עתירה נגד הסדר הטיעון בתיק קצב

השופטת מ' נאור: 1. עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין שניתן בהרכב של חמישה שופטים בעתירה שהוגשה נגד הסדר הטיעון שערך היועץ המשפטי לממשלה עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. בפסק הדין שניתן נדחו העתירות השונות. בחלק מן העניינים נדחו פה אחד ובענין אחד הנוגע למי שכונתה בפסק הדין א' ממשרד התיירות נדחו העתירות ברוב דעות (המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים פרוקצ'יה וגרוניס נגד דעתם החולקת של השופט לוי והנשיאה ביניש). החלטתי זו תתמקד, בעקבות הסוגיה בה נקראתי להכריע, באישום בענין א' ממשרד התיירות. 2. העותרים טוענים בבקשתם לקיום דיון נוסף: "5. הסוגיה המשפטית העיקרית שהייתה במרכז המחלוקת שבין שופטי הרוב לשופטי המיעוט, והוכרעה על חודו של קול, נגעה לסבירות שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעריכת הסדרי טיעון, ובפרט בפירוש השאלה המרכזית והחדשה - מה היא ההגדרה שיש ליתן למונח 'ליבת המעשים העבריינים' העולים מחומר הראיות, שעליה לא ניתן לוותר במסגרת גיבוש הסדר טיעון. 6. לפי ההלכה שנקבעה על דעת הרוב, גם במקום בו סבורה התביעה כי התקיים רף הראיות הנדרש להעמדה לדין של 'סיכוי סביר להרשעה' אף בנוגע לעובדות האישום החמורות ביותר, יכולה התביעה, במסגרת עסקת טיעון, לוותר על הכללת העובדות החמורות. זאת, תמורת אישום פחות חמור, שאינו ממצא את מלא חומרת העובדות, אם מידת הוודאות שבהרשעה באישום זה גבוה יותר." העותרים טוענים כי "ההלכה שנקבעה על דעת הרוב" - מצדיקה דיון נוסף בפני הרכב מורחב. 3. עיינתי בפסק הדין, בעתירה לקיום דיון נוסף ובתגובות המשיבים וגם בתגובה שביקשו העותרים להגיש, והגעתי לכלל מסקנה כי בפסק הדין לא נקבעה הלכה כנטען על ידי העותרים וממילא אין מקום להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף. אין ספק שנושא הסדר הטיעון שעשה היועץ המשפט לממשלה עם הנשיא לשעבר קצב עמד ועומד בלב סערה ציבורית, ומעורר ענין רב. העותרים מציינים כי ההכרעה בפסק הדין בו נמנע בית המשפט מלהתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נפלה על חודו של קול. ואולם, החלטה להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף איננה נגזרת מן "השורה התחתונה" של פסק הדין. הרשות תינתן כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה" יש מקום לקיום דיון נוסף. אכן ביסוד ההחלטה אם ליתן דיון נוסף עומדת ההלכה שנפסקה ולא התוצאה האופרטיבית כשלעצמה. כדברי השופט א' גולדברג: "מלשון [סעיף 30(ב)] עולה ברורות כי הוא סב סביב ציר אחד בלבד, הוא ציר ההלכה שנפסקה. הווה אומר, או שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של של בית משפט זה, או שיש בה משום חשיבות, קשיות או חידוש. [...] הדיון הנוסף אינו בא לאפשר למבקש להשיג על תוצאת הערעור, על ידי דיון מחודש, בו יעבור פסק הדין שבערעור, תחת שבט ביקורתו של הרכב מורחב" (ד"נ 3379/91 עו"ד רם כספי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.1991)). ועוד נקבע שם כי "כל העילות לדיון נוסף מצויות במסגרת ההלכה המשפטית ולא בעובדותיו וממצאיו של פסק-הדין [...] העילות לדיון נוסף מוגבלות ומצומצמות לעניין ההלכתי שבפסק הדין, ובו בלבד". 4. כמפורט בהרחבה בפסק הדין קיים פער בין טיוטת כתב אישום שהוכנה על ידי היועץ המשפטי לבין כתב האישום שהוליד הסדר הטיעון. לא כל הפרטים עליהם עמד בהרחבה בית המשפט רלבנטיים להחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף. בטיוטת כתב האישום המקורי הואשם קצב, בין השאר בשני מעשי אינוס שנעשו במתלוננת שכונתה א' ממשרד התיירות ובמעשים מגונים חמורים נוספים. לעומת זאת, על פי הסדר הטיעון שעמד לדיון בעתירה יואשם קצב בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ בעניינה של מתלוננת זו. לא ראיתי צורך כאמור לעמוד על כל פרטי טיוטת כתב האישום וגם לא על כל פרטי הסדר הטיעון, וזאת משום שהבקשה לדיון נוסף מתמקדת בהסדר הטיעון שנעשה לגבי א' ממשרד התיירות. זהו הענין היחיד לגביו נחלקו הדעות: שופטי הרוב לא ראו להתערב בהחלטת היועץ המשפטי ואילו שופטי המיעוט קבעו כי יש להוציא צו החלטי לפיו על היועץ המשפטי לשוב ולשקול את עמדתו בענין העמדתו של משה קצב לדין בענין א' ממשרד התיירות. הנה כי כן, במבט כולל עניין לנו בפסק דין העוסק במידת ההתערבות של בית משפט זה בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בהקשר של הסדר טיעון. אף העותרים ציינו כאמור כי פסק דינו של בית משפט זה נגע "לסבירות שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעריכת הסדרי טיעון". בשאלה הכללית של התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אין מקום לערוך דיון נוסף. יפים בהקשר זה דבריו של השופט ת' אור: "פסק הדין מבוסס על המסקנה שלא נמצאה עילה להתערב בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי, כשהחליט שאין מקום להמשיך בהליכי חקירה והעמדה לדין נגד המשיב. הניסיון לייחס לבית המשפט קביעת הלכה חדשה בשאלת היקף ההתערבות של בית הדין הגבוה לצדק בהחלטות היועץ המשפטי, דינו להיכשל. בית המשפט הסתמך בפסק-דינו על ההלכות אשר השתרשו בפסיקה בשאלה זו [...]. בהסתמכו על הלכות אלה, ובהתייחסו להחלטת היועץ המשפטי ולשיקולים שהדריכו אותו בהחלטתו, הגיע בית המשפט למסקנה כי היא לא חרגה ממיתחם הסבירות בשל סטייה מהותית היורדת לשורשו של עניין, וכי, על-כן, אין הצדקה להתערבות בית המשפט העליון בהחלטתו. בית המשפט הדגיש בפסק הדין את הכלל, אשר נזכר גם הוא בפסקי הדין הנ"ל, שעל פיו אין בית המשפט שם עצמו במקום היועץ המשפטי, אלא בודק את החלטתו אם היא עומדת במבחן הסבירות כאמור, אפילו ייתכן כי הוא עצמו היה מחליט אחרת [...]. בנוקטו מבחנים אלה, הלך בית המשפט בדרך הסלולה של הפסיקה, וממילא לא היה בפסיקתו משום סטייה או חידוש מבחינה משפטית." (דנג"ץ 4742/93 פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז (5) 359, 366 ד (1993)) ואכן בשאלה הכללית האמורה מצטטים שופטי הרוב ושופטי המיעוט את אותן הלכות ואין מקום להאריך. ואולם, העותרים טענו כי בענייננו עוסק פסק הדין גם ב"שאלה מרכזית וחדשה" המתמקדת במונח "ליבת המעשים העבריינים". האם מדובר בשאלה מרכזית חדשה? האם בפסק הדין נפסקה "הלכה" בעניין? לכך אעבור עתה. ליבת המעשים העבריינים - פסיקה קודמת 5. בכמה פסקי דין שקדמו לפסק הדין שניתן בפרשה זו עמד בית המשפט על הצורך בהקפדה על כך שהעובדות המתוארות בכתב האישום נשוא הסדר טיעון ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם כהוויתם. וכך אמרה השופטת ביניש ב- ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז (1) 577 , 606-605 (2002): "על-פי מדיניות ראויה, מצווה התביעה להקפיד שהעובדות המתוארות בכתב-האישום ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם כהוויתם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, ובלבד שיש ראיות לתשתית העובדתית הנטענת. כלל זה הוא הבסיס הנדרש כדי שבית-המשפט לא יוטעה ועל-מנת שירשיע את הנאשם על-פי מעשיו ולא על-פי מסכת עובדתית שאינה משקפת את המציאות בהתאם לראיות שבידי התביעה (ראו לעניין זה דבריי בע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, [...] בעמ' 106-105). על-אף האמור אין להתעלם מכך ששיטת 'העונש הראוי' עלולה לעודד את הצדדים להגיע לידי הסכמה בדבר מסכת מלאכותית של עובדות כדי להשמיט ממנה היבטים מחמירים ולהבטיח מפני התערבותו של בית-המשפט לדחיית הסדר הטיעון" פסק דין זה בענין פלוני עסק בשאלה מתי יכבד בית המשפט הסדר טיעון שנערך בין התביעה לנאשם ומתי ידחה את ההסדר. בקטע המצוטט הזכירה השופטת ביניש דברים קודמים שאמרה, בפסק הדין בפרשת אנג'ל (ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (5) 97 (1998)). בענין אנג'ל הודו נאשמים במסגרת הסדר טיעון בסיוע, אחרי שמלכתחילה הואשמו בביצוע עיקרי. השופטת ביניש קבעה שם, בעמ' 106-105 כי: "ככל הנראה, כדי להציג דברים כהוויתם בפני בית-המשפט, וכדי לא לאבד מצביונם ומאופיים של מעשי המערערים, השאירה התביעה את תיאור העובדות בכתב-האישום על פי הגירסה המקורית, והמערערים אף הודו בהן. בעשותה כן, פעלה התביעה כפי שהיא מצווה על פי מדיניות ראויה, תוך הקפדה על כך שעובדות האישום, כפי שנערכו בעקבות הסדר הטיעון, ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל. הטעם לכך ברור: ראוי הוא שבית-המשפט ירשיע נאשם בהתאם למעשיו, ולא על-פי מסכת עובדתית מלאכותית ופיקטיבית. אלא שככלל, ראוי גם שסעיפי העבירה המיוחסים לנאשם יהיו מותאמים לעובדות המתוארות בכתב-האישום. אין להתעלם מכך, כי בסופו של הליך נקבעת אחריותו המשפטית של הנאשם על פי סעיפי העבירה שבגינם הורשע." בפרשה מאוחרת יותר - הקרובה יותר לענייננו - בג"צ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, מר ערן שנדר (טרם פורסם, 23.9.2007) עתרה מתלוננת נגד הסדר טיעון שנעשה עם מי שנגדו התלוננה. היא טענה, בין השאר, כי כתב האישום לוקה באי סבירות קיצונית ביחס להיקף המעשים המצומצם שבכתב האישום המתוקן. השופט י' אלון קבע כי יש לדחות את העתירה; השופטת ארבל הצטרפה למסקנתו "לא בלב קל". בין השאר ציינה, תוך הפנייה לפסק דינה של השופטת ביניש בפרשת פלוני: "בידוע כי לגורמי החקירה והתביעה שיקול-דעת מלא באשר לטיבן והיקפן של פעולות החקירה הנדרשות לשם הרשעתו של נאשם (ראו והשוו: ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.1999); בג"צ 8643/04 אורן נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 22.12.2004); בג"צ 6841/06 עז' המנוחה אמיליה כהן ז"ל נ' נשיא בית משפט העליון (טרם פורסם, 14.6.2007)). יחד עם זאת, האינטרס הציבורי הוא כי נאשם, אף במסגרת הסדר טיעון, יועמד לדין על העבירות שמשקפות את המעשים שביצע כהווייתם, ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, כמו גם מהיקפם, ושיהיה בהרשעתו כדי להביע את חומרת מעשיו (ראו לדוגמה: ע"פ פלוני, בעמ' 606, 611). במקרה הנוכחי מתעורר לטעמי ספק האם נעשה מאמץ סביר להוכחת עבירות המין שבוצעו בעותרת כפי שתוארו על-ידה וכפי שניתן היה להתרשם מחלקי הראיות המזעריים שהוצגו בפנינו." (פסקה 17 לפסק דינה). המשנה לנשיאה ריבלין ציין בקצרה כי לא יוסיף הרבה על מה שכתבו השופטים אלון וארבל וכי ממכלול הטעמים שהם מציינים דין העתירה להידחות. עד כאן לענין "ליבת המעשים העבריינים" בפסיקה שקדמה לפסק הדין. "ליבת המעשים העבריינים" - גישות השופטים בפסק הדין 6. עתה נפנה לפסק הדין. אקדים ואומר: סוגיית ליבת המעשים העבריינים כלל לא נדונה בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, שנמנתה על שופטי הרוב, ועל כן קשה לראות "הלכה" בדעת הרוב, לא כל שכן הלכה המצדיקה דיון נוסף. יתר על כן, בין השופטת ביניש לבין השופט ריבלין שכן התייחסו לסוגיה יש, כפי שנראה, הסכמה עקרונית. המחלוקת ביניהם היא למעשה לגבי יישום העקרונות. אשר על כן, לא ניתן, לדעתי "לחלץ" מפסק הדין הלכה שנקבעה בסוגיית "ליבת המעשים העבריינים" המצדיקה דיון נוסף. במובן מסויים, וכפי שאראה, ההלכה הקודמת בסוגיה זו, כפי שנסקרה לעיל, הלכה בה מצדדים העותרים זכתה דווקא לחיזוק בפסק הדין. 7. כדי לנתח את דעת הרוב, על מה שיש בה ומה שאין בה בסוגית "ליבת המעשים העבריינים" יש לעמוד תחילה על דעת המיעוט, ובעיקר על דעתה של הנשיאה ביניש. הנשיאה מזכירה את הפסיקה הקודמת בנושא זה וקובעת כי הסדר טיעון שאינו משקף כראוי את ליבת המעשים העבריינים כעולה מחומר הראיות שבידי התביעה אינו נותן משקל הולם לאינטרס הציבורי באכיפת החוק ועלול לכרסם בחובת הנאמנות כלפי הציבור; תכליתו של הכלל האמור היא כי בית המשפט הדן בעניינו של הנאשם לא יוטעה וכי הנאשם יורשע לפי מעשיו ולא לפי מסכת עובדתית מלאכותית ופיקטיבית שאינה משקפת באופן הולם ומידתי את המציאות בהתאם לראיות הלכאוריות שבידי התביעה; הקפדה על כך שעובדות כתב האישום שגובש במסגרת הסדר טיעון ישקפו כראוי את אופן התרחשות המעשים המיוחסים לנאשם בהתאם לתשתית הלכאורית שבידי התביעה עשויה להמעיט מהחשש שההסדר לא ישקף את האירוע המפליל ואת מעשי הנאשם, ולהמעיט מהחשש שההסדר יעוות את תמונת המצב העובדתית כפי שהיא עולה מחומר הראיות. כאשר תיאור העובדות בכתב האישום אינו משקף את ליבת מעשיו של הנאשם בהתאם לחומר הראיות הלכאורי נפגעת יכולתו של בית המשפט לבחון כראוי את העונש שנקבע בהסדר הטיעון (ראו סעיף 9 לפסק דינה של הנשיאה). 8. לדעת הנשיאה את הסדר הטיעון בעניינה של א' ממשרד התיירות יש לבחון בשים לב לנקודת המוצא, עליה עמדה בהרחבה, לפיה אלמלא עריכתו של הסדר הטיעון היה מוגש כתב אישום אף בעבירות האינוס שיוחסו לקצב על ידי המתלוננת. בשים לב לנקודת מוצא זו הפגם שנפל בקביעת תנאיו של הסדר הטיעון נעוץ בתיאור המעשים שיוחסו לקצב בהסדר הטיעון. על אף קיומה של תשתית ראייתית לכאורה לביצוע שני מעשי אינוס ומעשים מגונים ברף החמור ביותר של עבירות מין יחסה התביעה לקצב במסגרת הסדר הטיעון מעשים המצויים ברף התחתון של הסקלה. פער משמעותי זה בין טיוטת כתב האישום לתיאור המעשים בכתב האישום המוסכם עומד, לדעת הנשיאה בניגוד כולל לאמות המידה שצויינו לעיל (פיסקה 25). 9. גם השופט לוי מציין בחוות דעתו, בהקשר זה, כי אם נטען כי המתואר בכתב האישום המוסכם מבטא נכונה את ליבת החשדות שהועלו "שוב לא אדע ליבה מה היא ומהם שוליים" (פיסקה 60). ומכאן נוכל לעבור לחוות דעתם של שופטי הרוב. 10. העותרים טוענים כי "על פי דעת הרוב ליבת המעשים העבריינים איננה נגזרת בהכרח מן המעשים החמורים ביותר המתוארים בכתב האישום או עולים מחומר הראיות". העותרים מצטטים את פיסקה 37 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה, ואולם פיסקה זו אינה עוסקת כלל בסוגיית ליבת המעשים העבריינים, וממילא אין לומר כי נקבעה כאן הלכה בנושא זה. הנשיאה ביניש מציינת, בין השאר, (פיסקה 37) כי לא מצאה בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה כל התייחסות לפער המשמעותי בין תיאור המעשים שיוחסו לקצב בעובדות הסדר הטעון בעניינה של א' ממשרד התיירות לבין חומרתו של סיפור המעשה כפי שעולה לכאורה מגירסת המתלוננת, גירסה שבאה לידי ביטוי בטיוטת כתב האישום ונותרה כפי שצוין בדיון מקובלת בעיקרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה אף לאחר השימוע. ואולם מה ש"לא נמצא" בפסק דין ולא עליו הושתתה ההחלטה, איננו יכול להוות "הלכה". יפים בהקשר זה דבריו של השופט א' מצא: "המסקנה בדבר היעדרה של הלכה כללית בפסק-הדין נובעת, בראש ובראשונה, מעצם השוני הקיים בין הנמקותיהם של שופטי הרוב. הנמקות נפרדות אלו הובילו אמנם לזהות בתוצאה במקרה הנדון, אך אין הכרח כי יהיה בהן כדי להוביל לאותה תוצאה גם במקרים אחרים [...]. היעדר ההתייחסות אינו חייב להתפרש כקביעה הילכתית משתמעת השוללת הנמקות אלו, אלא ראוי להתפרש כאי-נקיטת עמדה לגביהן, אשר אין בצידה כל משמעות הילכתית בעלת השלכות כלליות. ככלל, במצבים מעין אלה נוטה בית-המשפט שלא להורות על קיומו של דיון נוסף." (דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 14.8.2003)) וכן ראו דברי השופט מ' חשין ב- דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 11.12.2003) לפיהם: "נוסיף ונאמר כי בעניין קביעה זו לא נתבררה לחלוטין דעתה של השופטת שטרסברג-כהן, ועל-כן ספק אם עולה היא כדי קביעה מחייבת. לאור כל אלה מוצאים אנו כי טענותיו של העותר אינן טענות נגד הלכה שנקבעה בפסק הדין אלא טענות נגד פסק הדין גופו. טענות מעין-אלו אפשר טענות יפות הן לערעור אך לא לדיון נוסף." (פסקה 20) אכן, אין לקרוא לתוך פסק הדין מה שאין בו (ראו והשוו גם דנג"ץ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 16 (טרם פורסם, 9.3.2008)). בשולי הדברים ובבחינת למעלה מן הצורך לעניין הדיון הנוסף אעיר כי השופטת פרוקצ'יה באה לכלל מסקנה שטיוטת כתב האישום שיקפה למעשה עמדה ראשונית בלתי ממצה ובלתי בשלה של התביעה לגבי הערכת התשתית הראייתית וכי הפער, לפחות בחלקו, נעוץ ככל הנראה בהבדל שבעומק הבדיקה והניתוח של הראיות שנעשו בידי גורמי התביעה בשלבים השונים (פסקה 60). 11. אשר לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין: המשנה לנשיאה מסביר (ראו סעיפים 18-24 לחוות דעתו) כי הוא מסכים לקביעה העקרונית לפיה הסדר טיעון צריך לכלול את "ליבת המעשים העבריינים", ואולם לשיטתו ליבת המעשים העבריינים מוגדרת באופן שונה מזה שמציעה הנשיאה. המשנה לנשיאה מצטט בהסכמה את הדברים שכתבה השופטת ביניש בפרשת פלוני, דברים שצוטטו לעיל, ועוד מביא הוא בהסכמה מדברי השופטת ארבל בפרשת פלונית שגם אותם הבאנו לעיל. אף הוא סבור כי "חייבת להישמר זיקה הולמת" בין הסדר טיעון לבין ליבת המעשים העבריינים: "חייבת להישמר זיקה הולמת בין הסדר הטיעון לבין 'ליבת המעשים העבריינים' העולים מחומר הראיות. יחד עם זאת, השאלה מהי 'ליבת המעשים העבריינים' היא לעיתים שאלה מורכבת. הדרישה הבסיסית, שעליה כמדומה איש לא יחלוק, היא שכתב האישום לא יתאר מציאות עובדתית פיקטיבית ומלאכותית שאין לה יסוד בחומר הראיות. כך, למשל, קשה להעלות על הדעת מצב שבו חומר הראיות ילמד על תקיפה פיזית של שוטר, ואילו בעקבות הסדר טיעון יגובש כתב אישום המדבר על העלבה מילולית של שוטר חרף היעדר ראיות כלשהן לגבי העלבה כזו." 12. גם לשיטתו של המשנה לנשיאה הנחת הבסיס היא שכתב האישום המקורי שהיה עתיד להיות מוגש אלמלא הגיעו הצדדים להסדר טיעון אמור להיות הביטוי הנאמן ביותר של חומר הראיות כפי שהתביעה רואה אותו. ואולם, משהוכרה האפשרות לערוך הסדר הטיעון המתייחס לרכיב העובדות גלומה בכך גם הכרה באפשרות כי העובדות שבכתב האישום יהיו חסרות בהשוואה לעובדות העולות מחומר הראיות. מחיקת עובדות היא המחיר שהתביעה מוכנה לשלם בכדי להבטיח הרשעה בעובדות אחרות הנתפסות בעיניה כליבה של כתב האישום. נקודת המוצא היא שכתב אישום הנוצר במסגרת הסדר טיעון אינו משקף בהכרח את כל העובדות המצויות בחומר הראיות. ליבת המעשים העבריינים - כך לשיטתו - אינה נקבעת בהכרח לפי כל המעשים שהתביעה מחזיקה בראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה בגינם. לשיטתו של המשנה לנשיאה התוכן של "ליבת המעשים העבריינים" מושפע במידה רבה מהאישומים שלגביהם סיכויי ההרשעה הם גבוהים יחסית בשים לב למהות העבירות ולחומרתן ולצורך כי כתב האישום יבטא את מהות הפגיעה של הנאשם באינטרס החברתי. השמטת אישומים אינה עומדת לשיטתו בסתירה לדרישה שהליבה תשתקף בהסדר הטיעון. אכן, לשיטתו של המשנה לנשיאה הגדרת הליבה מושפעת מהערכתן המקצועית של רשויות התביעה את סיכויי ההרשעה או הזיכוי. המשנה לנשיאה מסכים כי שינוי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מאז טיוטת כתב האישום שינוי עמדה "מוקשה" הוא, אך קשיים ראייתים עשויים היו להעמיד בספק של ממש את יכולת ההרשעה בעבירות החמורות ביותר ולהסיט את הליבה לכיוון העבירות החמורות פחות, שהן עדיין חמורות מאוד, אשר לגבי התרחשותן הראיות חזקות יותר. במקרה זה סבר היועץ המשפטי כי הסיכוי להרשעה בעבירות החמורות הוא גבולי ביותר, ולגישתו גם מה שנותר בהסדר הטיעון לגבי א' ממשרד התיירות מתאר אדם העושה שימוש במעמדו הרם כדי להכניס ליחסי העבודה שלו עם אשה הנתונה למרותו אלמנטיים מיניים חוזרים ונשנים. 13. הנשיאה מתייחסת (בפיסקה 38 לחוות דעתה) גם לדברי המשנה לנשיאה. היא עומדת על המשותף ועל המפריד. הנשיאה מציינת כי המשנה לנשיאה מסכים עם העקרונות עליהם עמדה היא בפסק דינה, והוא מסכים גם לקביעה העקרונית כי העובדות המתוארות בכתב האישום שגובש במסגרת הסדר הטיעון חייבות לשקף את המעשים המיוחסים לנאשם כהוויתם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, ובלבד שיש ראיות לתשתית העובדתית הנטענת. עוד מבהירה הנשיאה כי כמוה גם המשנה לנשיאה סבור כי חייבת להישמר זיקה הולמת בין הסדר הטיעון לבין ליבת המעשים העבריינים העולים מחומר הראיות לכאורה. חילוקי הדעות הם בשאלה מה ההגדרה שיש לתת לליבת המעשים העבריינים. גם היא מסכימה, כך מסבירה היא, כי כתב האישום יכול שלא לכלול את כל העובדות המצויות בחומר הראיות הלכאורי. השאלה הנשאלת היא מהי אותה ליבה של העובדות עליה לא ניתן לוותר במסגרת הסדר הטיעון. לשיטתו של המשנה לנשיאה, כך מסבירה היא, התוכן של ליבת המעשים העבריינים מושפע במידה רבה מהאישומים שלגביהם סיכויי ההרשעה הם גבוהים יחסית בשים לב למהות העבירות, ולחומרתן, ולצורך כי כתב האישום יבטא את מהות הפגיעה של הנאשם באינטרס החברתי. הגדרה זו, כך מציינת הנשיאה מקובלת עליה בעיקרה אף שלשיטתה יש להוסיף עליה ולומר כי ליבת המעשים העבריינים חייבת לשקף גם את אופי המעשים העבריינים לגביהם קיימת תשתית ראייתית מספקת, ודומה עליה שגם לכך מסכים המשנה לנשיאה. וכאן מבהירה הנשיאה היכן חילוקי הדעות בינה לבין המשנה לנשיאה, בציינה: "המחלוקת בינינו היא בשאלה האם העיקרון האמור יושם בנסיבות העניין שבפנינו. במסגרת הסדר הטיעון שנערך עם קצב, הסכימה המדינה להעמידו לדין בעבירת פשע של מעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ. מטיעוני המדינה בפנינו עלה כי המתלוננת תיארה בחקירותיה במשטרה מעשים מגונים המצויים ברף החמור ביותר - לרבות נגיעה באיברי גוף אינטימיים ומוצנעים ומעשים בעלי אופי מיני מובהק עד כדי אינוס, ומכל מקום לשיטת המדינה מדובר במעשים מגונים שהם על גבול האינוס. עובדות לכאוריות אלה הינן מהותיות לתיאור אופיו וחומרתו של סיפור המעשה הלכאורי כפי שעלה מגרסתה של המתלוננת. אף-על-פי-כן, הן לא קיבלו ביטוי בתיאור העובדות שבהסדר הטיעון שהתייחס למעשים מגונים ברף התחתון של הסקלה [...]. מהחומר שהובא בפנינו עלה כי השמטתם של מעשים לכאוריים אלה מהתיאור העובדתי שבהסדר הטיעון לא נבעה בעיקרה מקשיים ראייתיים. כפי שהובהר לעיל, עיקר הקשיים הראייתיים אליהם התייחסה המדינה בטיעוניה לא נגע להוכחת עצם המעשים המגונים החמורים עליהם העידה המתלוננת אלא ליסודות אחרים בעבירה (כגון יסוד הכוח [...]). מן החומר שהוצג לנו עלה כי הטעם העיקרי להשמטת העובדות הלכאוריות בנוגע לביצוע מעשים מגונים ברף החמור של הסקלה היה נעוץ בדרישה שהציבו הסנגורים על-מנת להימנע מעונש מאסר בפועל (ראו: תצהיר התשובה של המשיב 2, פס' 220 ואילך). הנה כי כן, עולה כי אף לפי אמת המידה שהציב חברי השופט ריבלין המדגיש את סיכויי ההוכחה כשיקול מרכזי בהגדרת 'ליבת המעשים העברייניים' - אין בקשיי ההוכחה עליהם הצביעה המדינה כדי להצדיק ויתור כה משמעותי על תיאור עובדות לכאוריות שהינן מהותיות לתיאור אופיו וחומרתו של סיפור המעשה הלכאורי כפי שהוא עולה מגרסתה המפלילה של המתלוננת - גרסה שהיתה מקובלת בעיקרה על היועץ המשפטי לממשלה. ויתור זה יצר יחס בלתי ראוי בעליל בין ההקלות להן זכה קצב במסגרת הסדר הטיעון והשלכתן האפשרית על בחינת העונש המוסכם והקלון שבמעשים, לבין התועלת הציבורית הטמונה בעריכתו של הסדר הטיעון הקונקרטי הנדון בפנינו. כאמור, לפי תפיסתי, תוצאה זו היא שמחייבת את ביטולו של הסדר הטיעון." הנה כי כן, המחלוקת בין הנשיאה והמשנה לנשיאה היא מחלוקת בעניין יישומם הקונקרטי של העקרונות בענין ליבת המעשים העבריינים. ואולם שאלה של יישום הלכה - כידוע - אינה מצדיקה קיום דיון נוסף. "בהקשר זה נזכור ונזכיר, כי יישומה של הלכה, ואף פיתוח שלה, אין בו, ככלל, כדי להצדיק דיון נוסף" (דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (טרם פורסם, 18.2.2007)). גם המישנה לנשיא מ' חשין ציין באחת הפרשות כי "חילוקי הדעות היו בקשר ליישומן של ההלכות בנסיבות העניין, ואלה בוודאי אין בהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף", פסקה 7 (דנ"פ 5834/05 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2005)) ויפים בהקשר זה דבריו של המשנה לנשיא א' מצא: "כידוע, שאלות של יישום דין קיים - שנויות במחלוקת, חשובות ורגישות ככל שתהיינה - אינן מצדיקות קיום דיון נוסף" (דנג"ץ 10480/03 בוסידן נ' בכרי, פ"ד נט(1) 625, 639 ו (2004); כן ראו: דנג"ץ 3331/03 לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 2.6.2003)) 14. ומכאן לחוות דעתו של השופט גרוניס: התייחסותו לסוגיית ליבת המעשים העבריינים מצויה בסעיף 7 לחוות דעתו. השופט גרוניס מציין כי אין הוא שותף לעמדתה של הנשיאה לפיה הסדר הטיעון פגום מאחר שאין הוא משקף את ליבת המעשים כפי שהם עולים מטיוטת כתב האישום. לטעמו עניין של יום יום הוא שכתב אישום חמור הופך בעקבות הסדר טיעון לכתב אישום קל בהרבה, הן מבחינת סעיפי העבירה והן מבחינת העובדות. השופט גרוניס מסכים לכך שפער גדול ובלתי מוסבר בין העובדות נשוא כתב האישום המקורי לבין אלה שבהסדר יכול להוביל למסקנה שנפגע האינטרס הציבורי, ואולם, כך מדגיש הוא, קביעה כזו תלויה בבדיקת חומר הראיות הגולמי על ידי התביעה. בית המשפט אינו בוחן את חומר הראיות ולא בדק אותו במקרה זה, ואין הוא יודע מה עוצמתו של החומר הגולמי. עוצמה זו משתנה, כך מסביר הוא מתיק לתיק. אין בכתב האישום שבהסדר "מציאות מדומה", שגם לדעתו אסורה היא. השופט גרוניס מסכם את עמדתו בנושא זה ומבהיר כי בעוד הנשיאה סבורה שנפגע בפרשה זו אינטרס ציבורי הוא סבור שהמחלוקת נסובה על שאלת עוצמתה של התשתית הראייתית, תשתית שלא נבדקה על ידי בית המשפט. דומה שגם כאן המחלוקת אינה על העקרון אלא על היישום. 15. הנה כי כן, לא ניתן לומר כי שופטי הרוב אשר נימקו את הכרעתם כל אחד בדרכו שלו קבעו הלכה בסוגיית ליבת המעשים העבריינים. העותרים טוענים כי "על פי דעת הרוב ליבת המעשים העבריינים איננה נגזרת בהכרח מאופי המעשים העבריינים לגביהם קיימת תשתית ראייתית מספקת". ואולם, כפי שפורט השופטת פרוקצ'יה כלל לא השתיתה החלטתה על נושא זה; המשנה לנשיאה ריבלין הביע עמדה עקרונית קרובה מאוד לזו של הנשיאה ביניש, כשהמחלוקת ביניהם היא על ישום העקרונות. השופט גרוניס חלק על הנשיאה בשאלה אם יש פגם בהסדר הטיעון בציינו שבית המשפט לא בדק ולא אמור לבדוק את חומר הראיות. בלשון אחרת כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה לא נפסקה בעניין "ליבת המעשים העבריינים" בדעת הרוב. וכדברי השופט מ' חשין: "אכן, עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)) אומנם, אפשר והתוצאה מצטיירת בעיני העותרים כקשה, בעיקר בשים לב לפער שבין טיוטת כתב האישום וכתב האישום המוסכם. על כך עמדו, כמדומני, כל אחד בסגנונו, כל אחד משופטי ההרכב. אולם לא תוצאה קשה היא הקריטריון לקיום דיון נוסף וכדברי הנשיאה ביניש בפרשה אחרת: "אכן, תוצאת פסק הדין הינה ללא ספק תוצאה קשה מבחינתו של העותר [...]. אולם, בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי אין די בכך על מנת שייערך דיון נוסף בעניין" (דנג"ץ 8740/06 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (טרם פורסם, 19.3.2007)). העותרים מבקשים לקרוא לדברי שופטי הרוב הלכה שאינה מצוייה בהם, ובהיעדר "הלכה" אין מקום להורות על דיון נוסף. 16. לענין העדר הלכה חדשה בפסק הדין מתווסף ענין אחר: בשל החשיבות הציבורית של הענין נקבע, מלכתחילה, הרכב מורחב של חמישה שופטים. העותרים מציינים כי ההכרעה בעתירתם נפלה על חודו של קול. דבר זה נכון רק בענין המתלוננת א' ממשרד התיירות. לא בנקל, אם בכלל יינתן דיון נוסף בענין שנפסק בו בהרכב של חמישה. וכדברי המשנה לנשיא ש' לוין: "הכלל הוא שבעקרון אין בית המשפט העליון יושב על המדוכה אלא פעם אחת; עצם העובדה שמדובר בהלכה חשובה או קשה אינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, בדיקה חוזרת של הענין בדיון נוסף. יתירה מזו: נוכח חשיבותה של השאלה נתקיים הדיון כבר מלכתחילה בהרכב של חמישה, ואם כי נפסק ברוב דעות שתיאורטית אף פסק דין בחמישה ניתן לדיון נוסף [...] הרי שנפסק שם [כי] 'אם דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של שלושה ניתן אך במקרים חריגים, הרי דיון נוסף בפסק-דין שניתן במותב של חמישה יינתן אך במקרים חריגים שבחריגים'" (ד"נ 1210/99 מדינת ישראל נ' שיינביין (לא פורסם, 18.3.1999)) וראו גם דברי הנשיא ברק שקבע: "נוסף על אמת המידה הרגילה הנקוטה בידינו בבואנו לדון בעתירה לקיום דיון נוסף, המבקשת קיומה של הלכה חדשנית; שאינה בגדר ערעור נוסף; שיש בה אותו מימד מיוחד המצדיק עריכת דיון נוסף בהרכב מורחב, נדרש המבקש לקיים דיון נוסף בפסק דין של הרכב הגדול משלושה שופטים, להראות כי המקרה שבפנינו הינו 'חריג שבחריגים'" (דנ"א 7453/97 עזבון המנוח הרב פנחס הורוביץ ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.1998)) העותרים, כך ניכר, אינם שבעי רצון מתוצאת פסק הדין אך הדיון הנוסף עניינו בהלכה והוא לא נועד לשרת את המטרה של שינוי תוצאה קונקרטית, שמא בהרכב רחב עוד יותר תשתנה התוצאה. אכן הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף ויש חשיבות גם לעקרון סופיות הדיון. 17. ובשולי הדברים: השופט הדן על פי קביעת נשיא בית המשפט העליון בעתירה לדיון נוסף אינו מתווסף על שופטי ההרכב שנתן את פסק הדין. אין הוא מכריע במחלוקת שנפלה, אם נפלה, בין חברי ההרכב שנתן את פסק הדין. אם מצא שלא נפסקה הלכה כאמור בסעיף 30(ב) - ידחה את הבקשה; מצא שנפסקה הלכה כאמור - יש לו שיקול דעת אם להורות על קיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (לא פורסם, 20.2.2000); דנג"ץ 4418/04 לישכת העיתונות הממשלתית נ' סייף (לא פורסם, 4.8.2004)). מצאתי בעניין שלפני כי לא נפסקה הלכה כאמור, ועל כן נדחית הבקשה. 18. הבקשה נדחית אפוא וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים שהוגשה במסגרתה. משפט פליליהסדר טיעון (עסקת טיעון)