פסק דין 1. העתירה בפני היא להורות על ביטול החלטתה של ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית (להלן: הועדה) שניתנה ביום 5/10/99, בה נדחתה התנגדות העותרים לתכנית חד1033/א, והתכנית האמורה אושרה כפוף למספר תיקונים, בהתאם להנחיות לשכת התכנון. הרקע העובדתי: 2. תכנית חד1033/א (להלן: התכנית) עוסקת בהרחבת בית העלמין בחדרה, וכוללת גם את חלקת העותרים, שהיא חלקה 72 בגוש 10045. לתוכנית הוגשו שתי התנגדויות: התנגדות העותרים והתנגדות נוספת של בעלי חלקה 71 וחלק מחלקה 20 באותו גוש. לאחר שהחלקות האחרונות נרכשו על-ידי המשיבה מס' 3 (להלן: חב' קדישא), נותרה רק התנגדות העותרים. 3. מהות ההתנגדות של העותרים שהוגשה למשיבה מס' 1 (להלן: הועדה המחוזית) היא, שעל חלק מחלקה 72, שהינה שטח קרקע חקלאי, קיים בית העסק של העותרים, שהוא בית מלאכה למצבות, ואם ידרשו להתפנות מן המקום יגרם לעותרים ולבני משפחתם נזק בלתי הפיך, שהרי עם ביצוע ההפקעה, תשלל פרנסתם. עוד טענו העותרים כי הרחבת בית הקברות תגרום למפגע תעבורתי, במיוחד לאור העובדה שבית הקברות יהיה מעבר לכביש עוקף חדרה מזרח. לכן ביקשו העותרים לבטל את תכנית ההפקעה לגבי חלקתם, לחייב את חב' קדישא ו/או את המשיבה מס' 2 (להלן: העיריה), לרכוש ממנו חלק מחלקתו ובחלק האחר להותיר את בית המלאכה, או להורות על מתן קרקע חלופית, ובכל מקרה לאפשר לעותרים להמשיך ולנהל את עסקיהם. העותרים תומכים בקשתם, בין היתר בכך, שעוד אביו המנוח של העותר הקים עסק של מצבות, והוא ניהלו מאז שנת 1964. מלכתחילה היה העסק בחדרה. בשנת 1954/5, על-פי בקשת חב' קדישא, לטענת העותרים, הועבר בית המלאכה לשטח בית הקברות ונוהל שם עד 1979. בשנת 1968 כשהודיעה חב' קדישא שהיא מתכוונת לעבור לשטח החדש, רכש העותר את חלקה 72. גודל החלקה מגיע לכ- 10 דונם. בית המלאכה למצבות מנצל רק חלק מכלל שטח זה. ההליכים בפני הועדה: 4. התנגדות העותרים לתכנית הובאה בפני הועדה ונדונה שם בפירוט ובמספר ישיבות: בישיבת ועדת המשנה מיום 27/4/99, חזרו העותרים על טיעוניהם בפני הועדה. בתחילה בררה חב' קדישא אפשרות לאפשר לעותרים להקים בית מלאכה, על חלק מחלקה שרכשה מן המתנגד האחר. הועדה, על אף שהיתה ערה לדחיפות הנושא, איפשרה לצדדים לנהל מו"מ במשך שבועיים ימים, כדי לברר אפשרות של העברת עסקם של העותרים לחלקה אחרת, בתוך תחום התכנית הנדונה. מאחר שמדובר בקרקע חקלאית, ומאחר שניהול העסק אינו עולה בקנה אחד עם יעוד הקרקע, הבהירה הועדה, כבר באותה ישיבה, כי יהיה צורך לקבל אישורים והיתרים לשימוש. הועדה הוסיפה והודיעה, כי תמליץ בפני הולק"ח לשקול הבקשה (עמ' 22 לפרוטוקול הועדה) ומאחר שהנושא דחוף, לבקש גם שהולק"ח יתן תשובותו בהקדם. בישיבה מיום 18/5/99, לאחר שהועדה חזרה והדגישה את חשיבות התכנית ואת הדחיפות שבקבלת החלטה המאשרת את התכנית, הודיע ב"כ העותרים, כי הצדדים הגיעו לידי הסכמה עקרונית, אולם לא הסכים להסיר התנגדותו, מאחר שביקש שהתכנית תאושר כמקשה אחת, באופן שתאושר גם בקשת מרשיו ליעוד המבנה לבית מלאכה למצבות, משרד לזה, שירותי קבורה, חנות פרחים וקיוסק. ולצורך כך צריך היה להגיש תשריט מתוקן, כאשר דובר על שטח של כ- 200 מ"ר, ובאופן שלא יהיה צורך בהליכי הפקדה מחדש של התכנית. בעיה נוספת שהתעוררה, כאמור, התיחסה לנושא השימוש המותר בקרקע. מאחר שהקרקע יועדה לשמש כבית עלמין, לא ברור היה אם האישור שניתן על-ידי הולק"ח, די בו לצורך ניהול בית המלאכה והחנויות הנוספות שהעותרים עמדו לקבל (עמ' 94 לפרוטוקול הועדה). הועדה, כאמור, נעתרה לדחיה נוספת בדיוניה, ומוכנה היתה להמתין כדי לבדוק את תיקון התכנית. הועדה קבעה, שאם במסגרת זמן קצוב תמציא חב' קדישא עותק מתכנית ותשריט מתוקנים בהתאם להסכמות בין היזם (חב' קדישא) והמתנגד (העותרים), תבדק התכנית עם מינהל התכנון, ובמידת הצורך תועבר גם לאישור הולקחש"פ (ראה החלטת הועדה מיום 14/6/99 - נספח י' לעתירה). אולם אם לא יוגש עותק של התכנית והתשריט המתוקנים, כאמור, תדון הועדה בהתנגדות ותתן החלטתה. ב"כ העותרים חלק על ההחלטה ומלכתחילה סבר, כי על הועדה לסייע בידי מרשו להגיע לידי הסדר, ואף דרש לחייב את חב' קדישא לעשות כן. עוד סברו העותרים כי על הועדה לחזור ולזמנם גם אם לא תוגש התכנית והתשריט המתוקנים, במועד שנקבע (נספחים יא' ו- יג' לעתירה). 5. אעיר כבר בשלב זה, שעל אף שהועדה התייחסה בסבלנות רבה לפניותיו החוזרות והנשנות של ב"כ העותרים, הרי שעם כל הכבוד הראוי דרישת העותרים מן הועדה לחייב את חב' קדישא להתפשר בתיק ועל-פי תכתיב של העותרים, אין לה מקום, ולוקה בחוסר הבנת תפקידה של הועדה. כשם שלא ניתן לדרוש מבית המשפט לחייב בעל דין להתפשר בתיק (על אף שבית המשפט עושה לעיתים מאמצים להביא את בעלי הדין לידי הסדר) מאחר שאין סמכות כזו נתונה לבית המשפט, כך גם אין הועדה מוסמכת לעשות כן, והדברים הובהרו היטב בהחלטת הועדה מיום 30/6/99 (ראה נספח יב' לעתירה). הועדה חזרה והבהירה זאת פעם נוספת בהחלטתה מיום 10/8/99 (נספח יד' לעתירה). יש להבחין בין נסיון לפשר לבין "סמכות" לחייב להתפשר. האפשרות האחרונה אינה בגדר סמכותו של בית-המשפט ואינה גם בגדר סמכותה של הועדה. 6. הסתבר, כי במהלך הדיונים בועדה ובמקביל להם, הושג הסכם בין חב' קדישא לעותרים, לפיו בגבול הדרומי של התכנית המופקדת ובצמידות לשטח המיועד לחניה יופרש מתוך השטח שנרכש על-ידי היזם שטח של כ- 1,500 מ"ר, אשר בכפוף לאישורים הנדרשים ישונה יעודו לבית מלאכה למצבות, כולל אפשרות למקם שם חנות פרחים וקיוסק. ההסכם שגובש על דעת הצדדים, כלל לגירסת חב' קדישא - ומבלי שטענה זו הוכחשה על-ידי העותרים - גם מינוי שמאי מוסכם לצורך קביעת הפיצוי שעל היזם יהיה לשלם לעותרים, לאור הפער בין שטח חלקה 72 (כ- 10 מ"ר) לבין השטח שינתן להם על-פי התכנית החדשה (כ- 1,500 מ"ר). השמאי, מר דגני, הכין חוות דעת אשר קבעה, כי אין עוד להוסיף פיצוי. ההסדר התקבל לגירסת חב' קדישא, גם על דעת בא-כוח העותרים והועבר לצורך הכנת תכנית ותשריט מתוקנים. ואלה הועברו לועדה (ראה מכתבו של ב"כ חב' קדישא אל הועדה מיום 14/9/99 נספח ב' לכתב התשובה של המשיבה מס' 3), ובמקביל, תוך תיאום בין הצדדים, הגיש ב"כ העותרים בקשה לדחית מועד הדיון שנקבע ל- 7/9/99, למועד אחר. בהתאם לבקשתו נדחה הדיון ל- 5/10/99. הועדה אף נעתרה פעם נוספת לבקשות הדחיה כדי לאפשר לצדדים להשלים המו"מ ולהגיע להסדר, וביום 11/10/99 הורתה על דחיה נוספת בדיוניה. גם באותה החלטה חזרה והבהירה הועדה, כי דחיה נוספת לא תנתן, ואם לא תתקבל הסכמה, תדון הועדה ותחליט בהתנגדות (ראה נספח טז' לעתירה). כעולה מתצהירו של כבוד הרב דוד מישטה, הנספח לכתב התשובה של חב' קדישא, התקשר ב"כ העותרים אל ב"כ חב' קדישא והודיע להם, כי העותרים אינם מקבלים את ההסכמות ועומדים על תשלום נוסף של 70,000 - 80,000 דולר, סכום שידרשו לו כדי להעביר את עסקם לשטח האחר (סעיף 9ח' לתצהיר). עובדות אלה לא הוכחשו בתצהיר העותרים. במקביל, הודיע ב"כ העותרים לועדה, כי אין הסכמה בין הצדדים. בהעדר הסכם, וכפי שהבהירה הועדה בהחלטתה מלכתחילה, ניתנה ביום 14/10/99 החלטת הועדה, לפיה אושרה התכנית, בתיקונים טכניים בהתאם להנחיות לשכת התכנון, והודע לעותרים על דחיית ההתנגדות. הועדה הוסיפה וציינה, כי מבחינה תכנונית יש למקם את בית המלאכה למצבות, באיזור המאושר לתעשיה ולמלאכה. טיעוני בעלי הדין בעתירה: 7. בתחילת הדיון בעתירה, הודיעו הצדדים, כי מתגבשת הצעה חדשה. חב' קדישא הוסיפה וציינה, כי מדובר בהצעה "משופרת", כנגד הסכמת העותרים להסיר התנגדותם. על פי ההצעה שפורטה בפרוטוקול בית המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול), רכשה חב' קדישא שטח שכולל גם את חלקה 20, שברובה נמצאת בתוך שטח התכנית, ובחלקה בשטח שאיננו נכלל בשטח התוכנית. שטחים אלה נרכשו על ידי חב' קדישא מתוך מגמה להרחיב בעתיד את שטח בית העלמין. חב' קדישא מוכנה היתה להפריש לטובת העותרים חלק מחלקה 20, אך המדובר כאמור, בחלק שלא כלול עדיין בתחום הקו הכחול של שטח התוכנית. ולכן כדי שגם שטח זה יכלל בשטח התוכנית צריך היה להתחיל בהליך האישור מלכתחילה. ב"כ העותרים חזר ופנה בבקשה לדחיית מועד הדיון, כדי לאפשר למרשיו לנסות ולקבל אישור עקרוני מראש לשינוי התכנית בשטח החלקה המיועד לעותרים. בקשה זו נדחתה על-ידי. 8. בעתירה בפניי, בנוסף לטענות שעלו בפני הועדה, טענו העותרים גם, כי כללי הצדק הטבעי נפגעו במסגרת הדיונים בפני הועדה, מאחר שלא ניתנה לעותרים כל הזדמנות לטעון טיעוניהם. עוד טענו, כי קיים חשש למשוא פנים, מאחר שיו"ר הועדה ונציגי מנהלי חב' קדישא ""לא זרים" זה לזה" (סעיף 1(ו) לעתירה), וכי הועדה לא התיחסה כלל למטרת ההפקעה, שכן היתה לה דיעה קדומה עוד קודם לדיון, לאור הפניות ליו"ר הועדה מטעם חב' קדישא. עוד טענו העותרים שניתן לראות את עויינותה של הועדה לעותר, מכלל ניהול שמיעת ההתנגדות בפניה. 9 ניתן לסכם את עיקר טיעוניהם של העותרים בשני נושאים: האחד הנוגע לאופן הליך קבלת ההחלטה על ידי הועדה ולחשש למשוא פנים, במסגרת קבלת ההחלטה, והנושא האחר למהות ההחלטה ולתוכנה, בכך שלא היתה הצדקה לאשר את התוכנית ולהורות על הפקעה גם של חלקת העותרים. שתי הטענות דינן להידחות. הובהר לעותרים, עוד במהלך הדיון, כי אין כל הצדקה להתלות את אישור התכנית והסרת התנגדותם, בהסדר מראש של כל האישורים וההיתרים להקמת עיסקם של העותרים במקום, במיוחד כאשר מדובר במקרקעין שאינם בתחום התכנית הנדונה, וכי ראוי היה שיסירו התנגדותם, לאור ההסכמה אליה הגיעו עם חב' קדישא, ויפעלו באופן עצמאי ונפרד ליישום אותו הסכם. משנסיונות הפשרה לא צלחו, אין מנוס מלכתוב את פסק-הדין. גם לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ובטיעוני בעלי הדין בפני, אין לדעתי מנוס אלא להגיע לאותה תוצאה. דיון ומסקנות: 10. אין חולק שראוי הוא שיזם של תכנית, ככלל, יגיע להסדר עם הבעלים של החלקות עליהן חלה התוכנית אותה מבקשים לאשר. אולם, בשום מקרה אין הצדקה לעכב את הוצאת האישור, רק בשל הקשיים העומדים בפני הצדדים כדי להגיע להסדר, ובוודאי שאין מקום לעכב את מתן תוקף האישור לתוכנית, רק כדי לאפשר לבעל המקרקעין להשיג הישג כלכלי טוב יותר, בדרך זו, במיוחד כאשר ההסדר חל על שטח המקרקעין שאינו כלול בתחום התכנית הנדונה. תפקידה של הועדה המחוזית ומהות שיקוליה, אמורים להתמקד בשיקולים תכנונים, ואלה צריכים לקבל את המשקל המכריע, במסגרת קבלת הכרעה בהתנגדות המובאת בפניה. זכות הקניין לה טוענים העותרים, הגם שהיא מעוגנת כזכות יסוד, איננה זכות מוחלטת. כפי שהבהיר ב"כ העותרים הדיון בפני ביהמ"ש, צריך היה להתקיים בנושא התוכנית שהוגשה לועדה. תכנית זו, מצד אחד, יש לאשרה כפי שהיא, ומצד שני, השטח המוצע להסדר אינו כלול בתחומה. הכללת שטח נוסף בתוך תחום התכנית עלולה לגרום לסחבת ממושכת באישור למתן תוקף התכנית. הארכת מועד כזה, אין לו כל הצדקה, בנסיבות הענין, במיוחד לאור הצורך הדחוף המתחייב ממצב הקבורה במקום. בכתב התשובה של חב' קדישא הובהר, כי בממוצע יש שתי הלויות ביום, ולעיתים אף מספר גבוה יותר. מבחינה תיכנונית אין גם אפשרות להגיע לתוצאה אחרת, באופן שהעותרים לא יפגעו. תכנית חד1033/א', היא תכנית מאוחרת לתוכנית חד1033/. בתכנית הקודמת נבדקה האפשרות להרחיב את בית העלמין הקיים לכיוון צפון. הרחבה כזו היתה מונעת פגיעה בחלקת העותרים, הנמצאת בדרום. תוכנית זו, לאחר שנדונה בפני הועדה המחוזית עוד במרס 97', נדחתה והוחלט שלא להפקידה, מאחר שבתוכנית המתאר הארצית לדרכים, צויין כביש מס' 9, אשר יעבור לפי אותה תוכנית בסמוך לבית העלמין. הדברים פורטו בפרוטוקול ישיבת ועדת המשנה, מיום 27/4/99 (ראה דברי גב' ל' פלד, בעמ' 18 של נספח ב' לעתירה), התכנית החדשה, נשוא הדיון בתיק (חד1033/א), לקחה בחשבון שבעתיד אמור להתאשר כביש מס' 9, שהוא כביש רוחב, שמחבר כביש 4, 2 ו- 6. ולכן תכנון ההרחבה נעשה מכיוון דרום, דוקא. על פי תכנית זו, החלקה של העותרים נדרשת לצורך הרחבת בית העלמין, בעיקר לצורך רחבת חניה, בחזית בית העלמין (ראה גם מכתבו של אינג' מיכאל שרון, מהנדס העיר אל מזכירת ועדת המשנה, הנספח לכתב התשובה מטעם העיריה). הסדרת חניה יש לראותה כחלק מהצורך בהרחבת בית העלמין. תנאי לאישור התכנית לבית העלמין הוא גם יעוד שטח מתאים לחניה. מכאן שניסיון העבר שלא לפגוע בבעלותם של העותרים, אינו יכול עוד לעמוד על הפרק. יתר על כן, מבחינה תכנונית קבעה הועדה, שאין שטח חלופי אחר אשר יכול לשמש למקום חניה לבית העלמין שיורחב ויש לעשות שימוש לענין זה בחלקת העותרים, כדי שניתן יהיה להרחיב את בית העלמין לכיוון דרום. החלטה זו של הועדה לפיה אין שטח אחר שניתן להפקיע לצורך זה, היא ההחלטה המבוססת על הנתונים בשטח, ואין כל מקום להתערבותו של בית המשפט. בשיקוליה אלה של הועדה, שכולם שיקולים עניינים, המבוססים על שיקולים תכנונים, אין מקום להתערב. 11. יש לחזור ולהדגיש, שעל פי ההלכה, אין בית המשפט נדרש להתערב במעשה המינהל, על מנת לקבוע מה הוא היה מחליט אילו ישב במקום אותה רשות (הגם שבמקרה דנן, יש להניח שגם לו זה היה המבחן, היה בית המשפט מגיע לאותה תוצאה), אלא השאלה היא אם ההחלטה שהתקבלה על ידי אותה רשות יכולה לעמוד בביקורת שיפוטית, כהחלטה של רשות מינהלית סבירה (ראה לצורך השוואה בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פ"ד מה(3) 678, 688-687, וכן מאמרם של א' גורן, מ' ד' בירנהק/"בית המשפט לעניינים מינהליים" משפט וממשל ד 243, 274 - פסקה אחרונה בעמ', וכן ראה הערת ה"ש 130, המפנה שם לה"ש 105). 12. השאלה הנוספת היא, אם ניתן להגשים את מטרת יישום התכנית (תכנית חד1033/א), באופן שיהיה בו כדי לצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של העותרים ובזכותם לחופש העיסוק. לענין זה יש לציין כי אכן היתה מגמה לעשות כן, ויתכן שניתן יהיה אף להוציאה לפועל. חב' קדישא הצהירה לפרוטוקול בית המשפט, כי אכן יש בדעתה לעמוד בהתחייבות להסכמות אליהן הגיעה עם העותרים, ולפיה תמסור לידי העותרים קרקע חלופית, כדי לאפשר להם למצות את זכותם להקים שם עסק דומה המתנהל על ידם גם היום, ויתכן אף שהעסק שיוקם יוכל לקבל את האישורים הנדרשים, כך שהעותרים יוכלו לנהל את עסקם על פי היתר כדין (זאת לעומת המצב הקיים בו העסק המנוהל על ידי העותרים לא קיבל את האישורים הנדרשים). גם המשיבים 1 ו2- - העיריה כרשות רישוי לניהול העסק, והועדה המחוזית כמי שתוכל לדון בבקשה לשימוש חורג - הבהירו כי לכשתוגש בקשה כדין על ידי העותרים לצורך ניהול עסקיהם במקום החדש, ידונו בבקשה לגופה. למעשה, בדרך ניהול הדיונים בועדה היתה מגמה לאשר את התכנית, תוך פגיעה מינימלית אפשרית בזכויות העותרים, ונכון פעלה הועדה, כל זמן שההסדר אליו ביקשו הצדדים להגיע, התיחס לשטח התכנית הנדונה. אכן, ככלל, באיזון בין הזכות הציבורית לזכויות הפרט יש לקיים את האיזון באופן שהפגיעה בזכות הקנין ובזכות חופש העיסוק, תעשה - אם בכלל - על דרך הצמצום ובמידה המינימלית האפשרית. בפועל כך נהגה הועדה. הועדה חזרה ודחתה את הדיונים בפניה, ולעותרים נשמרה הזכות להגיש תכנית ותשריט מתוקנים לעיונה, באמצעות חברת קדישא. האחרונה פעלה בדרך זו. יתר על כן, הועדה אף נכונה היתה לבקש מולק"ח לזרז קבלת החלטה בנושא. בסופו של דבר מי שחזר בו מן ההסדר, היו העותרים. משהעלו דרישה כספית נוספת, ומשעמדו על הקצאת קרקע בשטח גדול יותר, לא ניתן עוד היה להגיע להסדר, במסגרת התכנית הקיימת. הצעה משופרת אכן נמסרה לעותרים, אולם זו איננה עוד בתחום התכנית. בנסיבות אלה אין לעותרים אלא להלין על עצמם. 13. לשאלה הנוספת, אם יש מקום לעכב את מתן אישור לתוקף התכנית עד להשלמת כל ההליכים אשר יאפשרו הקמת עסק כזה, יש להשיב בשלילה, במיוחד לאור ההצעה החדשה החלה לגבי חלק מחלקה שאיננה בתחום התכנית (ראה דברי ב"כ משיבה מס' 3, בעמ' 4 לפרוטוקול). ההסדר החדש שנוגע לחלק מחלקה הוא מחוץ לתוכנית הקיימת, וצריך שיתברר בפני רשויות התכנון, מחוץ לתוכנית חד1033/א. בתכנית הנדונה יש לסיים את הליכי האישור לצורך מתן תוקף, ואין עוד לעכב את ההליכים לצורך כך. קבלת עמדה אחרת לפיה יש לברר את האישורים המוקדמים גם לצורך ניהול עסקם של העותרים על החלקה החדשה, פירושה , שיהיה צורך לצרף חלקות אלה כחלק מן התוכנית חד1033/א, להתעלם מהמצוקה האמיתית בה נמצאת חב' קדישא בקשר למקומות קבורה, ולהתחיל בהליכי אישור אותה תוכנית מלכתחילה, לרבות כמובן שמיעת התנגדויות. לכן, לגופו של ענין, משדנים בתכנית עצמה (תכנית חד1033/א), אין כל בסיס להתנגדות שהועלתה ע"י העותרים. מבחינה תכנונית אין עוד לאפשר את ניהול עסקם בשטח התכנית, מה עוד שהעסק המנוהל ע"י העותרים, אינו מנוהל על פי היתרים ורישיון הנדרשים מכח הדין. 14. ראוי עוד לציין, שקשה לקבל את טענת העותרים, לפיה העיריה נתנה ידה להעברת העסק למקומו היום. התברר שניהולו של השטח היה ללא רישיון וזאת למרות שעוד ביום 6/8/90 נתנה הועדה החקלאית אישור להקים סככה ובית מלאכה למצבות על החלקה 72 בגוש 10045 (נספח ו' לעתירה), ובכל זאת לא הושלם הליך הרישוי. אמנם העותרים הגישו בקשה לשימוש חורג לועדה המקומית (ראה נספח ד' לעתירה), אולם כדי להשלים את הליך ההיתר היה על העותרים להמשיך ולמלא אחר התנאים שפורטו בהחלטת ועדת המשנה לועדה המקומית (נספח ה' לעתירה), ואלה כפי הנראה לא הושלמו. יוצא שהעותרים ניהלו את עסקם מאז 1979 על קרקע שיעודה חקלאי, ללא היתר. 15. לעניין האיזון ההולם בין הצורך לקיים את צרכי הרשות הציבורית לבין הצורך לשמור על זכויות הפרט, ראוי להפנות לרע"א 3527/96 ו- 4539/96 (צ'תקיס אקסלברד ואח' נ' מנהל מס רכוש - אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 398 - ה, וכן על דרך ההשוואה לאמור שם בעמ' 408 ו-ז, 409 - ה). הפרשנות התכליתית מורה, כי יש להגיע לאיזון הנכון בין קיום צרכי הרשות הציבורית לבין הצורך לשמור על צרכי הפרט. מה עוד שצרכיה של רשות ציבורית, לעיתים, זהים או קרובים מאוד לזהות לצרכים של פרטים רבים אחרים. אכן, אין לזלזל בזכות הקניין ובזכות חופש העיסוק, שהם כאמור, זכויות המעוגנות היום בחוקי יסוד, אולם, אין גם להתעלם מזכויותיהם של פרטים רבים אחרים, כי ימצא להם מקום קבורה, וכי יקיריהם הבאים לפקוד את בית הקברות ימצאו מקומות חניה, שאין בהם סיכון בטיחותי. באיזון המתאים, אין כל הצדקה לעכב עוד את הליכי אישור למתן תוקף לתכנית, אולם במקביל, יש לצפות לכך, שחב' קדישא תעמוד בהתחיבותה, תיזום הגשת תכנית לאישור גם לגבי החלקה שהיא עתידה להעביר לעותרים, וכן יש לצפות, כי הרשויות האחרות יתרמו את חלקן, ויפעלו במסגרת זמן סביר, לבדיקת התכניות והבקשות שיוגשו להם בקשר להסדרת זכויות העותרים בחלקה החדשה, ללא דיחוי ומתוך ערנות לכך, שיש לצמצם את מידת הפגיעה בזכויות היסוד של העותרים. לאור המאמצים שהשקיעה הועדה במהלך הדיונים לפניה, יש להניח שכך תפעל גם בעתיד. במקביל, כפי שחב' קדישא הודיעה, במידת האפשר, לא תפעל לביצוע ההפקעה, אלא בסמוך מאוד למועד בו יהיה צורך בהוצאתה לפועל של התכנית. שוב תוך הדגשה, שגם לאחר מתן תוקף לתכנית, יש ליישמה, תוך פגיעה מינימלית בזכויות העותרים. 16. יתר על כן, אם בסופו של דבר, לא יתקבלו ההיתרים הנדרשים והעותרים לא יבחרו בדרך של קבלת קרקע חלופית אחרת, אם בקרקע החלופית המוצעת ואם באזור המאושר לתעשיה ולמלאכה, הרי שיהיו זכאים לקבל את הפיצוי במסגרת הפקעה, ותעמוד להם זכותם לטעון לגובה הפיצוי ההולם את נסיבות הענין. לפיכך, אין בפני כל נימוק המצדיק התערבות בתוכנן של החלטות הועדה ובהפעלת שיקול הדעת, כפי שעשתה. כללי הצדק הטבעי - זכות הטיעון נשמרה בקפידה והעדר משוא פנים : 17. בחנתי גם את טענות העותרים לענין משוא פנים ופגיעה בזכות הטיעון, ויש לומר שלא רק שאין כל בסיס לטענות אלה, אלא שהועדה איפשרה לעותרים למצות במלואה את זכות הטיעון ואף נעשו מאמצים כנים, להביא את הצדדים לידי הסדר. די בעיון בהליכים שהיו בפני הועדה, כפי שפורטו בפסק-דין זה, כדי להדגיש את דרך פעולתה, ולדחות כל טענה של העותרים בענין זה. גם טענת העותרים למשוא פנים, אין לה כל בסיס. לא כל היכרות, אפילו היתה כזו, מצביעה על משוא פנים. ראוי גם להפנות בענין זה לסעיף 11 בהשלמת הסיכומים מטעם המשיבה מס' 3, שם הודגש כי "ההיכרות" עליה מרמזים העותרים מתיחסת להכרות שלפני 22 שנים. ב"כ המשיבה מס' 3 היה אמנם ראש עירית חדרה, אך סיים תפקיד זה לפני 22 שנים, ואם אמנם סברו העותרים שיש בהופעתו בפני יו"ר הועדה כדי להשפיע עליו, ראוי היה כי יעלו התנגדותם, באותו מועד. ההתנהגות בהווה ואופן ניהול ההליך, מצביעים כי הטענה של משוא פנים, לא הוכחה. מעמדה של העיריה כבעל דין: 18. עיון בעתירה מעלה, שלא היה כל מקום לצרף את העיריה כבעל דין בתיק. מתגובת העיריה עולה, כי העסק של העותרים המצוי בחלקה 72 נוהל ללא היתר, וכן ללא רישיון עסק, כלומר, בניגוד לחוק רישוי עסקים. העיריה שלחה לעותר התראות מספר ודרשה את סגירת העסק. למרות שהעותרים הגישו בקשה לשימוש חורג, מעולם לא השלימו את ההליכים הנדרשים לקבלת היתר. יתר על כן, העותרים, לטענת העיריה, אף הקימו מבנים על החלקה אשר לגביהם מעולם לא הוצא היתר בניה כדין, ונגד העותרים אף ננקט הליך פלילי בגין בניה ללא היתר, ובית המשפט אף הורה על הריסת המבנה (ת"פ 360/90 - כתב האישום וגזר הדין צורפו כנספחים ג' וד' לכתב התשובה מטעם העיריה). העיריה מעולם איפוא לא הסכימה בעבר להקמת בית עיסקם בסמוך לבית העלמין החדש, ובודאי שלא הסכימה לניהול עסק כזה, ללא קבלת כל ההיתרים הנדרשים. גם בהתייחס לבית העסק שמבקשים העותרים להקים באתר החדש, לא ניתן לחייב את העיריה לתת אישור לניהול עסק, בטרם הוגשה בקשה כדין, ככלל, ובודאי שלא ניתן לדון בבקשה כזו, בטרם הוגשו התכנית והתשריט המתוקנים המפרטים את מיקומו של העסק. לפיכך יש לדחות את העתירה גם כנגד העיריה, תוך הבהרה שמלכתחילה לא היה מקום לצרפה, לפחות לא כבעל-דין. התוצאה: 19. אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה, ומחייבת את העותרים, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין, בסכום של 3,000 ש"ח, לכל אחד מן המשיבים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. בניההתנגדות לתכניתבתי עלמין / בתי קברות