצעות כרטיס ביקור והציע לתובע לחלק עבורו דברי פרסומת, כיוון שהתובע הינו בעל נסיון בחלוקת דברי דפוס מדלת לדלת. התובע הסכים לכך, ופורת מסר בידיו לחלק דבר הפרסומת ל"פיצה הום". סוכם ביניהם כי התובע יקבל סך של 17 אג' לכל עותק אשר יחלק ובנוסף יזוכה ב2- אג' במסעדת "ביקתת סביון" המצויה בבעלותו של פורת. במהלך החודשים מאי 1994 ועד אוגוסט 1994 חילק 60,000 תגיות פרסומת והתמורה שהינו זכאי לה הינה בסך 10,200 ש"ח ובנוסף 1,200 ש"ח זיכוי במסעדה, שמהם ניצל 150 ש"ח בלבד. עוד הוסיף התובע, כי העבודה בוצעה לשביעות רצונו המלאה של פורת ומעולם לא שמע ממנו כל טרוניה או טענה בקשר לעבודה או לדרך ביצועה. בסמוך לאחר שסיים את חלוקת עלוני הפרסומת פנה לפורת לקבל שכרו, והלה דחה אותו בלך ושוב ולא נתן לו תמורה. רק כעבור כשנה, מסר לו פורת שלוש המחאות משוכות על בנק הפועלים בע"מ של נתבעת 1, “ביקתת סביון” בע"מ (להלן: "ביקתת סביון"), חברה המצויה בבעלותו ובשליטתו של פורת על סך כולל של 8,001 ש"ח, וזאת תוך הפרת ההסכם ביניהם (שלוש המחאות אלו יכונו להלן "הסדרה הראשונה"). בסמוך לכך הוציאה "ביקתת סביון” גם תלוש שכר על שמו. השיק הראשון שהוצג על ידי התובע לפרעון חולל באי פרעון בנימוק כי חסרה חתימה שניה על השיק, ומכיוון שגם בשני השיקים הנוספים חסרה החתימה השניה, פנה התובע לפורת לקבלת התשלום, אך נדחה. עקב זאת הגיש התביעה הראשונה לבית הדין לעבודה. פורת פנה אליו והודיעו כי ישלם לו את התמורה וביקש לסגור התיק בבית הדין לעבודה. התובע הסכים לכך ופורת מסר לו שמונה המחאות דחויות אשר באו להחליף את הסדרה הראשונה. שמונה ההמחאות הללו, של “ביקתת סביון", היו משוכות על בנק לאומי לישראל בע"מ, על סך כולל של 10,664 ש"ח, כאשר ההמחאה הראשונה נועדה לפרעון ליום 7.3.96 (שמונה המחאות אלו יכונו להלן: "הסדרה השניה). משהציג התובע השיק הראשון לפרעון הוא הוחזר על ידי הבנק בנימוק של העדר חותמת החברה על גבי ההמחאה. התובע פנה פעם נוספת לפורת אולם לא נענה ועל כן הגיש התובענה לבית הדין לעבודה (התביעה השניה מיום 5.8.96) אשר הועברה לדיון לבית משפט השלום. התובע טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין "פיצה הום" לבין "פיצה הום בע"מ" לבין פורת, בנימוק שהתאגדותה של פיצה הום בע"מ נעשתה תוך תרמית ומתוך כוונה להתחמק מהתחייבויותיהם החוזיות של "פיצה הום" ופורת בתקופה שלפני התאגדותה של פיצה הום בע"מ. 6. פורת, המשמש כמנהל שתי הנתבעות הראשונות, הגיש אף הוא את עדותו בתצהיר. לגירסתו, התובע הוא שפנה לנתבעת 1 והוסכם בין התובע לבין "ביקתת סביון", כי התובע יחלק דפי פרסומת עבור הנתבעת 1, בתיבות דואר בירושלים. "פיצה הום" הינו מותג ש“ביקתת סביון" עשתה בו שימוש לשם מכירת הפיצות אך בתקופה הרלוונטית לא היה כל קשר בין המותג לבין הנתבעת 2, אשר החלה פעילותה רק בחודש ספטמבר 1996. פורת טען, בניגוד לגירסת התובע, כי הוסכם שישולמו לתובע 8 אג' לכל דף פרסומת אותו יחלק ו2- אג' זיכוי למסעדה. לטענתו, מבדיקה שערך הסתבר, כי במקום לחלק את הדפים השליכם התובע לפח ובכך הפר את ההסכם עם "ביקתת סביון". פורת העריך כי התובע השליך לפח כמחצית מדפי הפרסומת וביקש לקזז מהסכום הנתבע סך של 4,095 ש"ח בערכים נומינאליים. עוד הצהיר פורת כי “ביקתת סביון” הזמינה בזמנו 50,000 עותקים בלבד של דפי הפרסומת ולכן לא יתכן שהתובע חילק 60,000 עותקים כטענתו. פורת טען עוד בתצהירו, כי אמר לתובע כי נמצאו דפים בפחי זבל ברחובות שונים, כי ההמחאות הדחויות נמסרו לתובע בסמוך לאחר תחילת העבודה ולא לאחר סיום העבודה כנטען על ידי התובע, כי תלוש המשכורת הוצא על ידי "ביקתת סביון" מכיוון שהתובע לא המציא תעודת פטור מניכוי מס, וכי ב"ביקתת סביון” נדרשו שתי חתימות על השיקים שהוציאה מתחילת שנת 1995 ועד תחילת שנת 1996 בלבד, וכי לא חתם על כל המחאה שהיא שנמסרה לתובע ביודעו כי “ביקתת סביון” חדלת פירעון. עוד נטען כי "פיצה הום" אינה גוף משפטי, אלא מותג פרסומי בלבד, וכי בינו ונתבעת 2 לבין התובע אין כל יריבות ויש לדחות התביעה נגדם על הסף. המחלוקות בין הצדדים: 7. יצויין, כי הצדדים נמצאו חלוקים כמעט על כל נושא שעלה בתובענה זו, אם כי בסיכומים בכתב שהגישו ב"כ הצדדים השכילו להגדיר מספר נקודות מחלוקת עיקריות בין הצדדים והן: 1) עם מי התקשר התובע בהסכם לחלוקת דברי הפרסומת, עם הנתבעת 1 או עם נתבע 3 אישית, והאם ידע כי הוא מתקשר עם חברה בע"מ. 2) כמה עותקים נמסרו לחלוקה לתובע על ידי הנתבעים 1 ו3- והאם חילק התובע את כולם או שהשליך חלק מהם לפח. 3) האם יש מקום לחייב את נתבעים 2 ו3- בסכום הנתבע על ידי התובע. 8. משנקבעו סלעי המחלוקת בין הצדדים, אצעד אף אני בעקבות ב"כ הצדדים, אולם בטרם ניכנס בשערי הדיון נבהיר כי נודעה חשיבות רבה לשאלה האחרונה, שהוגדרה על ידי ב"כ הצדדים, שכן כפי שהוצהר על ידי פורת, נתבעת 1 - "ביקתת סביון” - הינה כיום חדלת פרעון ולפיכך באם ינתן פסק דין כנגדה בלבד לא יהא לתובע ממי להפרע. עוד אבהיר כי התובע עשה עלי רושם אמין, כן ואמיתי לכל אורך עדותו, לעומת עדותו של פורת, שהתרשמתי הימנה כמי שמנסה בכל נסיון אפשרי להתחמק מלומר דברים כהוויתם, מהמצאת דברים שאין להם ולא היה להם שחר והטחתם בתובע לעת הזאת מבלי שעשה זאת קודם לכן, ובנסיון להתחמק מאחריות אישית למעשיו והטלת האחריות על נתבעת 1 שהינה, כאמור, חדלת פרעון ולא תוכל לשלם לתובע על עבודתו. דיון: 9. מחלוקת צדדית נתגלעה בין הצדדים מי יצר את הקשר עם מי, האם התובע הציע עצמו לחלק דברי הפרסומת כדברי פורת בתצהירו, או כי פורת פנה לתובע והציע לו את העבודה. בדיון בבית הדין לעבודה (שם בפר' מיום 10.11.96 עמ' 4 ש' 11-15) אומר התובע כי פורת הגיע אליו מהמלצה של הקו-אופ, ועל כך משיב פורת - "זה לא נכון. אני לא הגעתי אליך דרך המלצה מהקו-אופ אלא של מישהו אחר". במהלך חקירתו הנגדית כאן משיב פורת לשאלה זו "יכול להיות" (פרו' מיום 22.11.98 עמ' 12ש' 11). לאחר מכן מנסה הוא לתקן את הרושם ומוסיף כי מישהו היפנה את התובע אליו ויידע אותו שהתובע צריך להתקשר אליו. לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, אין צורך להיזקק לשאלה זו, שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי הגיעו להסכם ביניהם, שהתובע יחלק דברי הפרסומת שמסר לו פורת, אם כי מתשובותיו של פורת ניתן להסיק כי הוא זה שפנה לתובע ולא להיפך. 10. התובע טוען כי התקשר עם פורת אישית ולא עם "ביקתת סביון", ואילו ב"כ הנתבעים טוען כי הפגישה בין התובע לבין פורת נערכה כאשר פורת משמש כמנהלה של נתבעת 1, והתובע אף ידע על כך. אין חולק כי התובע נפגש עם פורת ובאותו מעמד מסר פורת לתובע כרטיס ביקור שלו וכן את הפלאייר - תג הפרסומת אותו התבקש התובע לחלק בתיבות הדואר. מעיון בכרטיס הביקור (נספח א' לתצהיר התובע) עולה כי במרכזו באותיות גדולות ביותר כתוב "פיצה HOME" ומתחת לכך באותיות קטנות "מנכ"ל - יצחק פורת" ומתחת לכך באותיות קטנות עוד יותר, "ביקתת סביון" וכתובת המסעדה. המילה בע"מ אינה מוזכרת כלל ועיקר. הפלאייר שקיבל התובע לחלק, בצידו האחד המילים "פיצה HOME" ו“ביקתת סביון", כתובת המסעדה ושעות הפתיחה ודברי פרסומת למסעדה, ובצידו השני תלושי הנחה לרוכשי הפיצות (נספח ב' לתצהיר התובע והמקור בתיק בית הדין לעבודה המהווה חלק מתיק בית המשפט). אין אף מילה על חברה בע"מ, או כי ניתן להסיק כי "פיצה הום" או "ביקתת סביון" הינם חברה בע"מ וכי המנכ"ל - יצחק פורת - הינו מנכ"ל של חברה כלשהי. כל אדם יכול להתהדר בתואר מנכ"ל - מנהל כללי - של מסעדה וכו' גם אם זו אינה מאוגדת כחברה בע"מ ורשומה אצל רשם החברות. 11. ב"כ הנתבעים מנסה להשליך יהבו על כי תלוש המשכורת שקיבל התובע והשיקים שמסר לו נשאו כולם את שמה של נתבעת 1. אין בטענה זו מאומה. נקודת הזמן בה עלינו לבחון ולברר האם ידע התובע כי פורת מייצג חברה, או כי היה עליו לדעת זאת, היא במועד כריתת ההסכם ביניהם לחלוקת הפאליירים. במועד זה היו לפני התובע אך ורק כרטיס הביקור והפלאייר. בתצהירו של פורת גם לא נמצא מאומה כי בפגישה עם התובע, עת הוסכם על העסקתו, אמר לו כי הינו מייצג את "ביקתת סביון בע"מ" או כי הינו מנהל חברה ונפגש עימו בשמה. תלוש המשכורת (נספח ה' לתצהיר התובע) ניתן לתובע לחודש יוני 1995, כשנה לאחר שהחל בעבודתו וכעשרה חודשים לאחר שסיימה, כך גם לגבי שלושת השיקים של הסדרה הראשונה (נספח ד' לתצהיר התובע ומקורם בתיק בית הדין לעבודה), שנועדו לפרעון לחודשים יוני-אוגוסט 1995, היינו כשנה לאחר שהתובע סיים את עבודתו בחלוקת הפלאיירים. כלומר, מבחינה עובדתית, בעת שנפגש לראשונה עם פורת, לא ידע התובע, וגם לא יכול היה לדעת, כי הינו מתקשר עם חברה וכי יצחק פורת הינו מנהלה של חברה וזאת ידע רק לאחר שקיבל תלוש שכר. טען פורת בתצהירו (סעיף 11.6) כי בניגוד לאמור בסעיף 9 לתצהיר התובע הרי "ההמחאות הדחויות נמסרו לתובע בסמוך לאחר תחילת עבודתו ולא לאחר סיום העבודה כנטען על ידו". יצויין, כי התובע טען בסעיף 9 לתצהירו כי בסמוך לאחר סיום העבודה פנה לפורת ודרש לקבל התמורה המגיעה לו, אך הוא דחה אותו בלך ושוב ולא קיבל התמורה, ובסעיף 10 לתצהירו מעיד התובע כי קיבל השיקים של הסדרה הראשונה "כעבור שנה", ולא כפי שהציג פורת את הדברים בתצהירו. בחקירתו הנגדית נשאל פורת לגירסתו זו, שאם אמנם מסר לתובע ההמחאות בסמוך לאחר תחילת העבודה כיצד ידע כמה לתת לו, ועל כך השיב - "ת. נתתי לו 8,001 ש"ח. ש. האם נתת לו עבור 40 אלף פליירים. ת. הכוונה שיחלק עוד, הוא קיבל ע"ח לחלוקה נוספת בעתיד...". אין כל הגיון בגירסתו זו של פורת. האם התובע היה מסכים לבצע את העבודה כאשר התשלום בגינה אמור להתבצע בשיקים דחויים בעוד כשנה? האם סביר שפורת ישלם לתובע עוד בטרם ביצע את העבודה, מראש? ואיזה תחשיב הוא זה של 8,001 ש"ח? שהרי אם נתן לו לחלק 40,000 פלאיירים, כטענתו, מגיע לתובע בגין כך, לפי תחשיב התובע של 17 אג' ליחידה בתוספת זיכוי של 2 אג' ליחידה, סך כולל של 7,600 ש"ח, ואילו לפי תחשיבו של פורת, 8 אג' ליחידה ו2- אג' זיכוי במסעדה, סך כולל של 4,000 ש"ח בלבד, ואם כך האם שילם לו סכום כפול?! כאמור, גירסה זו אינה בשורת ההגיון והיא נדחית. במאמר מוסגר יצויין, כי אף אם קיבל התובע השיקים מאת פורת ואלו נשאו שמה של הנתבעת 1, אין בכך כל הוכחה כי היא זו שהתקשרה עם התובע, שכן פורת יכול היה לשלם לו באמצעי תשלום שבחר בעצמו משלא מיחה התובע בידו. מכל מקום, שיקים אלו נמסרו לתובע חודשים רבים לאחר שסיים עבודתו ולא במהלכה. 12. מה המשמעות המשפטית של הקביעה כי פורת לא הציג עצמו כמנהל חברה בע"מ והתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת כי הינו מתקשר עם חברה בע"מ? סעיף 99(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג1983- קובע - "נושא משרה בחברה, או כל אדם הפועל בשמה... שהוציא או חתם אחד ממסמכי החברה האמורים בסעיף 98(3), כשאין שמה מצויין בו... ואם היה המסמך שטר, שיק או המחאה, יהיה בנוסף על הקנס חב אישית כלפי אוחז המסמך בתשלום הסכום שבו, זולת אם שילמה אותו החברה כראוי". סעיף זה, אשר החליף את סעיף 60(3) לפקודת החברות בנוסחה הקודם, פורש ויושם בהרחבה בפסיקה לא רק על מסמכים סחירים המנויים בו במפורש, אלא גם על מסמכים אחרים של החברה, לרבות חוזים. כך היתה דעת הרוב אותה הביע כב' השופט קיסטר בע"א 429/73 חברת ערנל בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד כט(2) 146. בפסק דין זה עמד בית המשפט על החשיבות המיוחדת בציון שמה של החברה, וכך נאמר שם בעמ' 149 - "עקרונות החוק הם ברורים, חברה כשהיא מתקשרת עם מישהו חייבת לפרש את השם המדוייק של החברה, שהרי זהו ההבדל היחיד בין חברה אחת לחברה אחרת: במיוחד חשוב שיהא רשום בחוזה שזו חברה בע"מ, כדי שהמתקשר ידע שאין לו ענין עם אדם פלוני או עם גוף כלשהו שחבריו אחראים באופן אישי אלא שיש לו עסק אך ורק עם חברה מסויימת שערבונה מוגבל ואם הדבר לא פורט, אחראי המנהל החותם באופן אישי, ומידת הצדק מחייבת שיהיה אחראי באופן אישי". עוד נאמר בע"א 429/73 הנ"ל בעמ' 148 - "... בנסיבות אלו כשהחוזה, כפי שהוא, אינו נושא שם של שום חברה ואין בו שום רמז לחברה שבשמה פעל... ברור שיש לראות את המערער השני כאחראי באופן אישי לחוזה" (ההדגשה שלי-א.פ.). זאת ועוד. בע"א 429/73 הנ"ל התייחס כב' השופט קיסטר גם לסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה1965- הקובע - "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד". ואמר לענין שלפניו - "בחוזה לא פורש שמה של החברה... ביחס לכך אף לא נטען שהמערער השני הודיע למשיב בשעת כריתת החוזה את השם המדויק של החברה ושזו חברה בע"מ (ההדגשה שלי - א.פ.). הוא הדין במקרה שלפנינו. אכן לא נחתם כל חוזה בכתב בין הצדדים, אלא נעשה חוזה בעל פה, אולם דין אחד לחוזה בכתב ולחוזה בעל פה, אלא אם היתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז1973-) וכזאת לא היתה במקרה דנן. במסמכים שהיו לפני התובע ונמסרו לו על ידי פורת, לא נכתב כי המדובר בחברת “ביקתת סביון בע"מ", ופורת אף לא ציין לפני התובע כי הינו מייצג חברה בע"מ, ולפיכך, אחראי פורת באופן אישי לחוזה עם התובע. 13. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם טעיתי במסקנתי לחיוב נתבע 3 אישית כיוון שלא הודיע לתובע כי הינו פועל בשמה של נתבעת 1, ניתן להגיע למסקנה זהה עקב התנהגותו ומצגו כלפי התובע בענין סדרת השיקים הראשונה. פורת אישר כי הינו חתום אישית על שלושת השיקים של הסדרה הראשונה (פרו' עמ' 15 ש' 19-20). סיבת חזרתו של השיק הראשון מבין השלושה, על פי הרשום עליו על ידי הבנק הוא - "חסרה חתימה II". שיקים אלו נמסרו לתובע כשנה לאחר סיום עבודתו, היינו בחודש יוני 1995 לערך. בתקופה זו, על פי האמור בתצהירו של פורת (סעיף 11.9), נדרשו שתי חתימות בתוספת חותמת החברה. כיוון שפורת מסר השיקים לתובע כאשר רק חתימתו מתנוססת על השיקים, מהווה הדבר משום עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בביצוע עוולה של אורגן חברה, אף אם אינו מבצעה למען עצמו אלא כעובד של החברה, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות אישית (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד לה(4) 253). ועוד נאמר כי - "אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של אורגן. האורגן אחראי אישית למעשיו הוא, והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן" (ע"א 324/82 עירית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 130; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661). הנה-כי-כן, חייב נתבע 3, יצחק פורת, יחד עם נתבעת 1, “ביקתת סביון” בע"מ, לשלם לתובע תמורת עבודתו. מהו סכום זה? 14. בכתב התביעה בבית הדין לעבודה, בתביעה השניה, וכן לפנינו הועמדה התביעה על סך של 10,635 ש"ח. בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 6, 7) מפרט התובע כי סיכם עם פורת על תשלום של 17 אג' לכל תגית פרסומת ובנוסף זיכוי של 2 אג' במסעדת “ביקתת סביון”. לטענתו, חילק 60,000 תגיות. לתצהירו צירף התובע את שמונת השיקים על סך של 1,333 ש"ח כל אחד של הסדרה השניה, שקיבל מפורת התשלום עבור עבודתו - היינו סך של 10,634 ש"ח. לביסוס טענתו, כי אמנם שכרו, על פי מה שסוכם עם פורת, הגיע לסכום זה, הציג התובע את תלוש השכר שהנפיקה לו נתבעת 1 ובו מופיע במפורש כי שכרו המצטבר הינו 10,635 ש"ח וזאת לאחר ניכוי המס המתאים (נ5/). פורת טען בתצהירו בתוקף (סעיף 8 לתצהיר וסעיף 11.3 שם) כי סיכם עם התובע על תשלום של 8 אג' בלבד לכל תגית פרסומת וכן זיכוי של 2 אג' במסעדה. במהלך חקירתו הנגדית חזר בו פורת מהצהרה תקיפה זו ונאלץ להודות, כי אף לשיטתו באם חילק התובע רק 40,000 תגיות לא יתכן כי מסר לו שיקים, בשתי הסדרות, בסכומים הנקובים בהם, ולפיכך הינו מודה כי יכול להיות שהצדק עם התובע וכי סוכם עמו על 17 אג' לכל תגית פרסומת (פרו' עמ' 14, פרו' עמ' 15). גם בנקודה זו הנני קובע כי הצדק עם גירסת התובע לגבי גובה התשלום עליו סוכם בין הצדדים. 15. עדיין נותרה מחלוקת לגבי כמות התגיות שחילק התובע. התובע טוען כי חילק 60,000 תגיות ואילו פורת טוען כי מסר לחלוקה רק 40,000 תגיות ומחצית מהן גילה בפח זבל בשכונת בית וגן ונוספים נתגלו זרוקים על ידי קרוב משפחתו ועובדיו בשכונות רחביה וטלביה (פרו' עמ' 17), (תשובה לשאלה מס' 11 - ת3/). פורת מסתמך גם על חשבונית מס, שצירף לתצהירו, וממנה עולה כי מספר התגיות שהוזמנו מפרסום וידר-סיגאווי הוא 50,000 בלבד. אף כאן איני מקבל את גירסתו של פורת. ניתן היה להתפלמס עם פורת וטענותיו לגבי מספר הפלאיירים שחולקו בפועל, אך די לי בכך שמסר לתובע את סידרת השיקים הראשונה על סך 8,001 ש"ח ואת סדרת השיקים השניה על סך 10,664 ש"ח והוציא תלוש שכר לתובע על סך 10,635 ש"ח, על מנת לקבוע, כי אם אמנם היו לפורת טענות כלשהן, כי התובע לא מילא תפקידו באמונה והשחית תגיות פרסומת על ידי השלכתן לפח זבל, היה מעלה אותן בזמנן ומקזז משכרו של התובע ללא רחם. צא וראה, לא זו בלבד שסדרת השיקים הראשונה, שניתנה לאחר כשנה לתובע, היתה בגובה של 8,001 ש"ח אלא לאחר שאלו לא כובדו, עקב החסר בחתימה השניה עליהם, והוגשה התביעה לבית הדין לעבודה (התביעה הראשונה), מסר פורת לתובע הסדרה השניה של השיקים בסך 10,634 ש"ח, סכום הגבוה בכ33%- מהסכום הראשון. ומה הסברו של פורת לצעד תמוה זה, אם אמנם הושחתו תגיות הפרסומת והושלכו לפח על ידי התובע? לטענתו, במקום לריב עם התובע החליט לשלם לו יותר, "איני יודע למה, החלטתי לשלם לו במקום להתווכח" (פרו' עמ' 16). גם טענתו של פורת, כי בסדרה השניה שילם יותר, כי התובע ביקש ריבית והצמדה על הסדרה הראשונה (שם, שם), נראית תמוהה בלשון המעטה, ובוודאי שלא היתה כל הצדקה לתוספת של כ33%-, ובמיוחד לאור טענתו של פורת כי כמחצית מהפלאיירים שקיבל התובע לחלוקה, נמצאו על ידו אישית בפח זבל בשכונת בית וגן. גם העובדה שפורת לא זימן לעדות את בן דודו, איציק כהן, שלדבריו ראה תגיות פרסומת מושלכות, נזקפת לחובתו של פורת. התמיהה שהובעה לתירוצים שהעלה פורת, נכונה גם אם נאמץ כביכול את גירסתו כי מסר לחלוקה לתובע 40,000 תגיות פרסומת, שכן במקרה שכזה זכאי היה התובע, לפי 17 אג' ליחידה, וזיכוי של 2 אג' במסעדה, לשכר כולל של 7,600 ש"ח בלבד, ומדוע זה שילם פורת לתובע סכום הגבוה בכ50%- ממה שהיה מגיע לו, לדבריו?! מדברים אלו עולה כי הנני מאמץ גם בנקודה זו את גירסתו של התובע ודוחה את גירסתו של פורת. 16. נותרה לדיון השאלה האם יש לחייב אף את נתבעת 2 - פיצה הום בע"מ - בסכום הנתבע. ב"כ התובע משיב בחיוב לחיוב לשאלה זו ומבסס טענותיו על שתיים: האחת, כי פורת ניהל את עסקיהן של שתי החברות, שהינו בעליהן ומנהלן תוך ערבוב נכסים ביניהן, דברים שעולים מדברי פורת בעצמו, והשניה, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, בנימוק כי המותג "פיצה הום" הועבר על ידי פורת מנתבעת 1 לנתבעת 2 והאחרונה נהנתה מפירות עבודתו של התובע בהפצת תגיות הפרסומת. ב"כ הנתבעים טוען כי אין לחייב הנתבעת השניה בסכום הנתבע, שכן זו החלה לפעול רק בחודש נובמבר 1996 לאחר שנתבעת 1 סיימה את פעילותה. יסודה של חברת פיצה הום בע"מ היה ביום 29.3.93 (ת6/) ו"ביקתת סביון” השתמשה במותג "פיצה הום", גם לאחר יסודה של החברה, כמוכח מכרטיס הביקור של פורת ומתגיות הפרסום שנתבקש התובע לחלק. אין כל ספק כי פורת ניהל את עניינן של שתי החברות במעורב ועשה בהן כבתוך שלו כאשר לא דאג להפריד בין הישויות המשפטיות השונות. הדברים גם משתקפים מעדותו בחקירתו הנגדית בבית המשפט (פרו' עמ' 20 ש 3-11) - "ש. “ביקתת סביון” קיבלה אישור מפיצה הום להשתמש בשמה. ת. היא לא היתה צריכה לקבל אישור. אני הבעלים של שניהם. ש. הרגשת חופשי להשתמש בפיצה הום כמותג של “ביקתת סביון”. ת. “ביקתת סביון” פועלת מ87- ובשלב מסוים “ביקתת סביון” השתמשה בשם פיצה הום. ש.ת. פיצה הום היתה על המדף ולא השתמשנו בה, לא שכרנו בה (צ"ל לא סחרנו בה-א.פ.). “ביקתת סביון” היתה פעילה. אני השתמשתי בשם פיצה הום. ש. “ביקתת סביון” במאי-יוני עזבה את המקום ופיצה הום עבר לחברת פיצה הום בע"מ. ת. פיצה הום זה מותג בפני עצמו. פיצה הום זה מותג בפני עצמו של חברת פיצה הום בע"מ. ש.ת. פיצה הום השתמשה ב”ביקתת סביון” כמותג". עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, כי נתבעת 2 נרשמה כעוסק מורשה והחלה בפעילותה השוטפת בחודש נובמבר 1996, כמוכח מאישור רואה החשבון, יעקב פרידמן, (נ9/) ואישור אגף המכס והמע"מ (נ10/), בעוד אשר “ביקתת סביון” הפסיקה פעילותה, לפי דבריו של פורת בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1996. (יצויין, כי ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו (סעיף 4.7) כי נתבעת 2 לא היתה פעילה מתחילת שנת 1996, וזאת על מנת להדגיש העובדה כי לא היה ערבוב נכסים בין שתי החברות. אם אמנם כך, נשאלת השאלה, הכיצד זה מסר פורת לתובעת שמונת השיקים של בקתת סביון (הסדרה השניה) בתחילת שנת 1996, לפרעון במהלך שנת 1996, כאשר “ביקתת סביון” חדלה לפעול, למעשה? ). העולה מנתונים אלו הוא כי נתבעת 2 לא היתה פעילה, במובן המסחרי, בשנת 1994, בעת שהתובע סיכם עם נתבע 3 על עבודתו בה. כמו-כן לא ניתן לקבוע, בהעדר ראיות מצד התובע, כי עבודתו במשך כשלושה חודשים בשנת 1994, השפיעה בדרך כלשהי על עסקיה של נתבעת 2, שהחלו בסוף שנת 1996, כשנתיים לאחר חלוקת תגיות הפרסומת, ששמה זהה למותג אותו פרסמה נתבעת 1. המסקנה המתבקשת, לדעתי, היא כי לא ניתן לחייב את נתבעת 2 בסכום התביעה. 17. בשאר טענותיו של ב"כ הנתבעים לא מצאתי ממש, ובוודאי שלא עד כדי להשפיע בצורה כלשהי על המסקנות שהוסקו. אוסיף, כי בהגנתם של הנתבעים 1 ו3- לא היה ממש, והרושם שהתקבל הוא כי המטרה היתה לנהוג סחבת בתשלום שכרו של התובע שביצע את עבודתו עוד בשנת 1994. 18. לשיטה אחרונה. התביעה כנגד נתבעת 2 - פיצה הום בע"מ - נדחית. התביעה כנגד נתבעת 1 - “ביקתת סביון” בע"מ - וכנגד נתבע 3 - יצחק פורת - מתקבלת. נתבעים 1 ו3- ישלמו, יחד ולחוד, לתובע סך של 10,635 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.8.96 ועד לפרעון המלא בפועל. כן ישאו הנתבעים 1 ו3- בהוצאות התובע ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובצירוף מע"מ כחוק. יחסי עובד מעביד