פסק דין התובעת, חברה פרטית העוסקת בין היתר בהשכרת דירות למגורים, חתמה על הסכם שכירות (ת1/) (להלן: "ההסכם הראשון") עם נתבע 1 (להלן: "הנתבע") אשר לחיוביו ערבה נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). תקופת השכירות הייתה מיום 19.7.95 עד יום 18.7.96 (להלן: "התקופה הראשונה"). תקופה זו הוארכה (לטענת התובעת - עקב סירובו של הנתבע לפנות את הדירה), לפי הסכם שכירות חדש (ת2/) (להלן: "ההסכם השני") בחודש נוסף, עד יום 18.8.96 (להלן: "התקופה השניה"). בהסכם זה נקבע כי בתנאי ההסכם הראשון, למעט שכר הדירה, לא יחול כל שינוי. לפי ההסכם הראשון, התחייב הנתבע לשלם פיצוי קבוע בסך 50$ עבור כל יום איחור בפינוי הדירה. הנתבע איחר בפינוי הדירה במשך 42 יום ומכאן התביעה כנגדו וכנגד הנתבעת שערבה לחובותיו. בסיכומיה טוענת התובעת בין היתר שתי טענות עיקריות שבגינן לדעתה מחוייבת הנתבעת כערבה, למרות שלא ערבה מפורשות להסכם השני. טענה אחת היא, שהתקופה הראשונה למעשה לא הסתיימה אלא הוארכה. נמצא כי האיחור בפינוי בתום התקופה השניה נמשך אחר הסכם הראשון אשר הנתבעת ערבה בו. טענה שניה לחילופין היא, כי גם אם נראה בתקופה השניה משום שינוי מההסכם הראשון, הרי שזהו אינו שינוי יסודי וממילא הוא מחייב את הערבה אף אם לא הביעה את הסכמתה המפורשת לכך (סעיף 5(ג)(1) לחוק הערבות, התשכ"ז1967-). לחילופין, אף אם זהו שינוי יסודי, ממשיכה הערבה להיות מחוייבת בו מאחר שלמרות שידעה עליו לא הביעה את התנגדותה לו (סעיף 5(ג)(2) לחוק הנ"ל). הנתבעת טוענת כי היא אינה מחוייבת בגין אי הפינוי באשר היא הייתה מחוייבת כערבה עבור התקופה הראשונה בלבד, עבורה חתמה כערבה בהסכם הראשון, ואשר בסיומה לא היו כל בעיות בפנוי הדירה, והראיה, התובעת הסכימה להאריך את תקופת השכירות בחודש נוסף. הנתבעת מכחישה כי עילת הארכת תקופת השכירות הייתה, כטענת התובעת, בגין סירובו של הנתבע לפנות הדירה, באשר לא מסתבר כי התובעת, חברת השכרה מנוסה, תאריך את תקופת השכירות במקום לפנות לגופים המתאימים לשם פינויו של שוכר סרבן. הנתבעת טוענת כי אין היא ערבה עבור התקופה השניה, תקופה שהיא לא חתמה כערבה עבורה ושנקבעה כלל ללא ידיעתה וקל וחומר ללא אישורה. הנתבעת סבורה כי ביום בו התקופה הראשונה הסתיימה, השתחררה היא מחיוביה כלפי התובעת. העובדה שביום זה לא התרחש פינוי ממשי של הדירה אינה מעלה ואינה מורידה באשר היה פינוי להלכה אף אם לא למעשה. בסיכומיה זנחה הנתבעת את טענותיה בכתב ההגנה בדבר פגמים בשטר הערבות, לפיכך לא אתייחס אליהן. לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובחומר הראיות המונחים בפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. שתי טענותיה של התובעת בסיכומיה חד הן - התקופה הראשונה התמשכה עד לסיום התקופה השניה, לפיכך מחוייבת הנתבעת כערבה עבור האיחור בפינוי שנגרם בתום התקופה השניה אף שלא חתמה ערבות לתקופה זו. עולה אפוא השאלה האחת והיא: האם ניתן לראות בתקופה השניה, המשכה הישיר של התקופה הראשונה לעניין ערבותה וחבותה של הנתבעת אף ללא צורך באישורה או בידיעתה. דומני כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. מה שניתן לומר לגבי הנתבע, החייב העיקרי, לא ניתן לומר לגבי הנתבעת הערבה לחובו. אמנם הנתבע ממשיך בחיוביו בתקופה השניה כפי שהיה מחוייב בחוזה השכירות המקורי, אך זאת מפני שכך התחייב במפורש בהסכם השני ברם, הנתבעת אינה מחוייבת בכך ללא שהתחייבה במפורש, שכן הארכת תקופת השכירות מהווה שינוי יסודי הנותן את הברירה בידי הערב לפעול על פיו או לבטל את ערבותו. בת"א (תל-אביב-יפו) 2427/90 גליק נ' הבנק הבינלאומי, תקדין-מחוזי, כרך 96(4), תשנ"ו/תשנ"ז1996- עמ' 938 נקבע כי: "הפריסה מחדש של החוב לתקופה שהיא מעבר למה שהיה ידוע לערב, הוא מעשה שבא בגדר סעיף 5(ג) לחוק הערבות. מעשה זה מתיר לערב לבטל את ערבותו". בדומה לכך נקבע בת"א (חיפה) 10810/91 בנק לאומי בע"מ נ' רפאל ברקו, תקדין-שלום, כרך 97(3) תשנ"ז/תשנ"ח1997- עמ' 999: תוספת של שותף לחשבון שמשמעותה שמעתה יחייבו את החשבון שני אנשים ולא אחד וכן העברת כספי הלוואות אישיות לתשלום באמצעות החשבון הנ"ל, מהווים שינוי יסודי שיש בו כדי לפגוע בזכויות הערב". השינוי דנן בתקופת השכירות איננו שינוי יסודי פחות מאשר שני השינויים שהובאו בפסיקה דלעיל, לפיכך, הנתבעת זכאית, אף כעת, כשנודע לה על כך, לבטל את ערבותה, לאור השינוי היסודי שהוכנס בו. "את סעיף 5 הנ"ל (לחוק הערבות - הוספה שלי) יש לפרש באופן שהערב זכאי לבטל את הערבות מיום שנודע לו על מעשה השינוי בחיוב. דוד יכול היה לבטל את ערבותו רק לאחר שנודע לו על דבר השינוי הנ"ל וזה אירע כאשר הוגשה נגדו תביעה" (שם, שם). אין לומר כי התקופה הראשונה נמשכת כל עוד לא התקיים פינוי בפועל ולראות בהתחייבותה של הנתבעת בהסכם הראשון התחייבות אף עבור התקופה השניה. הנתבעת בחתימתה על הערבות "עד לפינוי הדירה בסיום השכירות" ערבה עד לפינוי הדירה בסיום תקופת השכירות כפי שהוגדרה בהסכם עליו חתמה והוא במועד המצויין בהסכם הראשון. בעיין זה מקבל אני את טענת ב"כ הנתבעת לפיה אם נאמר כי הנתבעת מחוייבת כערבה עד ליום פינוי הדירה בפועל, היינו, פינוי ממשי של הנתבע וחפציו מהדירה, יהא זמנו אשר יהא, הרי שניתן לחייבה כערבה למשך כל חייה ואף לאחר מותה במידה שחוזה השכירות יוארך לזמן ארוך מאוד או אף בלתי מוגבל. אין אלא לסייג ולומר כי הערבה התחייבה לחובות הנתבע בהסכם הראשון רק עד למועד סיום השכירות כפי שנקבע בהסכם זה שעליו חתמה בפועל ולא לכל הסכם אחר לו לא הייתה צד. אף אם אקבל את טענת התובעת כי הנתבע עשה בעיות בפינוי הדירה בתום התקופה הראשונה ורק משום כך הוארכה התקופה, טענה שלא עלתה כלל בכתב התביעה אלא רק בסיכומים, הרי שטענה כזו לא תעלה ולא תוריד. כל עוד הנתבע לא איחר בפועל בפינוי הדירה בסיום התקופה הראשונה, אין כל חיוב על הנתבעת. איחור בפועל לכל הדעות לא התגבש, שהלא מיד ביום סיום התקופה הראשונה, נחתם ההסכם לתקופה השניה. הוכחותיה של התובעת מעדות מר עמוס הדר מיום 15.4.99 את ידיעתה של הנתבעת על הארכת תקופת הסכם השכירות, לא שכנעו אותי בדבר ידיעתה הברורה של הנתבעת על הארכת תקופת השכירות, מה עוד שבידיעתה אין כדי להשפיע על החלטתי, שכן כל עוד לא חתמה הנתבעת על ערבות נוספת לתקופה השניה, אין היא ערבה לכל מה שקורה בתקופה זו או בסיומה, כולל האיחור בפינוי הדירה. סיכומו של דבר, התביעה נדחית. חוזה שכירותחוזהערבים (ערבות)שכירות