ניהול עסקים בתרמית - סעיף 373 לפקודת החברות

סעיף 373 לפקודת החברות קובע: "התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל דירקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט...". החברה הינה אישיות משפטית נפרדת. מסך ההתאגדות חוצץ בין האישיות המשפטית של הדירקטורים לבין זו של החברה. חובותיה של החברה אינם חובות בעלי המניות או הדירקטורים, כפי שחובות המנהלים, במהלך עסקיהם הפרטיים, אינם חובות החברה (.22 & v Co. [1897] A.C. Salomon Salomon). עם זאת, "פרגוד ההתאגדות עלול לשמש גם מקום מחבוא לפעילות פחות חיובית, לעקיפת הדין, להונאת נושים, ולהקצאה מעוותת של מקורות" (א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט), בעמ' 46). במקום שבו השימוש במסך ההתאגדות נעשה בדרך שאינה ראויה, במקום שבו נעשה ניצול של האישיות המשפטית הנפרדת, יהיה מקום להטלת אחריות אישית על מנהלי התאגיד (השווה, (5th ,.1992 ,Principles of Modern Company Law ed London Gower בעמ' 110-115). ניהול עסקים בדרך של תרמית אינו ניהול עסקים רגיל. הוא מטיל על אלו הקשורים בקשרים מסחריים עם התאגיד סיכונים אשר אין הם מודעים להם, סיכונים אשר אין הם מוכנים ליטול על עצמם. מי שקושר קשרים עסקיים עם תאגיד עושה את מאזן השיקולים המחוייב, ובוחן את היתרונות והחסרונות של קשרים אלו. כאשר מתווסף אלמנט התרמית, נשללת מהגוף המתקשר האפשרות לערוך את מאזן האינטרסים. נשללת ממנו האפשרות להיות מודע לכל היתרונות והחסרונות שבהתקשרות. מי שמתקשר עם חברה עקב תרמית, אינו יכול להיות מודע לכל הסיכונים שהוא נוטל על עצמו, כפי שאינו יכול ליחס את המשקל הנכון ליתרונות ולחסרונות אליהם הוא מודע. על כן, נוהגות שיטות המשפט השונות להרים את מסך ההתאגדות pierce the corporate veil)), בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית fraud)); ראה, למשל, .v Glazer Commission on Ethics La. 1983431 So. 2d 752, 757 (. במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את האחריות לנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא (הרמת מסך, הטלת אחריות אישית או פסיקת פיצויים); ראה B.G. Precco I (Pacific Coast) Ltd. v. Bon Street Holdings B.C.C.ALtd. (1989), 60 D.L.R.(4th) 30, 40 )). ובית המשפט שם ממשיך ואומר: "The fraud found by the trial judge caused the plaintiff to believe that the company had assets that it, in fact, did not have" (שם, בהתייחס לפרשת Pacific Rim Installations v. Tiltup Const. Ltd .((1978), 5 B.C.L.R. 231 בתי המשפט חזרו וקבעו כי: "The corporate form normally insulates shareholders, officers, and directors from liability for corporate obligations; but when these individuals abuse the Castleberry v. disregard the hem Tex. [corporate privilege, courts wil l corporate fiction and hold 1986 Branscum, 721 S.W. 2d 270, 271)]. (individually liable" כאשר יש פגיעה בעקרונות היושר, בחוש הצדק, אין מקום לשמור על מסך ההתאגדות: "We disregard the corporate fiction... when the corporate form has been used as part of a basically unfair device to achieve an inequitable result" [supra, supra; also, Texas Sand Co. v. Shield, 381 S.W. 2d 48, 52-3 (Tex. 1964)]. בית המשפט יטה במיוחד להתעלם מהאישיות המשפטית המלאכותית של החברה, כאשר זו נוצלה על ידי מנהליה לצורך תרמית (פרשת Castleberry הנ"ל, בעמ' 272; וראה גם Pace Corp. v. Jackson 284 S.W. 2d 340, 351 (Tex. 1955, שם נטבע המונח a sham to" "perpetrate a fraud). התרמית מהווה, אם כן, אחת העילות המרכזיות להרמת מסך [השווה, P.A. Carteaux, "Corporations Louisiana Adopts a Balancing Test - Shareholder Liability for Piercing the Corporate Veil", 58 Tulane Law Review 1093 ,1089 (1984)], שכן היא חושפת את מי שמתקשר עם החברה לסיכון אשר אין הוא יכול לחזות מראש "Indeed,... the courts consistently limit veil-piercing to those : situations... in which the contracting creditor has been misled in some way, or could not reasonably have been expected to understand the risk he was taking in extending credit to the corporatio n G.G. Morris, ("Piercing the Corporate Veil in Louisiana", 52 Louisiana Law Review (1991) 271, 321). במקרה מעין זה, אם לא תוטל אחריות אישית, אם לא יהיה זיהוי, ולו גם חלקי, בין חובות מי שיצר את התרמית לבין חובות החברה, מסך ההתאגדות לא רק שלא יצור מכשיר עסקי צודק, אלא יהווה כלי לעיוות הצדק: "We would disregard the corporate fiction when the 'facts are such that adherence to the fiction would promote injustice (פרשת Castleberry הנ"ל, בעמ' 273)and lead to an inequitable . result'" סעיף 373 לפקודה נועד לתת בידי בית המשפט את הכלי הסטטוטורי להתמודדות עם מצבים של תרמית, עם מצבים שבהם נעשה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות. הסעיף מעניק לבית המשפט את הכוח להטיל אחריות אישית מחד, אך קובע את הסייגים ואת הגבולות להטלת אחריות שכזו, מאידך. כך, למשל, נקבע בסעיף שאחריות אישית לא תוטל אלא על דירקטור של החברה. מנגד, דירקטור אינו בהכרח רק מי שתוארו הוא תואר דירקטור, אלא כל מי שהשתתף בניהול החברה "יהא תוארו אשר יהא" (סעיף 1 לפקודה). כמו כן, סעיף 373 מאפשר הטלת אחריות אך ורק על דירקטור שהיה שותף בניהול העסק, ומכאן שאף מי שתוארו תואר דירקטור, אך בפועל לא עסק בניהול, אינו יכול להיות חב באחריות לפי סעיף זה. כמו כן, יש מקום להדגיש, שלאור האמור בסעיף אין בית המשפט מחוייב בהטלת האחריות האישית. בית המשפט "רשאי", אך אינו חייב, להטיל אחריות, והוא יעשה כן רק אם מצא שמן הראוי לעשות כן. הסעיף דורש "כוונה לרמות" או "מטרת מרמה". מהי אותה כוונה לרמות? ניתן למצוא מספר הגדרות למונחים אלו. כך, למשל, אין חפיפה בין הכוונה לרמות לבין חוסר תום לב: "סעיף 373 לפקודת החברות דורש, אם כן, לשם גיבוש אחריותו של הדירקטור, כוונת מרמה. יסוד זה נדרש הן לעניין האחריות האזרחית של הדירקטור והן לעניין האחריות הפלילית שלו. מכאן שאין להסתפק, לענין אחריות לפי סעיף 373 לפקודת החברות, בניהול משא ומתן שלא בתום לב" (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה (3) 401, בעמ' 406; אם כי, ראה לעניין חובות מנהלים לנהוג בתום לב: D.D. Prentice, "Creditor's Interests and Director's Duties", 10 Oxford Journal of Legal Studies (1990) 265). יש להבדיל בין כוונה לרמות לבין נטילת סיכונים, אפילו יהיה המדובר בנטילת סיכונים מעבר לסיכון הסביר: "הוראות הסעיף מוגבלות לפעולות דירקטורים הכרוכות במרמה, ולכן, ממילא לא יהא בהן די להתגבר על פעולות הכרוכות בנטילת סיכונים מוגברים גרידא" (א' חביב-סגל, "דיני חברות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב תשנ"ג (א' רוזן-צבי עורך, לשכת עורכי הדין) 77, בעמ' 90). יש הסוברים, כי אין די בניהול פסיווי בלבד, או במחדל: "לצורך הפעלת ההוראה האמורה יש צורך להוכיח, כי ננקטו צעדים פוזיטיביים במהלך ניהול העסקים, תוך כוונה לרמות" (י' גרוס, בספרו הנ"ל, בעמ' 469). יש המפרשים תרמית כ"אי הגינות בניגוד לכללי המסחר" (ראה 105 C.L.R. 451Hardie v. Hanson (1960) ,). יש הרואים כוונה לרמות בכך שהחברה ממשיכה "לנהל עסקים וליצור חובות, כאשר לדעת הדירקטורים אין כל סיכוי סביר שהנושים יקבלו את חובם" (י' גרוס בספרו הנ"ל, בעמ' 471); וראה גם: "In my opinion I must hold with regard to the meaning of the phrase carrying on business 'with intent to defraud creditors' that, if a company continues to carry on business and to incur debts at a time when there is to the knowledge of the directors no reasonable prospect of the creditors ever receiving payment of those debts, it is, in general, a proper inference that the company is carrying on business with intent to defraud..." (Re William C Leitch Bros Ltd. [1932] All E.R. Rep. 892, 895, per Maugham J; also, Re Patrick & Lyon Ltd. [1933] All E.R. Rep. 590, 593). על קביעה זו יש חזרה הן בספרות והן בפסיקה. על כן, נאמר כי: "אם החברה ממשיכה לנהל עסקים ולהכנס להתחייבויות וחובות כשהמנהלים יודעים שאין סיכוי סביר שנושים יגיעו לכספם, ניתן להסיק שהחברה מנהלת עסקים בכוונת תרמית" (המ' (ת"א) 1397/77 המפרק של חברת נציגי מו"לים מעוף בע"מ נ' אציל, פ"מ תשל"ט(א) 69, בעמ' 77). וגם: "אם מנהלי החברה יודעים, שאין סיכוי סביר כי נושיה יקבלו את כספם, ולמרות זאת ממשיכים לנהל עסקים ולהיכנס להתחייבויות וחובות, ניתן להסיק מכך, שהחברה מנהלת עסקים בכוונת תרמית" (י' גרוס, בספרו הנ"ל, בעמ' 472). דיני חברותתרמיתפקודת החברות