פסק דין השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה אין להמשיך בתביעה כנגד משיבה 1, "כלנית ניהול ואחזקה בע"מ" (להלן - המשיבה), וזאת משום שהמשיבה נכנסה להליכי פירוק. 2. ואלה העובדות הצריכות לענייננו: בשנת 1983 נחתם הסכם בין המערערים למשיבה, אשר על פיו רכשו המערערים מן המשיבה דירה. במעמד החתימה נערך נספח להסכם, על פיו הוסכם כי עבודות האלומיניום בבניין ייעשו על-ידי המערער 2, והתמורה המגיעה בגין עבודות אלה תקוזז מהסכומים אותם היו אמורים המערערים לשלם על-פי החוזה. בהתאם להסכם התחייבה המשיבה לסיים את בניית הדירה ולמסור את החזקה בה למערערים לא יאוחר מיום 31.12.84. המשיבה קיבלה מן המערערים חלק ניכר מן התמורה בעד הדירה, אך היא מצדה לא סיימה את עבודת הבנייה ולא מסרה את החזקה בדירה למערערים עד היום. בשנת 1985 הגישו המערערים בבית המשפט המחוזי תביעה, על דרך המרצת-פתיחה, נגד המשיבה ונגד מנהליה, בה עתרו, בין היתר, לאכיפתו של ההסכם ולהצהרה, כי רק המערער 2 זכאי לבצע את עבודות האלומיניום בבניין. ביום 10.5.87 ניתן בבית המשפט המחוזי צו לפירוקה של המשיבה, וביום 7.7.87 נתמנה המשיב 2 כמפרק החברה. יומיים לפני המועד שנקבע לדיון בתביעה הגיש המפרק בקשה לבית המשפט, בה עתר לעיכוב ההליכים בתביעה בהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות), הקובע לאמור: "משניתן צו פירוק או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית משפט ובכפוף לתנאים שיקבע". נשיאת בית המשפט המחוזי, השופטת ח' אבנור, פסקה, כי השופט השומע את התביעה יחליט אם לעכב את ההליכים אם לאו. עם זאת קבעה, כי אף אם יופסק הדיון כנגד המשיבה, יימשך הדיון כנגד מנהלי החברה (המשיבים 3 ו-4, שהינם משיבים פורמאליים בלבד בערעור שלפנינו). 3. השופט ח' שטיינברג החליט לעכב את ההליכים בתביעה נגד החברה, וזאת לאור הוראות סעיף 267 הנ"ל לפקודת החברות. בהגיעו להחלטה האמורה לקח השופט בחשבון, בין היתר, את העובדות והשיקולים הבאים: א. התביעה עוד לא נדונה לגופו של עניין. ב. בעתירות שהוגשו בהמרצת הפתיחה האמורה לא נותר עוד דבר שניתן לפסוק בו. עתירה אחת הינה לצו עשה להשלמת הדירה ולרישומה על שם המערערים, וצו זה אין לתתו כאשר החברה בפירוק. עתירה שנייה מתייחסת לפרשת תריסי האלומיניום, ואין לה ולא כלום עם העתירה העיקרית, שמטרתה לאפשר למערערים לקבל את דירתם. העתירה למינוי כונס נכסים להשלמת הבנייה אף היא אינה מעשית, כאשר החברה נמצאת בהליכי פירוק. העתירה היחידה שיש, לדעת השופט, טעם לפסוק בה הינה העתירה למתן צו הצהרתי, כי המערערים זכאים לפיצויים בגין הפרת ההסכם על-ידי המשיבה. אך זו היא עתירה כספית, שמן הראוי להביאה לפני המפרק או לפני בית-משפט שדן במכלול הליכי הפירוק. 4. השאלה המרכזית בערעור זה הינה, אם צדק בית המשפט קמא בהחליטו לא להמשיך בדיון כנגד המשיבה, עקב היותה בהליכי פירוק. קודם שאגיע לדון בנקודה זו, עלי להתייחס לשתי טענות דיוניות, אותן מעלים המשיבים בסיכומיהם. א) טענה את היא, כי סעיף 267 אינו מטיל על המעוניין בהפסקת ההליכים לפנות ולבקש זאת, אלא עצם הפירוק מונע את פתיחת ההליך או המשכו כאמור, והדיון בתביעה יקוים רק ברשות בית-משפט. המשיבים אכן צודקים בטענתם, שהמעוניין בהמשך הדיון הוא אשר צריך לפנות לבית משפט ולקבל רשות כאמור בסעיף 267. אך כעת השאלה העומדת לפנינו היא, אם טעה בית משפט כאשר לא נתן רשות כאמור, והעובדה, כי הטענה שאין להמשיך בדיון הועלתה על-ידי המשיבים, אינה מעלה או מורידה בשלב זה. ב) טענתם הדיונית השנייה של המשיבים היא, כי כל החלטה הניתנת במסגרת של הליכי פירוק שטרם הסתיים איננה "פסק-דין" אלא היא "החלטה אחרת" במובן הסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ועל-כן הערעור עליה מותנה בקבלת רשות; ורשות כזו לא ניתנה ולא נתבקשה. גם טענה זו דינה להידחות, וזאת משני טעמים: (1) אמנם נקבע בר"ע 1[ 338/83], בעמ' 453 כי "... כל החלטה, הניתנת במסגרת של פירוק שטרם הסתיים 'החלטה אחרת' היא, ועל-כן הערעור עליה הוא ברשות...". אך מאוחר יותר, ברע"א 2[ 627/88], בעמ' 394, הסתייג בית-משפט זה מההלכה הנ"ל, בהסתמכו בין היתר על הוראות סעיף 291 לפקודת החברות, המחיל על החלטות שניתנו במהלך פירוקה של חברה את כללי הערעור הרגילים. (2) מכל מקום, אין המדובר כאן בערעור על החלטה הניתנת במסגרת הליכי הפירוק, במובן ההלכה האמורה. אמנם נכון הדבר, שקיומם של הליכי הפירוק שימש נימוק להחלטת השופט קמא, אך ההחלטה נושא הערעור משמעותה סיום מלאכתו של בית המשפט בהמרצת הפתיחה שנדונה לפניו, ככל שהיא נוגעת לחברה המשיבה. החלטה זו היוותה איפוא פסק-דין, שהערעור עליו הינו בזכות. 5. מכאן לשאלה המהותית, האם אכן טעה השופט שטיינברג, כפי שטוענים המערערים, כאשר החליט להפסיק את הדיון בתביעה כנגד חברת כלנית, בהתבססו על האמור בסעיף 267 לפקודת החברות. הראציונאל העומד מאחורי הוראה זו הינו הרצון להגן על נושי חברה הנמצאת בפירוק, כך שהאינטרסים של כלל הנושים יתבררו במסגרת הליך אחד (בפני המפרק או בפני בית-משפט של פירוק), ובכך יימנע מצב בו יתנהל מאבק לא מכובד בין התובעים וקיימת הסכנה שנושים אחדים ייטלו את כל רכוש החברה המתפרקת. מטרת הסעיף הנדון הוסברה בע"א 3[ 505/62], בעמ' 839 לאמור: "הצורך בריכוז הבירורים בידי המפרק אינו סובל פיזור התביעות בבתי המשפט למיניהם...". (וראה לענין זה: ר"ע 4[ 74/86], בעמ' 304-303). אין ספק, כי המערערים הם אכן נושי חברת כלנית, ועל-כן ראוי שעניינם יתברר ביחד עם שאר נושי החברה, וזאת בפני המפרק או בפני בית-משפט של פירוק. 6. אמנם ישנם מקרים, בהם חייב בית המשפט לקחת בחשבון, ולעתים להעדיף, שיקול אחר של המדיניות המשפטית הנאותה, והוא שלא לפצל את הדיון באותו נושא בין בתי-משפט שונים ולאפשר את בירור עניינם של כל הגורמים הנוגעים בפרשה מסוימת במאוחד ובפני אותו בית-משפט. מניעת הדיון בהליך נגד חברה בפירוק או הפסקתו עלולות לסכל אינטרס זה. ניתן ביטוי לשיקול האמור על-ידי בית-משפט זה בע"א 5[ 38/87], מפי השופט וינוגרד, לאמור: "בקשתם של המבקשים הוגשה על פי סעיף 267 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983 הקובע כי משניתן צו פירוק אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע. שתי מגמות מתרוצצות בענין זה. האחת היא המגמה של המחוקק והמדיניות של בית המשפט, המוצאות ביטוי בסעיף הנ"ל, לפיהן כל התביעות של הנושים יתבררובמסגרת אחת והיא: בהליך של הוכחת חוב אצל המפרק. הליך זה כולל גם זכות ערעור על החלטת המפרק כך שפעולתו עומדת לבקורת של בית המשפט הדן בפירוק, בדרך זו המפרק מטפל בכל התביעות של כל הנושים ונותן לכלן - מלבד אלה שיש להן דין שונה מכוח מצוות המחוקק - דין שווה והתייחסות שווה. המגמה השניה שואפת לצמצם עד כמה שניתן את ההתדיינויות בבתי משפט. המגמה הזו בולטת בתקנות סדרי הדין, למשל, שכל אימת שאפשר לאחד תובענות באותו ענין או לצרף את כל בעלי-הדין הדרושים לאותה תובענה, עושים כן ועל ידי כך מונעים התדיינויות כפולות שלא לדבר על תוצאות ההתדיינויות על אותו נושא שעלולות להיות מנוגדות אלו לאלו. הצירוף של כל המעונינים לאותה תביעה יביא לכך שבית המשפט יכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת באותו נושא בין כל בעלי-הדין הרלבנטיים". בהקשר זה חייבים אנו אכן להיות מודעים לכך, כי החלטת בית המשפט המחוזי עלולה להביא לפיצול ההתדיינות בין התביעה שהוגשה נגד החברה המשיבה לבין המשפט אשר יתברר, בנפרד, נגד מנהלי החברה, בתור הערבים לחובות החברה. אציין גם, כי מקובלת עלי טענת המערערים, לפיה אין מקום לסברה המשתמעת מהחלטת בית המשפט קמא, כי כלל לא ניתן לתת סעד של אכיפה כנגד חברה בפירוק. קביעה כזו הינה גורפת מדיי. עם זאת נראה לי, כי מוטב שהתביעה במקרה דנן נגד המשיבה תתברר לפני המפרק או לפני בית המשפט של פירוק, אשר לפניו יובאו כל הנתונים הרלוואנטיים לגבי מצב החברה. רק במסגרת זו ניתן יהיה לקבוע, אם מתן סעד האכיפה אפשרי וצודק בנסיבות העניין, איך ישפיע סעד כזה על תביעותיהם של יתר הנושים, ושמא קיום ההתחייבויות על-פי החוזה הנדון מהווה "נכס מכביד", אשר ניתן לוותר עליו על-פי האמור בסעיף 361 לפקודת החברות (ראה לעניין השיקול האחרון גם ע"א 6[ 673/87], בעמ' 72-70: וע"א 7[ 325/89 ,814/88]). 7. אשר-על-כן נראה לי, כי מן הדין לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כך שהתביעה נגד המשיבה תתברר במסגרת הליכי הפירוק. כמו כן הייתי מטיל על המערערים לשלם למשיבים הוצאות בסך 5,000 ש"ח, נכון להיום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. עיכוב הליכיםדיני חברותפקודת החברות