פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את בקשת המרערים, שהוגשה על דרך של המרצת-פתיחה, "לצוות על המשיבה הראשונה לחתום, ביחד עם המשיב הראשון על כתב העברת מניות המשיבה השלישית של המבקשים הראשון והשני למבקש השלישי, כדי להשלים מכירת מחצית מגרש השייך למשיבה השלישית בטבריה...". 2. אלה העובדות הצריכות לעניין: חברת "דליה" החברה הא"י לבתי מלון בע"מ (המשיבה השלישית) (להלן - החברה) נרשמה בשנת 1944 כחברה פרטית. כל רכושה היה ועודנו מגרש המצוי בטבריה (להלן - המגרש). בעלי מניותיה של החברה היו אח ואחות, אשר נפטרו לימים. האח הוריש את 263 מניותיו לאשתו ולבתו (המשיבות הראשונה והשנייה), והאחות הורישה את 262 מניותיה לבנה ולבתה (המערערים הראשון והשני). המערער השלישי הוא קבלן, אשר לו מבקשים המערערים הראשון והשני להעביר את מניותיהם בחברה, על-מנת להשלים מכירת מחצית המגרש. תקנה 4ג' לתקנון החברה קובעת: "כל העברת מניה טעונה אישור של חבר המנהלים, וחבר המנהלים יהיה רשאי לסרב לתת את אישורו מבלי לציין כל נימוק לכך. חבר המנהלים יהיה חייב לא לאשר מניות אם האדם שאליו מועברות המניות אינו מקבל את אישורם של כל מנהלים בפה אחד". המערער הראשון והמשיבה הראשונה הם מנהלי החברה. המשיבה הראשונה סירבה לאשר את העברת המניות מן המערערים הראשון והשני למערער השלישי, ולנוכח הוראות תקנה 4ג' הנ"ל ההעברה נמנעה. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקשו, כי בית המשפט יורה למשיבה הראשונה לחתום על כתב העברת המניות. 3. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בציינו, כי היא על פניה מחוסרת יסוד. על-פי ההלכה שנקבעה בע"א 1[ 332/73], בעמ' 363, "מקום שתקנות החברה הפקידו בידי המנהלים סמכות כה רחבה, לא יבוא בית המשפט להצר צעדיהם, זולת אם יש בידי בעל המניות להראות, שהמנהלים לא השתמשו בסמכותם בתום-לב, ולא הניחו טובת החברה נר לרגליהם...". אשר לכך, כלל לא נטען, כי בענייננו עשו המנהלים שימוש בסמכותם שלא בתום-לב. זאת ועוד, שיקולי המשיבה הראשונה, אשר נפרשו בתצהירה, נראו לערכאה הראשונה כסבירים ביותר, והמערערים כלל לא ניסו לסתור אותם. על כך הערעור שלפנינו. 4. תמצית טענתם של המערערים היא, כי בעובדות העניין שלפנינו המדובר, למעשה, בשותפות במקרקעין המאוגדת כחברה. מכיוון שכך, י להכיר בחירותו של כל בעל פניה בחברה להעביר את מניותיו באופן חופשי, כפי שמוכרת זכותו של שותף במקרקעין לעשות עיסקאות בנוגע לחלקו בשותפות. בעובדות התיק שלפנינו המדובר במגרש שנרכש בשנת 1944, ומאז לא נעשה בו כל שימוש. המערערים הראשון והשני טוענים, כי הם זקוקים לכסף ומעוניינים לממש את חלקם, בעוד שהמשיבות הראשונה והשנייה, לטענתם, מעוניינות בהקפאת המצב הקיים. 5. דינו של ערעור זה להידחות. טענותיהם של המערערים, על אף שהן מסברות את האוזן, מתעלמות מן העובדה, שהמשיבה השלישית מאוגדת כחברה פרטית, וככזו היא פועלת על פי מסמכי ההתאגדות שלה, ובהם תקנונה. על-פי התקנון טעונה העברת המניות הסכמת כל המנהלים פה-אחד. כל עוד זו ההוראה המחייבת, יש לנהוג לפיה. כאמור, לפנינו חברה פרטית, אשר תנאי לרישומה ככזו הוא קיום הוראה במסמכי ההתאגדות, המסייגת את עבירות מניותיה (סעיף 39(א)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). התניית תוקף העברתן של מניות באישור מנהלי החברה מוכרת באנגליה כדרך מקובלת לסייג עבירותן של מניות, ובדין שלנו מעוגנת מסירת שיקול הדעת למנהלים באשר לאישר ההעברה בהוראת סעיף 19 לתקנון לדוגמה (תקנון לניהול חברה מוגבלת במניות) הנספח בתוספת השנייה לפקודת החברות [נוסח חדש]. 6. השאלה, אם הנעבר המיועד הוא רצוי או בלתי רצוי, מבחינת האינטרסים של החברה, נתונה לשיקול-דעתם של המנהלים. בית המשפט לא יתערב בהחלטת המנהלים ולא ימיר את שיקול-דעתם בשיקול-דעתו. זאת, אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת, ואף אם הוא משוכנע, כי המנהלים טעו בשוקלם את אינטרס החברה (ע"א 1[ 332/73] הנ"ל, שם). דין זה הוא פועל יוצא של כלל היסוד בדיני החברות, שלפיו, אף שהחברה היא אישיות משפטית, הקיימת ופועלת מכוח החוק, הניהול הפנימי של ענייני התאגיד נתון בידי מנהליו ובעלי מניותיו (ראה ע"א 2[ 87/75], בעמ' 92). רק משמוכח לפני בית המשפט, כי המנהלים סירבו לאשר את ההעברה שלא בתום-לב, או מתוך שרירות, גחמנות או מטרה זרה, ייאות בית המשפט להתערב. נטל ההוכחה בדבר התקיימותה של אחת מעילות ההתערבות רובץ על הטוען כך,והמדובר בנטל הוכחה כבד (ראה: ,TH ED., BY C.M. SCHMITTHOFF42 ,F.B. PALMER, COMPANY LAW (LONDON RE ;518 )5891 ,.TH. ED5 ,R.R. PENNINGTON, OMPANY LAW (LONDON ;426 )7891 545 AT ,)2491( .SMITH & FAWSET LTD. במקרה דנן, אין המערערים טוענים לקיומם של מניעים פסולים ביסוד סירובה של המשיבה הראשונה לאשר את העברת המניות. כל שנטען הוא, כי עצם הסירוב לאפשר לבעל מניות בחברה פרטית להעביר את מניותיו לזר ולממש את השקעתו עולה כדי חוסר תום- לב. לטענה זו, כמובן, אין להסכים. כפי שצויין לעיל, אין לדבר כלל על תאגיד פרטי, אלא אם מסמכי היסוד שלו מגבילים את עבירות מניותיו, מתוך מגמה למנוע כניסתם של חברים חדשים, שדעת בעלי המניות הקיימים אינה נוחה מהם. אשר-על-כן החלטנו לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאותיהן של המשיבות בסכום של 4,000 ש"ח ליום מתן פסק-דין זה. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. דיני חברותמניות