מחיקת מניות חברה - רישום למסחר בבורסה

פסק דין השופט א' גולדברג: 1. שני הערעורים שלפנינו עניינם פסק-דין אחד, אשר יצא מלפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק הדין נתקבל ערעורו של המשיב 1 בע"א 1326/91 (להלן - המשיב), על כך שהבורסה לניירות ערך בתל-אביב (שהיא המערערת בע"א 1326/91; להלן - הבורסה) החליטה למחוק מהרישום למסחר את מניות חברת מלונות הירדן מ.ה.י. בע"מ (שהיא המערערת בע"א 1760/91, להלן - החברה). 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין שלפנינו, ואשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת של ממש: ניירות הערך של החברה היו רשומים למסחר בבורסה, והמסחר בהם התנהל בצורה סדירה עד לחודש מאי 1989. באותו מועד ניתנה לבורסה הודעה על העברת השליטה בחברה לחסרת .WORLD HOTELS B.V (להלן - בעל השליטה), באופן שבעל השליטה הפך בעלים של 91.2% מהון החברה. בעקבות ההודעה הנ"ל החליטה הבורסה על הפסקת מסחר זמנית במניות החברה, עד להחלטה אחרת. בעל השליטה הבהיר לבורסה, כי הוא מעוניין במחיקת מניות החברה מן הרישום למסחר בבורסה, והודיע, כי הוא מוכן לבצע הצעת רכש לציבור, כמתחייב מכללי הבורסה, וכי רצונו לרכוש את כל המניות שבידי הציבור. 3. ב-25.6.89 פירסם בעל השליטה הצעת רכש המופנית לכל בעלי המניות בחברה, שתוקפה עד ל-12.7.89, ובמסגרת זו רכש מניות מהציבור, באופן שנותרו בידי הציבור כ-1.5% בלבד ממניות החברה. בהצעת הרכש צוין, כי אם היענות הציבור להצעת הרכש תהיה נרחבת, אזי על-פי כללי הבורסה והוראותיה עשויות מניות החברה להימחק מן הרישום למסחר. ביום 20.7.89 החליט דירקטוריון הבורסה לפתוח בהליכים למחיקת המניות מהרישום למסחר ולפנות לבעל השליטה בבקשה להמשיך ולרכוש את המניות שנותרו בידי הציבור. בעל השליטה האריך את הצעת הרכש לבעלי המניות של החברה עד ליום 25.8.89, ובאופן זה נרכשו מהציבור מניות נוספות, כך ששיעור החזקותיו של בעל השליטה במניות החברה הגיע ל-99.8%. במקביל ניתנה על-ידי הבורסה הודעה לציבור על דבר הפתיחה בהליכי המחיקה. גם בהודעה על הארכה של הצעת הרכש צוין, כי הבורסה החלה בהליכים למחיקת מניות החברה מהרישום למסחר. 4. ביני לביני, הודיעה החברה לבורסה, ביום 11.6.89, כי הובא לידיעתה, שבעל השליטה קיבל דרישה מגורם זר (הלוא הוא המשיב), הטוען לזכות בחלק מן המניות המוחזקות על-ידי בעל השליטה. ואכן ביום 8.6.89 הגיש המשיב תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ (ת"א) 611/89; להלן - ההליך הנוסף), ובה עתר להצהרה על זכותו להירשם בפקס החברים של החברה כבעלים של 60% מהמניות שרכש בעל השליטה במסגרת העברת השליטה במניות החברה, וזאת מכוח עיסקה אשר טוען המשיב, כי ערך עם בעל השליטה באמצעות אחד, סיריל שטיין. ההליך הנוסף היה תלוי ועומד בזמן שניתן פסק הדין נושא הערעורים שלפנינו, והוא עודנו תלוי ועומד גם היום. לאחר שפורסמה ההודעה בדבר הכוונה למחוק את המניות מהרישום למסחר, פנה המשיב לבורסה והביא לידיעתה את תביעתו מבעל השליטה לגבי 60% מהמניות שנרכשו. המשיב הביע לפני הבורסה את התנגדותו למחיקת המניות מהרישום למסחר וביקש לדחות את המחיקה בשלב ראשון בארבעה חודשים, בתקווה שתוך תקופה זו יתברר סופית מעמדן של המניות, אשר לזכויות בהן הוא טוען, ובהנחה, ש"אם כך יקרה, ניתן יהיה אז להסדיר את נושא הפיזור כדי להשאיר את רישומן של המניות למסחר בבורסה". לאחר שנתקבלו בבורסה פניות מן החברה ומבעלי מניותיה הרשומים, בהן מובעת התנגדות לסל דחייה בהליכי מחיקת המניות מן הרישום למסחר, החליטה הבורסה להביא את הנושא לדיון בישיבת הדירקטוריון, וביום 9.11.89 החליטה הבורסה למחוק את ניירות הערך של החברה מן הרישום למסחר הערכאה הראשונה 5. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ש (ת"א) 1228/89), לטענתו, תסב לו המחיקה נזקים כספיים כבדים, שכן אף אם יזכה בתביעתו בהליך הנוסף, לא יוכל ליהנות מיתרונות המס הקשורים במכירת ניירות ערך הנסחרים בבורסה. כן עלולה המחיקה לגרום לאובדן הפטור ממס על חלוקת דיווידנד, אשר ניתן בתנאים הקבועים בסעיף 15(9ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], והנוגע אך ורק לחברה שמניותיה נסחרות בבורסה. הבורסה והחברה העלו מצדן טענות הקשורות בהיקף הביקורת השיפוטית על החלטות הבורסה, וכן טענות לגופו של עניין, לפיהן הבורסה איננה יכולה להתחשב אלא במצב הזכויות במניות כפי שהוא רשום לפניה. על-פי מצב זה מצדיק חוסר הפיזור הקיצוני של המניות את המחיקה, ואין הבורסה יכולה להתחשב בזכויות שאינן רשומות ושטרם זכו להכרה בפסק-דין של בית-משפט מוסמך. 6. בית המשפט המחוזי (השופט א' גורן) קיבל את הערעור באופן חלקי והורה, כי החלטת הבורסה בדבר מחיקת המניות מהרישום למסחר תושעה. תוקף ההשעיה יהיה עד לאחר תום חודשיים ממתן פסק הדין בהליך הנוסף, ועד למועד זה יימשך מצב ההפסקה הזמנית של המסחר במניות. מכאן הערעורים שלפנינו. בע"א 1326/91 מערערת הבורסה על פסק הדין, ובע"א 1760/91 נתקף פסק הדין על-ידי החברה. המסגרת החקיקתית 7. הבורסה רשומה אמנם כחברה בע"מ, אולם סמכויותיה, תפקידיה וחובותיה מוגדרים בחוק חוק ניירות ערך, תשכ"ה-1968 (להלן - חוק ניירות ערר, או החוק). עיף 46(א) לחוק קובע: "בתקנון הבורסה ייקבעו כללים לניהול תקין והוגן של הבורסה; בלי לגרוע מהאמור יכול שייקבעו בתקנון, למטרה האמורה - (5) תנאים ונוהל להשעיית המסחר בנייר ערך או למחיקת נייר ערך מהרישום למסחר, לרבות מחיקה ביוזמת החברה הרשומה". ואכן, תקנון הבורסה מונה בפרק יב (סעיפים 87-82) את התנאים להפסקה זמנית של המסחר בנייר ערך, ובפרק יג (סעיפים 89-88) את התנאים למחיקת נייר ערך מהרישום למסחר. סעיף 88 לתקנון הבורסה קובע: "כל אימת שהדירקטוריון רשאי להפסיק זמנית את המסחר בנייר ערך, רשאי הוא למחוק את נייר הערך מהרישום למסחר. החלטה למחוק נייר ערך מהרישום למסחר תתקבל ברוב של שלושה רבעים לפחות מקולות חברי הדירקטוריון הנוכחים בישיבה." מכאן, שבהתמלא התנים להפסקה זמנית של המסחר מוסמכת הבורסה גם למחוק את נייר הערך מן הרישום למסחר. בין התנאים להפסקה זמנית של המסחר מונה סעיף 87(ג) לתקנון גם את המקרה, שבו: "נמצא שחלק קטן בלבד מכמות נייר הערך נותר רשום למסחר או פיזור נייר הערך בידי הציבור אינו נאות." זכות הערעור על החלטות הבורסה נקבעה בסעיף 47 לחוק: "(א) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הבורסה שלא לקבלו כחבר בה או להשעותו או לבטל חברותו, או על-ידי החלטת הבורסה בשיפוט משמעתי, רשאי לערער על כך לבית המשפט המחוזי. (ב) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הבורסה שאינה כאמור בסעיף קטן (א) ואינה החלטה תוך כדי המסחר בבורסה, רשאי לערער עליה לבית המשפט המחוזי; הודעה בדבר פתיחת הליך לפי סעיף זה תומצא לרשות (ניירות ערך - א' ג') והרשות רשאית להתייצב באותו הליך ולהשמיע את דברה". הפיזור הבלתי נאות 8. כשהחליטה הבורסה על מחיקת מניות החברה מהרישום למסחר פעלה על יסוד הסעיפים 82 ו-88 לתקנון הבורסה הנ"ל, משסברה, כי פיזור של 0.2% בלבד מן המניות בידי הציבור איננו נאות. הבורסה מחויבת, על-פי חוק, לדאוג, שהמסחר בניירות ערך יהיה תקין והוגן, ואין חולקים על כך שהחזקה של 0.2% בלבד מכלל המניות בידי הציבור עלולה להביא למסחר שאינו תקין ואינו הוגן. במצב פיזור שכזה תיתכנה גם תנודות חריפות בשער המניה, וקיים פתח להשפעות מלאכותיות של בעלי עניין על השער. לשם השוואה נציין, כי הבורסה של לונדון דרשה כי הפיזור בעת רישום נייר הערך למסחר יהיה של 35% מהון המניות (ראה המצב בשעתו, כמובא בספרו של י' גרום, דיני ניירות ערך ובורסה (המכון למחקר עסקים, אוניברסיטת תל-אביב, תשל"ג) 193). חוסר הפיזור הקיצוני לא נעלם מעיניו של השופט המלומד, אשר סבר אף הוא כי "על פי מידת פיזורן של המניות על פי מצבן כיום, אין מקום לנהל מסחר במניות אלה", אלא שלדעתו היה על הבורסה להסתפק בנקיטת הצעד הפחות דראסטי של השעיית המסחר, מבלי למחוק לגמרי את ניירות הערך של החברה מהרישום למסחר בבורסה. למעשה, הסכים גם השופט קמא כי היעדר הפיזור הקיצוני מצדיק מחיקה של ניירות הערך מן הרישום, אלא שלדעתו, היה מקום שלא לנקוט צעד זה, בשל תביעתו של המשיב לחלק מן המניות והתנגדותו להליכי מחיקתן. לדבריו: "לא היה ניתן למצוא כל פגם בהליכי המחיקה שנקטה בהם הבורסה, אם היה מדובר במערכת היחסים של שלושה שהם: המשיבים (בעל השליטה - א' ג'), הבורסה והציבור. אולם דא עקא, קיים גורם רביעי בעל אינטרס ממשי והוא המערער" (שהוא המשיב בהליך זה - א' ג'). עינינו הרואות, כי על-פי מצב פיזורן של המניות היה מקום למוחקן מן הרישום למסחר. השאלה הנשאלת היא, האם היה על הבורסה להביא בחשבון שיקולים נוספים, מעבר למצב המניות כפי שהוא בפניה, והאם העובדה, שלא סטתה מהליכי המחיקה בשל טענותיו של המשיב לזכויות במניות, הצדיקה את התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה. היקף הביקורת השיפוטית בערעור על החלטות הבורסה 9. עד לחוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988 (שתחילתו ב-1.11.88), היו החלטות הבורסה כפופות לביקורת בג"צ. סעיף 47 הנ"ל העביר את הביקורת השיפוטית על החלטות הבורסה אל בית המשפט המחוזי, כשהוא נוקט לשון "ערעור". אולם עדיין עומדת שאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הבורסה לאחר התיקון האמור. בעבר הייתה ביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק על החלטות הבורסה מצומצמת, כמובן, לעילות ההתערבות המוכרות בבג"צ, מבלי שהומר שיקול-דעתה של הבורסה בשיקול-דעתו של בית המשפט. כך מוצאים אנו נאמר מפי הנשיא כהן בבג"צ 1[ 522/81], בעמ' 12: "דעתנו היא, שהעותר לא הצליח להראות, שיש חוסר הגינות או העדר תקינות ברישום למסחר בבורסה של מניות, שאינן בעלות זכות הצבעה שווה. לכל היותר, ניתן להגיד, שבנושא שבמחלוקת יש פנים לכאן ולכאן, אך בכך לא די כדי לקבוע שההסדר הקיים, כפי שנקבע בהנחיות הבורסה, הוא בלתי הוגן או בלתי תקין" ובהמשך, בעמ' 13: "כשם שנקבע כבר פעמים מספר בקשר עם בעיות 'סבירות' של פעולות רשות, שלבעיה מסוימת יכולים להיות כמה פתרונות, שכל אחד מהם הוא סביר (בג"צ 840/79, המ' 860 ,830/79, בעמ' 744; בג"צ 297/82 הנ"ל, בעמ' 43), כך גם לבעיה מסויימת יכולים להיות כמה פתרונות, שכל אחד מהם הוא 'הוגן', והגינותו של פתרון אחד איננה שוללת את הגינותו של פתרון אחר. בסיכומו של דבר, במקרה שלפנינו אין לנו כל יסוד לקבוע, שהדרך, שבה בחרה הבורסה ללכת, הייתה נגועה בפגם כלשהו, ועל-כן אין מנוס מדחיית העתירה". הגישה שלא להתערב בשיקוליה המקצועיים של הבורסה מוצאת את ביטויה גם בבג"צ 2[ 555/77], דברי השופט אשר, בעמ' 383: "אין אנו יושבים בוועדת ערעור עליונה על החלטות רשות מינהלית, ורק אם לוקה החלטתה של הרשות מבחינה משפטית, נתערב בה. במקרה דנן מכוונת טענת העותר נגד תוכן ההחלטה מבחינה מקצועית, ואין טענה זו מעוררת בעיה משפטית כלשהי. כאמור ב-בג"צ 151 ,20-16/77. בעמ' 540: אין בית-משפט זה רואה את עצמו כמעין מומחה עליון שבכוחו להכתיב מה סביר ומה אינו סביר בהחלטות של מומחים במסגרת מומחיותם". 10. השאלה היא, אם כן, אם נפל דבר בחוק ניירות ערך (תיקון מס' 9) הנ"ל, ואם - משהועברה הביקורת על הבורסה אל בית המשפט המחוזי בדרך של ערעור - השתנו היקף הביקורת ועילות ההתערבות. כדבריו של פרופ' י' גרוס, מדריך למנהל בחברה הציבורית (תאגידים, מהדורה 148 )1988 ,3: "חידוש מעניין ביותר נקבע בסעיף 47(ב) לחוק לפיו כל הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הבורסה שאינה תוך כדי המסחר בבורסה, רשאי לערער עליה לבית המשפט המחוזי. חידוש מרחיק לכת זה לא הופיע בהצעת החוק והתגבש תוך כדי הדיון בוועדת הכספים. לאור מספר החלטות מחמירות של הבורסה לני"ע בעבר, ביקשה התאחדות התעשיינים לאפשר לערער על החלטות הבורסה בפני הרשות. הצעה זו נדחתה ובמקומה הוספה האפשרות לערער בפני בית המשפט. קשה לדעת כיצד יפעל בית המשפט במקרים כאלה ואילו שיקולים ינחו אותו. האם הוא יחליף את שיקול דעתה של הבורסה בשיקול דעתו? ומה יהיו התחומים אשר בית המשפט יהא מוכן להתערב בהם?" באי-כוחו המלומדים של המשיב, עורכי הדין גולדנברג וכהן, נעזרים בדבריו של פרופ' י' זמיר בספרו השפיטה בעניינים מינהליים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ה), כדי להראות, כי מתן זכות הערעור הביא להרחבת היקף הביקורת, לעומת העתירה לבג"צ. דעתו של פרופ' זמיר, שם, בעמ' 12-11, אשר צוטטה בהסכמה גם על-ידי השופט קמא, היא כדלקמן: "...הערעור שונה מבחינות אחדות מן העתירה לבג"צ. להלכה, השוני מתייחס בעיקר לסדרי הדין, ונוסף להם לעניינים מעטים בעלי חשיבות מעשית קטנה. אמנם מן הבחינה של היקף הביקורת היה, הלכה למעשה, הבדל גדול בין ערעור לבין עתירה לבג"צ כל זמן שבג"צ לא ראה עצמו מוסמך לבטל החלטות מינהליות בשל טעות של דין שלא היתה גלויה על פני ההחלטה. אך הגבלה זו סולקה על-ידי בג"צ עצמו, לפני כעשר שנים, ומאז נטשטש מאד קו הגבול שבין היקף הביקורת בערעור לין היקף הביקורת על-ידי בג"צ. יש לזכור כי סעיף 7(ב)(3) של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, המסמיך את בג"צ לבטל 'החלטה שניתנה שלא כדין', מאפשר ביטול החלטה בשל כל עילה מן העילות המאפשרות ביטול החלטה בערעור. אולם, אף אם כך הדבר להלכה, אין זה בדיוק כך למעשה. בג"צ אינו מוכן, בדרך כלל, למצות את מלוא סמכותו, ומשום כך קיים עדיין הבדל ממשי בהיקף הביקורת בין ערעור לבין עתירה לבג"צ, לטובת הערעור. הווה אומר, למעשה הביקורת המופעלת על המינהל על-ידי בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי בדרך של ערעור תהיה לעיתים קרובות יסודית יותר מזו המופעלת כרגיל בדרך של עתירה לבג"צ". עורכי הדין אבי יצחק ווקסלר, באי-כוחן המלומדים של החברה ושל הבורסה, טוענים, כי העברת הביקורת אל בית המשפט המחוזי איננה מחייבת את הרחבת עילות התערבות. לחיזוק טענתם מפנים הם, בין היתר, לפסיקה הנוגעת לביקורתו של בית המשפט על החלטות ועדת השחרורים, הפועלת לפי סעיף 49(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כך נקבע מפי השופט ברק בנדון זה, כי: "שינוי הגוף השיפוטי, המפעיל את הביקורת השיפוטית, אין בו כדי להביא לשינוי בעילות הביקורת השיפוטית. המשפט המינהלי הוא אחד, יהא בית המשפט המפעילו אשר יהיה. המשפט המינהלי אינו משפטו של בית המשפט הגבוה לצדק. המשפט המינהלי הוא המשפט החל על המינהל, ועל-כן הוא המשפט החל על כל סכסוך מינהלי, יהא בית המשפט, אשר בו יתברר הסכסוך, אשר יהיה (בג"צ 341/80). על-כן, משהועבר הדיון בעתירות האסירים לבית המשפט המחוזי, על בית-משפט זה לערוך את ביקורתו השיפוטית על-פי אותן אמות מידה, הקבועות במשפט המינהלי. אין הוא רשאי לראות את עצמו כערכאת ערעור, ואין הוא רשאי להחליף את שיקול-דעת ועדת השחרורים בשיקול-דעתו שלו, רק משום שהמדיניות הפנאלוגית של ועדת השחרורים אינה נראית לו" (עע"א 3[ 2/83], בעמ' 696). כן ראה: עע"א 4[ 7/83]; עע"א 5[ 2/87]. דא עקא, שבעניין החלטות ועדת השחרורים נוקט סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, לשון "עתירה", הנקוטה גם בתקיפת החלטות בפני בג"צ, בעוד שסעיף 47 לחוק ניירות ערך נוקט לשון "ערעור". על מתן זכות ערעור לעומת עתירה לבג"צ אמר השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 6[ 461/69], בעמ' 55, כי - "עצם הענקת זכות ערעור במקום הפניה אל בית-המשפט הגבוה לצדק מעידה על הרחבת זכויות האזרח. בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בית-המשפט קופץ את ידו, ואף אם הגבול בין ערעור ועתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק הולך ונעשה מטושטש, המגמה של בית-המשפט הגבוה לצדק היא לצמצם את מידת התערבותו. אותה מגמה אינה חולשת על ערעור, כשהענין בא אל בית המשפט מרשות מינהלית". לדעת עורך-דין אבי יצחק, דיון ערעורי מלא, בו יקבל בית המשפט החלטה שהיה על הבורסה לקבל מלכתחילה, איננו ראוי, והרעיון אף גובל, לדבריו, באבסורד. שאם תאמר כן, כי אז יביא הדבר, לדבריו, לניהולה של הבורסה על-ידי בית המשפט ולהצפת בית המשפט בערעורים. אינני שותף לחשש זה, ואיני רואה בביקורת ערעורית של בית המשפט על הבורסה כניהולה של זו. שכן עדיין יהא מקום להתחשב בשיקוליה המקצועיים של הבורסה, כשמדובר בערעור על החלטה שבתחום מומחיותה המקצועי, ולא למהר ולהתערב בה, שלא כבהחלטה שעניינה בשאלה משפטית ובקביעת מדיניות, בהן אין לבורסה כל יתרון על בית המשפט. 11. להבהרת עמדתנו נסקור מספר עניינים, שגם בהם הוענקה זכות ערעור על החלטת רשות מינהלית אל בית המשפט, ובית המשפט קיים דיון ערעורי לכל דבר. חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, הקים בסעיף 64(א) מנגנון של ערעור על החלטות ועדת הבחירות המרכזית אל בית המשפט העליון. בדונו בערעור על החלטת הוועדה בדק בית המשפט את ההחלטה לגופה ולא הסתפק בכך שלא נתקיימו עילות ההתערבות המוכרות בבג"צ. כך מוצאים אנו בע"ב 7[ 1/88], כי לאחר שסיים הנשיא שמגר להצביע על כך שאין מתקיימת אף לא אחת מעילות ההתערבות של הפליה, חוסר תום-לב ושיקולים זרים, עבר הוא לבדוק גם את החלטת הוועדה לגופה (שם, בעמ' 195 מול אות השוליים א). והדברים מובנים. שהרי מדובר הוא בשאלה משפטית הנוגעת לאחת מזכויות היסוד, ומדוע יגביל עצמו בית המשפט, גם כשהוא יושב בערעור, לעילות ההתערבות של בג"צ? בדומה, כשהעניק סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] זכות ערעור על החלטות פקיד השומה לבית המשפט המחוזי, התפתחה בנושא פסיקה ענפה, שמהותה בדיקה ראשונית של ההחלטה, ללא צורך בהצבעה על שיקול זר או על עילת התערבות ספציפית אחרת בהחלטת פקיד השומה. גם כאן היה ברור לכול, במיוחד כשמדובר בשאלות משפטיות, הנוגעות לפירוש הוראות החוק הקשורות לחיוב במס, כי אין מומחיותו של בית המשפט נופלת מזו של פקיד השומה, ולא שמענו חשש מהצפת בית המשפט בערעורים או מניהול סדרי מס ההכנסה בידי בית המשפט. גם בעניין מס בולים נקבע, כי "יריעת הערעור לבית-המשפט בענין כזה, המובא אליו מרשות מינהלית, אינה, בדרך כלל, קצרה מזו שבערעור על החלטת שופט..." (ע"א 6[ 461/69] הנ"ל, בעמ' 56), כשבידוע הוא, כי לגבי החלטת שופט רשאי בית המשפט שלערעור ליתן "כל החלטה שצריך היה לתיתה..." (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). 12. אכן, וכפי שכבר נרמז, יש שבית המשפט, הדן בערעור על החלטה מינהלית, נותן משקל לעובדה שמדובר בהחלטה מקצועית של מומחים בתחום מומחיותם. הנשיא לנדוי בבר"ע 8[ 237/80] קבע בעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקולים) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, כי: "הראיות הללו ששיחזרו את מצבה הרפואי של המבקשת ערב גיוסה, היו כאלה, שהרופאים היו יכולים לסמוך עליהן, על-פי הבנתם המקצועית, ואין למצוא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בשיקול דעתם המקצועית של רופאי הוועדה הרפואית העליונה" (שם, בעמ' 56). בדומה, משהותווה בפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, מסלול של ערעור על החלטות שר הבריאות להתלות או לבטל את רישיונו של רופא, נקבע בע"א 9[ 224/79], בעמ' 435, על-ידי השופטת בן-עתו, כי: "מושכל ראשון הוא, כי אנשי המקצוע, בעלי שם, מעמד ויושר מקצועי, מוסמכים יותר מאחרים לקבוע מה הם דפוסי ההתנהגות, הנדרשים מחברם למקצוע". ובעמ' 436 נאמר: "יש להדגיש, כי כל הרופאים, שיעצו לשר הבריאות בעניינו של המערער, קבעו ללא היסוס, כי התנהגותו אינה הולמת רופא מורשה... ...והוא רשאי היה לאמץ את חוות-דעתם של אנשי המקצוע, שלא נסתרה בשום חוות-דעת נוגדת...". התחשבות במקצועיותו של הגוף, שעל החלטתו סב הערעור, גילה גם השופט ברנזון בעל"ע 10[ 9/73], בעמ' 10: "אם אנשי מקצוע בעלי ותק ונסיון, אשר נמצאו ראויים על-ידי חבריהם להיבחר כדיינים בבית-הדין, סבורים כי התנהגות המערער בענין דנן אינה מגיעה לרמה הדרושה לפי כבוד המקצוע והאחריות שכל אחד מחבריו נושא בה כלפי בית-המשפט, כלפי לקוחו, ואף כלפי יריבו, חושבני שלא עלינו בתור בית-משפט לערעורים לעשות מעשה שיהיה בו משום פגיעה או הורדה ברמה הזאת". אולם אין צריך לומר, כי מקצועיותו של הגוף המבוקר בערעור,רבה ככל שתהיה, איננה מעניקה לו חסינות מביקורת. בית המשפט יתחשב בשיקול הדעת המקצועי של הרשות ולא ימהר להתערב בהחלקות של מומחים בתחום מומחיותם, אך זאת מבלי לגרוע מאופיו של הדיון כדיון ערעורי לכל דבר. במקום שבו נוקט המחוקק לשון "ערעור", יש לפרש מונח זה כפשוטו, ואין לקבל פרשנות, לפיה אף שנקט המחוקק לשון "ערעור", לא התכוון אלא לעילות ההתערבות המקובלות בבית המשפט הגבוה לצדק. סיכומו של דבר, הדיון בערעור הוא דיון המאפשר לבית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות לקבל מלכתחילה, אם כי בעניינים שבמומחיות, בהם בקיאה הרשות, ייתן בית המשפט משקל לשיקוליה המקצועיים. 13. במקרה שלפנינו, קובע סעיף 45א לחוק ניירות ערך את דרכי הבחירות והמינוי של דירקטוריון הבורסה. הדירקטוריון מורכב דירקטורים, הנבחרים על-ידי חברי הבורסה, כפי שנקבע במסמכי ההתאגדות שלה; מחמישה דירקטורים שממנה ועדת המינויים (שהרכבה: שופט, שהוא יושב-ראש הוועדה ולו קול מכריע במקרה של דעות שקולות, יושב-ראש הרשות לניירות ערך, יושב-ראש הדירקטוריון ודיקן הפקולטה למינהל עסקים של האוניברסיטה בעיר שבה נמצאת הבורסה או חבר סגל אקדמי שהוא מינה); מדירקטור שממנה שר האוצר; מדירקטור שממנה נגיד בנק ישראל; מיושב-ראש הדירקטוריון, שבוחר הדירקטוריון על דעת יושב-ראש הרשות לניירות ערך, ובלבד שמתקיימים בו תנאי הכשירות לדירקטור חיצון והוא אינו בעל עניין בתאגיד שניירות הערך שלו רשומים למסחר בבורסה; וכן ממנכ"ל הבורסה שהוא בעל כישורים דומים (אך ללא זכות הצבעה בדירקטוריון). הנה כי כן, מדובר בגוף ציבורי, בעל מומחיות רבה בתחומו, שהדירקטוריון שלו מתמנה על-ידי גופים מקצועיים שונים, ויש בו ייצוג לגורמים המרכזיים בשוק ההון הישראלי. אולם אין פירוש הדבר, כי בשל כך בלבד, מצטמצמת סמכותו של בית המשפט המחוזי כשהוא דן בערעור על החלטות הבורסה. אכן, ועל כך כבר עמדנו, בעניינים מקצועיים, הנוגעים למומחיותה המיוחדת של הבורסה, יתחשב בית המשפט בשיקול-דעתה ולא יזדרז להתערב בהחלטותיה. לפיכך, אילו, על דרך משל, הייתה השאלה שבמחלוקת נוגעת לאחוז הפיזור, שממנו ואילך אין מקום לקיים מסחר בנייר ערך מסוים, היה על בית המשפט לבחון בזהירות החלטת הבורסה בנושא זה, תוך מתן משקל למומחיותה, אך גם זאת מבלי שייגרע אופיו הערעורי של הדיון הדיון בפני בית המשפט. אולם השאלה שנבחנה בבית המשפט המחוזי לא הייתה מסוג השאלות המקצועיות, המצויות בתחום מומחיותה המיוחד של הבורסה, אלא שאלה משפטית בעיקרה, הנוגעת לכוחותיה של הבורסה ולדרכים שבהן עליה להפעיל את סמכויותיה. דהיינו: האם יש להתחשב - בעת החלטה על מחיקת נייר ערך מהרישום למסחר - רק במצב הזכויות הרשום במניות וברצון בעלי המניות הרשומים, או שיש לקחת בחשבון גם את משאלותיו של מי שרק טוען לזכויות במניות, אשר תביעתו טרם זכתה להכרה בבית המשפט. שאלה זו איננה מסוג השאלות שבהן לבורסה ידע ומומחיות הרחוקים מבית המשפט. נהפוך הוא, זו שאלה הנוגעת להגדרת תפקידיה וסמכויותיה של הבורסה, אשר על בית המשפט לענות בה. לפיכך, סבורני, כי בית המשפט קמא בחר במבחן מצמצם יתר על למידה, כשקבע, שההתערבות בהחלטות הבורסה תהיה רק במקרים בהם "לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי-סבירה לחלוטין" (על-פי בג"צ 11[ 156/75], בעמ' 105). נוכחנו לראות, כי ביקורתו של בית המשפט על החלטות הבורסה הינה ביקור ערעורית, ועל-כן נהג השופט המלומד ריסון יתר כשקבע, כי "ניתן להיעזר בדרך בחינת שיקול הדעת כפי שעושה בג"צ בנושאים המטופלים על ידו". החלטת הבורסה למחוק את ניירות הערך מן הרישום למסחר 14. נותר לברר, אם צדקה הבורסה בהחלטתה למחוק את ניירות הערך של החברה מן הרישום למסחר. הדרך בה הלך השופט המלומד, כשהחליט להתערב בשיקולי הבורסה, הייתה של הפעלת מאזן הנוחיות. תחילה החיל עיקרון זה ביחסים שבין הבורסה והמשיב, שהם בלבד רלוואנטיים, לדעתו, לעניין הנדון. לדבריו: "נראה לי שבהקשר זה ניתן להעזר לשם הדרכה בהלכות המשפט האזרחי בסוגיית 'צו מניעה' וליישמן כעקרונות מנחים בסוגיה זו... בשקילה בין הנזק הממשי העלול להגרם למערער (הוא המשיב - א' ג') אם לא יתקבל הערעור, לעומת העדר נזק כלשהו לבורסה - ברור שכף המאזנים נוטה לעבר המערער". והוסיף השופט המלומד ובדק גם את מאזן הנוחיות ביחסים שבין המשיב והחברה, למקרה שטעה בגישתו, וכך אמר: "טענתם העיקרית של המשיבים (בעל השליטה והחברה - א' ג') היא כי 'נזקי החברה לעומת העדר נזק ממשי למערער' (כך!). בנידון זה הכין מתמחה של פרקליט המשיבים רשימת נזקים שכזו כפי שהוא למד מהוראות דין שונות. ספק אם זו היא דרך נאותה להטריח מתמחה (ולא בעל דין) להגיש תצהיר, אולם מכל מקום, כל אותן הוראות דין שצויינו שם, אינן משתוות כנגד הנזק הכבד העלול להיגרם למערער לעומת נזק של טיפול פורמאלי נוסף המוטל על המשיבים, מכל מקום, חלק מהפעולות המוטלות על החברה עקב המשך רישום הנייר אינן גורמות לטורח רב כאשר הופסק המסחר בנייר הערך". 15. איני מוצא, כי הייתה לבית המשפט קמא עילה להתערב בהחלטת הבורסה. הבורסה התחשבה בהחלטתה במצב הפיזור הנמוך באופן קיצוני של מניות החברה, ובכך שהחברה עצמה ביקשה להימחק מן הרישום למסחר בבורסה. הרישום למסחר גורר אחריו חובות ונטלים רבים, בין היתר מכוח תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), תש"ל-1970, ומכוח תקנון הבורסה, כלליה והנחיותיה. החברה ובעל השליטה, שאינם מעוניינים עוד בגיוס הון מן הציבור, ביקשו להשתחרר מעולם של חובות אלה, שיש בהם, לדבריהם, אף להביא לגילוי סודות מסחריים ועסקיים במסגרת חובות הדיווח, ובכך לא היו מעוניינים. אין חולקים, כפי שהראינו, כי מצב הפיזור של המניות הצדיק את מחיקת ניירות הערך של החברה מן הרישום למסחר, ולכך הסכים אף בית המשפט קמא. השאלה היא, האם היה על הבורסה להתחשב בתביעתו של המשיב לחלק נכבד במניות, בהתנגדותו להליכי המחיקה ובהבטחתו, כי יוכל להביא לפיזור נאות אם יזכה בתביעתו. נראה לי, כי המדיניות שצריכה להנחות את הבורסה היא זו המתחשבת אך ורק בזכויות רשומות של המניות (בפנקס החברים או בחברת הרישומים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק ניירות ערך), בהבדל גרידא לזכויות במניות, הבורסה אינה זירה נאותה לבירור סכסוכים בדבר זכויות במניות, שהרי נעדרת היא כלים דיוניים להערכת טיבה וסיכויי הצלחתה של תביעה לזכויות קניין במניות. אין לה אלא מה שעיניה רואות - מצב המניות בפי שהוא רשום בפנקס החברים או בחברת הרישומים ומשאלותיהם של החברה ושל בעלי מניותיה הרשומים - הא, ותו לא. 16. החלטה אחרת מזו שקיבלה הבורסה הייתה כרוכה בהתחשבות בתביעה שטרם הוכרה על-ידי בית המשפט, ומשמעותה המעשית הייתה מתן סעד זמני למשיב במסגרת תביעתו בהליך הנוסף, ובטרם הוכיח את עילתו. אם נשווה לענייננו את ההלכות בדבר נתינתם של צווי-מניעה זמניים, נגלה, שחסרים במקרה זה שני מרכיבים מרכזיים בהחלה להעניק סעד זמני שכזה: האחד, בדיקה של טיב העילה וקיום ראיות לכאורה להוכחתה. והמרכיב השני, מתן ערובה לשיפוי הצד השני, אם תידחה התביעה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת (ע"א 12[ 483/85]; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 583-582 ,579-578 )1990). אין זה מתפקידה של הבורסה, ואף אין זה ביכולתה, לברר את טיב העילה שיש למשיב כנגד בעל השליטה, ואין לה הכוח להבטיח, כי הצהרתו של המשיב, כי יביא בעתיד לפיזור המניות, אכן תתממש. זאת, כשם שלא ניתנה, ולא יכולה להינתן, גם ערובה לחברה ולבעל השליטה, שתבטיח כי הם יפוצו על נזקיהם עקב אי המחיקה, אם תביעת המשיב תתברר כתביעת סרק. אמרנו, כי ערובה כזו גם לא יכלה להינתן, שהרי הבורסה איננה מוסמכת להתנות את החלטותיה בהפקדת ערובה לשיפוי נזקיו של מי שעלול להיפגע מהחלטות אלה. יצוין, כי גם השופט המלומד עצמו, בבואו לדון בטענה כי המשיב לא הוכיח סיכוי כלשהו לזכות בתביעתו בהליך הנוסף, אמר, כי "נושא זה יוברר במסגרת ההליך הנוסף, ומכאן שאין להכריע בו במסגרת ערעור מצומצם על-פי חוק ניירות ערך". אם אכן יזכה המשיב בתביעתו בהליך הנוסף, ויהיה בידיו להוכיח כי היה באפשרותו להסדיר את בעיית הפיזור וכי החלטת המחיקה הסבה לו נזק- סלולה בפניו הדרך לתביעת פיצויים על נזקיו מבעל השליטה, על שעיכב את ההכרה בזכויותיו במניות ומנע ממנו מלהביא לפיזור נאות, שהיה מונע את המחיקה. אולם אין לקבל את הגישה, לפיה הבורסה צריכה להתחשב מראש בנזקים, כביכול, שכאלה, כשאין עדיין למשיב מעמד בפניה כבעל מניות רשום. 17. איני רואה ממש בטענות המשיב, כאילו הפרה הבורסה בהחלטת המחיקה את צו המניעה הזמני, שהוצא בהליך הנוסף ביום 12.6.89 כנגד בעל השליטה וכנגד מר סיריל שטיין, ואשר אסר עליהם לעשות דיספוזיציות במניות שלטענת המשיב נרכשו עבורו. לא זו בלבד שמחיקת המניות מהרישום על-ידי הבורסה איננה בגדר "דיספוזיציה במניות" כמשמעותה בצו, אלא שצו המניעה הזמני גם איננו מופנה כנגד הבורסה, שכן אין היא צד להליך הנוסף. בקשתו של עורך-דין גולדנברג, בשמו של המשיב, לצרף את הבורסה כצד להליך הנוסף (כדי שהצו יופנה גם נגדה) נדחתה ביום 6.12.89 (דהיינו, לאחר החלטת הבורסה בדבר המחיקה) על-ידי בית המשפט בהליך הנוסף. על-כן אין הטענה בדבר הפרת הצו על-ידי הבורסה יכולה להתקבל. למעלה מן הצריך אוסיף, כי על פני הדברים נראה, כי הדרך הדיונית הנכונה למניעת ההחלטה על-ידי הבורסה הייתה בצירופה מבעוד מועד כצד בהליך הנוסף ובבקשה לקבלת צו-מניעה זמני. 18. משהגענו למסקנה כי החלטת הבורסה הייתה מוצדקת לגופה, שוב אין צורך להכריע בטענתם החלופית של באי-כוחם של המערערים, לפיה המשיב אינו נכנס בדל"ת אמותיו של סעיף 47 לחוק, מאחר שאינו בגדר "הרואה עצמו נפגע מהחלטות הבורסה", כמשמעותו בסעיף זה. לעומת זאת, העלה המשיב את הטענה, כי החלטת הבורסה לא נתקבלה ברוב הדרוש, שהוא רוב של שלושה רבעים מחברי הדירקטוריון הנוכחים בישיבה, כאמור בסעיף 88 לתקנון הבורסה. המשיב טוען, כי "מפרוטוקול הישיבה לא עולה כי ההחלטה למחוק הודעה כהחלטה מיוחדת, מי הצביע בעד ומי נגד, או כי ההחלטה התקבלה ברוב מיוחד". דא עקא, שהמשיב לא הביא כל ראיה, שההחלטה לא התקבלה ברוב הדרוש. בנסיבות אלה פועלת ההנחה של תקינות ההליכים של הרשות המינהלית, וחזקה היא, שכל תנאי לשימוש בסמכות על-ידיה אכן קוים (ע"פ 13[ 103/73], בעמ' 643 מול אות השוליים ג). ויתרה מזו, עיון בפרוטוקול של אותה ישיבה מלמד, כי אף לא אחד מחברי הדירקטוריון הביע את דעתו, כי יש לקבל החלטה אחרת. 19. התוצאה היא, שיש לקבל את הערעורים, להחזיר את החלטת הבורסה על כנה ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. המשיב ישלם לבורסה שבר טרחת עורך-דין בע"א 1326/91 (בשתי הערכאות) בסך 10,000 ש"ח, ובע"א 1760/91 ישלם המשיב שכר טרחת עורך-דין לחברה בסך 10,000 ש"ח. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. דיני חברותשוק ההון / ניירות ערךמניות