פסק דין השופט ד' לוין: 1. המשיבה 1, תדע בונה, ובתה, בת שבע בונה, המשיבה 2, יחד עם המערערת אתל שפר הינן הבעלים של שלוש דירות בבית משותף בירושלים, הניצב על הקרקע הידועה בגוש 30025 חלקה 190. על-פי הרישום במשרד רישום המקרקעין, תדע בונה היא בעלת יחידת משנה מס' 1 שבבית הנ"ל; המערערת היא בעלת יחידת משנה מספר 2, ואילו המשיבות 1 ו- 2 יחדיו הן בעלות היחידה מספר 3, הנמצאת בקומת הגג. בראשית - עוד בשנת 1962 - הייתה הבעלים של היחידה מספר 2 חברה בשם קרדית בע"מ (להלן - החברה). 2. ביום 23.10.62 חתם מר רפאל כהן, מנהל החברה, על זיכרון-דברים (להלן - ההסכם) עם המשיבה 1, לפיו הוא מתחייב למכור לה את כל זכויות החברה בגג תמורת סכום של 14,000 לירות, וזאת במספר תשלומים, כפי שפורטו בסעיף 3 להסכם. בסעיף 4 להסכם הצהיר והתחייב כהן לאמור: "(א) שהוא מוסמך לחתום בשם קרדית בעמ. (ב) שאין כל ערעור, תביעה, חוב או שעבוד כלשהו על החלקה של קרדית בגג. (ג) למסור הגג לבונה כשהוא חפשי מכל שעבוד, חוב תביעה מכל מין או סוג שהוא. (ד) לפתוח תיק במשרד רושם הקרקעות בירושלים ולהכינו לביצוע ההעברה. (ה) לחתום על כל המסמכים שיהיו דרושים לשם ביצוע העברה ע"ש בונה ולסיים את ההעברה לא יאוחר מאשר עד יום..... (ו) לחתום על כל מסמך שיידרש על ידי בונה לשם המשכת הבנייה בבית זכות זו תובטח לבונה על ידי שנוי בתקנות חברת קרדית אשר לא יינתנו לשנוי. (ז) לשלם את כל המסים, הארנונות ותשלומי חובה למיניהם החלים על הגג עד יום העברתו ע"ש בונה. (ח) לשלם מס שבח מקרקעין אם יחול כזה. בנייה לגובה ללא הגבלה לא תחרוג ממסגרת הבניין פרט לחדר המדרגות אשר בונה רשאים לקובעו לפי רצונו". הצהרות והתחייבויות אלה הן במוקד הדיון, ועוד נחזור אליהן בהמשך. 3. על סמך ההסכם תוקן ביום 15.1.63 צו רישום הבית המשותף. לפי תיקון זה הוצמדו ליחידת משנה מספר 3, אשר הייתה, כאמור, בבעלות שתי המשיבות, שטחי הגג של אותה הדירה ושל גג הבית כולו. סמוך לאחר הצמדת השטחים בדרך הנזכרת לעיל מכרה החברה את כל זכויותיה בדירה, הרשומה כיחידת משנה 2, למערערת - אתל שפר - ולהוריה. מכירה זו נעשתה על דרך של הקצאת מניות החברה לקונים, באופן שכל אחד משלושת הקונים קיבל מספר מניות שווה. אשר לבעלי המניות הקודמים, ה"ה ר' כהן וע' כהן, בידם שתי מניות נדחות ונעדרות זכויות בלבד, הכול בהתאם להחלטה מיוחדת, אשר נתקבלה באסיפה הכללית של החברה שהתכנסה ביום 24.3.63 (ת/3). 4. ביום 6.6.63 התכנסה אסיפה כללית מיוחדת של החברה בהרכבה החדש. בראש האסיפה כיהן ד"ר הורביץ, אביה של המערערת, אשר שימש באותה עת גם כמנהל יחיד של החברה. כפי שאישר ד"ר הורוביץ בכתב, נתקבלה באותה אסיפה ההחלטה החשובה הבאה: "1. להסכים ולחת(ו)ם על כל מסמך שיידרש על ידי הגב' תדע בונהאו כל אחר מטעמה לשם המשכת הבניה על הנכס הידוע כחלקה 190 בגוש 30025. 2. לא לדרוש בכל עת שהיא כל חלוקה של הרכוש המשותף בנכס הידוע כחלקה 190 בגוש 30025. 3. החברה אינה רשאית בכל עת לקבל כל החלטה הנוגדת את האמור בהחלטות 1 ו-2 הנ"ל הואיל וזכויות צד שלישי תלויות בהן". 5. כשנה לאחר מכן, בחודש יוני 1964, החליטה האסיפה הכללית של החברה על פירוקה מרצון. מנהל החברה, ד"ר הורביץ, הצהיר בפני רשם החברות, בתצהיר אשר הוגש כראיה במשפט וסומן כמוצג ת/6, כי לחברה אין כל נכסים, חובות או התחייבויות. לאור ההחלטה והאמור בתצהיר אושר פירוק של החברה ונמחק שמה מפנקס החברות. במקביל נרשמו שלושת בעלי המניות - המערערת והוריה - כבעלים בחלקים שווים של יחידת משנה מספר 2 בבית הנ"ל. 6. במשך מספר שנים החזיקה המשיבה 1 בגג ונשאה בכל הוצאות התחזוקה מכוח הזכויות, שהוקנו לה בהסכם הנ"ל, אך לא בנתה עליו כל מבנה. בשנת 1975, סמוך לחג הפסח, החלטה המשיבה 1 למכור את הגג למטרת בנייה עליו. באותה עת שררו בין דיירי הבית המשותף יחסי שכנות טובים, והורי המערערת לא התנגדו לרעיון המכירה והבנייה אך התנו זאת בכך שהגג לא יימכר לקבלן. המשיבה 1 ומשפחת הורביץ הגיעו לכלל הבנה והסכמה, כי גג הבית יימכר למטרה הנ"ל לבתה של המשיבה 1 - בת שבע - היא המשיבה 2 - או לקרוב אחר ממשפחתם. לבסוף נמצא אדם בשם גולדשמיד כמי שירכוש את הגג ויבנה עליו. מקץ זמן לא רב הלכה אמה של המערערת לבית עולמה. אז, אל נכון בשל הסתלקותה של האם, שינה ד"ר הורביץ את טעמו והודיע למשיבה 1 ולחתנה, כי הוא מעוניין לרכוש את הגג כדי לבנות עליו יחידת דיור קטנה בסמוך לדירתם שתשמש את הבת - המערערת; הצעה זו נדונה בין בעלי הדירות, אך לכלל הסכם לא הגיעו, בשל מחלוקת באשר לתמורה שתשולם עבור הגג. כתוצאה מכישלון המשא ומתן החריפו היחסים בין הדיירים, וד"ר הורביץ הודיע למשיבה 1, כי הוא מתנגד לבנייה על הגג. משנתברר להן למשיבות, כי אין סיכוי לקבלת הסכמתם של המערערת ואביה בנייה על הגג, הן פנו לערכאות, על-מנת שיוצהר על זכויותיהן, ומכאן ההליך שעליו סב ערעור זה. 7. השופט המלומד בדרגה הראשונה גבה את הראיות, שמע את הטענות ועל פיהן קבע, כי בהסכם אשר נחתם בין החברה, על-ידי רפאל כהן, לבין המשיבה 1 יש משום הסכם המחייב את החברה. האסיפה הכללית של החברה אישרה בהחלטתה מיום 6.6.63 את התחייבויותיו של מר כהן והצהרותיו, כפי שצוינו בסעיף 4 להסכם הנ"ל. לדעת השופט המלומד, אפילו ייאמר, כי רפאל כהן לא היה מוסמך לבדו לחתום בשם החברה, או אפילו ייאמר שפעילותו הייתה פגומה, הרי שהאסיפה הכללית על-פי סמכותה אשררה אותם, וכך נרפא כל פגם שדבק בהסכם, והוא מחייב, בדיעבד, את החברה. עוד קבעה הדרגה הראשונה, כי הצמדת הגג לדירתן של המשיבות מזכה אותן גם בזכות לבנות על הגג. על סמך מימצאים וקביעות אלה ניתן פסק הדין, המצהיר, כי למשיבות זכות לבנות ללא הגבלה על שטחי גג הבית המשותף, על-פי היתר כדין, וכי זכותן זו כוללת גם זכות שימוש ברכוש המשותף לצורך נייה. 8. המערערת משיגה על פסק-דינה של הדרגה הראשונה, ועיקר טענותיה הן: (1) מר כהן רפאל כלל לא היה מוסמך לחתום על הסכם בשם החברה, ולכן אין חתימתו מחייבת את החברה, וההסכם על ההתחייבויות התלויות בו חסר תוקף. גם לו היה מר כהן מוסמך לחתום בשם החברה, הרי שהמשיבות מצדן לא הביאו כל ראיה, כי כהן היה מוסמך לחייב את החברה בחתימתו שלו בלבד וללא חותמת החברה, כפי שנחתם ההסכם. (2) לא היה בסמכותה של האסיפה הכללית לאשרר את מעשיו של כהן. (3) אין לחייב את המערערת על-פי ההסכם, משום שהיא לא הייתה צד להסכם, לא ידעה עליו דבר ומשום כך גם לא יכלה להסכים לתוכנו. (4) גם אם נניח, שההסכם מחייב את המערערת, הרי שאין בו ויתור על זכויות הבנייה, הנתונות לה מכוח חלקה ברכוש המשותף. ויתור על זכויות אלה מחייב הסכמה ברורה ומפורשת, דבר שלא מתקיים במקרה דנן. (5) אין להעניק למשיבות סעד הצהרתי, משום שהן השתהו בתביעת הסעד. 9. כאמור, טענתה המרכזי של המערערת היא, כי ההסכם הוא חסר תוקף ואינו מחייב את החברה, באשר לא נחתם על-ידי מי שהוסמך לכך מטעמה. טענה זו דינה להידחות מהטעמים הבאים: א. אין חולקים על כך, כי מר רפאל כהן היה אחד מתוך שלושה בעלי מניות בחברה, ועד אשר התקשרה החברה עם הוריה של המערערת ועם המערערת עצמה והקצתה להם מניות בחברה, היה הוא המנהל הפעיל בחברה, זה אשר ניהל משא ומתן וסיכם הסכמים, הן עם המערערת והוריה והן עם הבעלים הקודמים של הדירה אשר בחלקת משנה 2 שבבית המשותף דנן. ב. בגוף ההסכם מצהיר מר רפאל כהן במפורש, כי הוא מוסמך לחתום בשם החברה ובשמה חתם עליו. ג. על-פי ההסכם, הוצמד הגג כולו לדירת המשיבות, והרישום הנדרש במשרד רישום המקרקעין בוצע בפועל. ביצוע חלק חשוב ומהותי זה של ההסכם לא היה מתאפשר ללא חתימת המסמכים הנדרשים על-ידי מי שהוסמך לכך מטעם החברה. משמע, שביצוע הרישום ודאי שנעשה מכוח הסכמה מפורשת של החברה באמצעות המוסמכים לכך. יש בכך. מכל מקום, אישור בדיעבד למעשיו של המנהל רפאל כהן, אפילו נאמר, שחתימתו בלבד לא הייתה מספקת (ראה לעניין זה ע"א 209/83 [1], בעמ' 345, וכן ע"א 2[ 552/69]). ד. הטוען לכך, שעל-פי מסמכי היסוד של החברה המנהל, שחתם על ההסכם, לא היה מוסמך לעשות כן בחתימתו שלו בלבד וללא חותמת החברה, עליו ההוכחה, כי כך הוא הדבר. לעניין זה מקובלת עלי השקפתו של השופט ברק, כפי שהיא מצאה את ביטויה בע"א 3[ 230/80], בעמ' 722, לאמור: "אמת הדבר, החתימה של המנהל לא היתה מלווה בחותמת החברה, אך לא הוכח כלל כי חותמת זו נחוצה לשם חיובה של החברה. בעדותו ציין המנהל, כי היו פעמים, שהוא חתם ללא חותמת החברה. הוכחת העובדה, כי על-פי תקנותיה של החברה דרוש החותם לשם חיובה של החברה, מוטלת על זה המבקש להסתמך על עניין זה, כלומר, על המשיב המוציא מחברו. עם כל הכבוד, לא נראית לי גישתו של חברי הנכבד, לפיה הנטל להוכיח את תוכנן של תקנות חברה מוטל על שכם החברה. לגבי דידי אין כל הבדל בין תקנות חברה לבין כל עובדה אחרת, אשר הוכחתה מוטלת על זה שהנטל הכללי מוטל עליו". להשקפה זו הצטרף גם הנשיא שמגר בפסק-דינו בד"נ 4[ 7/81] באותו עניין, בעמ' 689. אכן, ראוי לו למי שמתקשר בהסכם עם חברה בע"מ, כי ייתן דעתו לאמור במסמכי היסוד של החברה, הפתוחים לעיונו. עיון כזה יהיה לו לברכה וימנע ממנו תקלות בשל אי-התאמה בין החתימה, שנעשתה מטעם החברה, לבין דרישות התקנות בעניין זה, וכיוצא בכך. מי שנכשל בשל מחדל כזה ומבקש בשל אי-התאמה זאת לכפור בנפקותו של ההסכם, עליו הראיה, מה הן דרישות התקנות. די איפוא באמור עד כאן כדי להבהיר, שההסכם כפי שנחתם תקף הוא ומחייב את החברה. 10. השופט המלומד בדרגה הראשונה ראה לראוי להוסיף ולהדגיש, כי חתימתו של רפאל כהן מחייבת, וכי ההסכם תקף, גם משני טעמים נוספים: א. משום סמכות נחזית, שמכוחה נעשתה החתימה. ב. כי אפילו החתימה לא הייתה מספקת, הרי שהאספה הכללית של החברה, שהתכנסה כבר בהרכבה החדש, אשרר למעשה את ההסכם, שנחתם על-ידי רפאל כהן. כאמור, אין צורך בחיזוק זה, אולם אם צריך היה להיזקק לחיזוק נוסף זה לביסוס המסקנה דלעיל, כי אז אפשר היה להסתייע בנימוקים אלה, שיש בהם ממש. אשר לסמכות הנחזית, די להפנות לאמור בנושא זה בע"א 5[ 474/80], בעמ' 55, ולדבריו של המלומד R.R. PENNINGTON בספרו COMPANY LAW 144 (5891 ,.TH ED5 ,LONDON). אשר לסמכות האסיפה הכללית לאשרר חתימה לא מספקת של מנהל על הסכם שהתקשרה בו החברה, הרי לפי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, סעיף 105(א), מוסמכת היא לעשות כן. אולם סמכות זו הייתה קיימת, למעשה, כסמכות שיורית של האספה הכללית, הקובעת את מדיניות החברה והמפקחת על פעולות המנהלים, גם לפי הכללים של דיני פקודת החברות בתקופת הנוסח הקודם, ונוסח זה הוא המחייב לענייננו. מכוחו של המוסד העליון של התאגיד (האסיפה הכללית) לאשרר פעולותיהם של מנהלים, שחרגו מהסמכות המוקנית להם בתקנות, ואין בהחלטה זו כלל וכלל, כנטן, משום התערבות בפעילות הסבירה של ההנהלה וגלישה לתחום סמכויותיה. 11. טענה נוספת, המושמעת על-ידי בא-כוחה של המערערת, היא, כי אפילו ההסכם נחתם כדין על-ידי החברה, אין לו תוקף מחייב, שכן מדובר בהסכם שעניינו הקניית זכויות במקרקעין, ובשל כך תקפותו מותנית בשניים: א. ההסכם נותן ביטוי לגמירות הדעת של הצדדים להתקשר ביניהם בנושא, שעניינו הקניית זכות במקרקעין. ב. כלולים בו בהסכם כל התנאים ההכרחיים להתקשרות בנושא כזה. לטענתו, לוקה ההסכם, שכונה, לסברתו בצדק, זיכרון-דברים, באי- שלמות; חסרים בו פרטים בדבר הסכמת בעלי הדין בנושאים חשובים, כגון מערכת הביוב וכדומה. על-כן לא מבטא ההסכם את גמירת הדעת של הצדדים בחלק מן התנאים ההכרחיים ליצירת התקשרות כזו, ומכאן אי-נפקותו. טענה זו אין בה ממש בנסיבות המקרה. בהסכם הנדון הביעו המתקשרים, בגוף ההסכם, את גמירות דעתם בכל הנושאים החשובים לעניין הקניית זכויות הבעלות בגג והרשות לבנות עליו מבנה. בין היתר, מוצאים אנו בהסכם קביעות מפורשות בעניין זה וכן קביעת התמורה הן מבחינת שיעורה והן מבחינה אופן התשלום. עוד מצאנו בהסכם התחייבויות ברורות באשר לחתימה על המסמכים הדרושים, תשלום אגרות העברה, מסים וארנונות ועוד כיוצא באלה. די באלה כדי לענות על הדרישות המקדמיות הנ"ל. ראה לעניין זה ע"א 6[ 825 /79], בעמ' 203, וכן ע"א 7[ 158/77]. הפרטים החסרים כביכול בהסכם הזה הם משניים, ואינם יכולים להפחית מתוקפו ומנפקותו של ההסכם. 12. מוסיף בא-כוח המערערת וטוען, אפילו נאמר, כי ההסכם הסכם הוא, הרי ככל שמדובר בהקניית זכויות ברכוש משותף, לא תהיה לו נפקות, בטרם נרשם בדרך נאותה, על-פי האמור בסעיף 21 לחוק בתים משותפים, תשי"ג- 1952, או בכל דרך אחרת, כגון רישום הערת אזהרה. טענה זו נדחתה על-ידי הדרגה הראשונה, אשר קבעה לאמור, כי מכוח סעיף 166(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הסכם, אשר ניתן לרישום, אפילו לא נרשם, הרי שמעת חתימתו מוענקת לרוכש זכות מוקנית רישומו. די בכך שההסכם יהיה בר-נפקות ומחייב. לעניין זה תופנה תשומת הלב לכך כי החוק החל על ענייננו הוא לא חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952, אלא חוק בתים משותפים [נוסח משולב], תשכ"א- 1961. סעיף 35 של הנוסח המשולב קובע בפיסקה (א) לאמור: "בעלי הדירות בבית משותף רשאים לרשום במשרד רישום הקרקעות כל הסכם שנערך ביניהם..." (ההדגשה שלי - ד' ל'). ההסכם מחייב איפוא, גם ללא הרישום, אותם בעלי הדירות שהתקשרו בו. הרישום חשיבותו לגבי זכויותיהם של אחרים, שאינם צדדים לאותו הסכם, ואשר פעלו בתום-לב שלא בידיעת תוכנו של ההסכם, שכן לא נרשם, ומצאו עצמם נפגעים. לא זה המקרה בענייננו, שכן המערערת באה בנעליה של החברה, וכל שהיה מחייב את החברה מחייב גם אותה, כפי שיוסבר בהמשך. 13. טענה נוספת שבפי בא-כוח המערערת היא, כי אפילו חייב ההסכם את החברה ואת הוריה, אין הוא מחייב אותה. וכל כך למה? משום שההתקשרות עם החברה באמצעות רפאל כהן נעשתה על-ידי הוריה, בלי שתד את פרטי הדברים ובלי שהסמיכה את הוריה לפעול בשמה. משום כך ההחלטה מיום 6.6.83 (ת/ 4), שנתקבלה על-ידי האסיפה הכללית של החברה, החוזרת ומאשרת למעשה את זכויותיהן של המשיבות בגג, אינה תופסת לגביה. גם טענה זו דינה להידחות. ההחלטה הנ"ל מיום 6.6.63 נתקבלה, כאשר בעלי המניות, שלהם זכויות בחברה, לרבות זכויות ההצבעה, היו של אביה, ד"ר הורביץ, של אמה ושלה. ד"ר הורביץ שימש יושב-ראש האספה הכללית המיוחדת האמורה. והוא זה שאישר בחתימתו את תוכנה. סעיף 5(66) לפקודת החברות בניסוחה הקודם, החל על ענייננו, קבע לאמור: "בכל אספה שבה הוצעה החלטה שלא מן המנין או החלטה מיוחדת למען תתקבל, תשמש הודעת היו"ר שההצעה נתקבלה, הוכחה מכרעת על התקבל ההחלטה באין צורך להוכיח את מנין הקולות שניתנו בעד ההצעה או נגדה או את יחס מספר הקולות בעד וכנגד, פרט למקום שנדרש מנין קולות". (סעיף 117 לפקודה בנוסחה החדש). החלטה זו הוגשה כראיה במשפט, והיא מהווה הוכחה מכרעת לכך, כי שעה שנתקבלה ההחלטה היא נתקבלה כדין וברוב הנדרש. יצוין, כי טענת בא-כוח המערערת, כי היא לא השתתפה באותה אסיפה כללית ולא הייתה מודעת להצעת ההחלטה ולמשמעויותיה, אין לה גם אחיזה בחומר הראיות. המערערת בחרה שלא להעיד בבית המשפט, ואין אישור מפיה לטענות המושמעות על-ידי בא-כוחה. לכן, לא זו בלבד שגירסתה איננה מוכחת, אלא יתרה מזו, הימנעותה מלהעיד מחזקת דווקא את הגירסה, הנטענת על-ידי המשיבות והמתחזקת בהחלטה דלעיל, כי ידעה וגם הסכימה לתוכנה. 14. עוד מוסיף בא-כוח המערערת וטוען, כי ההתחייבות כלפי המשיבות היא התחייבות של החברה ולא התחייבות שלה. אם טענה למשיבות בעניין זה, היה עליהן להפנותה כנגד החברה ולא כלפיה. אם נמחקה בינתים החברה מפנקס רישום החברות, היה על המשיבות לפעול להחייאת החברה ולתבוע את שהיא תובעת ממנה ולא מן המערערת אישית. טענה זו אין זה מן הראוי שנתייחס אליה, שהרי בא-כוח המערערת לא העלה אותה ולא הסתמך עליה בעת הדיון בדרגה הראשונה. מה שכן טען בא-כוח המערערת בדרגה הראשונה הוא, שחיוב המערערת הוא תולדה מהרמת המסך החוצץ דרך כלל בין התאגיד לבין בעלי המניות באופן אישי. לטענתו, מעשה זה לא היה במקומו, וללא הרמת המסך לא ניתן היה לפסוק כנגד המערערת. בית המשפט בדרגה הראשונה דחה טענה זו, ובדין עשה זאת. מעת שנעשתה ההתקשרות בין החברה, על-ידי רפאל כהן, לבין המערערת והוריה, והמניות המבטאות זכויות הוענקו לה ולהוריה בלבד, הייתה זו חברה פרטית, שהשליטה המלאה בה היא לבני המשפחה - ההורים והמערערת, כשהמנהל בחברה והרוח החיה בה הוא אביה, ד"ר הורביץ. בחודש יוני 1964 החליטה החברה בהרכבה זה להתפרק מרצון, וביום 8.6.64 הצהיר מנהל החברה, ד"ר הורביץ, בתצהיר, שבא לתמוך בבקשה למחוק את החברה מפנקס החברות, כי לחברה אין כל נכסים או חובות או התחייבויות. בהסתמך על תצהיר זה, שמסתבר כי לא היה נאמן לאמת, שהרי תלויה ועומדת הייתה התחייבות החברה כלפי המשיבות, נמחקה החברה כמבוקש. במקרה כזה - ודווקא במרים כגון אלה - מותר לו לבית המשפט לחרוג מהמקובל ולהרים את המסך החוצץ בין התאגיד לבין בעלי המניות של החברה. במקרה דנן, מנסה המערערת להיאחז במצב שנוצר על-ידי מחיקת החברה, כדי להתחמק ממילוי ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה כלפי המשיבות ושהיו שרירות וקיימות בעת שנמחקה החברה. ד"ר הורביץ, שחתם על התצהיר, ידוע ידע על זכויותיהן של המשיבות, והוא זה שאישר אותן בנוסח ההחלטה מיום 6.6.63. התכחשותם של ד"ר הורביץ ושל המערערת למחויבות זו של החברה ושל בעלי מניותיה - ריח של תרמית נודף ממנה, בית המשפט לא יאפשר למי שנוהג כך להפיק תועלת לעצמו. במקרה כזה, ככל שמתהווה הצורך, יורם המסך מעל פני החברה (ראה לעניין זה ע"א 8[ 494/70], בעמ' 191, וכן מאמרה של המלומדת פרופ' ס' אוטולנגי "הרמת המסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה" הפרקליט כה (תשכ"ט-תש"ל) 462). פרופ' אוטולנגי מדגימה את השקפתה להרמת המסך במקרים מסוימים, בעמ' 465 במאמרה, לאמור: "מערכת העובדות במקרים כאלה היא בדרך כלל כזו: מנת להבריח רכושו מנושיו, מעביר החייב את נכסיו לחברת יחיד שבשליטתו. לאחר שהוא מוכרז כפושט רגל, מבקש הנאמן לבטל את ההעברה ולקבל לידיו אותם הנכסים, לסיפוק תביעות הנושים. במרבית המקרים בית המשפט נעתר לבקשה, ומרים את המסך. בסיטואציה כזאת פועלת הרמת המסך בשתי פונקציות - הן להוכחת התרמית והן לביטול ההעברה. תחילה היא משמשת בידי בית המשפט אמצעי לגלות שהעברת הנכסים נעשתה על ידי החייב אל גוף משפטי הנמצא בשליטתו הבלעדית, מה שמוכיח כי ההעברה אינה אלא מעשה תרמית של הברחת רכוש מנושיו; לאחר מכן, עקב זיהוי החייב עם החברה, גורמת הרמת המסך לבטלות ההעברה מעיקרה". כשם ששם מדובר בניסיון להבריח רכוש מהנושים על-ידי הסתרתו מבעד למסך התאגיד, כן כאן מדובר בדומה ב"הברחת התחיבויות" של החברה על-ידי מחיקתה על-פי תצהיר כוזב. המטרה בשני המקרים היא הונאת צד שכנגד או צד שלישי תוך ניסיון להתחמק מלמלא אחר התחייבות משפטית. זאת יש למנוע. 15. טענה אחרונה של בא-כוח המערערת הראויה להתייחסות היא, כי מדובר בענייננו בסעד הצהרתי, וכי אין להיענות למי שהשהה תביעה כזו יתר על המידה. לטענת המערערת, אכן התביעה דנן הוגשה מתוך שיהוי לא נסבל, ועל-כן לא היה זה מן הראוי להיענות למשיבות. בע"א 9[ 656/79] נקבע, כי השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק דחיית תביעה למתן סעד הצהרתי אלא בהתקיים תנאים מסוימים והם: א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; ב. כאשר הורע מצב הצד שכנגד עקב השיהוי; ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה. בענייננו אין ספק, כי השיהוי אינו עולה בגדר זניחת התביעה. הדרגה הראשונה תולה את סיבת השיהוי ביחסי השכנות הטובים שבין הורי המערערת לבין המשיבה, ולמסקנה זו יש יסוד איתן במסכת האירועים, אשר קדמו לפתיחת ההליך המשפטי הנדון. מדובר כאן בדיירים בבית משותף, אשר במשך שנים שררו ביניהם יחסי שכנות טובים. כך, למשל, בשעה שהמשיבה 1 ביקשה לבות על גג הבית המשותף, לא התנגדו הורי המערערת לכך ואף הגיעו להסדר עם המשיבה - על-פי דרישתם שלהם - כי הגג לא יימכר לקבלן. לאחר הסדר זה נפטרה אמה של המערערת, ואז שינה אבי המערערת, ד"ר הורביץ, את טעמו והודיע למשיבה 1, כי הוא מעוניין לרכוש את הגג. גם כאן לא התעוררה בשלב היולי זה כל מחלוקת על עצם הרצון לרכוש את הגג מאת המשיבות, ואף התנהל משא ומתן בעניין. אלא שמשא ומתן זה לא עלה יפה בשל מחלוקת בדבר שיעורה של התמורה. מכאן גם ברור, שהיחסים בין השכנים עד לאותה עת היו יחסי שכנות טובים, ופרק זמן של שנה, בה השתהו, כביכול, המשיבות, איננו מהווה זניחת התביעה. נהפוך הוא, ההמתנה לצינון הרוחות והתקווה להגיע להסכם כלשהו אינן צריכות לשמש כלי לנגח בו את המשיבות. אין גם כל ספק, כי התנאי השני לא התקיים כאן, וכי מצבה של המערערת לא הורע עקב השיהוי. זו גם קביעתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה. יש רמז כלשהו בטענותיו של בא-כוח המערערת, כאילו מתקפחת אפשרות המערערת להוכיח את טענותיה נגד התביעה עקב השיהוי, משום שבינתיים נפטרו בני הזוג הורביץ, ואין באפשרותה של המערערת לברר ולשמוע את גירסתם. תמיכה לטענה זו מוצא הפרקליט בסעיף 5(54) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. טענה זו אין לה יסוד בנסיבות המקרה דנן, שכן אין לנו כאן עניין, כלל ועיקר, בסעיף 5(54) לפקודת הראיות [נוסח חדש], שדן בקביעה עובדתית בפסק-דין, על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות איננה הודאת בעל דין, כאשר התובענה היא נגד עיזבון. אין זה המקרה בענייננו. כאן פסקה הדרגה הראשונה על סמך ראיות בכתב, שעליהן היו חתומים גם רפאל כהן וגם ד"ר הורביץ, שבינתיים הלך לעולמו. מראיות אלו עלה בבירור, כי כוונת הצדדים הייתה לכרות הסכם, שעיקרו העברת הזכויות ברכוש המשותף לרשות המשיבות וכן מתן רשות לבנות. אין לנו כאן לא עדות יחידה שאין לה סיוע ולא תביעה נגד עיזבון, ולכן גם טענה זו נופלת. מכאן שלא הוכח בענייננו שיהוי, המצדיק אי-היענות לתביעה. 16. נטענה טענה מטעם המערערת, כי הרשות, שניתנה למשיבות לעשות שימוש ברכוש המשותף לצורכי הבנייה, אינה תואמת את הוראות הנהלים, שנקבעו בחוק בתים משותפים ועלולה היא להסב נזק ופגיעה למערערת. טענה זו אין בה ממש בנסיבות המקרה, כאשר קיימת אותה התחייבות מפורשת שבהסכם ובהחלטה המיוחדת (ת/4) המדברת בעד עצמה. 17. אשר-על-כן דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבות, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך 2,000 שקלים חדשים. סכום זה צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום בפועל לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. חוזהבניהחוזה בניהבנייה רוויה