חתימה של דיירים על הסכם זכויות וחובות בבית משותף

פסק דין תביעה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של התדיינויות משפטיות ואחרות המתנהלות בין שכנים בבית משותף. אין לי אלא להצטרף לדעתם של שופטים שקדמו לי בנסיון להביא את המחלוקות לסיומן ולומר כי במעט רצון טוב ניתן היה לסיים את הסכסוך לפני תשע שנים או ליתר דיוק להמנע מלהגרר למחלוקות מיותרות. אלא שבעניננו מגלים הנתבעים נחישות להאבק עד טיפת הדיו האחרונה ולמרות דברי הכיבושין שהושמעו כלפיהם ע"י השופטים נ. עמית וע. צ'רניאק לא נאותו להגמיש את עמדותיהם. למרבה הצער גם התובע ובאת כוחו אטמו אוזניהם להצעות שנועדו לקצר את הדרך ולהביא את הסכסוך הנוכחי לסיומו ללא צורך בהתדיינויות ארוכות ועל כן נוסף ההליך שבפני לשורת הליכים הקודמים כשהוא מתמשך על פני מאות עמודי פרוטוקול ומוצגים. עוד יצוין כי לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים וטענותיהם אין אני יכולה להמנע מהמסקנה שאלמלא גישתם הקנטרנית של הנתבעים יכולים היו להגיע לתוצאה זהה לזו ש"הושגה" על ידם לאחר שנים של התנגדויות ומלחמות ע"י הידברות ונסיון כן לשתף פעולה עם התובע. מאחר ואין אני סבורה שיש יתרון כלשהו בהארכת הדיונים והטיעונים כאשר המחלוקות מצומצמות ומגובשות אסתפק בהתיחסות ענינית לשאלות הדרושות להכרעה בסכסוך. העובדות נתבעת 1 שגילה כיום 85 שנה הנה חוכרת לדורות ממינהל מקרקעי ישראל והמחזיקה של דירה בקומה א' בבנין ברח' הראל 10 בגבעתיים (להלן: "הבנין"). נתבעת 2 הנה בתה של נתבעת 1 ונתבע 3 חתנה. הבנין אשר נבנה בשנות החמישים הנו בן שתי קומות המחולקות לשתי דירות כ"א. בשנת 1961 חתמו דייריו של הבנין על הסכם בו נקבעו היחסים ההדדיים בקשר לזכויותיהם וחובותיהם בבית המשותף (מוצג 2 למוצגי התובע). על המסמך חתמו משפחת סטופניצקי, נתבעת 1 ובעלה המנוח, משפחת מונהייט ומשפחת בכרך שכולם המשיכו להתגורר במקום עד לאירועים נשוא הדיון. בסעיף 2 (א) להסכם הנ"ל נקבע כדלקמן: "מוסכם בזה כי כל חוכר של דירה הן בקומה א' והן בקומה ב', יהיה רשאי להוסיף בניה על שטח שלא יעלה על 25% משטח הקרקע שנשאר של חלקת הבית, לאחר שיקבל את הסכמת הקרן בכתב ומראש על תכנית תוספת הבניה ורשיון בניה מאת רשות בנין ערים המוסמכת - מבלי להזקק להסכמת יתר חוכרי הדירות בבית פרט להסכמה הניתנת בזה". ובהמשך נקבע כי אם חוכר של דירה בקומה א' ינצל זכותו לתוספת בניה, יהיה חייב לתכנן ולבצע את הבניה בצורה שתאפשר לחוכר הדירה בקומה ב' שמעליו להוסיף בניה על אותו שטח, כן חויב חוכר דירה בקומה ב' לתכנן ולבצע את תוספת הבניה באופן שיאפשר לחוכר בקומה שמתחתיו להוסיף בניה בדירתו במסגרת אותו שטח. בהסתמך על ההסכם הנ"ל והסכמתה של משפחת סטופניצקי שהתגוררה בקומה השניה הרחיבה נתבעת 1 את דירתה על ידי בנית חדר נוסף (ראה הסכם מיום 2.7.62 מוצג 10 למוצגי התובע). מאחר ומשפחת סטופניצקי לא היתה מעונינת בבניתו של חדר נוסף החליטו לעשות שימוש בגג החדר כבסיס למרפסת פתוחה עם מעקה על פי רשיון שניתן להם בשנת 1962 (מוצג 11). בחודש מרץ 1991 או סמוך לכך הציעה גב' חנה סטופנציקי ז"ל (להלן: "המוכרת") את דירתה המצויה, כאמור, לעיל בקומה ב' מעל דירת הנתבעת 1 למכירה. התובע פנה למר יצחק גיל בנה של המוכרת והחל לנהל עמו מו"מ לרכישת הדירה. במהלך המו"מ נאמר לו ע"י מר גיל כי לדירה שכללה אותה עת שני חדרים ומרפסת בשטח של 20 מטר יש זכויות בניה אשר יאפשרו את הרחבתה בכ- 30 מ"ר נוספים. הדירה מצאה חן בעיני התובע והוא היה מוכן לשלם את המחיר הגבוה שנדרש תמורתם בשל זכויות הבניה והמרפסת הפתוחה. אולם בטרם התקשר בחוזה, ערך התובע בירור אצל מהנדס העיר גבעתיים מר נקר ז"ל והתייעץ עם עורך דינו מר רוזנבוים ושניהם יעצו לו לקבל הסכמה בכתב מיתר הדיירים לבניית תוספת הבניה שתוכננה על ידו. בתאריך 4.3.91 חתמה נתבעת 1 על כתב התחיבות כלפי הגב' חנה סטופניצקי בזו הלשון: "הנני מסכימה כי הבעלים של זכויות החכירה בדירה בקומה ב' הנמצאת מעל דירתי והידועה כחלקה 316/4 בגוש 6160, יבנה תוספת או תוספות לדירה לפי שיקול דעתו הבלעדי ואני אחתום על כל מסמך שיידרש לשם קבלת היתרים לביצוע הבניה. ... האמור במכתבי זה הינו בלתי חוזר ואינו נותן לביטול" (מוצג 4 למוצגי התובע). על התחיבות דומה חתמה באותו תאריך גם הגב' בכרך שרה (מוצג 5), ואילו מר מונהייט הסתפק בהסכמה בעל פה. בהסתמך על התחיבויות אלה נחתם בתאריך 5.3.91 ההסכם ת/ 5(א) למכירת דירת סטופניצקי לאמו של התובע גב' רחל מזרחי תמורת 145,000 דולר. באותו מעמד שולמו למוכרת 70,000 שקל (ת/ 5(ב)) ובתאריך 6.3.91 112,000 ש"ח נוספים סה"כ 90,000 דולר. מנימוקים השמורים עמו החליט התובע להתקשר בעיסקה בעצמו ולא באמצעות אמו ובתאריך 10.3.91 בוטל ההסכם בין המוכרת לגב' רחל מזרחי (ת/ 5(ז)) ונחתם ההסכם מוצג 1 בתיק המוצגים של התובע. בין מועד חתימתה של נתבעת 1 על המסמך מוצג 4 (להלן: "ההסכמה") לבין חתימת החוזה בתאריך 10.3.91 נודע לנתבעים 3-2 על דבר החתימה ולאחר שערכו בירורים באשר לתוכן המסמך שלח בא כוחם עו"ד נפתלי מיכאלי בתאריך 10.3.91 מכתב למוכרת ולעו"ד רוזנבוים בו הודיע כי ההסכמה עליה חתמה נתבעת 1 בטלה ומבוטלת משום שהוצאה ממנה במרמה (נ10/(א)). המכתב התקבל במשרדו של עו"ד רוזנבוים באמצעות הפקסימיליה בתאריך 10.3.91 שעה 16:19. בתאריך 29.4.91 הגיש התובע בקשה להיתר בניה (מוצג 14) לתוספת שטח של 32.45 מ"ר ובתאריך 20.6.91 הוגשה בשמה של נתבעת 1 התנגדות לבקשתו של התובע למתן היתר בניה (מוצג 23). התנגדות זו היתה הראשונה בסדרה של התנגדויות ועררים שהוגשו ע"י הנתבעים 3-2 בשם נתבעת 1 לועדה המקומית ולועדה המחוזית לתכנון ובניה. הנתבעים לא הסתפקו בהתנגדויות הנ"ל ובתאריך 7.9.91 הוגשה על ידם תביעה לבית משפט השלום בת"א למתן צו מניעה שיאסור על התובע לבנות כל תוספת אשר תחרוג מעבר לקירות הבנין הקיים. (מוצג 15). לאחר שהסתיימו הדיונים בביהמ"ש (התביעה נדחתה והתובעים - הנתבעים בפני - חויבו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח) ונדונו כל התנגדויות הנתבעים ניתן לתובע בתאריך 19.7.94 היתר לבניית תוספת בשטח של 29.5 מ"ר דהיינו, 3.40 מ"ר פחות מאשר על פי התוכנית הראשונה. התביעה שבפני הוגשה מאחר ולטענת התובע נגרמו לו נזקים כבדים בשל התנגדויותיהם חסרות הבסיס של הנתבעים אשר עיכבו את הבניה בשלוש ורבע שנים. המחלוקות (א) האם הפרה נתבעת 1 את התחיבותה להסכים לבניה? (ב) האם פעלו הנתבעים כדין בעת שהגישו התנגדויותיהם? (ג) האם מעשיהם של הנתבעים מקימים לתובע עילת תביעה? (ד) גובה הנזק. תוקפה של ההתחיבות - מוצג 4 הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שנתבעת 1 חתמה על ההסכמה, אלא שלטענתם החתימה הוצאה ממנה במרמה תוך ניצול גילה הקשיש ומגבלותיה. לגרסתם בעת שהתבקשה לחתום על המסמך הוצג בפניה מצג לפיו היא חותמת על הסכמה לבניה מעל תוספת הבניה שנבנתה על ידה והועלמה ממנה העובדה שמדובר בהסכמה גורפת ובלתי מוגבלת. מאחר ונתבעת 1 לא היתה מסוגלת לקרוא את המסמך בעצמה בשל ניתוח קטרקט שעברה האמינה לדברי מר גיל וחתמה על המסמך. כעבור יומיים סיפרה לבתה וחתנה על הסכמתה והללו ביקשו לראות את המסמך. בתאריך 10.3.91 בשעות הבוקר עלה בידם סוף סוף ליצור קשר עם עו"ד רוזנבוים אשר העביר להם העתק של המסמך בשעה 14:19 ונתבע 3 הבהיר לו מיד שאין להסכמה זו כל תוקף, וכשעתיים לאחר מכן הועבר אליו מכתבו של עו"ד מיכאלי. לאור האמור לעיל טוענים הנתבעים כי יש לבטל ההסכם שהושג תוך הטעייתה של נתבעת 1. מאידך גיסא טוען התובע כי הנתבעת 1 חתמה על ההתחיבות בהסכמה לאחר שקראה את המסמך והבינה את תוכנו ורק לאחר שנודע לנתבעים 3-2 על הסכמתה החליטו לגרום להפרת התחיבותה תוך הסתמכות על טענות שאינן אמת. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים בסוגיה זו החלטתי להעדיף את גרסת התובע על זו של הנתבעים. ראשית יצוין כי הנתבעים נמנעו באופן עיקבי ושיטתי מהצגת ראיות קבילות להוכחת גרסתם באשר למצבה הגופני והנפשי של נתבעת 1. למרות שמרגע שהחליטו לתקוף את ההתחיבות חזרו הנתבעים וטענו כי הנתבעת 1 לא היתה מסוגלת לקרוא את המסמך לא מצאו לנכון להגיש תעודה רפואית ערוכה כדין או לזמן לעדות רופא אשר יוכל לאשר גרסה זו. ואין מדובר במשגה מקרי או בהשמטה מחמת טעות. כבר בישיבת קדם המשפט שהתקימה בתאריך 12.3.97 הודיעה עו"ד רענני כי תתנגד להגשת כל ראיה המתיחסת למצבה הרפואי של נתבעת 1 מכיוון שלא צורפה תעודה רפואית לכתב ההגנה. על התנגדותה זו חזרה גם בתאריך 30.11.97 ובהמשך לאותה התנגדות ניתנה על ידי החלטה בתאריך 21.1.98 בה הפניתי את תשומת לבם של הנתבעים לכללים שנקבעו בפקודת הראיות ובתקנות סדר הדין האזרחי להוכחת טענות שברפואה והדגשתי כי: "אין הצדדים רשאים לעשות דין לעצמם בענין זה בעיקר לאחר שתשומת לבם הופנתה לכך שכתב ההגנה לוקה בחסר". אם רצו הנתבעים להוכיח ענין שברפואה היה עליהם להגיש בקשה להארכת מועד לצירופה של חוות דעת ערוכה כדין, או תעודת רופא. אולם הם העדיפו לצרף מסמכים שאינם עונים על דרישת התקנות לתיק המוצגים. למרות ההחלטה שלא לאפשר הגשת המסמכים, לא נקטו הנתבעים בצעד כלשהו להשלמת החסר ולאחר שהמסמכים הבלתי קבילים שצורפו לתצהירי העדות הראשית לא התקבלו המשיכו בשיטתם גם בסיכומים להם צרפו החלטה חלקית של בית המשפט למשפחה ממנה משתמע כביכול שהנתבעת 1 הוכרזה כפסולת דין וחזרו והפנו למסמכים שצורפו על ידם לפרטים הנוספים שהוגשו בקדם המשפט אך לא הוגשו כראיה בתיק. לאור העובדה שהנתבעים ניהלו את הגנתם בלהט רב, כשהם מציגים חוות דעת מקצועיות בנושא הבניה חזקה עליהם שלא היו נמנעים מהצגת ראיות כה חשובות אילו סברו שיש בהן כדי לקדם את ענינם. משנמנעו לעשות כן המסקנה המתבקשת היא שהראיות שנמנעו מהצגתן היה בהן כדי להזיק לטיעוניהם ולתמוך בגרסת הצד שכנגד. ראה לענין זה ע.א. 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ פד"י לד(1) 301, 305 וכן ע.פ. 437/82 סלומון אבו נ' מ.י., פד"י לז(2) 85, 97-98, שם נקבע: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה". עוד אציין כי נספח 1 לסיכומי נתבעים שכמו מרבית הנספחים האחרים הוגש שלא כדין אין בו כדי לתמוך בגרסתם למרות היותו החלטה שיפוטית וזאת מן הטעם שכל אותם מסמכים המתיחסים למצבה של נתבעת 1 ואשר שימשו בסיס להחלטה לא הוגשו כך שנמנע מבית המשפט המידע באשר למועד בו החלה הנתבעת לסבול מהמחלות אשר בסופו של דבר הביאו להחלטה דנן. ומובן כי למועד בו החלה הנתבעת לסבול מהמחלות הנטענות יש חשיבות רבה מכיוון שהאירועים נשוא התביעה שבפני התרחשו לפני עשר שנים וסביר להניח שמצבה של הנתבעת בשנת 1991 לא היה זהה למצבה כיום. חזקה היא שכל אדם כשר לביצוע פעולות משפטיות אלא אם כן הוכח היפוכו של דבר כפי שנקבע גם בע.א. 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פד"י מח(3) 705 (בעמ' 716): "חזקה היא שאדם כשר לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - והכופר בכשרות זו עליו הראיה". ונראה כי כבר בשלב זה רשאית אני לדחות את גרסת הנתבעים, שלא הוכחה, לפיה הנתבעת 1 לא היתה מסוגלת להבין על מה חתמה. אולם מעבר לניתוח הפורמלי המפורט לעיל גרסתו של התובע נתמכת בראיות חיצוניות אוביקטיביות בעוד שגרסתם של הנתבעים בסוגיה זו הנה עדות יחידה נטולת כל חיזוק ראייתי. על פי עדותו של מר יצחק גיל, הוכן על ידו כתב ההתחיבות לבקשת התובע בהתיעצות עם עורך דין. עובר להחתמת הנתבעת 1 על המסמך פנה אליה העד גיל וביקש את הסכמתה לתוספת הבניה ולאחר שהביעה הסכמתה בעל פה נמסר לה המסמך לחתימה, כיוון שביקשה שהות לעיין בו הושאר המסמך בידה עד ליום המחרת. למחרת הצטרף התובע למר גיל ושניהם באו לדירתה של נתבעת 1 שם נכח אדם נוסף שהוצג על ידה כחברה לחיים ששמו ברוך סוכובולסקי. בנוכחותם קרא מר סוכובולסקי את המסמך בענין רב ומסר אותו לנתבעת לחתימה. לא מצאתי בתצהיריהם של נתבעים 3-2 כל התיחסות למעמדו של אותו אדם ולכושרו לבצע את הפעולות שנטען בי ביצע. כן הוצגה על ידי התובע התחיבות עליה חתם באותו מעמד על פי דרישתה של נתבעת 1 ולפיה קיבל עליו לשאת בכל הוצאות החלפתו של גג הרעפים מבלי לדרוש את השתתפותה של נתבעת 1 (מוצג 3). כלום יעלה על הדעת שאשה מוגבלת כפי שמנסים לתאר נתבעים 3-2 את נתבעת 1 היתה עומדת על זכויותיה ודורשת התחיבות כגון זו בתמורה להסכמתה. יתרה מכך, דרישה זו מהווה חיזוק לגרסת התובע לפיה נתבעת 1 לא היתה מוכנה לחתום על המסמך ללא תמורה וסביר להניח שאם הבינה שביכולתה לקבל תמורה עבור הסכמתה הבינה גם את תוכן ההסכמה. כן הוצג על ידי התובע פרוטוקול עדותה של נתבעת 1 בפני כב' השופטת צ'רניאק מיום 6.7.94 בה אישרה שהיא יודעת לקרוא עברית והוסיפה: "אני עובדת באילן ובועד למען החייל ולפעמים .... לסרטן (צ"ל למלחמה בסרטן - ש.ד.). הכל אני עושה בהתנדבות 40 שנה" נסיונו של נתבע 3 לטעון בעדותו בפני שהנתבעת התכוונה לפעילות בה עסקה 10 שנים קודם לכן לא יצלח מאחר וחזקה על השופטת שהיתה מבחינה כי לפניה אשה אשר אינה מבחינה בין עבר להווה. סבורני כי לא ניתן ליחס לנתבעת 1 שהיתה מסוגלת למסור עדות רצופה והגיונית בשנת 1994 חוסר הבנה כפי שמנסים ליחס לה נתבעים 3-2. גם אם בוחנים את ההתרחשות על פי הגיונם של דברים אין זה סביר שהתובע יכנס לעיסקה של רכישת דירה בהסתמך על התחיבות שהוא יודע שהושגה בנסיבות המתוארות על ידי הנתבעים. אילו ידע או חשב שנתבעת 1 אינה מסכימה להרחבה שהוא מבקש או שהוצג לה מצג שווא סביר להניח שלא היה מסתבך בהרפתקאה זו ומחפש דירה אחרת נטולת בעיות. מכל הנימוקים שפורטו על ידי לעיל החלטתי להעדיף את גרסת התובע על זו של הנתבעים באשר לנסיבות החתימה על מוצג 4 ואני קובעת שנתבעת 1 היתה מודעת היטב להיקף הסכמתה ורק לאחר התערבותם של בתה וחתנה חזרה בה ממנה. מעבר לדרוש אציין כי גם על פי ההתחיבות משנת 1962 (מוצג 2) מנועה היתה הנתבעת מלהתנגד לבקשת התובע מאחר שהמסמך מהווה הסכמה מראש להרחבת הדירה בקומה ב' בכפוף לכך שתוספת הבניה תבוצע באופן שיאפשר גם לחוכר בקומה א' להרחיב דירתו במסגרת אותו שטח. אין בהסכם זה חיוב לפיו הדייר בקומה השניה יבצע הרחבה רק בתוואי של קומה א' או להיפך אלא רק לכך שיאפשר למי שירצה בכך לבנות באותו שטח. מאחר שנתבעת 1 נהנתה מתניות ההסכם הנ"ל נסיונה למנוע מהתובע שימוש בזכויות המוענקות לו על פי אותו הסכם מהווה התנהגות בחוסר תום לב שאינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). עוד טוענים הנתבעים כי במועד בו חתם התובע על החוזה מוצג 1, 10.3.91, היה עורך דינו מודע להתנגדותם ועל כן היה עליו להמנע מלהתקשר בחוזה ובכך יכול היה לחסוך לעצמו את הנזקים הנטענים. גם טענה זו דינה להדחות מאחר שהוכח כי בתאריך 5.3.91 נכרת חוזה בין המוכרת לאמו של התובע ובמסגרתו שולמו כ90,000- דולר לפני ה10.3.91-, כך שנסיגה בשלב זה היתה כרוכה בהסתכנות בתביעה בשל הפרת חוזה עם המוכרת ובמקביל עם רוכשי דירתו הקודמת. מה גם שבשעה בה, לגרסתם, הודיעו הנתבעים על התנגדותם כבר נחתם החוזה בין המוכרת לתובע ולא ניתן היה עוד לסגת מההתחייבויות שקיבל עליו התובע. ההתנגדויות בסעיף 7 לתצהירה נ/ 9 טוענת נתבעת 2: "אקדים ואומר כי כל פעולותינו נשוא תביעה זו נעשו כדין, על מנת לסכל בניית תוספות בניה חורגות, שביקש התובע לבנות שלא כדין בדירתו. התנגדותנו לתוכניות שהגיש התובע, אשר עליהן הוא מבסס את תביעתו, הוגשו לועדות התכנון והבניה מפני שתוספות הבניה שביקש היו בלתי חוקיות ועלולות היו לפגוע קשות בזכויותיה של אמי, לפגוע באיכות חייה ולהוריד את ערך דירתה. עמדתנו זו התקבלה על דעת הועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז ת"א". אלא שבסופו של יום לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות הסתבר כי ההפרש בין התוכנית המוצעת לתוכנית שאושרה בסופו של דבר הנו פחות מ- 3.4 מ"ר כשעיקר ההפחתה נבע מכך שהתובע העדיף שלא לנצל את זכותו לבקש אישור לחריגה של 10% בקו הבנין. בקשה שהיתה כרוכה בפרסום והיה צפוי שתגרור בעקבותיה התנגדויות נוספות ודיונים שעלולים היו להמשך חודשים רבים ועל כן העדיף להסתפק באישור שניתן לו ולהתחיל בבניה. בעדותו בפני ניסה מר זכאי לפזר מסך ערפל וליצור רושם לפיו למרות הפער הקטן בשטח מדובר בשינוי מהותי אולם בחקירתו הנגדית הופרכו טענותיו אחת לאחת והוכח שמרבית התנגדויותיהם של הנתבעים נדחו. (עמ' 169-164). את עיקר מאמציהם כנגד תוכניותיו של התובע הפנו הנתבעים נגד בקשתו להשאיר את המרפסת בלתי מקורה. אולם דרישתם נדחתה והותר לתובע להותיר את המרפסת במצבה ולא לבנות בחפיפה לבנית הנתבעת 1. גם נסיונם של הנתבעים להסיט את תשומת הלב לשאלה האם המרפסת נכללה בסופו של דבר באחוזי הבניה אם לא, לא יצלח מאחר שאין אנו עוסקים בשאלות תאורטיות אלא בטענות ממשיות על פגיעה באיכות חיים ומיטרדים שכביכול נגרמים לנתבעת 1 בשל הבניה. אם בסופו של דבר אושרה הבניה בנימוק זה או אחר אישור זה מפריך את הגרסה לפיה ההיתר שהתבקש היה בלתי חוקי והיווה מטרד. גם התנגדותם של הנתבעים לכך שהתובע יבנה על גבי עמודים נדחתה (מוצג 23 ועמ' 165 לפרוטוקול) כשם שנדחתה טענתם שהבניה בקו שהוצע ע"י התובע יכער את החזיתות. בנסיבות אלה החליטו הנתבעים לבצע תפנית ולטעון כי התנגדותם נבעה מרצונם לקבל היתר לבניה מקבילה. אלא שעמדה חדשה זו עומדת בסתירה להתנגדויות ולעררים שהוגשו על ידם בהם טענו כי הבניה תגרום למניעת אור מדירתה של נתבעת 1, הקטנת שטח החצר לגינה, יצירת מפגע והזנחה, כיעור חזיתות פגיעה באיוורור הדירה ופגיעה בערך הנכס, (מוצג 23). בהתנגדות זו הגדילו הנתבעים לעשות כאשר ניסו להטעות את הועדה ע"י הצגה בלתי מדויקת של העובדות ובסעיף המתיחס למרפסת הפתוחה נטען על ידם: "מר מזרחי רוצה להשתמש בגג של תוספת הבניה של דירתנו על מנת להקים עליו מרפסת פתוחה. ולא להקים עליה חדר מגורים כפי שהיה מוסכם. בזמנו, כאשר בנינו את התוספת, היה ברור לנו על פי ההסכם עם השכנים שמעלינו, שבעתיד אף הם יקימו עליה חדר, עד להקמת החדר הוסכם בינינו כי הגג יישאר ללא שימוש וכי אנו נתחזק אותו (זיפות סיוד וכו') ע"י מעבר דרך דירתם. עד היום לא ניצלו השכנים את זכותם לבנות את החדר, ולא השתמשו בגג". אין לי אלא להביע תמיהה כיצד זה נשתכחה מהנתבעים העובדה שעל גג החדר בנתה משפחת סטופניצקי מרפסת עם מעקה בשנת 1963 ונראה כי אין מדובר בטעות מקרית אלא בנסיון להטעות ולמנוע בכל מחיר שימוש במרפסת ע"י התובע. חוששני שאי דיוקים אלה מאפיינים גם את יתר טעוניהם של הנתבעים. במשך כל התקופה בה נאבקו הנתבעים בכל האמצעים העומדים לרשותם נגד מתן היתר לתובע לא הציגו ולו פעם אחת תכנית בניה ולא הגישו בקשה להיתר. כיצד אם כן ידעו שלא יוכלו לקבל רשיון זהה לזה שמבקש התובע? יתרה מכך, השופט עמית שדן בבקשה לצו מניעה זמני, והשופטת צ'רניאק אשר דנה בתיק העיקרי הציעו לנתבעים מספר פעמים להזמין תכנית משותפת שתאפשר לשני הצדדים להרחיב את דירותיהם והצעותיהם נדחו. רק כאשר הבינו שנכשלו במאמציהם למנוע מהתובע להרחיב את דירתו על פי התכנית שהגיש, החליטו להעלות טענה חדשה לפיה הם מבקשים לקבל היתר זהה ונראה כי בכך ניסו להמשיך ולעכב את מתן ההיתר לתובע, על ידי נקיטת סחבת בהגשת תכנית ואישורה (מוצג 48), אולם גם תקוותם זו נכזבה, ובתאריך 23.3.94 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (מוצג 91) שאם בתוך חודשיים ימים לא יגיעו הצדדים להגשת תכנית מוסכמת משותפת המאפשרת את הבניה לשתי הקומות, תקבע הוועדה המחוזית את אופן ההרחבה ומכיוון שתכנית משותפת לא הוגשה, נסללה סוף סוף הדרך למתן האישור המיוחל לתובע. מן המקובץ עולה כי בתום מסכת ההתנגדויות והדיונים האינסופיים עלה בידי התובע לקבל היתר על פי התכנית שהוגשה על ידו בסטיה של 3.4 מ"ר לאחר שנדחו מרבית השגותיהם של הנתבעים. עובדה זו מוכיחה את טענתו לפיה התנגדותם של הנתבעים מהווה המשך ישיר להפרת החוזה שנחתם ע"י נתבעת 1 ונועדה למנוע ממנו הרחבת דירתו ולאלצו לבנות על פי תכתיביהם. עילות התביעה באשר לנתבעת 1 - הוכח כי התכחשותה להסכם שנחתם על ידה היתה שלא כדין וחזרתה מההסכם מהווה הפרת חוזה. הפרה זו מצאה את ביטויה בהתנגדויות סרק שהוגשו לוועדות התכנון והבניה אשר נדחו רובן ככולן. הפרה זו מזכה את התובע בפיצויים בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממנה. נתבעים 2-3 כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני, נתבעים 2-3 היו הרוח החיה מאחורי נתבעת 1 והם אלה שהניעו אותה להפר את החוזה ולפעול נגד אישור תכניתו של התובע. הנתבעים 2-3 חתמו על חלק מההתנגדויות והמכתבים שנשלחו בשמה של נתבעת 1 והופיעו בפני ועדות התכנון והבניה. מעשיהם אלה מהווים עוולה של גרם הפרת חוזה כמפורט בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובשל כך הם עשויים לחוב בפיצויים בשל נזק ממון שנגרם לתובע. המעשים המתוארים לעיל מהווים גם רשלנות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו רשלנות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנות נזק לזולתו עושה עוולה". נכון אמנם כי במרבית המקרים בהם הוטלה אחריות על מזיק בשל עוולת הרשלנות פעל המעוול בחוסר זהירות אולם יהא זה בלתי סביר כי בשל העובדה שמעשיהם של הנתבעים נעשו בזדון יופטרו מאחריות על אף שעשו מעשים שאדם סביר ונבון לא היה עושה. ראה לענין זה דברי כב' השופטת א. פרוקצ'יה בת.א. (ירושלים) 709/95 צלאח חסן עבד אלרחמן נ' מדינת ישראל: "ישנו יסוד למחשבה כי אחריות ברשלנות כוללת בתוכה גם גרימת נזק בזדון, ואף התנהגות מכוונת וזדונית תוכל להיכלל במסגרת עוולת הרשלנות בנסיבות מתאימות (ראה טדסקי דיני נזיקין מהד' 2, עמ' 89, 102, 306; ע.א. 413/64 אברהמי נ' עירית ת"א-יפו, פד"י יט(1) 114, 119; רובינשטיין, פרידמן 'אחריות עובדי ציבור בנזיקין' הפרקליט כא עמ' 74, 61, 66-67, 5 אולם ראה מנגד גישתו של פרופ' טדסקי 'נזקי גוף ללא שימוש בכח והרשלנות הזדונית' הפרקליט כ"ג עמ' 170, 180). בנסיבות אלה, ביצעו חיילי צה"ל שהיו מעורבים בהכאתו של התובע, מעשה עוולה אזרחית שניתן לשבצה במסגרת עוולת הרשלנות". בעת הגשת ההתנגדויות, אשר כללו בחלקן עובדות שאינן נכונות, ידעו הנתבעים שבמעשיהם אלה הם מעכבים מתן היתר בניה לתובע וגורמים לו נזק ממון ונזק שאינו ממוני, אולם למרות זאת בחרו להמשיך בנסיונותיהם לעכב מתן ההיתר. אשר על כן, אני קובעת שהנתבעים ביצעו עוולה של רשלנות. הנזק התובע ומשפחתו ביקשו לשפר את תנאי מגוריהם על ידי הרחבת דירתם ובמשך למעלה משלוש שנים נמנע מהם הדבר. כתוצאה מהעיכוב נגרמו לתובע ולבני משפחתו עגמת נפש וצער, הן בשל תנאי הצפיפות בהם נאלצו להתגורר והן בשל המתח שהיה כרוך בהליכים. יתרה מכך, הדירה בה התגוררו היתה דירה ישנה שהוקמה בשנות ה50- ונעדרה תנאים מינימליים המקובלים כיום. בשל הצער שגרמו לתובע תנאי המגורים המתוארים לעיל ועגמת הנפש שהיתה כרוכה במאבקים אליהם נגרר, אני פוסקת לו פיצוי בסך 50,000 ש"ח. הפסד זמן התובע עסק במשך שלוש שנים בנסיון לקבלת היתר. פנה חדשות ובקרים לוועדות התכנון, הופיע בפניהן, כתב, השיב לעררים והגיש בקשות. עיסוק זה היה כרוך בהפסד זמן רב. עיינתי בתחשיביו של התובע ואני סבורה שבדיעבד קשה לערוך חישוב אריתמטי של השעות שהוקדשו לטיפול בקבלת ההיתר. אשר על כן, אסתפק בהערכה בלבד ואני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי בסך 15,000 ש"ח. ראה לענין זה ע.א. 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה(2) 800. תוספת עלויות הבניה על פי האמור בחוות דעתו של מר צבי וינלס (ת6/) חלה עליה של 44% במדד התשומות לבניה ממועד הגשת הבקשה הראשונה ועד לקבלת הרשיון. לטענת ב"כ התובע על הנתבעים מוטל לפצותו בשל עליית המדד הנ"ל. מנגד גורסים הנתבעים שבתקופה הרלבנטית חלה עליה תלולה של מדד המחירים לצרכן ששיעורה גבוה מזה של עליית מחירי התשומות ועל כן, לטענתם, אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו. דין טענה זו להדחות. אילו התאפשר לתובע לבנות בשנת 1991 לא היה נחשף לעליית המדד או לעליית מדד התשומות לבניה ובשל העיכוב שנגרם לו עקב מעשיהם של הנתבעים נאלץ לשלם סכומים גבוהים יותר תמורת הבניה. על פי תחשיב המומחה וינלס הפרש המחירים מסתכם ב69,773- ש"ח. אולם מכיוון שהתובע העריך נזק זה ב42,120- ש"ח וביהמ"ש אינו רשאי לפסוק סכום העולה על האמור בכתב התביעה, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע בשל ראש נזק זה 42,120 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן יפצו הנתבעים את התובע בשל ההוצאות המיותרות שנגרמו לו בהגשת תכניות חדשות, אולם מהסכום שהוצא אני מנכה 1,000 ש"ח מכיוון שגם אלמלא התנגדות הנתבעים היה על התובע לתקן חלק מהתכניות (סה"כ 3,095 ש"ח). אין אני סבורה שהתובע זכאי לפיצוי בשל הפחתת שטח הבניה שאושר לו מאחר שההפחתה נעשתה ע"י הוועדות לתכנון ובניה על פי דין. באשר לצורך לבנות ממ"ד אין התובע זכאי לפיצוי כיוון שהקמתו של אלמנט שנועד להגנה אינו מהווה נזק. לאחר שבחנתי את צילומי הבית וסביבתו, לא שוכנעתי שנגרם לתובע נזק בשל פגיעה בעיצוב ארכיטקטוני. לסיכום הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים כדלקמן: 1) 50,000 ש"ח בגין הנזק הבלתי ממוני. 2) 15,000 ש"ח בגין הפסד זמן. 3) 42,120 ש"ח - פיצוי בשל התייקרות. 4) 3,095 ש"ח - תיקון התכנית. פריטים 1-2 ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד. פריטים 3-4 ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה. כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הסתפקתי בפסיקתי שכ"ט צנוע יחסית לאור התארכות הדיונים שנגרמה בחלקה גם בשל דרך ניהול המשפט ע"י התובע כמפורט בפרוטוקול. חוזהבתים משותפיםמסמכיםמקרקעיןחוב