פסק דין י. גריל, שופט: א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א. שאנן) מיום 25.9.98 בתיק ת.א. 5855/93 לפיו נדחתה תביעתה של המערערת להחזר אגרת סלילת כבישים ומדרכות שהיא שילמה למשיבות, ע"ס 436,772 ש"ח. עפ"י כתב התביעה המתוקן מיום 10.7.94 נאלצה המערערת, שהיא חברה קבלנית לבניית בתים, לשלם למשיבות את ההיטל שנדרש ממנה לסלילת כבישים ומדרכות, ואף נאלצה לבצע לבדה, ועל חשבונה, עבודות הרחבת הכביש וסלילת המדרכה, והכל כתנאי להיתר בניה, לבנין שהקימה המערערת ברח' א. צ. גרינברג. במסמך מיום 2.8.88 אישרה המערערת כי לאחר מו"מ בפשרה היא מתחייבת לשלם היטל כבישים עבור רח' גרינברג, ולהשלים את הפיתוח של רח' בן-יעקב ושבילי המדרגות הגובלים במגרש 221, וכי לא תהיינה לה כל תביעות או דרישות בגין התחייבות זו (נספח ב' לתביעה המתוקנת). המערערת שילמה ביום 2.8.88 למשיבות את הסכום של 190,868 ש"ח, בנוסף לתשלום קודם שביצע הבעלים של הנכס ביום 23.6.87 בסך 51,425 ש"ח. בשולי פקודת הגביה ציין מנהל המערערת: "אני משלם מתוך מחאה ושוקל לערער על הסכום הזה" וזאת ביום 4.8.88 (נספח ג' לתביעה המתוקנת). בהמשך שיגר בא-כחה דאז של המערערת שורת מכתבים לעיריה בהבהירו עמדת מרשתו שהחיוב ששילמה המערערת אינו עומד בכל יחס למחירים המקובלים לסלילת כבישים ומדרכות: מכתבים מיום 7.9.88, 23.9.88, 19.10.88, 12.4.89, 12.11.90, המצורפים לכתב התביעה. ב. המערערת מתבססת על כתב כמויות של קבלן השלד אינג' ב. פייביש מיום 20.2.89, (נספח ט' לתביעה), המעריך את העלות לסלילת חצי רוחב כביש, מדרכה ומערכת ניקוז לאורך המגרש ב30,475- ש"ח, המשקף את המחיר הריאלי ליום ביצוע התשלומים. תמצית טענת המערערת היא כי היא נאלצה לשלם למשיבות סכומים שאינם מגיעים ממנה ובלבד שתקבל את היתר הבניה, וכי נעשה כלפיה מעשה גזל וניצול בלתי הוגן. ג. בהגנתן המתוקנת מיום 4.8.94 טענו המשיבות שאין למערערת עילת תביעה ואף אין יריבות כלפי המשיבות. הסכום שנדרש היה, לטענת המשיבות, כדין. 51,925 ש"ח שולמו ע"י הבעלים של הקרקע ולא ע"י המערערת. הסכום של 190,868 ש"ח, שהוא הסכום אותו שילמה המערערת, חושב לפי 68.67 ש"ח למ"ר לגבי שטח של 2,779.50 מ"ר. לדעת המשיבות הסכום לא שולם תחת מחאה אלא לאחר מו"מ ממושך שהתנהל עם העיריה, והמסמך מיום 2.8.88 (נספח ב' לתביעה) משקף את הפשרה בין הצדדים. ד. כב' השופט קמא העמיד, בהסכמת הצדדים, לדיון שאלה מקדמית אחת והיא האם אין מקום, לאור מכתב המערערת לעירית חיפה מיום 2.8.88 (נספח ב' לתביעה המתוקנת) לדחות את התביעה על הסף. המערערת הגישה את תצהירו של מנהלה מר משה כהן שטען, בין היתר, כי פנה לפקידי העיריה לבטל את דרישתם לתשלום הסך של 190,868 ש"ח, ביודעו שהבעלים של המגרש כבר שילם בגין השתתפות בסלילת כבישים והרחבתם, וכן עשה זאת משום שידע שהסכום שנדרש ממנו מופרז ביחס לעלויות המקובלות בגין היטלים אלה, אך נתקל בסירוב. עיכוב במתן היתר בניה על המגרש היה גורם למערערת הפסד כספי כבד הואיל ומדובר במגרש בעלות של כשלושה מיליון דולר, ולכן נאלץ מנהל המערערת לשלם את מה שהעיריה דרשה ממנו, תוך מחאה. לדבריו הוא הוכרח בפגישה עם פקיד העיריה לחתום על מסמך לפיו הוא מכיר בסכום ומוותר על תביעה ו/או דרישה נגד העיריה, וזאת בגין הלחץ הכבד שהופעל עליו לאור הנזקים הכספים הכבדים שעלולים היו להיגרם מחמת אי קבלת היתר (סעיפים 7-10 בתצהירו). לדברי מנהל המערערת, ההיטל ששילם מופרז, ואילו הסכום הריאלי צריך היה להיות 30,475 ש"ח, לפי הערכת קבלן השלד מר פייביש, וכן כעולה מחוות דעת ד"ר ש. זלינגר שהוכן על פי הזמנת עירית חיפה בכל הנוגע לעלות מערכות תשתית בשכונות מגורים בחיפה, ומצורף גם הוא לתצהיר מר כהן. ה. מטעם המשיבות הוגש תצהיר עדותו של ראש ענף מיפוי והערכות בעיריה מר אלי וייס המציין כי ההיטל ששילמה המערערת חושב באוגוסט 1988 לפי 68.67 ש"ח למ"ר X 2,790.50 מ"ר. מבקש היתר הבניה היה צריך לשלם למעשה בגין אגרות והיטלים שונים סכום של 349,348 ש"ח, אך מתוכו חוייבה המערערת רק ב190,868- ש"ח, ובגין היטל סלילה עבור בנין ברחוב אחד בלבד (עיינו: פקודת הגביה מיום 2.8.88 נספח י"ב לתצהיר מר וייס). לפי נספח י"ג לתצהיר מר וייס, מיום 2.8.88, התחייבה המערערת לשלם את ההיטל בגין רח' גרינברג, ואילו לגבי רח' בן-יעקב ושבילי המדרגות הגובלים במגרש 221 התחייבה המערערת להשלים את הפיתוח בעצמה, בהתאם לדרישות מהנדס העיר, וכן וויתרה על כל תביעה או דרישה. לטענת המצהיר מטעם העיריה מר וייס, הגיע מנהל המערערת מר משה כהן להסדר תשלומים עם העיריה, ולא מחה בגין התשלום, לא בזמן התשלום, ולא בזמן הסדר התשלומים, שלאחריהם ניתן למערערת היתר בניה, ופקידי העיריה הבינו כי חילוקי הדעות סולקו. לטענת מר וייס החלו יותר מאוחר נסיונות סרק של המערערת לבקש החזר ההיטל. לטענת מר וייס הערכתו של אינג' פייביש עליו מתבססת המערערת מוטעית ומטעה ומתייחסת לחלק זעיר בלבד של עבודות הסלילה. לטענת מר וייס אינג' פייביש הוא קבלן שלד, אך לא קבלן כבישים, ואילו הדו"ח של ד"ר ש. זלינגר הוא בלתי גמור ובלתי מאושר ע"י ד"ר זלינגר, ולמעשה זו טיוטה בלבד. לפי חישובו של המצהיר מר וייס גם לפי הדו"ח של ד"ר זלינגר אמור החשבון שעל המערערת לשלם בגין המגרש נשוא הדיון להסתכם ב212,602- ש"ח (הרבה יותר מאשר לפי הערכת פייביש) וזאת לפי חישוב סכום של 77.31 ש"ח למ"ר קרקע באזור הררי. ו. המצהירים לא נחקרו על תצהיריהם. בקדם המשפט מיום 27.10.96 הציע בימ"ש קמא לב"כ המערערת לשקול מחיקת התביעה על יסוד הסיכום שבין המערערת למשיבים לפי המכתב מיום 2.8.88 המהווה ויתור של התביעה. לדעת בית משפט קמא על פי מה שנכתב בהחלטה מיום 27.10.96 אין להסיק מן התצהירים עילה כלשהיא לביטול חוזה או פגם בחוזה, אולם המערערת עמדה על ניהול המשפט. בהחלטתו מיום 6.2.97 קבע כב' השופט קמא כי הוא מקדים את הדיון בשאלות המקדמיות שהעלו המשיבות בהגנתן המתוקנת: בסעיפים 3(3) (חוסר עילת תביעה כי הסכומים שולמו ע"י בעל הקרקע מר ז'ק), 4 (שיהוי, ויתור ומניעות מלהגיש תביעה), 10 (מכתב ההסכמה והויתור מיום 2.8.88 נחתם לאחר מו"מ עם בעלי המגרש וב"כ המערערת), 11 (מניעות המערערת מלטעון כי היא משלמת תחת מחאה לאחר חתימתה על מכתב ההסכמה מ2.8.88-), ו12- (שיהוי, ויתור, מניעות). ז. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. בפסק דינו קבע כב' השופט קמא (בסעיף 4) כי הוא דן בטענה אחת בלבד החורצת את גורל התביעה והיא: התובעת הסכימה לתשלום שנגבה ממנה, תוך ויתור מפורש על זכותה לעורר את הענין מחדש. בהמשך הסביר כב' השופט קמא (סעיף 5) שעליו לדון בסוגיה האם היתה הסכמתה של המערערת מיום 2.8.88 נגועה בפגם המגיע לכדי שלילת רצונה החפשי של המערערת, והאם עקב פגם זה נחתם הסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן הרגיל. לדעת כב' השופט קמא לא נתקיימו נסיבות המצדיקות שחרור המערערת מהתחייבותה. מכתב המערערת מיום 2.8.88 מעיד על פשרה עם הודעה מפורשת שאין למערערת תביעה כלשהי בקשר לאגרות ולסלילה. לדעת כב' השופט קמא האמור בתצהיר מנהל המערערת (סעיף 10, סעיף 13), אין בו משום כפיה או אילוץ ואין בו משום חוסר לגיטימיות או חוסר מוסריות מצד העיריה כלפי המערערת אלא עמידתה של העיריה על גביית המגיע לה כחוק, בטרם מתן היתר, ואין פסול בעמידה על סילוק כל החובות המגיעים מן המערערת. אין לאמר שהעיריה ניצלה עיתוי לא נוח למערערת, שהרי המערערת היא שקבעה את העיתוי ורשאית היתה לעכב את התשלום, וכן את קבלת ההיתר עד שירווח. גם אין לאמר שלא היתה אלטרנטיבה למערערת שהרי המערערת יכולה היתה לבחור בין הסכמה לדרישה של העיריה, לבין התדיינות עם העיריה, ואין לקבל כהסבר את הטענה שעלות המקרקעין היתה גבוהה וכל דחייה במימושם גרמה נזק קשה למערערת. המערערת החליטה להחיש את קבלת ההיתר ע"י השגת פשרה עם העיריה, ולשלם סכום מוסכם, במקום לדחות את מועד קבלת ההיתר עד לאחר שהמחלוקת תתברר בביהמ"ש. מציין כב' השופט קמא, שזו החלטה עסקית סבירה, ואין לאפשר למערערת להתחמק מהתחייבותה החוזית. לדעת כב' השופט קמא גם הטענה שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל אינה מתקיימת שכן המערערת נדרשה לשלם היטל סלילה בגין שני כבישים הגובלים בחלקה, והושגה פשרה לפיה תשלם המערערת היטל בגין כביש אחד, ואילו את השני תסלול המערערת בעצמה, ולגישתה הדבר זול בהרבה מבחינה כספית, וכך חסכה המערערת לעצמה תשלום אגרת סלילה. מכאן שהפשרה איננה גרועה, כטענת המערערת, ואף יש בה הגיון רב. ח. לענין המילים: "אני משלם מתוך מחאה ושומר לי על אפשרות לערער על הסכום הנ"ל", שמופיעה בכתב יד על העתק פקודת התשלום, טוענות המשיבות שהמערערת הוסיפה זאת על פקודת התשלום, שנשארה בידי המערערת, רק אחרי התשלום, והן אינן מופיעות על ההעתקים שבידי העיריה. טענת ההגנה לא נתבררה בהליך שהתנהל בבימ"ש קמא ללא חקירת עדים, אך לדעת כב' השופט קמא אין לקבל את עמדת המערערת אפילו בהנחה שהרישום מופיע גם על עותק פקודת התשלום שנמסר לעיריה, שכן פירוש הדבר שהמערערת בו זמנית חתמה על פשרה עם העיריה, לפיה לא היתה לה תביעה, ובמקביל שמרה היא על זכותה לערער על ההסדר והרי זהו תרתי דסתרי. כב' השופט קמא מציין שמערערת ניסתה בדרך זו להגיע להסדר, לאכול פירותיו ע"י קבלת היתר בניה ומימושו, ובו זמנית להתחכם, ולרוקן את ההסדר מתוכן. יש לראות בכך או הטעיה לפי חוק החוזים, או חוסר תום לב בניהול מו"מ. כך או אחרת, אין לתת נפקות משפטית להערה בדבר "תשלום תחת מחאה" או "שמירת הזכות" לערער על היטל הסלילה. מסקנת כב' השופט קמא היא שהמערערת ויתרה על תביעתה במפורש, ואין כל הצדקה שלא ליתן תוקף מלא לויתור זה, ולפיכך נדחתה התביעה תוך חיוב המערערת בתשלום הוצאות המשפט בסך 50,000 ש"ח. על כך מונח בפנינו הערעור. ט. ב"כ הצדדים הגישו את עיקרי הטיעון לרבות תיקי מוצגים והודיעו לנו בישיבת יום 18.4.2000 כי הם חוזרים על טיעוניהם והוסיפו הערות. אני סבור שדין הערעור להתקבל. ככלל, נזהר בית-המשפט זהירות רבה בטרם יורה על מחיקתה או דחייתה של תביעה על הסף. עמד על כך בהרחבה כב' השופט (בדימוס) ד. לוין ב-ע.א. 335/78 שאלתיאל נ' שני ל"ו(2) פד"י, עמ' 151, בעמ' 155: "המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתירה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו , לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... דחיה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו, - להדחות... תקנות 105 - 106 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-, המעניקות לבית המשפט את הסמכות לנהוג בדרך הנ"ל, נועדו לשמש מעין קפיצת דרך, החוסכת את הדיון לגופו, אולם כך ייעשה רק במקום שברור הוא ונעלה מכל ספק, שכל הדיונים והטענות והמענות הרגילות יהיו לשווא, באשר התביעה לגופה אין לה יסוד, וחסרים בה התבן והלבנים להקים נדבכים על בסיסה... יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו ע"י בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף..." על הלכה זו חזר כב' השופט (בדימוס) ד. לוין גם ב-ע.א. 35/83 + 36/83 חסין נ' פלדמן ל"ז(4) פד"י, עמ' 721, בעמ' 724: "הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף על פי תקנה 105 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג 1963-, רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן..." י. במקרה שבפנינו הונחו בפני בית משפט קמא תצהירי עדות ראשית של מנהל המערערת ואחד מבעלי מניותיה, מר משה כהן, מחד גיסא, וראש ענף מיפוי והערכות בעיריה, מר אלי וייס, מאידך גיסא, ואלה כמצויין כבר לעיל לא נחקרו על האמור בתצהיריהם. ממילא לא ניתן היה לקבוע קביעות עובדתיות וממצאים המבוססים על מהימנות. בעניננו יש חשיבות לקביעת ממצאים עובדתיים. כך, למשל, טען מר כהן בתצהירו כי הוא נאלץ לשלם את הסכום של 190,868 ש"ח כהיטל סלילה והרחבת כבישים לעירייה תוך ציון מחאתו על התשלום הנ"ל (סעיף 10 לתצהירו, ההדגשה שלנו). בסוגיה חשובה וחיונית זו, טוען המצהיר מטעם העיריה מר וייס, כי התובעת ו/או מנהלה מר משה כהן, לא מחו בגין התשלום, בעת התשלום, וגם לא בעת הסדר התשלומים, והכוונה היא למכתב של המערערת מיום 2.8.88 בו היא מוותרת על כל תביעה או דרישה כנגד העיריה, ופקודת הגביה מיום 4.8.88. כפי שמציין כב' השופט קמא בפסק דינו עמדת העיריה היא שהמילים שכתב מר משה כהן בעותק פקודת הגביה מיום 4.8.88 (נספח ג' של כתב התביעה המתוקן): "אני משלם מתוך מחאה ושומר על אפשרות לערער על הסכום הזה" נוספו ע"י המערערת, בכתב יד, על עותק פקודת התשלום שנשאר בידי המערערת, רק אחרי התשלום, ולכן אין המילים מופיעות על העותקים של העירייה. משלא נשמעו עדויות בתיק, ממילא גם לא ניתן היה להכריע במחלוקת עובדתית זו שהיא חשובה לענייננו, שכן לפי תצהירו של מר כהן, הוא נאלץ לשלם את ההיטל תוך ציון מחאתו על התשלום הנ"ל. (ואילו אם נכונה עמדת העיריה שעל העותקים של פקודת התשלום שברשותה ההסתייגות הנ"ל בדבר תשלום תוך מחאה איננה מופיעה, הרי לכאורה עשוי הדבר לתמוך בעמדת העיריה לפיה בזמן ביצוע התשלום לא הביעה המערערת מחאה). יא. כב' השופט קמא מציין שלמערערת עמדה ברירה בין שתי אפשרויות: להסכים לדרישה של העיריה, או להתדיין עם העיריה, ואילו המערערת בחרה בדרך של התחכמות: להתחייב שלא לתבוע, לקבל את היתר הבניה, לממש אותו, ולשמור בכל זאת על הזכות לתבוע, דבר שמרוקן את ההסדר מתוכן. ואולם, אם נכונה טענתה של המערערת שבו זמנית עם ביצוע התשלום היא הבהירה כי היא משלמת תוך מחאה, ושומרת על האפשרות לערער על הסכום, כי אז גם אין לבוא בטרוניה על כך שהמערערת ניסתה בדרך של התחכמות לרוקן את ההסדר מתוכן, הואיל ואם ייקבע שבזמן ביצוע התשלום ציינה המערערת מפורשות בפני העיריה את הסתייגותה ומחאתה, כי אז המסקנה היא שהעיריה ידעה או יכולה היתה לדעת שהמערערת איננה מוכנה להשלים עם גובה סכום ההיטל שנגבה ממנה, וכך יכולה היתה העיריה לכלכל צעדיה ועמדתה ולהודיע שאין היא מוכנה להסדר פשרה (הכוונה לפשרה שבאה לידי ביטוי במכתב מיום 2.8.88 נספח ג' לתביעה המתוקנת) והיתה נותרת האופציה של היענות לדרישת התשלום של העיריה ללא סייג, או התדיינות בערכאות משפטיות. משמע, אם אומנם בוצע התשלום ע"י המערערת כשבו זמנית מציין מנהל המערערת בכתב כי הוא מבצע את התשלום תוך מחאה ושומר על זכותו לערער על גובה הסכום, כי אז לא ניתן לבוא בטרוניה כנגד המערערת על כך שניסתה להערים, שכן, היא נתנה ביטוי גלוי לעמדתה, והעיריה מצידה יכולה היתה לשקול את צעדיה. יב. במצב דברים זה ראוי הוא שלא להגיע למסקנות משפטיות שיש בהן כדי לחרוץ גורלה של התביעה לשבט, בטרם תינתן ההזדמנות למערערת להביא עדויותיה בפני בית המשפט על מנת שניתן יהיה לקבוע קביעות עובדתיות ולאחר מכן את המסקנות המשפטיות הנגזרות מן הממצאים העובדתיים. כב' השופט קמא מציין כי המערערת פעלה בחוסר תום לב כשאימצה לה דרך שיש בה משום תרתי דסתרי כאשר מחד גיסא התחייבה במכתב הפשרה מיום 2.8.88 שלא תהיינה לה תביעות, ומאידך גיסא ציינה בהעתק פקודת הגביה כי היא שומרת על זכותה לערער על הסכום ומבצעת את התשלום תוך מחאה. גם כאן נראה לכאורה שעשויה להיות חשיבות לקביעת ממצא עובדתי לאחר שמיעת עדויות. בוודאי צודק בית משפט קמא באומרו ששני המסמכים הינם בגדר תרתי דסתרי, דא עקא: טוען המצהיר מטעם המערערת שבמהלך פגישתו עם פקיד העיריה, הוא הוכרח לחתום על מסמך לפיו הוא מכיר בסכום ההיטל ומוותר על תביעה או דרישה כנגד העיריה (סעיף 10 של התצהיר). בנקודה זו חוזרים אנו לכך שיש לבדוק ולבחון עובדתית את טענות המצהיר מטעם המערערת לגבי ההתרחשויות העובדתיות שהובילו להסדר הפשרה ולחתימה על המסמך, ורק לאחר מכן לבחון מה המסקנה המשפטית הנובעת מכך, שכן לפי גירסת מנהל המערערת בתצהירו החתימה על מכתב הפשרה מיום 2.8.88 נעשתה בכפייה. יג. גבי השאלה האם תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, יתכן ויש ממש במסקנה לפיה הפשרה שעל יסודה תשלם המערערת היטל רק עבור אחד מן הכבישים, ואת משנהו תסלול בכוחות עצמה, כך שהעלות תהיה זולה בהרבה לעומת דרישתה הכספית של העיריה - היא פשרה נאותה וסבירה, אך לא ניתן לשלול על הסף את טענתה של המערערת לפיה הסכום שנדרש ממנה מופרז ואיננו עומד בכל יחס לעלות הריאלית של ביצוע סלילה, לאור הערכתו של אינג' פייביש שכתב במסמך מיום 20.2.89 (נספח ד' לתצהיר מר כהן), שהעלות מסתכמת ב30,475- ש"ח לחצי רוחב הכביש, מדרכה, ומערכת הניקוז שלאורך המגרש, בשעה שסכום ההיטל ששילמה המערערת באותו זמן היה 190,868 ש"ח. גם סוגיה זו לא נבחנה בבית משפט קמא לאור התוצאה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא, דהיינו, לטענת המערערת הסכום שנדרשה לשלם לעיריה הוא בערך פי שש לעומת העלות הריאלית. יד. לאור האמור לעיל, סבורני כי ראוי הוא לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של כב' בית המשפט קמא. התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שתינתן אפשרות לשני הצדדים להביא כל טענותיהם וראיותיהם לבירור לגופו של ענין, כך שפסק הדין יינתן לאחר שיישמעו כל הטענות והראיות. נראה לי להציע לחבריי לקבוע את הוצאות הדיון בתיק זה בשתי הערכאות גם יחד, עד לשלב הנוכחי אליו הגיע הדיון, בסכום של 20,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הוצאות אלה תשולמנה לפי תוצאות פסק הדין שיינתן בגמר ההתדיינות שבין הצדדים בבית-משפט השלום. הפקדון ככל שהופקד, יוחזר לידי ב"כ המערערת עבור מרשתו. י. גריל, שופט י. יעקבי-שווילי, ס.נשיא (אב"ד): אני מסכים, ואוסיף בקצרה שתי הערות: א. סברתו של כב' השופט קמא, שהסכמה לפשרה והודעה על הסתייגות ממנה בעת ובעונה אחת, היא התנהגות שאינה בתום לב ועל דרך ההטעיה, לכאורה אינה מוצדקת (בהנחה שההסתייגות נעשתה בזמן התשלום, בע"פ בפני נציג העיריה או בכתב על גבי טופס התשלום). ומדוע? משום שזו טיבה של טענת אונס ותשלום תחת מחאה: "נאנסתי ועל כן שילמתי אך מחיתי". אם אכן מתמלאים התנאים המצדיקים ביטול הסכמה או תשלום מחמת אונס, כי אז אין בטענה כזאת, למרות החתימה על הסכמה או התשלום, משום תרמית או חוסר תום לב. ב. אמת נכון הדבר, שלאור מכתבה של המערערת מיום 2.8.88, ואם נכונה טענת העיריה שהמכתב נכתב לאחר מו"מ עניני וממושך, הרי סיכויי המערערת לזכות בתביעתה אינם מרובים לכאורה. למרות זאת, סיכויים מועטים לזכות בתביעה, אינם מצדיקים קיצור דרך כפי שעשה בית משפט קמא. י. יעקבי-שווילי - ס. נשיא ס. ג'ובראן, שופט: אני מסכים. ס. ג'ובראן, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט י. גריל. אגרהכביש