פסק דין השופט ד' לוין: 1. המערערת הראשונה הינה חברה פרטית בע"מ הרשומה בישראל (להלן - החברה), ואילו המערער 2 הינו בעל מניות בחברה ואחד ממנהליה. נגד המערערים, ונגד עוד שניים אחרים, הוגשה תביעה על דרך המרצת-פתיחה, בבית המשפט המחוזי בנצרת. התביעה הוגשה על-ידי שלושה מבעלי המניות (המשיבים 3-1) בחברה, שאחד מהם - המשיב 3 - מכהן גם בתפקיד מנהל ביחד עם שלושה אחרים. 2. שני אירועים מהווים את הבסיס ואת העילה לתביעה הנ"ל. האירוע הראשון עניינו שתי העברות של מניות בחברה מבעלי המניות המקוריים למערער 2. המדובר בהעברה של שמונה מניות מבעלותו של המשיב 2 בהמרצת הפתיחה (המשיב 4 בערעור זה), ובארבע מניות שהיו בבעלות נאיפה תופיק ח'ורי, אשר נפטרה לבית-עולמה ועזבונה צורף כמשיב 5 בערעור זה. שתים-עשרה (12) מניות אלה הועברו למערער 2 ונרשמו בשמו בפנקס החברים של החברה. לטענת המשיבים העברות מניות אלה בוצעו בדרך הנוגדת את תקנות החברה, ומשום כך חסרות כל נפקות משפטית: מכאן עתירתם הראשונה בתביעה ליתן פסק-דין המצהיר, כי שתי העברות מניות אלה נעשו שלא כדין, יש לבטלן ולתקן את פנקס החברים בהתאם. האירוע השני עניינו החלטה שנתקבלה על-ידי הנהלת החברה, להקצות מאה מניות ממניותיה מסוג א' על דרך מכירה בתנאים הנקובים בהודעה, שנמסרה לבעלי המניות של החברה (להלן - ההודעה). המשיבים סברו, כי ההחלטה ובעקבותיה ההודעה מתכוונות להגדלת הונה של החברה. השגתם של המשיבים היתה, שהחלטת ההנהלה נתקבלה שלא כדין, אולם, גם אם נניח שנתקבלה כדין, הרי גורמת היא לעושק המיעוט. לפיכך, עתרו המשיבים בתביעתם, שיינתן פסק-דין הצהרתי שיקבע, כי אין להחלטה, וממילא גם להודעה, כל תוקף משפטי, וכי כל רכישה של מניות מתוך מאה המניות הנ"ל, על-ידי בעל מניות כלשהו בחברה, בטלה ומבוטלת היא ואין לה כל נפקות. כמו כן נתבקש בית המשפט לצוות למחוק מפנקס החברים כל רישום, הנובע מרכישת מניות בחברה מכוח פעולה הפסולה הנ"ל. השופט המלומד בדרגה הראשונה נעתר למשיבים, ונתן פסק-דין המצהיר, כי העברת שתים-עשרה (12) המניות למערער 2 הינה בטלה וחסרת כל ערך, וכי אין כל תוקף להודעה ולהחלטה שביסודה, ועל כן היא בטלה ומבוטלת. כמו כן ציווה השופט המלומד על תיקון פנקס החברים בהתאם. 3. אדון בכל אחד מהאירועים והשלכותיו בנפרד, אולם תחילה עלי להתייחס לטענה טרומית, שהושמעה מפי בא-כוח המערערים, עורך הדין סוכובולסקי, ואשר לפיה היה על השופט המלומד בדרגה הראשונה לדחות את התביעה על הסף, משום חוסר תום-לב והעדר נקיון-כפיים בהתנהגות התובעים ובדרך בה הציגו עניינם לפני בית המשפט. לטענת המערערים, די בכך כדי להצדיק דחיית תביעה למתן פסק-דין הצהרתי, שעתירתה - תיקון פנקס החברים, וביסודה קובלנה בדבר עושק המיעוט בחברה. את חוסר תום הלב ונקיון הכפיים מוצא בא-כוח המערערים בכל אחד מאלה. א. במהלך הדיון בדרגה הראשונה התברר, כי הקצאת מאה המניות, נושא ההודעה, לא היתה הגדלת הון, אלא הקצאה של מניות מופקעות. בא- כוחם של המשיבים 3-1 (להלן - המשיבים) הודה בכך, אולם אך ורק בשלב הסיכומים, כשהופנתה תשומת-לבו למסמכים, שהמשיבים התעלמו מהם. לטענת המערערים, העלימו המשיבים את העובדה, שמדובר בהקצאת מניות קיימות, אשר הופקעו בשנת 1957 ולא בהגדלת הון, זאת בניסיון לחזק עוצמת טענתם המשפטית, שתהיה איתנה יותר, על הבסיס העובדתי המדומה. כתוצאה מכך התנהל, לטענתם, הדיון עד שלב הסיכומים ממש, מתוך נקודת מוצא מוטעית. ב. האמת שמאחורי פניית המשיבים לערכאות היא, שמועצת המנהלים של החברה סירבה להקצות להם חמישים מניות מתוך המאה שהוצעו למכירה, למרות שמאה המניות הנ"ל כללו חמישים מניות שהופקעו בשעתו ממשפחת המשיבים (חמישים המניות הנוספות הופקעו ממשפחת המערער 2). ג. שיהוי מצד המשיבים בהגשת התביעה בעניין העברת שתים-עשרה המניות למערער 2. המשיבים כופרים מכל וכל בנטען על-ידי המערערים. הם דוחים כל טענה בדבר חוסר תום-לב או אי-נקיון-כפיים ומפנים את תשומת הלב, שבישיבה הראשונה בדרגה הראשונה (ביום 14.12.79) הגיעו הצדדים לכלל ניסוח מוסכם של הפלוגתאות, כפי שנרשמו מפי עורכי הדין בפרוטוקול הדיון וצוטטו בפסק הדין. הפלוגתאות המוסכמות הוסברו כדלהלן: "הגדלת הון ולחילופין לא היתה החלטה ולא נתקבלה החלטת מנהלים להקצות ולחילופי חילופין שבהקצאת המניות כפי שבוטאה בנספח ג' (הוא ההודעה) בבקשה משום עושק מיעוט בזה שהוגבלה הזכות לרכוש מניה אחת מתוך המאה, לכל מי שמחזיק בשלש מניות של החברה, ויש במחיר שהוצע - 2000 ל"י משום פגיעה כלכלית ושלא כדין במבקשים (מהילה) וכל אלה בנוסף למה שטענתי ואלה הן הטענות ביחס להקצאה". לטענת המשיבים, בכך ויתרו המערערים על טענתם הטרומית, יתר על כן, ניסוח הטענות היה חלופי; על כן יכול היה בא-כוח המבקשים לוותר על הראשונה שביניהן, ולטעון בסיכומיו רק לשנייה ולשלישית. כמו כן טוענים המשיבים, כי המערערים עצמם התייחסו לפעולה לפי ההודעה כאל פעולה של הגדלת הון החברה (המשיבים מסתמכים על דבריו של המערער 2 בעמוד 24 לפרוטוקול), ואם לא כך סברו, כי אז לא הבהירו בהודעה, כיאות, את מהות הפעולה שהם עמדו לבצע, מעבר לכך, אף בתצהירי התשובה, שהוגשו על-ידי המערערים בדרגה הראשונה, לא הופיעו המוצגים ה/4, ה/12, ה/13 וה-/14, שהוגשו על-ידי המערערים במהלך הדיון בדרגה הראשונה, ואשר מלמדים על קיומן של מאה המניות המופקעות. כבר פסקנו בע"א 1[ 266/80], בעמ' 468, לאמור: "המגמה הכללית היא להשתמש בכוח זה של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה, המוצגת בפני בית המשפט, אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה, כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע...". במקרה דנן, על-פני הדברים עניין לנו בפלוגתא הראויה להכרעה על דרך פסק-דין הצהרתי. אכן, מקורו של סעד זה בדיני היושר ולפיכך יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום-לב או באי-נקיון-כפיים. הכלל בנוגע למידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסק-דין הצהרתי, שניתן על-ידי הדרגה הראשונה הוא, שמתן הסעד ההצהרתי מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט המתבקש לתתו, המכלכל צעדיו לפי הנסיבות. לפיכך, אין בית המשפט לערעורים נוטה להתערב במסקנתו, לבד אם מתברר כי הגיע אליה לפי אמות מידה מוטעות (ראה ע"א 2[ 227/77], בעמ' 88). השופט המלומד לא התעלם מהביקורת, שהשמיע בא-כוח המערערים בדבר התנהגות המשיבים, אולם לא מצא, כי העובדות מובילות למסקנה מרחיקת הלכת שגורסים המערערים. הוא הביע מורת רוח על ניהול רשלני, כלשהו, של המשפט על-ידי בא-כוח המשיבים, אך זאת ותו לא, שכן, מצא שזה האמין, אמנם בטעות, אך בתום-לב, כי מדובר בהגדלת הון. הדרגה הראשונה לא מצאה יסוד לטענות האחרות בדבר מניעי המשיבים ובדבר השיהוי בנקיטת הליכים משפטיים. מכאן, שאין למצוא במקרה זה שימוש לא נאות בשיקול-דעתו של שופט הדרגה הראשונה ודין הטענה הטרומית להידחות. 4. מכאן לדיון לגופו, ותחילה לעניין האירוע הראשון - העברת שתים-עשרה המניות למערער 2. הדרגה הראשונה נענתה, כאמור, לעתירת המשיבים בנושא זה, על כך משיגים המערערים בשתי טענות חלופיות, האחת, שיש לפרש את תקנה 17 לתקנות החברה, הדנה בהגבלת עבירותן של מניות החברה, כמכוונת למקרה בו מבקשים להעביר מניות לזרים; והשנייה, בהנחה שתקנה 17 הנ"ל חלה גם על העברת מניות בין חברים, שהמשיבים בהתנהגותם מחלו או ויתרו על זכותם לעמוד על קיום הנוהל שנקבע בתקנה זו. תקנה 17 לתקנות החברה קובעת כדלקמן (על פי התרגום מערבית לעברית, המופיע בפסק הדין של הדרגה הראשונה, תוך תיקון הטעות, שנפלה בו, על דעת שני הצדדים, ושהוסברה בשלב הדיון בעל-פה בערעור זה): "א. בעל מניות בחברה כשרוצה להעביר מניה ו/או מניות בחברה עליו לשלוח הודעה בכתב למנהלי החברה בה יבקש פירוט בקשתו והתמורה לכך. לבעלי המניות האחרים בחברה הזכות לרכוש המניות המוצעות תוך 21 יום מיום ההצעה ובאם לא יקבלו בעלי המניות האחרים ההצעה תוך הזמן הקבוע או אם מסרבים לרכוש המניות יכול בעל ההצעה לחזור ולהציע מניותיו בשניה ובאותה דרך והפעם חייב הוא לנקוב בשמו של האיש שהוא מציע, את מקצועו והתמורה שהוא מבקש, ולחברה תהיה זכות האולויה לרכוש המניות תוך 7 ימים ואם לא עונים או מסרבים לרכוש יכול בעל המניות המוצעות למכרן לאיש המוצע ושהוזכר שמו בהצעה וזאת בהתאם להוראות הסעיף הבא". אין מחלוקת, ששתים-עשרה המניות דנן הועברו למערער 2, מבלי שמולאו דרישות תקנה 17. העברת שמונה המניות התבצעה ב-1.12.78, ואילו זו של ארבע המניות ב-1.11.77. המחלוקת בין הצדדים נוגעת, בעיקרה, לפירוש שיש ליתן לתקנה 17. המערערים טוענים, כאמור, כי היא מעניקה זכות קדימה לחברי החברה רק כשמדובר במכירת מניות לזרים, ואילו המשיבים טוענים, כי זכות זו נתונה לחברים בכל מכירה של מניות, בין אם לחבר בחברה ובין אם לזר. השופט המלומד בדרגה הראשונה אימץ את הפירוש שהציעו המשיבים. המערערים חולקים על פרשנות זו על הסעיף ועל קביעת השופט המלומד המתבססת עליה. הם מנמקים את עמדתם במספר נימוקים: א. הכלל העולה מסעיף 1(31) לפקודת החברות (כיום: סעיף 52(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983) הוא, שמניות הן עבירות, לכן, יש לפרש בצמצום כל הגבלה על עבירותן של מניות. ב. יש היגיון בהגבלת העבירות לזרים דווקא, וזאת מתוך הרצון לשמור על האופי המשפחתי או המצומצם של החברה הפרטית. חיזוק לכך מוצאים הם בתקנה 4(ב) לתקנות החברה, המתייחסת להנהלת מניות על דרך צוואה , התקנה מגבילה אך ורק הנחלה לזרים, בעוד שמתירה הנחלה לבן או לאשת בעל המניות. ג. הנוהל, שנקבע בתקנה 17, על פי מרכיביו, מתאים למקרה של העברת מניות לזרים, מכאן הדרישה לפרט את מקצועו של הקונה המיועד, והעדר הוראות כיצד תתחלקנה המניות המוצעות, כאשר יש ביקוש למניות המוצעות מצד מספר חברים. המערערים גורסים, כאמור, שתקנה 17 נועדה להעניק זכות קדימה לחברים אך ורק כשהמדובר במכירת מניות לזרים, ואפילו נאמר שיש ספק באשר לפירוש הנכון של התקנה, הרי צריך ספק זה לפעול לרעת המשיבים. השופט המלומד בדרגה הראשונה דחה טענות אלה בנימוק, שנוסח התקנה, ככתבה וכלשונה, ברור הוא ועולה מתוכה, כי הגבלת עבירותן של מניות החברה והכפפת התהליך לנוהל שבתקנה שרירות וקיימות בין במכירה לזרים ובין במכירה לחברים אחרים בחברה. אין מקום להתערב במסקנה זו של השופט המלומד. אין בלשונה של תקנה 17 כל רמז לכוונה כלשהי, שהנוהל יחול ויתקיים רק בהעברת מניות לזרים. מקובל עלי, שיש לפרש בצמצום הגבלות על עבירותן של מניות. כלל זה נובע מסעיף 1(31) לפקודת החברות (סעיף 52(א) לנוסח החדש) והוא מעוגן גם בפסיקה ובספרות המשפטית בנושא זה (ע"א 3[ 347/62], .GREENHALGH V L.C.B. GOWER, PRINCIPLES OF MODERN COMPANY ;]21[ )3491( MALLARD 644 )9791 ,.TH ED4 ,LAW (LONDON אולם כלל זה חל אך ורק כאשר לשון התקנה אינה ברורה, אלא ניתנת לפירושים מספר (ראה האסמכתאות לעיל). כאשר ברור מלשון התקנה, מהו היקפה של ההגבלה על עבירות מניות החברה, אין מקום להיזקק לכלל פרשנות זה. בנוגע לטענה, שההיגיון תומך דווקא בהגבלת עבירות המניות לזרים, מפני שמגמתה להגן על אופיה המשפחתי או המצומצם של החברה הפרטית - אין זו ההנמקה היחידה האפשרית להצדקת הגבלה. המחבר האנגלי PENNINGTON מציין, כי לעתים קרובות קובעות התקנות זכות קדימה לחברים ברכישת מניות המוצעות למכירה, גם כשבעליהן חפץ למכרן לחבר אחר בחברה. ההיגיון העומד מאחורי הגבלה כזו הוא בשמירה על פרופורציה בין החזקותיהם של בעלי המניות בחברה: .R 556 )9791 ,.TH ED4 PENNINGTON, COMPANY LAW (LONDON. גם הנימוק, לפיו המנגנון של תקנה 17 מותאם להעברה לזרים דווקא, דינו להידחות על שני ההיבטים שבו. היבט אחד הוא, שאין התקנה קובעת הסדר לחלוקת המניות בין החברים, אם וכאשר יהא ביקוש יתר למניות המוצעות מחברים בחברה. אין ללמוד מכך דבר, שכן גם באשר להעברה לזרים אין הוראות מיוחדות למצב שכזה. ההיבט השני הוא בכך, שהתקנה דורשת, בשלב שני של ההצעה, לפרט את מקצועו של האדם שאליו חפץ בעל המניות להעביר את מניותיו - מכך מבקשים המערערי להסיק כי עניין לנו בזרים, שהרי מקצועם של החברים בחברה ידוע. לכך עונים המשיבים, כי יש מקום לדרישה כזו גם כשמדובר בהעברת מניות בין חברים, זאת, משום שחברים יכולים להסב את מקצועם ומשום שנוספים חברים חדשים מכוח ירושה . תשובתם של המשיבים לא נראית לי משכנעת דיה - אולם, למרות זאת אין לדעתי בדרישה זו כדי ללמדנו דבר. הרי בהחלט אפשר, שהמניות יוצעו תחילה לחברים בהתאם לתקנה, ומשלא תהיה היענות יוצעו לקונה זר, ואז ציון מקצועו חשוב להנהלה בבואה להכריע, אם להסכים להעברת המניות ולהתירה. לאור כל זאת, יש לפרש את תקנה 17 כחלה בין על העברת מניות לזרים ובין על העברת מניות לחברים בחברה. המערערים מוסיפים, כאמור, וטוענים, שאפילו נפרש כך את תקנה 17, לא יוכלו המשיבים להסתייע בהוראות התקנה, שכן היה ויתור או מחילה מצדם על קיום הנוהל האמור, ובכלל הם השתהו מעבר לסביר בהגשת תביעתם. העובדות שביסוד טענה זו של המערערים הן אלה: ההעברות התבצעו, כאמור, האחת ב- 1.11.77 (העברת ארבע המניות) והשניה ב-1.12.78 (העברת שמונה המניות). ב-4.12.78 התקיימה ישיבה של מועצת המנהלים בחברה, ובדיון שהתקיים אושררה העברת שמונה המניות. על פרוטוקול ישיבה זו חתומים המנהלים קולא ג'רג'ורא, רזק חאיק (המשיב 3) וסובחי ג'רג'ורא (המערער 2) (מוצג ה/2). ב- 16.12.78 התקיימה אסיפה כללית של בעלי המניות ובה כבר צוין המערער 2 בפרוטוקול כבעלים של שתים-עשרה המניות שהועברו לו, ואף נערכה הצבעה, המתחשבת על-פי יחס המניות החדש. באסיפה כללית זו השתתף המשיב 3. התביעה הוגשה ב-5.11.79. המערערים טוענים, כי מאחר שתקנות החברה הן בבחינת חוזה שבין החברים, הרי שהפרת תקנה 17 הינה הפרת חוזה. על הפרת חוזה ניתן למחול, בין על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובין לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לטענתם ידעו המשיבים (לפחות קונסטרוקטיבית) על דבר העברת המניות (ישיבת מועצת המנהלים והאסיפה הכללית הנ"ל, וכן הכללת העברת המניות דנן בדו"ח השנתי שנשלח לרשם החברות), והנה חרף זאת השהו את הגשת תביעתם. עוד טוענים המערערים, כי גם אם נאמר, שהמנהלים חרגו מסמכותם כשנהגו שלא בהתאם לתקנה 17, הרי שהאסיפה הכללית מה-16.12.78 אישררה את החלטתם והכשירה אותה. השופט המלומד בדרגה הראשונה דחה טענה זו של המערערים, בהיותו סבור, שהיה על המערער 2 לפעול בהתאם לתקנות החברה, ואין זה משנה כלל כיצד התנהגו החברים האחרים. המשיבים, בתשובתם לערעור, טוענים, כי בפועל הם לא ידעו על דבר ההעברה, וכי אין לייחס להם ידיעה קונסטרוקטיבית. אשר לישיבת מועצת המנהלים מה-4.12.78 - אין בכוחה לאשרר את העברת המניות, אשר נעשתה בניגוד לתקנה 17. הסיבה לכך נעוצה בתקנה 70 ללוח א, אשר מצויה בתוספת השלישית לפקודת החברות (כיום: תקנה 71 לתוספת השניה של פקודת החברות [נוסח חדש]), ואשר אומצה על-ידי תקנות החברה. תקנה זו קובעת, שסמכויותיהם של המנהלים כפופות לתקנות החברה ולהוראות הפקודה. מכך מסיקים המשיבים, כי אין בכוחם של המנהלים לאשרר פעולה כזו. נוסף לכך, טוענים המשיבים, כי האסיפה הכלית של בעלי המניות, שהתקיימה ב- 16.12.78, לא אישררה את החלטת מועצת המנהלים מה-4.12.78 - שהרי נושא העברת המניות כלל לא נדון באסיפה זו. מן הראיות עולה כי פרט למשיב 3, לא השתתף ולא יוצג אף אחד מן המשיבים בישיבת מועצת המנהלים מה-4.12.78 או באסיפה הכללית של בעלי המניות מה-16.12.78. מכאן, שאין מקום לייחס לכולם ידיעה על העברת שתים-עשרה המניות על-פי העובדות הנ"ל, ובוודאי שלא מחלו או ויתרו על זכות הקדימה המוקנית להם ברכישת מניות מכוח תקנה 17. אין גם כל ראיה, המצביעה על רשלנות מצדם בכך, שלא ידעו על ההעברות דנן, ועל כן גם אין מקום לטעון שהם מנועים מלעורר טענות בנושא זה. אשר לטענה בדבר השיהוי בהגשת התביעה - לאור האמור לעיל, טענה זו מצטמצמת לכך, שלמרות שנשלח לרשם החברות דו"ח שנתי בו נכללו ההעברות של שתים-עשרה המניות ב-30.1.78, הוגשה התביעה רק ב-5.11.79. כבר נפסק, כי עצם האיחור בהגשת התביעה אין בו כדי לשנות את המצב החוקי, או כדי להקנות זכויות שאינן קיימות, אלא אם כן נוצרו בינתיים זכויות לצד ג' (ע"א 4[ 17/50]). אף המערערים, בעיקרי הטיעון שהגישו לבית משפט זה, מודים בכך, מכאן, שטענת השיהוי כשלעצמה אינה יכולה למנוע את הדיון בתביעת המשיבים והיענות לה. מקובלות עלי טענותיהם של המשיבים, כי מועצת המנהלים לא יכלה לאשרר את פעולת העברת המניות לאור הוראות תקנה 70 ללוח א (תקנה 71 לתוספת השניה בנוסח החדש), וכי האסיפה הכללית בפועל לא אישררה את החלטתה של מועצת המנהלים, מפני שעניין זה כלל לא נדון בה. אשר על כן, ניתן לסכם פרק זה בקביעה, כי העברת שתים-עשרה המניות נעשתה שלא בהתאם להוראות תקנה 17, לא היה ויתור או מחילה מצד המשיבים על הפרתה של תקנה זו, ולא היה אישרור תקף שהכשיר את ההעברה. על כן, הערעור בנושא זה יידחה. 5. האירוע השני, אשר נדון בתביעה זו, הוא, משלוח ההודעה וההליכים וההחלטות שקדמו למשלוחה. אלה הן העובדות הדרושות לעניין זה: ב-4.5.77 החליטה מועצת המנהלים של החברה להפקיע חמישים מניות, אשר הוחזקו בידי משפחת המערער 2 וחמישים מניות אשר הוחזקו בידי משפחת המשיבים 1 ו-3. ההפקעה נעשתה מכוח תקנה 25 לתקנות החברה (מוצג ה/14). ב-1.6.79 נשלחה ההודעה דלהלן אל בעלי המניות של החברה (מוצג ה/5): "מועצת הנהלת החברה מתכבדת להודיעכם כי הוחלט להנפיק מאה מניות החברה מסוג (א') וזאת בהתאם לתנאים להלן: 1. כל מי שמחזיק בשלש מניות ממניות החברה זכאי לקנות מנייה אחת מסוג (א'). 2. ערך המנייה הנומינלי, המיועדת למכירה, הוא 100 ל"י. 3. מחיר המכירה המוצע הוא 2000 ל"י. 4. מועצת המנהלים היא המאשרת את פעולת מכירת המניות הנ"ל. 5. כל מי שחפץ לקנות המניות בהתאם לתנאים לעיל עליו לפנות בכתב למועצת המנהלים של החברה עד 15.6.79 ולצרף שיק בסכום הנדרש. 1.6.79. 'הגליל' חברת אוטובוסים ותיירות בע"מ ג'י.בי. טורס בע"מ". פסק הדין של הדרגה הראשונה וטענות בעלי הדין בערעור מצריכים ליבון והכרעה בכמה סוגיות חשובות. א. הסוגיה הראשונה היא עובדתית ביסודה - האם התקיימה ישיבה של מועצת המנהלים של החברה ב-1.6.79? המערערים טוענים שהתקיימה ישיבה כנ"ל. להוכחת טענתם זו הם צירפו את המוצג ה/2, שהוא פרוטוקול של ישיבות מועצת המנהלים. בעמ' 10 לפרוטוקול זה מופיע רישום של ישיבה בתאריך האמור, בה נכחו המערער 2, אחיו והמשיב 3. המערערים טוענים, כי המשיב 3 אף העיד שהוזמן לישיבה להשתתף בה. על ההחלטה המופיעה בעמ' 6 לפרוטוקול ה/2 חתומים אך ורק המערער 2 ואחיו. הוכח, כי פרוטוקול זה, הדן בישיבה מיום 1.6.79, נערך ונחתם ב- 16.6.79. הסוגיה המשפטית, שמציבים המערערים, היא, כי מכוח סעיפים 2(68) ו-(3) לפקודת החברות (סעיף 119(ב) לנוסח החדש), אסיפת מנהלים שיש עליה פרוטוקול החתום על-ידי יושב ראש האסיפה תיחשב כאסיפה שנועדה והתכנסה כהלכה, פרוטוקול כזה משמש עדות על מה שדובר וסוכם באסיפה. לטענתם, תקנה 86 בלוח א של התוספת השלישית לפקודת החברות (תקנה 90 לתוספת השניה בנוסח החדש), שאומץ לתקנות החברה, מאפשר למנהלים לארגן את ישיבותיהם על-פי שיקול-דעתם, ועל כן מותר למועצת המנהלים לרשום את פרוטוקולי ישיבותיה באיחור. אולם, גם בהנחה שלא ניתן במקרה זה לייחס ערך ראייתי לפרוטוקול, סבורים הם, שניתן להוכיח את מה שהתנהל בישיבות מועצת המנהלים באמצעים אחרים. לבסוף, טוען בא-כוח המערערים, כי גם אם האסיפה מה-1.6.79 לא התקיימה כדין - פגמיה תוקנו באסיפה של ה-16.6.79. באסיפה זו (אליה מתייחס הרישום בעמ' 11 לפרוטוקול ה/2) נכחו המערער ,2 אחיו והמשיב 3. במהלכה ניתנה סקירה על משלוח ההודעה ומידת ההיענות של בעלי המניות להצעה מה- 1.6.79. כמו כן, נתקבלה בה החלטה ברוב דעות (המשיב 3 התנגד) להוציא לפועל את מכירת חמישים מניות מבין המניות שהוצעו. חמישים האחרות לא נדרשו, ולכן הוחלט להקפיאן לפי שעה. השופט המלומד בדרגה הראשונה פסק, כי לא התקיימה ישיבה ב-1.6.79, זאת על סמך עדותו של המשיב 3, לפיה באותו יום רק ניהל שיחה בארבע עיניים עם המערער 2 או עם מנהל החשבונות של החברה, לאחר שהוזמן טלפונית למשרדי החברה. השופט המלומד מתחזק במסקנתו זו לאחר שהתרשם, כי צורת ניהול הפרוטוקולים של אסיפות המנהלים גורעת מאמינותם וממשקלם הראייתי. המשיבים טוענים, כי קביעתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה, שלא היתה אסיפת מנהלים ב-1.6.79, היא קביעה עובדתית שהתגבשה לאחר שמיעת הראיות תוך העדפת עדותו של המשיב 3. על כן, אין להתערב בה, מה גם שהיא מעוגנת היטב בחומר הראיות. כמו כן, טוענים הם כי ה/2 אינו כשיר להוכחה, מאחר שהשופט המלומד לא נתן בו אמון, וכי גם בהנחה, שאמנם התקיימה אסיפת מנהלים ב-1.6.79, תיחשב זו לבלתי חוקית, מאחר שהמשיב 3 לא הוזמן אליה כיאות ולא הסכים להשתתף בה. על-פי סעיף 3(68) לפקודת החברות (סעיף 119(ב) לנוסח החדש) קיימת חזקה בדבר כשרותה של אסיפת מנהלים, עליה נערך פרוטוקול שנחתם על-ידי יושב ראשה. במקרה זה, הפרוטוקול נחתם, כנראה, על ידי יושב הראש (לא ברור מי היה, אבל סביר להניח שזה אחד מהאחים ג'רג'ורה, אשר מחזיקים במספר רב של מניות). אולם, אין זו חזקה חלוטה ומותר לסותרה, במקרה דנן בחר השופט המלומד בדרגה הראשונה להאמין לגירסתו של המשיב 3 בנוגע לאירועים שהתרחשו ב-1.6.79, וזאת לאחר ששמע מספר גירסאות מפי המצהירים. חזקת הכשרות הקבועה בסעיף 3(68) לפקודת החברות (סעיף 119(ב) לנוסח החדש) חלה רק "עד שלא הוכח ההיפך" - ומפסק הדין עולה, כי השופט המלומד סבר כי אכן "הוכח ההיפך". במימצא עובדתי זה, המושתת על התרשמות מהעדים ומהימנותם על-ידי השופט המלומד, אין לנו להתערב. גם מהבחינה המהותית-משפטית אין מקום להתערב בקביעה זו. בפסק הדין בעניין [31[ )4191( BARRON V. POTTER נפסק, כי אין זה מספיק, שאחד מבין מספר מנהלים יטען שהתרחשות מסוימת היוותה אסיפת מנהלים. כאשר אין הסכמה בין המנהלים לקיים אסיפה, אין לחייב אחד מהם להשתתף בה משום נוכחותו המקרית במקום, ולא יכול השני להפוך פגישה מקרית זו ולעשותה לאסיפת מנהלים מחייבת (ראה לעניין זה גם ע"א 5[ 211 ,210/53], בעמ' 1781- 1780). לפיכך, עובדתית ומשפטית המסקנה היא, שביום 1.6.79 אמנם לא התקיימה אסיפת מנהלים. אולם, אפילו ראינו באותו מפגש שהתקיים ב-1.6.79 אסיפת מנהלים,\ הרי שלפי מימצאיה של הדרגה הראשונה, לא קיבל המשיב 3 הזמנה נאותה להשתתף בה, ועל כן ההחלטות שהתקבלו באסיפה זו בטלות וחסרות נפקות (ראה לעניין זה ע"א 6[ 348/75], בעמ' 186). אשר למהימנותו של ספר הפרוטוקולים ה/2 - מן הראיות שהובאו לפני הדרגה הראשונה, עולה, כי מתגלים בו אי סדרים רבים וחמורים. אין צורך לפסוק בשאלה, אם די באי סדרים אלה כשלעצמם כדי לפסול את אסיפות המנהלים שהתקיימו בחברה, לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל. אולם, גם ללא הכרעה בשאלה זו, יש באי הסדרים הנ"ל משום חיזוק להחלטתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה, להעדיף את עדותו של המשיב 3 על-פני עדותם של המערער 2, אחיו ומנהל החשבונות של החברה, ועל-פני נוסח ההחלטה כפי שנמצא בעמ' 10 לספר הפרוטוקולים ב/2. ב. הסוגיה השניה המתעוררת, בנסיבות המקרה, היא: מתי אירעה פעולת הקצאתן של מאה המניות המופקעות - בהודעה מה-1.6.79 או באסיפת מועצת המנהלים מה-16.6.79? לטענת המערערים, ההודעה מהווה הזמנה מטעם מועצת המנהלים, המופנית אל בעלי המניות, להציע הצעות בנוגע לרכישה של מניות מתוך מאת המניות המופקעות, בעקבותיה, הגיעו הצעות ממספר בעלי מניות, וקיבולן נעשה בישיבת מועצת המנהלים מה-16.6.79 השופט המלומד בדרגה הראשונה קבע, על סמך נוסח ההודעה, כי פעולת ההקצאה אירעה ב-1.6.79, ואילו ב-16.6.79 עסקה ההנהלה בביצועה. סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, שכדי שפנייתו של אדם לחברו תיחשב הצעה בת קיבול, עליה להעיד על גמירת דעתו של הפונה להתקשר עם הניצע בחוזה, ובעת ובעונה אחת עליה להיות מסוימת כדי האפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. פרופסור ג' שלו, בפירוש שהיא נותנת לסעיף זה, מסבירה, כי ניתן להסיק מהתנהגות הפונה אם התכוון להציע או להזמין הצעות. כאשר פנייתו כוללת בחובה את מירב הפרטים, עד כדי כך שדי באמירת "הן" על-ידי הזולת אליו היא מכוונת כדי להפכה לחוזה - היא מהווה הצעה (ג' שלו, "כריתת חוזה: חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ח) 18 ,17). נוסחה של ההודעה לבעלי המניות מה-1.6.79 מעיד על גמירת דעת ומסוימות המספיקות כדי לגבש הצעה. ההודעה כוללת את מירב הנתונים, שעל בסיסם יכול בעל מניות להחליט אם הוא מעוניין לרכוש מניות מבין המניות המוצעות. אין חשש שהביקוש יעלה על ההיצע, ושעקב כך יתעורר הצורך בקביעת מבחנים נוספים לחלוקת המניות המוצעות בין המעוניינים - לאור התנאי הקובע שהזכות לרכוש מהמניות המוצעות היא ביחס של מניה אחת על כל שלוש מניות בהן מחזיק החבר (בכך גם מתבטא ההבדל העיקרי בין הקצאה מקורית של מניות לבין הקצאה כפי שהתבצעה בנסיבות המקרה). מכך שהמעוניינים ברכישת המניות התבקשו לצרף שיק בסכום הדרוש לשם כך, ניתן ללמוד על גמירת הדעת הנדרשת. מכאן, שפעולת ההקצאה אירעה ב-1.6.79. אין מחלוקת על כך, שישיבת מועצת המנהלים, שהתקיימה כדין ב- 16.6.79, היתה מוסמכת לאשרר את החלטת ההקצאה שנתקבלה שלא כדין ב- 1.6.79, אלא אם כן החלטה זו היתה נגועה בעושק המיעוט, כך קבע השופט המחוזי, ואין על כך ערעור, לפיכך כל שנדון והוחלט ב-16.6.79 מהווה אמנם אישרור, אלא אם כן היתה ההקצאה נגועה בעושק המיעוט. בכך עוד עלינו לדון ולהחליט. 6. השופט המלומד בדרגה הראשונה פסק כי תוצאתה של הקצאת מאה המניות המופקעות, כפי שהתבצעה, היא עושק המיעוט, למסקנה זו הגיע על- פי המימצאים הבאים: א. המניות הוקצו במחיר הנמוך מערכן הריאלי. ב. למרות שהחברה אינה בקשיים כלכליים, היא לא חילקה דיווידנדים לבעלי המניות מאז קום המדינה; כל זאת בזמן שהמערער 2 ואחיו קיבלו כמנהלים הטבות ושכר ממנה. ג. ההקצאה, כפי שהיא, מונעת מבעלי מניות במספר הנופל משלוש את היכולת להשתתף בה. ד. המערערים טענו בדרגה הראשונה (וחוזרים וטוענים גם כאן), כי המניע להקצאה היה דרישת משרד התיירות, שהונה הנפרע של החברה יגיע ל- 50,000 ל"י כתנאי למתן רשות לעסוק בשירותי הסעת תיירים, אך השופט המלומד בדרגה הראשונה לא האמין בכך. ה. מועצת המנהלים יכלה להנפיק מספר קטן יותר של מניות במחיר יותר גבוה ולהשיג אותן המטרות. השופט המלומד בדרגה הראשונה סבר, כי בהתחשב באמור לעיל ניתן לקבוע שנגרם למשיבים נזק כלכלי, נזק המתבטא בכך שהמערערים, בדרך שבה פעלו, הגדילו את שליטתם בחברה שלא כדין. טענתם הראשונה של המערערים, בקשר למסקנותיו של השופט המלומד בדרגה הראשונה בעניין עושק המיעוט, היא, כי השופט המלומד הסתמך על עובדות שלא הוכחו ו/או הובאו ו/או נטענו על-ידי התובעים במהלך המשפט. המערערים מתכוונים לעניינים הבאים: א. השופט קבע את שוויה של מניה בחברה על סמך סכומים שהוצעו או שולמו בעבר עבור מניות של החברה שחברים חפצו למכור, את הסכום הראשון, 15,000 ל"י, זאת על פי המוצג ה/9, הציע ב-1977 בעל מניות אחד לאחר תמורת מניה (הוצעו ארבע מניות למכירה). את הסכומים האחרים, 3,000 ל"י ו-5000 ל"י, שילם המערער 2 עבור מניות שרכש. אין ספק שסכומים אלה הוכחו כדבעי. אולם, טוענים המערערים, כי בכך ששיערך השופט המלומד בדרגה הראשונה את מחיר המניה נכון ל-1977, הוא עשה את מלאכת התובעים. הם, עצמם, לא הוכיחו מהו ערך מניה. הם לא פירטו את נכסי החברה, רווחיה והפסדיה, ולא הביאו חוות דעת של מומחה שתוכיח כי ערכה הריאלי של המניה עלה על הערך שבו היא הוקצתה. המערערים מסתמכים בטענתם על ע"א 7[ 429/60], בו מינה השופט בדרגה הראשונה מומחה מיוזמתו, לשם בירור עניין שלא הוכח על-ידי התובע. בית המשפט העליון קבע בערעור, שהוגש על פסק-דינה של הדרגה הראשונה, שהשופט עשה עצמו פרקליט לבעלי הדין. היה עליו להבין מכך, שבעל הדין לא יזם מינוי מומחה, שהוא לא חפץ להביא את הראיות העולות מחקירתו לפני בית המשפט. כמו כן, מסתמכים מערערים על ע"א 594/79 [8], הסתמכות בלתי מדויקת, לאור ההבדל בין נסיבותיו של ע"א 594/79 [8] לבין נסיבות המקרה דנן. מקובלת עלי טענתו של בא כוח המערערים, כי לא ניתן לקבוע את ערכה של מניה על סמך מחיר שהוצע עבורה למעלה משנה עובר לזמן הקובע לענייננו. על התובעים מוטל היה נטל ההוכחה כי שוויה העכשווי של המניה הינו גבוה מזה שבו הוצעו המניות בהודעה (שהרי יתכן שמצבה הכלכלי של החברה השתנה בינתיים). המשיבים לא הביאו לידיעת בית המשפט נתונים אשר מאפשרים את קביעת שוויה הריאלי של מניה בחברה, ועל כן לא עמדו בנטל ההוכחה (בנוגע למבחנים לקביעת ערכה של מניה - ראה א' פלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (קרני, מהדורה 3, תש"ם) 295). ב. אשר לקביעותיו של השופט המלומד בדרגה הראשונה בנוגע להטבות ולשכר להם זוכים המערער 2 ואחיו כמנהלי החברה, ובנוגע לקיפוח הנוצר עקב הקצאת מניה אחת לכל שלוש מניות קיימות ועקב אי חלוקת דיווידנדים מאז קום המדינה, גם בעניין זה יש לקבל את טענתם של המערערים, שכן השופט המלומד בדרגה הראשונה פסל שאלות שנשאלו המצהירים בחקירתם בקשר לנושאים אלה, בנימוק של חוסר רלוואנטיות (עמ' 23 ,13 ו-28 לפרוטוקול המשפט), לכן אין הוא רשאי לקבוע לגביהם מימצאים, שהרי מרגע שהחליט כך, הוא מנע מהמערערים את ההזדמנות להתמודד עם הטיעון בעניין זה. אשר לגוף העניין, הכלל הוא שבית המשפט לא מתערב בהחלטות האסיפה הכללית של החברה, ועל אחת כמה וכמה בהחלטות מועצת המנהלים ובשיקול- דעתה (ע"א 9[ 667/76], בעמ' 286), זאת על שום ששלטון הרוב חל על ניהול ענייני החברה (ע"א 8[ 594/79], בעמ' 322). אולם תהיה התערבות בהחלטות של מועצת המנהלים, כשאלה התקבלו שלא בתום-לב או שלא במהלך הרגיל של עסקי החברה אלא על מנת להיטיב עם חלק מבעלי המניות על חשבון אחרים (ע"א 9[ 667/76], במע' 286). כך מסביר השופט ויתקון בע"א 87/75 [10], בעמ' 92-91: "אין איש חולק על כך שהמיעוט זכאי להיות מוגן בזכויותיו ושגם מנהלי החברה חייבים להימנע ממעשה או מחדל העלול לפגוע בזכויות אלה. אף מנהלים, שנתמנו על-ידי בעלי הרוב, חייבים לשמור, בראש ובראשונה, על האינטרסים של החברה בכללותה. לא מתפקידם הוא להיות עושי דברם של בעלי הרוב בריבם עם בעלי המיעוט. התנהגות כזאת היא עושק המיעוט ובית-המשפט מוסמך למנוע אותה". כעיקרון, פעלו המנהלים, במקרה זה, מכוח הסמכות שהוקנתה להם בתקנה 26 ללוח א שבתוספת השלישית לפקודת החברות (תקנה 26 לתוספת השניה בנוסח החדש), שאומצה על-ידי תקנות החברה. על-פי תקנה זו מניה שהופקעה יכולה להימכר או להימסר באופן אחד, באותם התנאים שימצאו המנהלים לנכון. תקנה זו מקנה למנהלים שיקול-דעת רחב ביותר - המנהלים יכולים למכור את המניות המופקעות, אפילו במחיר נמוך משווין הנקוב, או למסרן בכל תנאי שהם מוצאים לנכון (א' פלמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 353; RD32 ,F. PALMER, COMPANY LAW (LONDON :361 PENNINGTON SUPRA, AT 145 )2891 ED., BY C. SCHMITTHOFF AND P.L., DAVIS. כמו כן אין בתקנה כל הנחייה לאיזה צרכים יקצו המנהלים מניות אלה ומה יהא ייעודן (כגון למי צריך להציען מלכתחילה). אולם, ככל סמכות המופקדת בידי המנהלים, עליהם להפעילה בנאמנות, זאת אומרת לטובת החברה (315 PALMER, IDIB, AT), וחלים עליה הכללים שצוינו לעיל מע"א 667/76 [9] ומע"א 10[ 87/75]. במקרה דנן, השופט המלומד בדרגה הראשונה קבע, כאמור, שהקצאת המניות המופקעות היתה שלא בתום-לב ולטובת החברה, וכי המנהלים העדיפו להיטיב עם עצמם בכך, שיגדילו את כוחם בחברה תוך כדי הקטנת כוחו של המיעוט ומהילת ערך מניותיו. השופט המלומד והמשיבים התומכים בפסק-דינו מצאו הקבלה בין עובדות המקרה דנן לבין העובדות שנדונו בע"א 667/76 [9] דלעיל. פסק-דין זה עוסק אף הוא בחברה פרטית. באסיפה הכללית של אותה חברה הוחלט על הגדלת הון, ומועצת המנהלים שלה החליטה, שהמניות החדשות יוקצו בערכן הנקוב, ושלכל בעל מניות ניתנת הזכות לרכוש מניות חדשות לפי יחס של שתי מניות חדשות לכל חמש מניות ישנות מאותו סוג שהוא מחזיק. מדובר היה בחברה מאוד רווחית, והנימוק להגדלת ההון היה, ככל הנראה, רצונה להעמיד את הונה המונפק ביחס סביר יותר להיקף עסקיה. הוכח, כי החברה לא חילקה דיווידנדים שתים עשרה שנה, והשופט בכור בפסק-דינו בענין הנ"ל התרשם, כי המערערים נהנו מעסקיה של החברה בין במשכורות (כמנהלים), בין בהוצאות, בין בהטבות ובין בקשרים עסקיים. לא היה ספק שהמניות הוקצו בערך הנמוך בהרבה מערכן הריאלי. על-פי דעת הרוב בפסק-דין זה (השופטים בכור ובן-פורת) החלטת מועצת המנהלים היתה נגועה בעושק מיעוט, ועל כן היא נפסלה. לשופט בכור לא היה ספק, שהיה באותו עניין תיאום עמדות בין בעלי מניות המהווים את הרוב לבין מועצת המנהלים לפעול בדרך שתגרום נזק למשיבה או לפחות שתאלץ אותה לפעול בדרך לא משתלמת מבחינה כלכלית. כוונתו של השופט בכור היתה לכך, שהיו בפני המשיבה שתי אפשרויות: א. השקעת כספים נוספים בחברה בדרך של רכישת המניות המוצעות, למרות שאין זה משתלם כלכלית. ב. ויתור על זכויותיה לרכוש מניות חדשות, דבר שהיה גורם למהילת ערכן הריאלי. על כן, קבע השופט בכור, שעל-פי מאזן ההסתברויות הוכח, כי החלטת מועצת המנהלים לא נתקבלה בתום-לב ולטובת החברה. שני שופטי הרוב שמו דגש על כך, שהיתה להנהלה דרך חלופית להשיג את המטרה שלשמה בוצעה הגדלת ההון (בין אם היא קבלת הון חוזר ובין אם היא הגדלת ההון הרשום והמונפק של החברה), מבלי שמי מבעלי המניות יינזק. החלופה שהועלתה על- ידי שני השופטים היתה הקצאת מספר קטן יותר של מניות בערכן הריאלי. הנדבך הראשוני והמרכזי, עליו מושתתת הלכת גליקמן, ע"א 667/76 [9], הוא הקצאת המניות שלא בערכן הריאלי, שהרי עקב כך בלבד נגרם הנזק למשיבה שם. ללא נדבך הכרחי זה לא היה נגרם עושק מיעוט ולא היתה עילה לפסול את החלטת מועצת המנהלים, כאמור, בנסיבות המקרה שלפנינו לא הוכח מה ערכה הריאלי של מניה. בהעדר הוכחת נדבך ראשוני זה, לא עמדו המשיבים בנטל ההוכחה כי נגרם להם איזה שהוא נזק כלכלי עקב ההקצאה כפי שנעשתה, ואין מקום להסתמך על ע"א 9[ 667/76]. הנזק השני, שמונה השופט המלומד בדרגה הראשונה הוא, שהמנהלים פעלו כפי שפעלו על-מנת להגדיל את שליטתם בחברה והצליחו בכך, כפי שפירטו המשיבים בסיכומים שהגישו לבית משפט זה. על-פיו, הון המניות של החברה לפני ההקצאה דנן היה שלוש מאות מניות בנות 100 ל"י כל אחת, אשר מתוכן היו שבעים ושש מניות למערער 2 וששים וארבע מניות לאחיו. כך, שבשליטת המערער 2 היו מאה וארבעים מניות מתוך שלוש מאות, במסגרת ההקצאה הצליחו למכור רק חמישים מניות מתוך המאה שהוצעו, ומהן רכשו המערער 2 ואחיו ארבעים ושש מניות, מכאן, שבשליטתם היו מאה שמונים ושש מניות מתוך שלוש מאות וחמישים - לאחר ההקצאה, דהיינו - יותר מחמישים ואחד אחוזים מכלל הון המניות של החברה. טענה זו לא ניתנת לבחינה לאור הלכת גליקמן, ע"א 9[ 667/76], אשר עסקה בסיטואציה בה המיעוט מאבד חלק מזכויותיו הרכושיות, כתוצאה מירידת ערכן של המניות שברשותו, ותו לא (ראה לעניין זה את דבריה של השופטת בן-פורת בעמ' 299 לפסק הדין). טענה זו של המשיבים יש לדחות משני נימוקים: ראשית, המשיבים כוללים בין המניות שלטענתם מצויות הן בשליטת המערער 2 גם את שתים-עשרה המניות שהועברו לו שלא כדין. בלעדיהן, גם לאחר ההקצאה לא רכשו המערערים רוב של חמישים ואחד אחוזים. שנית, מועצת המנהלים מצאה לנכון להציע את המניות המופקעות תחילה לבעלי המניות הקיימים בחברה, ובאורח יחסי לכמות המניות שמחזיק כל אחד מהם ביום ההקצאה. למרות, שכאמור, לא היתה מוטלת עליה כל חובה לפעול כך. אין כל דופי בדרך בה נקטה מועצת המנהלים (כאשר אנו מתעלמים כמובן מהאפשרות, שלא הוכחה על-ידי המערערים, שהמניות לא הוקצו בערכן הריאלי). מוצדקת טענתם של המערערים, כי, כשהמטרה היא לחלק מאה מניות מופקעות לבעליהן של שלוש מאות מניות קיימות, באופן שוויוני ככל האפשר, הדרך הטובה ביותר היא חלוקה ביחס של 3:1. ככל שמדובר במטרתה של הקצאת המניות המופקעות, הרי שגם ללא הנימוק שההקצאה היתה דרושה לשם מילוי אחר דרישות משרד התיירות - נימוק שלא התקבל על דעת השופט המלומד בדרגה הראשונה, ושהמשיבים מעלים לגביו ספקות אשר יש בהם מידה לא מעטה של צדק (עמ' 13 לסיכומי המשיבים) - עדיין עומד בעינו הנימוק האחר שהובא על-ידי המערערים, והוא, רצונם להביא לידי סיום את המצב הלא רצוי, שנוצר עקב הפקעת המניות - מצב של הפחתת הון (ראה לעניין זה פלמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 351 ,348). הכלל לעניין זה הוא, שכשהמנהלים מבקשים להשיג מספר מטרות על-ידי הפעלת סמכויותיהם, שחלקן נאותות וחלקן לא, השימוש שהם עושים בסמכויותיהם תקף ומחייב את החברה, אלא אם כן המטרה הנאותה היא רק מסווה להשגת המטרות הלא נאותות (045 PENNINGTON SUPRA, AT). פירוט לכלל זה ניתן על-ידי השופט בכור בע"א 9[ 667/76], בעמ' 288, וזאת בהסתמך על פסק הדין האוסטרלי [41[ )8391( MILLS V. MILLS. הוא מסביר, כי כשיש מקרה, בו המנהלים פעלו הן ממניעים כשרים של טובת החברה והן ממניעים פסולים של רצון להעדיף חלק מבעלי המניות על חלק אחר, על בית המשפט לבדוק מה היתה הסיבה המכרעת של ההחלטה, והחלטת ההנהלה תיפסל אם הסיבה המכרעת היא הרצון להיטיב עם חלק אחד מבעלי המניות על חשבון החלק האחר, זאת אפילו היו להנהלה גם שיקולים כשרים. מכאן נובע, שכדי שתצליח טענתם של המשיבים, כי המערערים פעלו כדי להגדיל את שליטתם בחברה על חשבון המשיבים, עליהם להוכיח שזו היתה "הסיבה המכרעת" לפעולתם, ושהנימוקים האחרים היו רק מסווה לכך. נראה לי כי המשיבים לא עמדו בכך. המשיבים מבקשים להסתמך על ע"א 209/58 [11], בו הופקעו שבע מניות בכורה, והמשיבים גרמו לכך שמועצת המנהלים של החברה, נושא אותו דיון, תעביר החלטה לפיה הן תועברנה אליהם. בית המשפט העליון קבע שם, כי המנהלים השתמשו לרעה בסמכותם, ועל כן התערב בהחלטתם. אולם, בהבדל מהמקרה המתואר בפסק הדין ההוא, בנסיבות המקרה דנן המניות המופקות הוצעו, כאמור, לכל בעלי המניות הקיימים ובאופן יחסי להחזקותיהם הקיימות. מכל האמור לעיל נובע, כי לא הוכח שנגרם נזק למשיבים, ועל כן דינה של טענת עושק המיעוט להידחות. מכאן, שישיבת מועצת המנהלים מה- 16.6.79 היתה מוסמכת לאשרר את ההחלטה שהתקבלה שלא כדין ב-1.6.79, ולרפא את כל הפגמים הפרוצדורליים, אשר נפלו בה, וכך גם עשתה. אשר על כן יש לקבל את הערעור ככל שמדובר בהקצאת 50 מבין מאה המניות המופקעות וכל הנובע מכך. הקצאה זו תישאר בתוקפה לרבות הרישום בפנקס החברים של החברה. הערעור נדחה ככל שמדובר בהקצאת שתים-עשרה (12) המניות שהועברו למערער 2 מבעליהן הקודמים. מאחר שהערעור התקבל רק חלקית יחויבו המשיבים 3-1 הדדית לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין המערערים בסך 200,000 שקלים צמודים למדד יוקר המחיה מיום שימוע פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. השופט י' טירקל: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. דיני חברותבעלי מניותמניות