זכויות בעלות על מכונית נתפסה על ידי המשטרה

פסק דין פתח דבר 1. שניים אוחזין במכונית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וההכרעה תיפול על פי דיני תקנת השוק במיטלטלין. המכונית נשוא הדיון נתפסה על ידי המשטרה והוחזרה למשיב על פי בקשתו בב.ש. 4478/97. בעקבות טענת המשיבה כי היא בעלת הזכויות במכונית, נפתח ההליך בה.פ. 222/97 ובו עותר המבקש לפסק דין הצהרתי כי הוא הבעלים של המכונית. הורתה של התביעה היא איפא בבקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969 שעניינה הסדרת נושא החזקה בנכס והמשכה בתחולת סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח - 1968 (להלן : "חוק המכר") שעניינו בהסדרת הבעלות בנכס. עיקרי העובדות והנפשות הפועלות 2. המכונית - בקדמת הבימה ניצבת מכונית מדגם מיצובישי גאלאנט מספר רישוי 39-249-20 (להלן: "המכונית"). קשים ורעים שני חייה של המכונית. עודנה צעירה לימים, נגנבה מבית בעליה המקוריים ה"ה פרידלנדר ועברה מיד ליד תוך שינוי זהותה עד הגיעה לידי המבקש. בעת שנגנבה מבית בעליה המקוריים היה מספר הרישוי של המכונית 29-000-20 אלא שמאן דהוא שינה את מספרי השילדה של המכונית והצמיד לה מספר רישוי 39-249-20 , כמספרו של רכב מיצובישי מאותו דגם, שעבר תאונה ונרכש על ידי אחד בשם ענבתאוי (ראה בתיק המשטרה תעודת משלוח מס' 1660 של 'שגיב מסחר ורכב' בה נרשם שמו של ענבתאוי כמי שנמסרה לו מכונית מיצובישי מס' 3924920). המבקש - מי שרכש את המכונית מבן דודו סאלח דבאח בתמורה למכונית מדגם מיצובישי 'סופר לנסר' וכן תשלום בסך של 12,000 ש"ח (סעיף 3 לתצהיר המבקש). סאלח דבאח - מי שמכר את המכונית למבקש לאחר שרכשה מעבד עמאש בסכום של 77,000 ש"ח במזומן. עבד עמאש - מי שמכר את המכונית לסאלח דבאח לאחר שרכשה מענבתאוי תמורת רכב מסוג פונטיאק גראנדפרי ו'עודף' של 4,000 ש"ח. ענבתאוי - מי שמכר את המכונית לעבד עמאש. המשיבה - המבטחת של המכונית, ששילמה לבעלים המקוריים ה"ה פרידלנדר תגמולי ביטוח בסכום של 105,955 ש"ח ותובעת כעת את הזכויות ברכב מכח זכותה לתחלוף ועל פי יפוי כח מהבעלים המקוריים . 3. סיכום ביניים: 'שרשרת ההעברה' הידועה כיום היא כלהלן: בעלים מקורי - ענבתאוי - עבד עמאש - סאלח דבאח - המבקש. הערה: סאלח דבאח העלה בתצהירו שם נוסף, מאהר אבו אלסעיד, כמי שלטענתו מכר את המכונית לעבד עמאש. לכך אתייחס בהמשך. תנאי תקנת השוק 4. המבקש טוען כי הוא זכאי לבעלות במכונית מכח תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר. לטענת המשיבה, לא נתמלאו במקרה דנן התנאים הנדרשים בסעיף הנ"ל. אקדים איפא מספר מילים על תקנת השוק מבלי לגלוש לדיסרטציה בנושא זה עליו נשתברו קולמוסין ומקלדות נשחקו עד דק. 5. תקנת השוק היא חריג לכלל 'אין אדם מעביר יותר ממה שיש לו'. הפסיקה קבעה כי על מנת שהקונה האחרון יגבור על הבעלים המקורי, על זכות הקניין לעבור אליו וכלשונו של השופט חשין ברע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ. הרטפלד פ"ד מט (3) 854 "רק קניין יכה קניין" (לביקורת על פסק הדין ראה מ. דויטש "הקניין כתוית ? על תחרות זכויות ופורמליזים" הפרקליט מג 302). 6. בשל התוצאות הקשות של שלילת זכות הקניין מהבעלים המקורי והעברת הבעלות לצד השלישי, נטל ההוכחה מוטל על הטוען לתקנת השוק, בין במקרקעין ובין במיטלטלין. לעניין טיב הנטל המוטל על הקונה, נפסק בע"א 5664/93 זהבה כנען נ. ממשלת ארה"ב פ"ד נא (1) 114 : "יש למקם את רף הדרישות שבאותו סעיף גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק את הקניית הנכס לקונה" . 7. על התנאים הנדרשים לתחולת תקנת השוק , עמד המלומד א. זמיר בספרו על חוק המכר תשכ"ח - 1968 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי תשמ"ז - 1987) (להלן: "זמיר"). ואלו ששת התנאים המצטברים אשר רק בהתקיים כולם זכאי הקונה להגנת חוק המכר: א. כריתת חוזה מכר (בתנאי זה מובלעת גם דרישת התמורה שאינה מפורשת בסעיף). ב. הממכר הוא נכס נד. ג. המוכר עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר. ד. המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של המוכר. ה. הנכס בהחזקת הקונה. ו. הקונה פעל בתום לב . אין מחלוקת כי המכונית היא 'נכס נד' וכי הייתה בחזקתו של המבקש. אלא שלטענת המשיבה, לא נתמלאו במקרה דנן תנאים א', ג' , ד' ו - ו'. טרם אבדוק טענות המשיבה אתייחס תחילה למספר נושאים שהועלו בסיכומיה. מעמד המבטח מול הקונה 8. ב"כ המשיבה מסיימת סיכומיה ב'הערת אזהרה' כי אל לבית המשפט ליתן משקל לכך שהתחרות אינה בין הבעלים המקורי למבקש-הקונה אלא בין המבטח מול הקונה. היש בכך כדי להשפיע על הכרעתו של בית המשפט ? השופטת שטרסברג כהן התייחסה לשאלה זו בע"א 5664/93 הנ"ל והותירה את השאלה בצריך עיון תוך שהיא רומזת על עמדתה: "לגבי מבטח, ניתן לומר כי גם אם במסגרת דיני הביטוח ביחסים שבין מבטח מבוטח ומזיק רוכש המבטח ששילם למבוטח את תגמולי הביטוח את כל זכויותיו כלפי המזיק, שאלה היא אם אותן אמות-מידה ראויות הן לצורך איזון בין האינטרסים של המבטח לבין אלו של הקונה בתום לב. חברת הביטוח עוסקת בביטוח סיכונים ונוטלת על עצמה מחויבויות ללא קשר לשאלה אם הנכס יושמד, יאבד, יגנב , או ימצא ויוחזר לה, ובחלק מן המקרים אין היא יכולה להישפות כלל על מה ששילמה לבעלים. במצב דברים זה, מקבל האינטרס של הקונה תוספת משקל וחלק ממשקלו של אינטרס הבעלים המקוריים מתכרסם.....שאלה זו משאירה אני בצריך עיון משום שבענייננו נראה לי כי אי-מילוי תנאי סעיף 34 בנושא התמורה וה"סוג" הוא כזה שעמידתו של מבטח אל מול הקונה אינה יכולה להוסיף משקל של ממש למעמדו של הקונה, גם אם יש מקום להביא גורם זה בחשבון לצד השיקולים האחרים במקרים המתאימים" (שם, בעמ' 135 מול אותיות ג - ו). 9. לדברים אלו יש להוסיף כי אחד השיקולים באיזון האנטרסים בין הקונה לבעלים המקורי, הוא מי מהשניים יכול להיות מפזר נזק יעיל יותר. הבעלים המקורי יכול לפזר את הנזק על ידי ביטוח רכושו, לעומת הקושי של הקונה לבטח את עצמו מפני פגמים בזכות שהוא רוכש (זמיר סעיף 649). אם נקבע כי לצורך תקנת השוק מעמדו של המבטח זהה למעמדו של הבעלים המקורי, נמצאנו משמיטים שיקול חשוב באיזון האנטרסים בין השניים. 10. מנגד, יש ממש בטענה הבאה: אמנם אין למבטח יותר ממה שהיה למבוטח אך גם ההיפך הוא הנכון, אין למבטח פחות ממה שהיה למבוטח. אם בתחרות בין הבעלים המקורי לבין הקונה, נוטה הכף לזכותו של הבעלים המקורי, התוצאה אינה צריכה להשתנות אם נכנס מבטח בנעליו של הבעלים המקורי מכח המחאת זכויות או מכח זכות התחלוף על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981. ועוד: העדפת הקונה על פני המבטח מגיעה בסופו של דבר אל כיסו של הציבור והדבר נכון במיוחד לגבי מכוניות. מכת גניבות הרכב מגדילה עלויות חברות הביטוח המגלגלות אותן על הצרכן. ככל שחברות הביטוח מקטינות נזקיהן - ואיתור רכבים גנובים והשבתם הם אחת הדרכים להקטנת הנזק - יש בכך כדי להקטין את הפרמיה אותה משלם הצרכן. 11. עינינו הרואות כי שיקולי מדיניות סותרים מתחרים ביניהם. כשלעצמי, סבור אני כי אם יימצא בסוף הדרך כי כפות המאזניים מעוינות יש ליתן משקל לכך שהתחרות היא בין מבטח לבין קונה. אולם, בשלב זה, אלך בעקבות הערת האגב בע"א 5664/93 ואותיר את השאלה בצריך עיון. שיקולי מדיניות בתקנת השוק במכוניות 12. לטענת המשיבה, יש שיקולי מדיניות מיוחדים לתקנת השוק במכוניות. שיקולים אלו צריכים, לשיטתה, להביא להעדפתו של הבעלים המקורי או המבטח שבא בנעליו על פני הקונה. כפי שנראה להלן, גם בנושא זה יש שיקולים לכאן ולכאן. 13. גניבות רכב הן "מכת מדינה" ובית המשפט העליון התייחס לתופעה במסגרת הנושא של מעצר עד תום ההליכים של נאשמים בגניבות רכב (דנ"פ גנימאת נ. מ"י פ"ד מט (4) 589). המצדדים בהעדפת האנטרס של הבעלים המקורי גורסים כי העדפת הקונה עלולה להקל על החזרתם והחדרתם לשוק של מכוניות גנובות ( זמיר סעיפים 649 ו - 664). 'לא עכברא גנב אלא חורא גנב' וככל שייסתמו הפרצות ומי שרוכש רכב יידע כי עליו להקפיד על שורה של בדיקות, כך תצטמצם התופעה. צעד בכיוון מלחמת החורמה במכת גניבות הרכב עשה המחוקק לאחרונה עם חקיקתו של חוק סימון כלי רכב (מניעת גניבות) (הוראת שעה) התשנ"ח - 1988. חוק זה, שתוקפו החל מיום 29.7.99, אוסר על כל פעולה בחלק משומש שפורק מרכב אלא אם סומן החלק המשומש לפי הוראות החוק. 14. מנגד, יש הגורסים כי דווקא ציבור הקונים תמי הלב הוא שזקוק להגנה ויש להפחית את דרישות תקנת השוק. אך לאחרונה, הועלתה הצעת חוק פרטית של ח"כ זנדברג (הצ"ח 2745 מיום 27.7.98) ולפיה יווסף לסעיף 34 לחוק המכר סעיף נוסף הקובע כלהלן : "נמכר רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה (להלן - רכב) עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד , עיקול וזכות אחרת ברכב, אף אם המוכר לא היה בעל הרכב או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה בתום לב, לאחר שווידא כי המוכר הוא הבעלים הרשום של הרכב על פי הרישום ברשות הרישוי, כהגדרתה, בפקודה האמורה וכי אין לצד שלישי זכויות ברכב על פי הרישום ברשם המשכונות וברשם החברות". אליבא דמציע ההצעה, המטרה היא להחיל את תקנת השוק על רוכש רכב שנקט כל הצעדים האפשריים לבירור זכויות הבעלות ברכב, אף אם המוכר לא היה סוחר אלא אדם פרטי. זאת, מן הטעם שמרבית הציבור אינו רוכש כלי רכב מסוחרים . 15. הנה כי כן שני אנטרסים סותרים מתנגשים ביניהם על הבכורה. מחד, הרצון לצמצם מימדי התופעה ומאידך, הרצון להגן על אזרחים תמי לב שנפגעו בשל התופעה. לאור התוצאה אליה הגעתי אותיר גם שאלה זו בצריך עיון. מערכת היחסים בין עמאש לבין סאלח דבאח 16. הצדדים התמקדו בעיקר במערכת היחסים בין המבקש לסאלח דבאח, אך ב"כ המבקש טען בסיכומיו כי גם סאלח דבאח רכש את המכונית בתנאי תקנת השוק. חשיבותה של השאלה לענייננו ברורה. אם רכש סאלח דבאח את המכונית מעבד עמאש בתנאי תקנת השוק, אזי 'נתמרקה' המכונית מזכויות הבעלים המקורי ואין המבקש נדרש להוכיח כי הוא עומד בתנאי תקנת השוק. בהקשר זה, ראה ע. גרוסקופף "יחסי קונה מוכר וזכויות הבעלים המקורי" המשפט גליון 8 ינואר 1998 , 54. במאמרו מותח המחבר ביקורת על פסק הדין בע"א 5664/93 הנ"ל, על כך שבית המשפט נמנע מלדון בשאלה מה היה מעמדה של המוכרת כלפי הבעלים המקורי. 17. הראיה היחידה לכך שעיסוקו של עמאש הוא בסחר מכוניות היא עדותו של סאלח דבאח ואיני נכון לסמוך עליה. עמאש לא נשאל במשטרה אם הוא סוחר במכוניות, לא הובא לעדות ולא השמיע גרסתו בדבר עיסוקו ופרטי העסקה שנערכה בינו לבין סאלח דבאח. המבקש - ולא המשיבה כטענת ב"כ המבקש - הוא שצריך היה לזמן לעדות את עמאש. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מלהביא ראיה שהייתה בהישג ידו של בעל דין מחזקת את המשקל והמהימנות של גירסת היריב. הטעם לכך הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא היה מונע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת הראיה ניתן להסיק שאילו הובאה היתה פועלת לחובתו : "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" ( י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). עוד לנושא זה ראה ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ. סלימה מתיתיהו פ"ד מה (4) 651,658 ות"א (ת"א) רשות שדות התעופה נ. שירותי תעופה בע"מ פ"מ תשנ"ו (ג) 397, בעמ' 412 מול האות ו והאסמכתאות הנזכרות שם). 18. סיכומו של דבר, נוכח אי העדתו של עמאש והעדר פרטים אודותיו, אני דוחה הטענה כי סאלח דבאח עצמו רכש המכונית בתנאי תקנת השוק ובכך 'נתמרקה' המכונית מזכויות הבעלים המקורי. העדר הסכם בכתב כפוגם בתנאי של מהלך העסקים הרגיל 19. לטענת המשיבה, אותה אפרט בהמשך, לא נערך הסכם בכתב בין המבקש לסאלח דבאח וזכרון הדברים 'פוברק' לאחר חקירת המשטרה. לחילופין, זכרון הדברים אינו מקיים את מצוות החוק. בהקשר זה מפנה המשיבה לב.ש. 600/88 (שלום ירושלים) . באותו מקרה, נקבע כי העדר הסכם בכתב פוגם ביסוד של "מהלך העסקים הרגיל". זאת, מן הטעם שלא התמלאה מצוות תקנה 3 לתקנות מסחר ברכב משומש תשל"ח - 1970 הקובעת כלהלן: "עוסק המוכר רכב משומש יעשה עם הקונה הסכם שיכלול את הפרטים המפורטים בטופס שבחלק ב' של התוספת". הטופס הנ"ל קובע מספר פרטים ואחד מהם הוא הצהרת המוכר כי כל הפרטים בטופס הם נכונים. במקרה שלפנינו, זכרון הדברים לא כלל הצהרה כאמור. 20. דין הטענה להדחות. סעיף 40 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981 ביטל את חוק המסחר ברכב משומש התשל"ז - 1977 . עם ביטול החוק בטלו גם התקנות לפיו מכח סעיף 23 לחוק הפרשנות התשמ"א - 1981 הקובע כלהלן: "משבוטל חיקוק, בטלים עמו התקנות והמינויים שנעשו מכחו, אולם מקום שהחיקוק המבטל קובע הוראות במקום המבוטלות - התקנות והמינויים שנעשו מכח ההוראות המבוטלות יעמדו בתקפם עד שיבוטלו בתקנות ובמינויים מכוח החיקוק המבטל". חוק הגנת הצרכן לא קבע תקנות אחרות במקום תקנות המסחר ברכב משומש ולכן חלה הרישא של הסעיף. לכן, עם כל הכבוד, דומני כי הסתמכותו של בית המשפט בב.ש. 600/88 על תקנות המסחר ברכב משומש, בטעות יסודה. סופו של דבר כי גם אם זכרון הדברים בין סאלח למבקש נערך בדיעבד, אין בהעדר הסכם בכתב כשלעצמו, כדי לפגום בתנאי של מהלך העסקים הרגיל. ככל שטענת המשיבה נסבה גם על נוסח זכרון הדברים, אוסיף ואפנה לסעיף 26 לחוק הפרשנות הקובע כי סטיה קלה מטופס שאין בה כדי לפגוע בעיקר, אינה פוסלת את הנעשה לפיו. האם רק מוכר שרשום כבעלים יכול להיות מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר ? 21. הבעלים הרשום של המכונית הוא ענבתאוי. לטענת המשיבה, המוכר האמור בסעיף 34 לחוק המכר יכול להיות רק הבעלים הרשום. לשון אחר, את תנאי תקנת השוק יש להחיל רק כלפי הבעלים הרשום ולא על אנשי הביניים המחזיקים יפויי כח להעברת בעלות ברכב. ב"כ המשיבה קוראת בסיכומיה לזנוח את ההלכה כי הרישום במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד, להבדיל מהרישום בלשכת המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי. ראה, לדוגמה, ע"א 448/77 אוטו בלה נ. לקי דרייב פ"ד ל (2) 207. 22. ואכן, לאחרונה הנצו בפסיקה רמזים כי לא לעולם חוסן והועלו הרהורים שמא הגיעה העת לשינוי ההלכה. כך מצינו בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אלקודס נ. מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג (2) 564 : "איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. חסרונה העיקרי של סטייה אפשרית מהלכת לוי נ' רייס יתבטא בצמצום תחולתה של תקנת השוק גבי עסקי מכר של מכוניות, ועל כך עמדו ט' בנד וא' פוזנר ברשימת ביקורת על פסק הדין בפרשת קון נ' חסון (ע"א 634/79 הנ"ל): "תקנת השוק במכר מכוניות - האומנם?", משפטים יג 319. אך בצדו של חיסרון אפשרי זה ניתן למנות גם לא מעט יתרונות, הן למתקשרים בעיסקאות מכר של מכוניות, שבהסתמכות על הרישום יהיו מובטחים מפני התערבות של צד ג' בזכויותיהם, והן לרשויות שלטוניות ומינהליות, שתוכלנה להסתמך על הרישום, כמשקף נכונה את נושאי הזכויות והחובות הכרוכות בבעלות על כלי רכב מנועיים". דברים אלו צוטטו בהסכמה גם בע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ. בנק דיסקונט (טרם פורסם) שם נדונה אחריותו של בנק שלא זיהה כהלכה את המוכר על פי שטר המכר. בפסק הדין עומדת השופטת שטרסברג כהן על חשיבותו של הרישום לציבור ובתרומה העקיפה שיכול הרישום לתרום לצמצום נגע הגניבות של כלי רכב. ב"כ המשיבה תומכת יסודותיה בפסקי הדין הנ"ל וטוענת כי המבקש לא רכש את הרכב מהבעלים הרשום ולכן, אינו יכול להיות מוגן על ידי תקנת השוק. 23. טענתה של המשיבה שובה את הלב, אך דומני כי ראוי למחוקק לענות בה לאור השלכותיה על שוק המכוניות המשומשות. אחד הפרמטרים לקביעת ערכה של מכונית משומשת הוא מספר הבעלים הקודמים הרשומים ברשיון הרכב. מסיבה זו, נשתרש בארצנו הנוהג כי סוחרי מכוניות נמנעים מלרשום את הרכב על שמם כדי שלא לפגוע בערכו. יש ויטענו כי מדובר בנוהג נפסד ויש שיאמרו כי כורח המציאות הוא. שאם לא כן, ייאלץ סוחר המכוניות לרשום את המכונית על שמו למרות שבפועל אינו משתמש ברכב ואין הצדקה כי הרכב יאבד מערכו בשל רישום בעלים נוסף. לשיטתה של המשיבה, במציאות דהאידנא, יש כדי לרוקן מתוכן את תנאי תקנת השוק. זאת, מאחר וברוב המקרים, אם לא בכולם, סוחר ברכב משומש אינו הבעלים הרשום של הרכב. 24. לכן, למרות שאני נוטה לדעה כי הגיעה העת לממש אותם הרהורים שהעלה כב' השופט מצא בע"א 782/86 הנ"ל , ראוי כי המהפכה תיעשה בהדרגה או בחקיקה שתסדיר גם מעמדם של סוחרי רכב משומש. ראה גם מאמרו של כב' השופט חרסונסקי "על מהות הרישום של כלי רכב במשרד הרישוי" דין ואומר יולי 92 ,עמ' 12 - 13 שם ממליץ המחבר כי תנקט פעולה חקיקתית בנושא. 25. למעלה מן הצורך אציין כי הרציונל בגינו ראוי להחיל תקנת השוק על הבעלים הרשום, אינו חל במקרה שלפנינו. במקרה דנן, אין מדובר בקונה שרכש רכב גנוב בשל טעות או הטעייה לגבי סמכותו של המוכר למכור את המכונית או לגבי זהותו של הבעלים הרשום. אפילו היה המבקש פונה ישירות אל הבעלים הרשום, אותו ענבתאוי, לא היה בכך כדי להועיל, שהרי לשיטתה של המשיבה, אותו ענבתאוי הוא החשוד בגניבת המכונית ובזיוף. זהותה של המכונית היא שזויפה ולא סמכותו או זהותו של הבעלים הרשום. לא ההסתמכות על רישום הבעלות ברכב היא שהביאה לתוצאה, אלא ההסתמכות על רישום הנכס. דהיינו, אין קשר סיבתי בין מחדלו של המבקש לפנות לבעלים הרשום לבין התוצאה של רכישת המכונית. 26. באנלוגיה הפוכה, ניתן להפנות לתקנת השוק במקרקעין. פלוני המסתמך בתמורה ובתום לב על הרישום בלשכת המקרקעין והעסקה מסתיימת ברישום, ייהנה מהגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. אולם, אם המקרקעין נמכרו לו על ידי מי שהתחזה כבעלים הרשום או על ידי מי שהציג יפוי כח מזויף בשם הבעלים הרשום, לא יזכה הרוכש להגנת סעיף 10 לחוק גם אם רכש המקרקעין בתמורה ובתום לב והעסקה הסתיימה ברישום. זאת, מאחר והסתמכותו לא הייתה על הרישום אלא על זהותו או סמכותו של המוכר. כאשר במכוניות עסקינן, לפנינו סוג מיוחד של הונאה והוא, זיוף זהותו של הנכס. במקרקעין, לא ניתן 'לזייף' את זהותם של המקרקעין אך במכוניות - וכך נעשה במקרה שלפנינו - ניתן לשנות את זהותה של המכונית על ידי זיוף מספר הרישוי, השלדה והמנוע . לשון אחר: סעיף 10 לחוק המקרקעין עניינו ברישום לא נכון של הבעלים והמקרה שלפנינו עניינו ברישום לא נכון של הנכס. זהותה של המכונית היא שזוייפה ולא זהותו של הבעלים הרשום. בכך דומה המקרה שלפנינו, למקרה שנדון בב.ש. 6259/97 (שלום ת"א) משטרת ישראל נ. מינץ , שם זויפה זהותה של המכונית. זאת, להבדיל מהמקרה שנדון בת"א 1654/92 וייסגלס נ. קומפיוטסט ראשל"צ בע"מ תקדין נד 4 353 שם התחזה המוכר לבעלים הרשום ברשיון הרכב. בהעדר קשר סיבתי בין מחדלו של המבקש לרכוש ישירות מהבעלים הרשום לבין הרכישה, איני מוצא את המקרה שלפנינו כמתאים לתחילת המהפיכה הפסיקתית בנושא מעמדו של הרישום במשרד הרישוי. עם זאת, יש במחדלו של המבקש לפנות אל הבעלים הרשום כדי להשליך על תום ליבו ולכך אתייחס בהמשך. עיסוקו של סאלח דבאח במכירת רכבים 27. לטענת המשיבה, סאלח דבאח אינו עוסק במכירת רכבים. לתימוכין בעמדתה, מצביעה המבקשת על כך שלא הוצגה כל חשבונית של העסק, אין שלט במגרש המכוניות ואין שלטים המעידים כי המכוניות החונות במגרש מיועדות למכירה. דווקא עדותו של מר יוסף מנשה, החוקר מטעם המשיבה, אינה תומכת בטענתה. בחקירתו בבית המשפט ספר החוקר כי הגיע אל סאלח דבאח לאחר ששאל שכנים ואלו הפנו אותו למקום. דהיינו, סאלח דבאח מוכר בקרב הציבור כסוחר מכוניות. גם המכוניות העומדות במגרש החניה כנחזה מהתמונות, תומכות בטענה כי הנ"ל שולח ידו במסחר בכלי רכב, ועל כך יש להוסיף את טפסי זכרון הדברים המעידים על עסק הנושא את השם 'רכב הגליל'. לא למותר לציין כי המשיבה העלתה את עברו הפלילי של סאלח דבאח בתחום המסחר במכוניות גנובות. מבלי להתייחס לעצם הטענה, עולה כי סאלח דבאח מוכר מזה שנים כמי שעיסוקו ברכבים משומשים. 28. סאלח דבאח אישר בחקירתו הנגדית כי יש לו עסק נוסף של קבלנות טיח. אולם, גם אם המסחר בכלי רכב משומשים אינו עיסוקו הבלעדי, אין בכך כדי לגרוע מקיומו של התנאי השלישי. גם אין חובה כי מכירת המכוניות תיעשה בהכרח במגרש מכוניות (זמיר סעיף 666). די בכך שסאלח דבאח עוסק במכירת מכוניות , והשתכנעתי כי כך הוא, כדי למלא את התנאי של רכישה מ'מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר'. תום הלב 29. תום הלב במסגרת סעיף 34 לחוק המכר הוא נפשי סובייקטיבי ומתייחס לידיעתו של הקונה. הקונה הוא תם לב אם אינו יודע שהמוכר אינו זכאי למכור או להעביר את הממכר כשהוא נקי מזכויות צד שלישי (זמיר, סעיפים 674 - 675). בית המשפט אינו בוחן כליות ולב ובדיקת תום הלב נעשית, מטבע הדברים, גם על סמך נסיבות אוביקטיביות שיש בהן כדי לצמצם את הפער המעשי בין המבחן האובייקטיבי למבחן הסובייקטיבי (זמיר , סעיף 681). אפנה איפא לבדיקת גרסת המבקש והראיות התומכות בה. מועד הרכישה ועריכת זכרון הדברים 30. המבקש אינו נוקב בתצהירו מועד מדוייק בו רכש את המכונית ולטענתו, קנה אותה במהלך חודש ספטמבר 1997 (סעיף 2 לתצהירו). גם טופס זכרון הדברים הסטנדרטי שנערך בינו לבין סאלח דבאח בשם 'רכב הגליל' אינו נושא תאריך מדוייק ונכתב בו "זכרון דברים - שנערך ונחתם בכפר דיר אלאסד בתאריך 9.97. " בחקירתו במשטרה אמר המבקש כי בערך בתאריך 20.9.97 בוצעה העסקה ואילו בחקירתו הנגדית בבית המשפט השיב המבקש "זה היה בחודש 10 או 11" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 5). לעומתו, טוען סאלח דבאח בסעיף 3 לתצהירו כי רכש את המכונית ביום 11.9.97 מעבד עמאש לאחר שבדק את המכונית מכל הבחינות, וחתם עמו על זכרון דברים. אולם זכרון הדברים ביניהם, נספח ד' לתצהיר סאלח דבאח, נושא תאריך 22.9.97 ובחקירתו הנגדית טען סאלח דבאח כי "חתמנו מיד על זכרון הדברים" (עמ' 4 שורה 2) . סאלח דבאח טען כי זכרון הדברים בינו לבין המבקש נשאר 'פתוח' עד שהמבקש יתן לו את הכסף ולאחר שקיבל הסך של 12,000 ש"ח חתם עמו על זכרון הדברים. לעומת זאת, מהודעתו של המבקש במשטרה ניתן להתרשם כי לא נחתם כלל זכרון דברים: "שאלה: יש לך זכרון דברים או אישורים על ביצוע העסקה ? תשובה: אין לי כלום וזה בגלל שהלכתי עם הסוחר במקום להעביר בעלות ברכב". ובהזדמנות אחרת, בחקירתו הנגדית בבית המשפט טוען המבקש כי זכרון הדברים נחתם לאחר יומיים שלשה (שם, עמ' 3 שורה 8). 31. סיכום ביניים: לפנינו זכרון דברים בין המבקש לסאלח דבאח הנושא תאריך 'פתוח' בחלקו - 9/97, זכרון דברים בין עמאש לסאלח דבאח הנושא תאריך 22.9.97, גרסאות כי העסקה נתבצעה ביום 11.9.97, ביום 20.9.97 ואף בחודש אוקטובר או נובמבר. גרסה כי זכרון הדברים נחתם ביום העסקה אך נותר פתוח, גרסה כי לא נחתם כלל זכרון דברים, גרסה כי זכרון הדברים נחתם יומיים שלשה לאחר מכן. מעבר לסתירות אלו, תמיהה היא על מה ולמה לא נוקב זכרון הדברים בתאריך מדויק, באשר אם נותר פתוח עד לתשלום מלוא התמורה, כגרסת סאלח דבאח, מדוע לא הושלם התאריך עם קבלת מלוא התמורה. נוצר איפא הרושם כי ההסכמים (זכרון הדברים) בין המבקש לסאלח דבאח ובין האחרון לעבד עמאש אינם אותנטיים והוכנו בדיעבד לצורך ההליך המשפטי. מי מכר את הרכב לעבד עמאש 32. בהודעתו במשטרה לא הזכיר סאלח דבאח את ענבתאוי והזכיר רק את שמו של עבד עמאש כמי שמכר לו את המכונית בצירוף טופס בדיקה במשרד הרישוי. בסעיף 3 לתצהירו טוען סאלח דבאח כי עבד עמאש רכש את המכונית מאחד בשם מאהר אבו אלסעיד משפרעם שחתם על שטר המכר להעברת המכונית על שמו . טענה זו עומדת בסתירה לכך שהבעלים הרשום של המכונית הוא אותו ענבתאוי. ואכן, בחקירתו הנגדית בבית המשפט מזכיר סאלח דבאח את ענבתאוי ואף מספר כי שוחח עמו ישירות בטלפון ובירר עמו פרטי העסקה שבינו לבין עמאש ( עמ' 4 לפרוטוקול שורה 23 עד לסוף העמוד). גרסה זו, לא רק שלא בא זכרה בתצהירו של סאלח דבאח או בהודעתו במשטרה, גם ענבתאוי בשתי הודעותיו במשטרה אינו מזכיר כי שוחח עם סאלח דבאח. לא למותר לציין כי תצהירו של סאלח דבאח ניתן ביום 24.12.97, לפני שניתן צו המורה למשטרת ישראל להמציא את חומר החקירה שברשותה ואילו חקירתו הנגדית נערכה לאחר שהמשטרה המציאה את החומר לתיק בית המשפט. תשלום יתרת התמורה 33. סתירה נוספת היא בדבר אופן ביצוע תשלום יתרת התמורה בסך של 12,000 ש"ח. בהודעתו במשטרה, טען המבקש כי סכום של 10,000 ש"ח במזומן שולם לאחיו של כראם יום לאחר ביצוע העסקה וסכום של 2,000 ש"ח שולם לסאלח דבאח. בחקירתו הנגדית טען המבקש כי שילם 10,000 ש"ח לסאלח דבאח בעת העברת הבעלות וכעבור יומיים עוד 2,000 ש"ח. ואילו סאלח דבאח טוען כי כל הסכום של 12,000 ש"ח שולם לו בתשלום אחד בעת העברת הבעלות (שם, עמ' 5 שורות 17 - 19). דהיינו, גם בנקודה זו, אנו מוצאים שלש גרסאות שונות. תמיהות נוספות לעניין תום לבו של המבקש 34. המבקש וסאלח הם בני דודים. לא סגי בקרבת משפחה זו כדי לשלול תום לבו של המבקש. אלא שעובדה זו מצטרפת לשורה נוספת של תמיהות אותן מעלה המשיבה בסיכומיה. בחקירתו הנגדית אומר המבקש: "לא בדקתי את הגלנט, בן אחי פחח וצבעי והוא שבדק לי. לא ראיתי שום טופס בדיקה שהרכב עבר. לא נסעתי עם הרכב לסיבוב נסיון..אני לקחתי את הרכב ויום אחרי עשינו העברת בעלות..חוץ מסאלח לא דיברתי עם מי שרשום בבעלים של הרכב...לא שאלתי את סאלח איך הגיע אליו הרכב, אני לא צריך לשאול אותו היה יפוי כח לסאלח..אני לא יודע מי נתן את היפוי כח...". (עמ' 2 שורות 13-28). מדברים אלו עולה כי המבקש לא ערך כל בדיקה טרם רכש את המכונית. לא במשרד הרישוי ולא במכון רישוי, לא טרח ובירר את ההיסטוריה של המכונית ומי העבירה לסאלח דבאח ולא ביקש לשוחח עם הבעלים הרשום. כל זאת, למרות שעמאש שהביא את המכונית לסאלח דבאח, היה נוכח בעת ביצוע העסקה. 35. התמיהה גדלה אם נזכור כי המבקש כבר הוכשל בעבר על ידי סאלח דבאח. גם מכונית המיצובישי 'סופר לנסר' אותה החליף כנגד המכונית נשוא הדיון, נרכשה על ידו מסאלח דבאח אלא שהתברר למבקש כי עברה תאונה. וכדברי המבקש "סאלח מכר לי רכב אחרי תאונה ולא אמר לי" (שם, עמ' 2 שורה 9). גם סאלח עצמו הודה בחקירתו הנגדית "אני מכרתי לו את הלנסר עם תאונה. אבל הוא רצה אותה ככה. אני לא סיפתי לו שהלנסר עברה תאונה, זה העסק שלי, ככה אני מוכר" (שם, עמ' 5 שורות 10-12). מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. והנה, למרות שסאלח כבר הטעה את המבקש בעבר, רוכש ממנו המבקש את המכונית תוך מספר דקות, ללא כל חקירה ובדיקה. 36. העולה מן המקובץ כי נסיבות העסקה אינן כאלו שניתן לומר כי לפנינו עסקה שאין בה מתום. נוסיף לכך את צירוף המקרים המוזר כי משך חודשים נסע המבקש במכונית שרכש מסאלח דבאח למרות שנתברר לו כי הנ"ל הטעה אותו. והנה, בדיוק בערב בו הגיע עמאש למגרש עם המכונית, חשקה נפשו של המבקש במכונית אחרת ובו ביום נעשתה גם העסקה הנוספת בינו לבין סאלח דבאח. 37. סופו של דבר, שהמבקש לא עמד בנטל הוכחת התנאי האחרון של 'תום לב', כנדרש בסעיף 34 לחוק המכר. לאור מסקנתי זו, איני נדרש לטענה נוספת שהעלתה המבקשת והיא כי לא נעשתה כלל עסקת מכר אלא עסקת תיווך של סאלח דבאח בין עמאש לבין המבקש. יש לכאורה ממש בטענה זו, בהתחשב בכך שעמאש נוכח בעת שהמבקש הגיע למגרש המכוניות ובכך שלא הוצגה כל חשבונית קניה או מכירה ביחסים שבין סאלח דבאח לבין עמאש ולבין המבקש. מספר הערות לפני סיום 38. על פי חוות הדעת בתיק המשטרה, מספר השילדה המופיע במכונית זוייף ועם חשיפת מספר השילדה המקורי נתגלתה זהותה של המכונית. עם זאת, מספר המנוע לא הוחלף. תמיהה היא, כיצד מופיע מספר המנוע המקורי של המכונית ברשיון הרכב של מכונית המיצובישי מס' רישוי 39-249-20 אליה הועתקה זהותה של המכונית. שמא דיווח הגנב או הזייפן למשרד הרישוי על החלפת מנוע בשל התאונה ? אותיר התמיהה בסימן שאלה מאחר והצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם. 39. תיק זה חשף את המתנהל מאחורי הקלעים של המסחר ברכב משומש והדרך שעוברת המכונית הגנובה עד 'להלבנתה' על ידי סוחר שעיסוקו במכירת מכוניות. רכבים מוחלפים האחד בשני ועוברים מיד ליד, ללא רישום, ללא הוצאת חשבוניות וללא דיווח לרשויות המס שמסחר ער מתנהל מתחת לאפן ללא ידיעתן וללא תשלום מס כחוק . כאמור, המחוקק עשה צעד חשוב במלחמה במכת גניבות הרכב בחוקקו את החוק לסימון כלי רכב. צעד מתבקש נוסף הוא רגוליזציה של המסחר ברכב משומש. כפי שזכינו להסדרת נושא התיווך במקרקעין באמצעות חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו - 1996, ראוי למחוקק להסדיר נושא המסחר ברכב משומש. טוב יעשה המחוקק אם יקבע בחוק תנאים לקבלת רשיון עוסק במסחר ברכב משומש, ניהול פנקס של בעלי רשיונות וחובת הסכם בכתב דוגמת הטופס שהותקן בעבר על פי תקנות המסחר ברכב משומש. בנוסף, לאור העובדה כי מרבית ההתדיינויות על תחולתה של תקנת השוק נסבות על מכוניות, ראוי לקבוע תקנת שוק מיוחדת למכוניות תוך התייחסות לסוחרי רכב משומש . אני תקווה כי דברי אלו יפלו על אוזניים קשובות. סוף דבר 40. לא אכחד כי התלבטתי שמא עשיתי עוול למבקש במסקנתי כי לא פעל בתום לב. בסופו של דבר, המבקש רכש מכונית מבן דודו שהוא סוחר מכוניות. רשיון הרכב היה אותנטי וכנראה לא ניתן היה לגלות את זיוף השלדה אלא בבדיקה מדוקדקת. דווקא העובדה כי המבקש הוטעה בעבר על ידי סאלח דבאח ואף סיפר זאת בפה מלא, יכול ותלמד על תמימותו גם במקרה דנן. חזרתי איפא על עקבותי, העפלתי לפסגת פסק הדין וחזרתי ובדקתי חומר הראיות. הזהרתי עצמי כי יש להבחין בין סתירות ותמיהות הקשורות למוכר, סאלח דבאח, ולא לפקוד עוונו של המוכר על המבקש. למרות זאת, לא השתנתה מסקנתי הסופית. נסיבות המכירה והסתירות והתמיהות שהועלו לעיל, אינן מאפשרות לי לקבוע כי המבקש פעל בתום לב, במיוחד בהתחשב בנטל הכבד המוטל על המבקש כמי שטוען לתחולתה של תקנת השוק. 41. סופו של דבר שאני דוחה את תביעתו של המבקש ומצהיר כי המשיבה היא הבעלים של המכונית. אני מורה למבקש להחזיר את המכונית למשיבה תוך 48 שעות מקבלת פסק הדין. כמו כן אני מחייב המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. משטרהרכבבעלותבעלות רכב