פסק דין השופט י' מלץ: 1. המערער העניק אשראי ושירותי בנק שונים למשיבה 2. כביטחון להחזרת הכספים נרשמה לזכותו משכנתא על זכויות חכירה שיש למשיבה הנ"ל מטעם עיריית רמת-גן, בבנין עסקי ברח' ז'בוטינסקי ברמת- גן. הבניין מחולק ליחידות,המושכרות על-ידי המשיבה 2 בשכירות בלתי מוגנת למחזיקים שונים. המשיבה האמורה לא פרעה את חובותיה למערער, ולפיכך הגיש המערער ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה למימוש המשכנתא. המשיבה 2 לא עמדה בפרעון חובותיה גם לנושים אחרים. חלקם הגישו בקשה לפירוקה. בסופו של דבר מינה בית המשפט המחוזי בירושלים נאמן לביצוע הסדר חובותיה של המשיבה הנ"ל, הוא המשיב 1. הצעה להסדר חובותיה של המשיבה 2 הוגשה לבית המשפט ואושרה בהחלטה מיום 15.1.87. ראש ההוצאה לפועל החליטה לאפשר למערער למכור את זכויותיה של המשיבה 2 בבניין הנדון, במכירה לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. לעומת זאת, דחתה ראש ההוצאה לפועל את בקשת המערער לקבלת את דמי השכירות המשתלמים מן הנכס עד למכירתו. המערער פנה אפוא בהמרצה אל בית המשפט המחוזי בירושלים וביקש צו, לפיו דמי השכירות, אשר דיירי הבניין ישלמו ומשלמים למשיבים, יועברו לזכותו. המשיבים מצדם הגיו המרצה וביקשו להורות על דחייתה או על מחיקתה של בקשת המערער. השופט המלומד דלמטה נעתר לבקשת המשיבים ומחק את בקשת המערער על הסף בקובעו, כי המערער מחויב בהסדר שהושג בין משיבה 2 לנושיה (הסדר שאושר כאמור על-ידי בית המשפט), ולפיו אין לאפשר לו את 3 קבלת דמי השכירות. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. יש לציין, כי המשיבות לא כפרו מעולם בזכותו של המערער למימוש המשכנתא על-ידי מכירת הנכס, ואכן, בישיבת תזכורת שקיימתי לאחרונה, הודיעו באי-כוח הצדדים כי הנכס אמנם נמכר. השאלה היחידה השנויה אם כן במחלוקת היא, למי מגיעים דמי השכירות ששילמו דיירי הבניין למשיבים עד ליום מכירת הנכס? 2. שטר המשכנתא, שנרשם לטובת המערער כדין, קובע בסעיף 2 לתנאיו במפורש, כי השיעבוד והמשכון הניתנים בזה כוללים את: "כל טובות ההנאה, ההכנסות, דמי השכירות והזכויות האחרות של הממשכן בגין הנכס". המשיבים אינם חוקים על המערער בנקודה זו, אך טוענים, כי ההסדר שאושר על-ידי בית המשפט בין המשיבה 2 לבין נושיה, שהמערער הוא אחד מהם, קבע במפורש ובהסכמה אחרת. בדיקת נוסח ההסדר שאושר מצביעה על תימוכין לטענת המשיבים. סעיף 17 לנספח I להסדר (המתוקן) קובע, כי: "א. כל הצדדים מסכימים, כי כל הכספים שיגיעו לחברה בתקופת ההסדר מכל מקור שהוא יכנסו לחשבון מיוחד שיפתח... ב. החברה בפיקוח הנאמן תעביר את הכספים לזכאים להם על פי הצעת ההסדר הנוכחית". יתר-על-כן, ההכנסות מן השכירות נזכרות במפורש בפרק, הדן במקורות הכספיים של החברה לכיסוי החובות, ובפרק, הדן בצפי ההכנסות ממקורות אלה: "5. צפי הכנסות מן המקורות הנזכרים לעיל: א. ... ב. דמי שכירות לשנה 175,000 ש"ח מבית ברח' ז'בוטינסקי 21, רמת גן (לאחר הפרשה חלקה של העיריה)". הכול יחד עם מקורות אחרים, ללא ייחוד למערער. מקריאת פרטי ההסדר עולה הבחנה ברורה בין ההכנסה ממימוש הנכס לבין ההכנסה מדמי השכירות הנובעים ממנו. בעוד שלגבי הנכס נאמר, כי הוא יימכר בבוא היום וההכנסות ממכירתו יועברו למערער לכיסוי חובו, הרי שלגבי החוב במועד שלפני המימוש או אחריו - אם ייוותר - אמור הבנק לקבל את כספו כמו כל יתר הנושים מהכנסות החברה ללא כל ייחוד. 3. השוואת הנוסחים של הצעות ההסדר שהועלו לעומת נוסח ההסדר כפי שאושר מהווה נדבך נוסף התומך בגירסת המשיבים. בהצעת ההסדר המקורית שהוגשה לבית המשפט ב-21.9.86 נאמר בסעיף 7 I ב: "לכיסוי הריבית של החוב יועברו לבנק באופן ישיר דמי השכירות המשולמים על ידי השוכרים של הבנין ברח' ז'בוטינסקי 21 ברמת-גן (הממושכן לבנק), המכניס עתה לחברה כ-175,000 ש"ח בשנה". לעומת זאת, סעיף 7 להסדר המתוקן שהתקבל קובע לאמור: 7 I ב. "לכיסוי החוב יועברו לבנק כספים מהכנסות החברה". הפער בין נוסח ההצעה המקורית לנוסח שאושר בסוף מצביע על כך, שהמערער היה מודע באופן ברור לפרטי ההסדר ולהשלכותיהם כלפיו. זאת ועוד, בישיבה שנערכה ביום 22.9.86 בבית המשפט המחוזי בירושלים, בה מונה המשיב 1 לנאמן לביצוע הסדר החובות, ביקש בא-כוח המערער, כי: "ההסדר לא יאפשר נטילת פירות מהנכסים המשועבדים לנו" (ראה פרוטוקול הישיבה מתאריך זה). ועל כך השיב כבוד השופט ו' זיילר במסגרת הצו שנתן: "אני דוחה בקשת עו"ד פונדמינסקי באשר לשימוש כספי השכירות". לעומת זאת, כאשר ביקש בא-כוח המערער את מכירת הנכס המשועבד לטובתו, בתאריך 7.12.86, ניתן לו צו כמבוקש. לאור האמור לעיל ברי, כי הסדר החובות שאושר הבחין בין מימוש הנכס לבין פירותיו ומנע מן המערער את קבלת דמי השכירות. המערער היה ער לכך, שההסדר המוצע מבקש למנוע ממנו ליטול לעצמו את הפירות, דהיינו - דמי השכירות, ועל-כן בטענתו כיום, כאילו ההסדר לא טיפל בדמי השכירות, אין ממש. המערער השתתף באסיפות הנושים שנערכו כדין, על-פי דרישות סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ולא הביע כל התנגדות להסדר שהוצע. כך נהג גם כשהובא ההסדר לאישור בית המשפט בתאריך 17.12.86, ובנוסחו המתוקן בתאריך 15.1.87. המערער שתק, הודיע כי הוא נמנע או כי אין לו עמדה בקשר להסדר, ולפיכך ניתן ללמוד, כי הוא ויתר על דמי השכירות. מכל מקום, היו לפני המערער הזדמנויות רבות לטעון כנגד תנאי ההסדר השונים, ומשלא עשה כך, אין לו אלא להלין על עצמו. אין כל מקום להעלות כיום טענות כנגד הוראות בהסדר, שאושר על-ידי בית המשפט ושהכול נוהגים לפיו ומסתמכים על אחידות הגיונית של הוראותיו. 4. בא-כוח המערער טען מספר טענות, שמטרתן להצביע על אי-כפיפות מרשו להסדר. א. ראשית טען, כי אסיפות הנושים לא נערכו כדין, דהיינו על-פי הפרוצדורה המתחייבת מהוראות סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש]. מבדיקת חומר הראיות עולה, כי אין בטענה זו ולא כלום. ב. עוד הוסיף וטען, כי המערער הינו נושה ביותר מ-25% מחובות הנושים נגד המשיבה 2, ולפיכך לא מתקיים התנאי הנדרש לאישור הסדר פשרה באסיפת נושים, על-פי סעיף 233(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], דהיינו, שדרוש רוב של 75% לאישור ההסדר. טענה זו נטענה כבר לפני בית המשפט קמא, ואין לנו אלא לחזור ולהביא את תשובתו הממצה: "הטענה שהמצביעים באסיפת הנושים לא היו בעלי 75%, או של בנק למעלה מ-25% של הערך המיוצג בהצבעת הנושים המובטחים אין מקומה בשלב זה של הדיון ואם אכן עובדתית כך היה מערך הכוחות בהצבעה היה על הבנק להביא זאת בהליך של אישור ההסדר - ולא עתה" (עמ' 12 להחלטה). ג. טענתו השלישית של המערער היא, כי ההסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש] אינו חל על נושים מובטחים. לטענה זו אין כל ביסוס בחוק או בפסיקה. נוסח הסעיף 233(א) קובע לאמור: "הוצעו פשרה או הסדר בין חברה לבין נושיה או חברה, או בינה לבין סוג פלוני שבהם, רשאי בית המשפט... להורות על כינוס אסיפה של אותם נושים או חברים, לפי הענין, בדרך שיורה בית המשפט". לשון החוק דנה בנושים לסוגיהם, וככזו כלולים בה הנושים המובטחים. כוונת המחוקק בפרק י' ובסימן ג' שבו של הפקודה, כפי שאף נלמד מכותרת הסימן "פשרה והסדר", הייתה לאפשר שיקומן של חברות, בין על דרך ארגון מחדש של החברה ובין על דרך קיום פשרה או הסדר כתחליף לפירוק. שיקולי המדיניות בדבר אישור הסדר בין חברה לבין נושיה יפים לכל סוגי הנושים, ואשר-על-כן הייתי דוחה גם טענה זו של המערער. בהחלטה לאישור ההסדר מיום 15.1.87 קבע כבוד השופט זיילר: "מודגש בזאת כי מכח ההסדר והוראות החוק כבולים הנושים כולם להוראותיו וכיוון שכך, יהא עליהם להמנע מלדחות כל תביעות והליכים בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה ובלשכות ההוצאה לפועל נגד החברה, בגין החובות שבמסגרת ההסדר ולהפסיקם, אם נפתחו, כל זאת בכפוף לביצועו של ההסדר". עולה אם כן, שהן לפי הוראותיו המפורשות של בית המשפט קמא והן מכוח סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש] כפוף המערער להוראות ההסדר, ולפיהן הוא מנוע מלקבל את דמי השכירות מן הנכס הנדון. 5. לפנינו מונח אף ערעור שכנגד מטעם המשיבה 2. מתברר, כי למרות שהדיון בערכאה הראשונה נסתיים בהחלטה לטובת המערערת שכנגד (כאמור, בקשתו של המשיב שכנגד - המערער - נמחקה על הסף), לא נפסקו לה הוצאות ושכר-טרחה. בבקשה מיוחדת למתן צו בעניין ההוצאות ושכר-טרחה קבע כבוד השופט קמא, כי "שכר טרחת בא כח המבקשת יובא לדיון במסגרת הכללית על השכר לתפקידו". אולם בהיות החברה נתונה בהסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש], להבדיל מהליך של פירוק, הרי שהיא סוברנית ומתפקדת, ולא קיימת כלל "מסגרת כללית של שכר לתפקידו". השכר משולם הן לנאמן והן לעורכי הדין, על-פי הוראות ההסדר ומתוך התקבולים השונים שהחברה מקבלת. התשלום נאמן ולעורכי הדין מתוך סכומים אלה מקטין בהכרח את חלקם של כלל הנושים, ואין זה מן הדין, שהנושים האחרים יישאו בהוצאות שגרם המערער שהפסיד בדינו. אני מציע לכן, שנפסוק למערערת שכנגד הוצאות בשתי הערכאות. 6. התוצאה היא אם כן, שאני מציע לדחות את ערעור המערער ולקבל את הערעור שכנגד. הייתי מחייב את המערער לשלם למשיבים יחדיו הוצאות בשתי הערכאות סך 12,000 ש"ח נכון להיום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. משכנתאמימוש משכנתאמקרקעיןהוצאה לפועל