פסק דין זוהי תביעה כספית לתשלום יתרת חוב בגין סחורה שסופקה על ידי התובעת, שהינה חברה (בפירוק) שעסקה במכירת תוצרת חקלאית ומזון לבע"ח, לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) שהינה חברה שעסקה בשיווק ואספקת מזון לבע"ח. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד הנתבע 2 (להלן: הנתבע), שהינו בעל מניות ומנהל יחיד בנתבעת. הנתבעת 1 לא התגוננה כנגד התביעה ולא חלקה על סכום חובה לתובעת, וביום 13.11.96 ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. אין חולק כי עוד לפני הגשת התביעה, הפכה הנתבעת חדלת פרעון, ולא ניתן היה לגבות ממנה את החוב, בין לפני ובין לאחר מתן פסק הדין נגדה. על אף שאין מחלוקת כי הסחורה הוזמנה וסופקה לנתבעת כחברה ולא לנתבע באופן אישי (ראו עדות חשב התובעת, עמ' 11 ש' 10-12, עמ' 12 ש' 8), טוענת התובעת כי הנתבע-מנהלה נושא באחריות אישית לפרעון חובה לתובעת, וזאת הן מכח ניהול העסקים עם התובעת על ידו ברשלנות ושלא בתום לב, והן מכח נטילת אחריות אישית מפורשת בישיבה מיום 29.12.94 שהתקיימה בין נציגי התובעת לבין הנתבע ובא כוחו, ואשר בסיכומה נערך פרוטוקול המהווה מוצג מרכזי בתיק (נספח ה' לתצהיר עת1/, ולהלן: פרוטוקול הישיבה). יצויין, כי הנתבע לא חלק בתצהירו על גובה החוב של הנתבעת כלפי התובעת, אף כי בישיבת ההוכחות ביקש לתקן את כתב ההגנה ולצרף להתחשבנות בין התובעת לנתבעת שתי חשבוניות שלטענת הנתבע אותרו על ידו רק לאחרונה, אשר הוצאו על ידי הנתבעת לתובעת ואשר לא צויינו בהנהלת החשבונות של התובעת. נעניתי לבקשה תוך חיוב הנתבע בהוצאות. כידוע, נקודת המוצא בסוגיית הטלת אחריות אישית בגין חובותיה של חברה על מנהל או בעל מניות, היא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שהינו יסוד מוסד בדיני חברות (ראו: ע"א 266/73 שנפ בע"מ נ' מפעלי הסס בע"מ, פ"ד כח(1) 408, 411; ע"א 342/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 114 מפי השופט א. ברק: "על-פי תורה זו, קיימות נסיבות בהן יתעלם המשפט מהאישיות המשפטית ויצור קשר ישיר, לעניינה של נורמה משפטית פלונית, בין צד שלישי לבין אורגנים של האישיות המשפטית. תופעה זו תתרחש, בין השאר, באותם מקרים יוצאי דופן בהם הדבר נדרש על-פי תכליתה של הנורמה המשפטית הרלבנטית, או כאשר נעשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית"). כמור לעיל, "הרמת מסך" על ידי בית המשפט, וחיובו האישי של המנהל בחובות החברה, הינה היוצא מן הכלל, אשר תיעשה רק במקרים בהם תוכח פעילות מרמתית מצד המנהל, וניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת להפקת רווחים אישיים במרמה כלפי הסוחרים עם החברה, או "מימון דק" וכיוצ"ב. (ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361; מאמרו של א. פרוקצ'יה, "מימון דק, הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות", עיוני משפט ו' (1979) 526). בענייננו, לא הוכיחה התובעת פעילות מרמתית מצד הנתבע במהלך ניהול עסקי הנתבעת, או כוונת מרמה מצד הנתבע כלפי התובעת בפרט או כלפי ספקיה של הנתבעת בכלל. נהפוך הוא, הוכח כי ענייניה של הנתבעת החלו להתדרדר בסוף ספטמבר 1994, לאחר חתימת הסכם אוסלו, אשר מנע מנושים בישראל (דוגמת הנתבעת) את היכולת לאכוף את גביית חובותיהם של חייבים בשטחי הרשות הפלשתינאית. שיקים שקיבלה הנתבעת מחלק מלקוחותיה אלה חזרו, והנתבע סיכן עצמו בנסיון לגבות את השיקים באופן עצמאי. הנתבע המשיך להפעיל את החברה בתקווה, שאין לומר כי היתה מופרכת או חסרת תום לב, כי הנתבעת תתגבר על הקשיים ותתאושש (ראו עדות חשב התובעת, עמ' 13 ש' 5). לא היה מקום לצפות כי הנתבע כמנהל ינקוט צעדים חד צדדיים של הפסקת אספקת סחורות ללקוחות אחרים בשטח הרשות הפלשתינאית, או הפסקה של רכישת סחורות מהתובעת, אשר היו קרוב לודאי גורמות להתמוטטות הנתבעת עוד קודם למועד התמוטטותה בפועל. בעיותיה החמורות של התובעת החלו בנובמבר 94', כאשר שני לקוחות מרכזיים מעזה ורמאללה הפסיקו לרכוש ממנה סחורה ולא כיבדו שיקים קודמים בהיקף של מאות אלפי ש"ח. מעיון בדף הנה"ח של רכישות הנתבעת אצל התובעת, עולה כי הרכישה האחרונה בוצעה ע"י הנתבעת ביום 23.10.94. יצויין, כי תנאי התשלום של הנתבעת אצל התובעת היו שוטף + 120, ולכן השיקים שהחלו לחזור היו עבור סחורה שנרכשה עוד ביולי 94'. ברם היו אלה שיקים שתאריכי פרעונם היו מ30.10.94- ואילך. דהיינו, הנתבעת לא המשיכה לרכוש סחורה לאחר ששיקים שמסרה לתובעת החלו לחזור, וטענתו של עת1/ בענין זה מבוססת על טעות. גם המשך פעילותו של הנתבע כמנהל הנתבעת, כפי שהתבטא בפרוטוקול הישיבה מיום 29.12.94, מראה כי ניסה בתום לב לגרום לכיסוי חובה של הנתבעת לתובעת גם על ידי מסירת שיקים אישיים ולא ניער חצנו ממנה, והדבר משליך על תום ליבו בניהול עסקי הנתבעת כלפי ספקיה, גם רטרואקטיבית. לפיכך, לא מצאתי שמץ ראיה לניהול במרמה או במימון דק אשר יש בהם כדי להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על הנתבע-המנהל אחריות אישית מכח הפגמים באופן הניהול. אשר לנטילת אחריות אישית מכח התחייבותו של הנתבע בפרוטוקול הישיבה, מן הראוי לצטט את החלקים העיקריים במסמך זה כלשונם. הישיבה נערכה במשרדי התובעת, בהשתתפות חשב התובעת (עת1/) מטעמה וכן מר בן בסט מטעם חב' ד.ב.ב. בע"מ, שהיתה אף היא נושה של הנתבעת. כן נכח בפגישה, מטעם הנתבעת, הנתבע וב"כ עו"ד קלמר. בפרוטוקול נאמר כי עד ליום עריכתו שולם ע"ח החוב המקורי שסכומו כ400,000- ש"ח סך של 120,000 ש"ח. ביום הפרוטוקול נמסרו שני שיקים אישיים של הנתבע בסך כולל של 110,000 ש"ח לפרעון עד יום 31.1.95. יתרת החוב לאחר פרעון שיקים אלה, תגיע לכ170,000- ש"ח, והיא תשולם (תוך מחילה על סך של כ100,000- ש"ח, כעולה מהפרוטוקול) כך: סך 70,000 ש"ח - יורכב מ30,000- ש"ח שיתקבלו מתביעה לחב' ביטוח בגין תביעת נזיקין מסוימת בין החברות, ו40,000- ש"ח מהחלפת שיקים מלקוחות של הנתבעת למועד 28.2.95 בשיק אישי של הנתבע. נקבע כי "במשך תקופה עד ליום 28.2.95 על אסיף/יפתח זכריה להציע פריסת תשלומים לסך של 40,000 ש"ח הנ"ל שתתקבל על זנד (התובעת) וד.ב.ב.". מתחת לכיתוב מופיעה חותמת התובעת ועליה חתימת נציגה, רישום "בשם חב' ד.ב.ב." ומתחתיו חתימת נציגה, וכן רישום "חב' אסיפ בע"מ" (בכתב יד וללא חותמת) ומתחתיו חתימת הנתבע. טוען הנתבע כי חתם על הפרוטוקול בשם ומטעם החברה, ולא נטל על עצמו כל התחייבות אישית. לראיה, הוא טוען, העובדה כי חתימתו מופיעה מתחת לשם החברה. ברם, טענה זו עומדת בניגוד לאמור מפורשות בפרוטוקול, כי הנתבע ימסור במעמד חתימת הפרוטוקול שיקים אישיים ע"ס 110,000 ש"ח, וכן ימסור שיק אישי שלו ע"ס 40,000 ש"ח בפריסת תשלומים עד ליום 28.2.95. לשון סעיפים 2 ו3- לפרוטוקול, לרבות הסיפא המציינת מפורשות "על אסיף/יפתח זכריה להציע...", מלמדת כי הנתבע נטל על עצמו באופן אישי לכסות את חובות הנתבעת כלפי התובעת (תוך מחילה מצידה על חלק משמעותי מהחוב). בנוסף, עדותו של עת1/ שנכח בישיבה וסיפר כי רוח הדברים היתה שהנתבע נוטל על עצמו אחריות מלאה ויגייס כסף מכל מקורותיו האישיים כדי להסדיר את חוב הנתבעת לתובעת, היתה מהימנה עלי. יצויין בהקשר זה, כי הנתבע לא ביקש לזמן מטעמו - להפרכת עדותו זו של חשב הנתבעת - את בא כוחו בישיבה דנן, עו"ד קלמר, והדבר אומר דרשני. עוד יצויין כי אין חולק שבמועד הישיבה כבר הפסיקה הנתבעת את פעילותה, כך שאין כל משמעות אופרטיבית לנטילת התחייבויות אלה, כביכול, על ידי הנתבעת וממילא שאין זו פרשנות סבירה של לשון הפרוטוקול, במיוחד לנוכח מועדי התשלום הקרובים שאינם מתישבים עם גביית חובות היפותטית על ידי הנתבעת מלקוחותיה בשטחי הרשות הפלשתינאית. בהקשר לנטילת ההתחייבות האישית על ידי הנתבע, טוען בא כוחו של הנתבע כי אין זה הוגן לתבוע את החוב - שהיה מלכתחילה חובה של הנתבעת בלבד, כפי שקבעתי לעיל - מהנתבע באופן אישי, רק משום שפעל בהגינות ומוסריות וניסה לפרוע את החוב ממקורותיו האישיים. ברם, העובדה כי הנתבע "התנדב" לפרוע את חוב הנתבעת, בין אם מתוך הגינות ובין אם מתוך תקווה לשקם את החברה ולהמשיך לפעול בענף זה ולא "לשרוף" את שמו - שעה שיכול היה לנער חצנו ממנה - איננה שוללת את תוקף התוצאות של פעולתו, והן כי מיום חתימת הפרוטוקול, נטל הנתבע על עצמו התחייבות אישית כלפי התובעת. מלשון פרוטוקול הישיבה עולה כי התחייבותו האישית של הנתבע מוגבלת לשיקים האישיים שמסר באותו מועד ע"ס 110,000 ש"ח, וכן התחייבות לפריסת תשלומים ע"ס 40,000 ש"ח. אין חולק, כי בפועל מסר הנתבע באותו מעמד רק שיק אישי אחד ע"ס 42,000 ש"ח (נספח ד' לתצהיר עת1/) ולא המשיך לעמוד בהסדר התשלומים שנקבע בפרוטוקול הישיבה. אמנם, בעדותו טען הנתבע באופן כללי כי מסר שיקים אישיים בסכום הנקוב בפרוטוקול (קרי: 110,000 ש"ח) ואלה נפרעו (עמ' 21 ש' 16, עמ' 20 ש' 4-6), אולם לא ניסה לסתור את דף הנה"ח של הנתבעת בו צויין כי לאחר תאריך הפרוטוקול - 29.12.94 - שולם ונפרע רק השיק ע"ס 42,000 ש"ח. חזקה על הנתבע, כי אילו היו תשלומים נוספים בשיקים אישיים - היה מציינם במפורש ותובע לקזז אותם מההתחשבנות, כפי שעשה לגבי החשבוניות שגילה בדיעבד. לפיכך נותר הנתבע חייב באופן אישי לתובעת סך של 108,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.95 עד לתשלום בפועל. לענין חובו האישי של הנתבע אין נפקות לקיזוז, שלו טען הנתבע בבקשה לתיקון כתב ההגנה, בגין חשבוניות שהוציאה לפקודת התובעת בחודש נובמבר 94', ע"ס של כ14,500- ש"ח (נומינלי). חשבוניות אלה שייכות להתחשבנות הכוללת בין התובעת לנתבעת (אשר כאמור לעיל יתרתה היתה גדולה יותר מהחוב שבו התחייב הנתבע לשאת, והתובעת הסכימה למחול על חלק מהחוב כנגד התחייבותו האישית של הנתבע, כמפורט בפרוטוקול) - ולא לנטילת החוב האישית על ידי הנתבע. לא הוכח כי התובעת היתה מסכימה להשאיר את סכום המחילה (כ100,000- ש"ח) בעינו ולקזז תשלום זה של הנתבעת, מהסכום שנטל על עצמו הנתבע לשלם על חשבון החוב. לפיכך הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 108,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.95 עד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ. פירוק חברהחוב