החלטה ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ) שעניינו בתרשומת שנערכה במסגרת ראיון עד שהתקיים בלשכת פרקליט המדינה. 1. העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ להורות למשיבה להעביר לידיו חומרים שונים שלשיטת באי כוחו הינם בגדר "חומר חקירה". בטרם הוכרעה הבקשה על-ידי בית המשפט המחוזי התחוור כי המשיבה מסרה, או מתעתדת למסור להגנה את מרבית החומר שהתבקש ועל כן הצטמצמה יריעת המחלוקת לכדי שלושה נושאים. אחד מהם עניינו במסמכים ורשימות בנוגע לפגישות שנערכו בין אנשי הפרקליטות למתלוננות עובר להחלטה על הגשת כתב האישום, לרבות שיחה שערך פרקליט המדינה עם המתלוננת א' שבכתב האישום. באי כוח העורר טענו כי מטרת שיחות אלה היתה לבחון את מהימנות המתלוננות וביקשה את תיעודן בכתב של השיחות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופט ע' מודריק) דחה את הבקשה להעביר לידי העורר את תיעוד השיחות שהתקיימו בין פרקליטים למתלוננות. נקבע כי יש צדק רב הן בעמדה שהציג העורר, הן בעמדה שהציגה המדינה, המתנגדת לבקשה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה כי חיובה לחשוף בפני ההגנה כל שיג ושיח של התובע עם מי מהעדים יוביל לסיכול מלאכת התביעה ולסיכול ההליך הפלילי כולו. בית המשפט עמד על כך שמבחינה מושגית אין כל הבדל אם שיחת הפרקליט עם המתלוננת נערכה לפני הגשת כתב האישום או לאחר מכן. העיקר הינו שכל עוד אין בדברים שהחליף העד עם הפרקליט משום חידוש מהותי, אין מקום לחשיפתם לעיני ההגנה. עוד נקבע כי חשיפת חומרים אלה כמוה כחשיפת התובע לסיכון שיזומן כעד, דבר שאף הוא יכול לסכל את ההליך הפלילי. בית המשפט המחוזי עמד עוד על הצורך לאזן בין שני אינטרסים ציבוריים: זכותו של הנאשם להתגונן אל מול האינטרס בקיומו של הליך פלילי תקין וסדור, וסבר כי מאחר שהמשיבה טענה לחסיונן של השיחות שקיימו אנשי הפרקליטות עם המתלוננות, יש לערוך את האיזון לפי המתכונת המקובלת לגבי חיסיון יחסי. בחינת מכלול השיקולים הביאה את בית המשפט לסבור כי במקרה דנן, מהטעמים שנפרשו לעיל, יש לסייג את היקף פרישת הביטוי "חומר חקירה". לפיכך, ולאחר שהסתמך על הצהרת המשיבה כי אין בשיחות שקיימו הפרקליטים עם המתלוננות כל חידוש, מאחר שהיקף החומר לא איפשר לטעמו, כעניין מעשי, בחינה של החומר על-ידי בית המשפט, דחה בית המשפט את הבקשה. מכאן הערר שבפניי בו מיקדו באי כוח העורר את טענותיהם בתרשומת שנערכה בעקבות השיחה בין פרקליט המדינה למתלוננת א'. 2. באי כוחו של העורר טוענים כי הראיון שערך פרקליט המדינה למתלוננת א', נועד לעמוד על מהימנותה, ליישב סתירות ולעמוד על פערים בגרסאות. תיעודן של אותן שיחות הוא לשיטתם חומר חקירה שיש להעביר העתק ממנו לצוות ההגנה, שכן מדובר ב"אירוע חקירתי" במהותו, שנערך עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, השיחה נערכה במטרה לסייע בהחלטה האם להגיש כתב אישום נגד העורר, ועל כן סביר כי החומר שתועד יש לו רלוונטיות לכתב האישום. כאמור, עיקר טיעוני ההגנה מתייחס לראיון שערך פרקליט המדינה עם המתלוננת א', אך הם מדגישים כי טיעונים אלה יפים גם לראיונות שערכו הפרקליטים עם מתלוננות נוספות. הסנגורים סבורים כי לא היה מקום ליתן משקל של ממש לחשש שמסירת החומר להגנה תחשוף את התובע לסיכון שיזומן כעד. לדבריהם, מדובר בסיכון קלוש העלול להתממש רק אם העדה תתכחש לדבריה באותו ראיון. ככל שיתעורר קושי זה, ניתן יהיה למצוא את פתרונו באותה עת, ומכל מקום, אין חשש זה יכול להצדיק לטעמם פגיעה בזכות העיון של ההגנה. עוד הוסיפו כי ניתן למנוע את זימונו של הפרקליט לעדות על-ידי תיעוד חזותי או קולי של פגישתו עם העד או על-ידי שהתיעוד יתבצע על-ידי קצין משטרה שיהיה נוכח בראיון. באי כוח העורר טוענים כי מסירת החומר מהראיונות שקיימו הפרקליטים לא תפגע בתפקודה של התביעה. הם מדגישים את מעמדה הנכבד של הזכות למשפט הוגן, ובפרט מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוכח מעמד זה, גורסים הם, לא היה מקום ליתן את הבכורה לאינטרס התביעה ותקינות עבודתה. עוד נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לעיין בעצמו בחומר תחת שיסתפק בהצהרת המשיבה ולפיה בראיונות שנערכו לא עלה כל חידוש עובדתי. באי כוח העורר יוצאים גם נגד התייחסות בית המשפט קמא לבקשה מבעד למשקפי החיסיון היחסי. הם מבהירים כי אין מדובר בחיסיון המוכר לפי החוק או הפסיקה, וגם לו היה חל במקרה זה חיסיון, הוא היה נסוג בנסיבות העניין מפני אינטרס ההגנה בחשיפת החומר ועשיית צדק. 3. בטיעון בעל-פה עמד עו"ד פלדמן, בא כוח העורר, בהרחבה על חשיבות התרשומת המבוקשת להגנת העורר, בשים לב לכך שמדובר באישום בעבירות מין ושאלת מהימנותה של המתלוננת תעמוד במוקד ההליך. לדבריו, הגרסאות שמסרה המתלוננת א' אינן אחידות והתנהגותה כפי שעולה מחומר הראיות אינה תואמת התנהגותה של אישה שנפגעה מידו של העורר. הוא מעריך כי המתלוננת א' התבקשה על-ידי פרקליט המדינה להסביר בפגישתם את הסתירות בין גרסאותיה. הוסבר כי כל ניואנס, הסבר או תיאור שמסרה המתלוננת יכולים לסייע להגנה ביחס לשאלת המהימנות, גם אם היא אך חזרה על גרסתה בפני פרקליט המדינה. צוין כי כעניין שבשגרה מקבלים סנגורים הודעות על ראיונות עד ואף על-פי כן לא זומנו פרקליטים לעדות, דבר שיש בו כדי להעיד כי לחשש שהועלה על-ידי בית המשפט המחוזי אין יסוד. יתר על כן, נטען, גם אם יווצר מצב בו עד מכחיש דברים שאמר בראיון עד ויתעורר צורך לאמת את התרשומת מול דברי העד, די יהיה בהצהרת הפרקליט שכך נאמר. באי כוח העורר הטעימו כי מדובר בפגישה שניהל פרקליט המדינה בתפקידו כשליח ציבור ועל כן התרשומת מן השיחה צריכה להיבחן בפריזמת התפקיד הציבורי באופן המוביל למסקנה כי אין להסתיר את המידע מעיניהם. הם שבו וביקשו כי בית המשפט יעיין בחומר המבוקש. 4. באת כוח המדינה, עו"ד גרנות, הסבירה כי המשיבה רואה בערר ניסיון להפוך כל ראיון עד לחומר חקירה, עמדה המנוגדת להלכה ולהיגיון. לדבריה, שאלת סיווגן של תרשומות מראיונות עדים הוכרעה על-ידי בית משפט זה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: עניין בורוביץ), שם הוגבלה חובת התביעה לתעד ולמסור להגנה את המידע שנמסר בראיון עד רק לאותם מקרים בהם נמסרו פרטים חדשים ומהותיים. היא מוסיפה כי תכליתו של ראיון העד שונה מתכלית החקירה והוא חיוני כדי לאפשר לפרקליט לעשות מלאכתו נאמנה. לעניין זה הבהירה, אין להבחין בין ראיון עד לפני הגשת כתב אישום לראיון עד הנערך לאחר הגשת כתב אישום. היא מציינת כי כל ראיון עם עד מעלה גרסה נוספת, גם אם לא בהכרח גרסה אחרת, ולכן לא כל ראיון עד הוא חומר חקירה. הניואנסים השונים שעשויים לעלות מפרטים שמסר העד בהזדמנויות שונות מקומם להתברר בחקירה הנגדית. באת כוח המדינה עמדה בהרחבה על הפגיעה שתיגרם לעבודת התביעה אם תחויב במסירת ראיונות עד. לדבריה, במצב זה תהא התביעה אנוסה להפסיק לקיים ראיונות שכאלה היות שהאפשרות לקיים שיח חופשי בין פרקליט לעד תיפגע, ועמה תיפגע באופן משמעותי גם יכולתו של הפרקליט למלא תפקידו כהלכה. הפתרונות שהעלו באי כוח העורר אין בהם כדי לפתור קושי זה, לדעתה. באת כוח המדינה הדגישה כי ההרחבה המתמדת של המונח "חומר חקירה" ייחודית למשפט הישראלי וגורמת להארכת ההליכים המקדימים והנלווים להליך העיקרי. היא הטעימה כי רצונה העקרוני של המשיבה הוא להגן על האפשרות לקיים ראיונות עד ואין לה דבר להסתיר מעבר לכך. כן הובהר כי המשיבה טוענת לחיסיון ודי לטעמה ביישום הפסיקה בעניין בורוביץ. בהיבט המעשי, טוענת באת כוח המדינה כי מאחר שבעניין בורוביץ הונחתה התביעה לתעד את ראיון העד רק אם עלה במהלכו דבר מה חדש, הרי ששיקול הדעת באשר להחלטה האם יש לתעד המידע שנמסר בראיון העד אם לאו מצוי כולו בידי התביעה. מכאן, טענה, בפועל אין לבית המשפט אלא לסמוך על שיקול דעת התביעה בעניין זה. כן נטען כי עמדת ההגנה ולפיה כל צעד שהתביעה עושה צריך לעמוד תחת פיקוח בית המשפט אינה סבירה, אינה יעילה ואינה ראויה. עוד הובע ספק באשר לאפשרותו של בית המשפט לערוך בדיקה שתעמוד על מלוא ההשוואה בין דברי המתלוננת בפני פרקליט המדינה לדברים שמסרה בהזדמנויות קודמות. באת כוח המדינה מסרה כי התביעה העבירה להגנה ראיון אחד שהתבקש במלואו וראיון אחר בעיקרו, בהתאם לכללים המנחים שנקבעו בעניין בורוביץ. היא הצהירה לפרוטוקול כי התובעים, אשר מכירים את החומר, מצאו כי בראיון שערך פרקליט המדינה אין כל חידוש וכל נקודה שעלתה בראיון ניתן למצוא את מקבילתה בחומר הראיות. 5. במענה לטענות המשיבה טוענים באי כוח העורר כי מאחר שהמתלוננת העלתה שלל גרסאות חשוב להם לדעת מה הגרסה האחרונה שהעלתה ומה היו תשובותיה בראיון לסתירות או לחוסר הבהירות בגרסתה. הם מסבירים כי בניגוד לענייננו עניין בורוביץ עוסק בראיון עד בשלב שלאחר הגשת כתב אישום. ומכל מקום עמדתם אינה כי כל ראיון עד חייב להיות מתועד ולהימסר להגנה, אלא שכל עוד ראיון העד נערך בתוך "הטריטוריה" של החקירה ובטרם הגשת כתב אישום, חלים עליו הכללים הרגילים החלים על חומר חקירה. עוד הבהירו כי להשקפתם על בית המשפט לבחון האם יש בחומר כדי לסייע להגנה כשם שהוא עושה בעתירות לגילוי ראיה ועל כן אין להניח שהיקף החומר לא יאפשר בחינה שכזו. זכות העיון בחומר חקירה - כללי 6. במוקדו של הערר ניצב נושא יישומם של העקרונות והכללים שהונחו בחוק ובפסיקה ביחס לזכות העיון של נאשם בחומר החקירה, על המקרה הפרטי של תרשומות שנערכו על-ידי התביעה בנוגע לראיון עד שקיימה. לצורך הכרעה בטענות הצדדים בערר אעמוד ראשית על העקרונות הכלליים ביחס לזכות העיון בחומר החקירה, לאחר מכן אתייחס בקצרה לראיון העד, לטיבו ולמטרותיו. אלה יסללו את הדרך להכרעה בערר. 7. נקודת המוצא המשפטית לדיון בערר מצויה בהוראת סעיף 74(א) לחסד"פ, הקובעת: הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו. סעיף זה, ששב ונדון בפסיקתו של בית משפט זה, קובע את זכותו של נאשם לעיין בחומר שנאסף על-ידי גורמי החקירה והתביעה בנוגע לכתב האישום שהוגש נגדו. זכות רחבה היא זו, שקיומה הוא נגזרת של הזכות לחירות, ואם תרצו - ערובה למימושה. עוד שואבת זכות העיון של הנאשם בחומר החקירה את קיומה גם מן הזכות למשפט הוגן, שכן בלא שמלוא החומר הנוגע לעניינו של הנאשם הוצג לו ומצוי בידיעתו, אין להניח כי הוא יוכל לממש את זכותו להתגונן (בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686, 688 (1996); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (פורמלי), פ"ד ס(1) 360, 378 (2005); בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסמה, 15.9.05). להלן: עניין זאבי; בש"פ 4077/06 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.6.06) פסקה 14). לא בכדי תוארה על כן זכות זו, שהיא תנאי שאין בלתו לקיומו של הליך פלילי תקין והוגן, כמי ש"...נמנית היא עם זכויות המסד של הנאשם במקומנו" (ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 22 (1992). להלן: עניין סיקסיק. כן ראו בג"ץ 9264/04 הנ"ל, בפסקה 11 וההפניות שם). על-פי מהותה וטיבה כ"...אקדמות למועד ופרוזדור לטרקלין המשפט עצמו..." (עניין סיקסיק, בעמ' 18), אין מימושה של זכות העיון בחומר החקירה מצטמצם לאינטרס של הנאשם המבקש להתגונן מפני האישום נגדו. זכות העיון היא בגדר אינטרס ציבורי רחב בתקינות ההליך הפלילי והוגנותו ובחשיפת האמת, כך שיתאפשר לבית המשפט לעשות מלאכתו בחשיפת האמת לאחר שהונחו בפניו גרסת המאשימה לאירוע נשוא כתב האישום אל מול גרסת הנאשם (בש"פ 91/08 מדינת ישראל נ' שיבלי (לא פורסמה, 13.2.08) וההפניות שם; עניין שוורץ, בפסקה 14). 8. לאורן של מהותה ותכליותיה של זכותו של הנאשם לנהל הגנתו, פורש המונח "חומר חקירה" בפסיקה הישראלית מתוך מגמה מרחיבה, ככולל כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך המשפט (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381 (2000). להלן: עניין מסארווה; בג"ץ 9264/04 הנ"ל, בפסקה 11). אין מדובר בהגדרה נוקשה וממצה, אלא בהגדרה אמורפית וגמישה שיישומה מונחה בשכל הישר ובמגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנת הנאשם (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985). להלן: עניין אל הוזייל). ואכן, מוטת כנפיו של המונח "חומר חקירה" רחבה היא: בלב-לבו מצוי "הגרעין הקשה" של ראיות התביעה, שעליו תבסס התביעה את האישום (עניין זאבי, בפסקה 13). ואולם, כחומר חקירה ייחשבו גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע" (עניין אל הוזייל, בעמ' 129. כן ראו: בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633 (2003). להלן: עניין התצ"ר). נדרשת על כן "...בדיקה פרטנית המתייחסת לחומר הקונקרטי, למאפייניו ולטיבו...יובאו בחשבון מכלול השיקולים הקשורים בחומר הנדון. תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם, ותיבחן גם האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. כל ראיה שיימצא כי עשויה היא להיות רלוונטית לעניין המתברר במשפט, תיכלל בגדר 'חומר חקירה' שחובה למוסרו לעיון הסניגוריה" (עניין התצ"ר, בעמ' 635). 9. הגישה המרחיבה שתוארה אין משמעה כי כל ראיה או חומר אליו מכוון הסנגור את חיציו אכן ייפלו לידיו. הזכות לעיון בחומר החקירה, ככל זכות, אינה מוחלטת. כך נקבע כי "...אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר חקירה" ראיות, שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (עניין אל הוזייל, בעמ' 129. ראו גם: עניין התצ"ר, בעמ' 633). כך נקבע גם כי אין לחייב את התביעה במסירת חומרים לפי סעיף 74 לחסד"פ אם מדובר בניסיון ספקולטיבי בלבד לאיתור חומר שיסייע לנאשם בהגנתו, שיהא בבחינת "FISHING EXPEDITION" (עניין אל הוזייל, בעמ' 132. ראו גם: בש"פ 1372/96 ח"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177, 183 (1996). להלן: עניין דרעי). מכאן, כאשר מונחת על שולחנו של בית המשפט בקשה לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ, שומה על הסנגור להראות כי בקשתו נשענת על נקודת אחיזה ממשית (עניין התצ"ר, 635). מבחן הרלוונטיות של החומר לאישום מבטיח את יעילות ההליכים על-ידי שלא הצדדים, לא בית המשפט, יוצפו בחומר בלתי-רלוונטי אלא יתמקדו בשאלות הצריכות הוכחה, בירור וליבון. עוד מאפשר מבחן הרלוונטיות הימנעות מפגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים, ובעיקר בזכויותיהם החוקתיות לפרטיות ולכבוד, כמו-גם הימנעות מפגיעה באינטרסים ציבוריים חיוניים אחרים, אשר עלולים להיפגע אם יימסר החומר לנאשם. כך, כאשר עסקינן בחומר שיש לו רלוונטיות לאישום ועל כן יש בו לכאורה כדי לתרום להגנת הנאשם, ייסוגו מפניה של זכות הנאשם למשפט הוגן אינטרסים נכבדים, כזכויותיהם של עדים ומתלוננים ואינטרסים ציבוריים אחרים. זאת, בכפוף לכך שלא חל חיסיון על החומר. לעומת זאת, כאשר אין בחומר שהנאשם מבקש לעיין בו כדי לתרום תרומה של ממש להגנת הנאשם ולניהולו של הליך הוגן, אך יש במסירתו לעיונם של הנאשם ובא כוחו כדי לפגוע באינטרסים או בזכויות אלה, שומה על בית המשפט לתור אחר האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים העלולים להיפגע לזכותו של הנאשם למשפט הוגן (בש"פ 7995/05 להב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.10.05); בג"ץ 9264/04 הנ"ל, בעמ' 379). סיכומם של נקודה זו: "חומר חקירה" הוא חומר המצוי בגרעין הקשה של תשתית ראיות התביעה, עליו מבקשת התביעה לבסס את האישום (פרשת זאבי, שם, פסקה 13). המאפיינים העיקריים לסיווג חומר כ"חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק, הם שלושה: ראשית - חומר רלבנטי לאישום; הרלבנטיות מתפרשת בהרחבה; שנית - המושג "חומר חקירה" מתפרש גם על ראיות השייכות לפריפריה של האישום (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625 632-3; בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 129). שלישית - אין לכלול בגדר "חומר החקירה" ראיות שהרלבנטיות שלהן לאישום הפלילי אינה קיימת, או שהיא רחוקה או שולית בלבד (פרשת זאבי, שם; פרשת אל הוזייל, שם, עמ' 129; בש"פ 1372/96 חה"כ הרב אריה דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177; בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, פסקה 3). לסייג האחרון ישנה חשיבות מיוחדת מקום שחומר מסוים נצבר או נערך במהלך החקירה, אך הוא אינו רלבנטי לאישום, והצגתו לעיון ההגנה עלולה לפגוע בזכויותיהם של אחרים, או להסב נזק לערכים שונים שבאינטרס הציבור (פרשת זאבי, פסקה 13). במצב שבו, מצד אחד, החומר אינו מועיל לקיום משפט הוגן, ומצד שני, הצגתו עלולה לגרום פגיעה בלתי ראויה באדם או בערך ציבורי חשוב, יש למנוע את חשיפתו של החומר לעיון (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי, פ"ד נז(4) 625). ככל שהזיקה בין טיב החומר לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רופפת יותר, כך עולה משקל הפגיעה הצפויה בזכויותיהם של אחרים או בערכים שונים שבאינטרס ציבורי הכרוכים בהצגתו לעיון (בש"פ 6022/98 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686)". זוהי בתמצית כל התורה כולה בסוגיה בה אנו דנים. 10. סיווגו של חומר כ"חומר חקירה" הינו אם כן תוצאתה של בחינה מהותית ולא בחינה טכנית או פיזית. מכאן, לא כל חומר המצוי בידי התביעה ייחשב לחלק מחומר החקירה (עניין זאבי, בפסקה 13). מיונו של החומר וסיווגו יש לו על כן חשיבות אדירה עבור הנאשם. סמכות זו שבידי התביעה מבטא את פער הכוחות האינהרנטי להליך הפלילי בין המאשימה לנאשם. הנחת המוצא הינה כי המשטרה והתביעה פועלות ומפעילות את שיקול דעתן בהגינות וביושר ומתבססות על ניסיונן ומומחיותן המקצועית בקביעה מהו חומר החקירה בתיק (עניין זאבי, בפסקה 16; בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.9.06). להלן: עניין אל עילווי; עניין דרעי, בעמ' 183; בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 49, 65 (2003)). ההנחה האמורה, שבבסיסה ניצבת חזקת התקינות העומדת לרשויות המינהל, אין משמעה כי ההגנה נדרשת לסמוך באופן מוחלט על הערכתה של התביעה בדבר הפוטנציאל הראייתי של החומר לצרכיה של ההגנה (בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, 4 - 5 (1998). להלן: עניין בן ארי; עניין מסארווה, בעמ' 382). יחד עם זאת, "סקרנות לשמה, רצון להשיג חומר לתכליות זרות ל"הגנת הנאשם" ונכונות לצאת ל"מסעי ציד" שמא יימצא דבר שיסייע להגנה - אינם מספיקים להשמטת הבסיס מתחת להנחה האמורה" (עניין דרעי, בעמ' 183). המתח הקיים מטבעם של דברים בין הנחת ההגינות והמקצועיות העומדת לרשויות התביעה לבין רצונה של ההגנה לעיין בכל פריט מידע שנאסף אל התיק ממותן מעצם קיומו של מנגנון הבקרה לפי סעיפים 74(ב) - (ה) לחסד"פ על שיקול דעת התביעה ועל האופן בו הפעילה סמכויותיה. סעיפים אלה מאפשרים לנאשם לפנות אל בית המשפט בכל מקרה בו החליטה התביעה שלא למסור לעיונו חומר שלשיטת הנאשם הינו חומר חקירה. ראיון עד 11. החומר בו מבקשת ההגנה לעיין בענייננו הוא חומר הנוגע לשיחה שערך פרקליט המדינה עם המתלוננת א', שיחה הנכנסת גם לטעמי במסגרת של "ראיון עד". ראיון עד הינו הליך שגרתי בעבודתה של התביעה ובמסגרתו מראיין התובע עד תביעה, על-פי רוב כהכנה לעדותו בבית המשפט. מיקומו הכרונולוגי של ראיון העד על ציר הזמן של ההליך הפלילי הינו ככלל בשלב שלאחר סיום החקירה, ובסמוך למתן העדות. ראיון העד מסייע לפרקליט במלאכתו בהכנת חומר הראיות שבכוונתו להציג בבית המשפט: הראיון מאפשר לפרקליט לרענן את זכרונו של העד באשר לדברים שמסר בחקירה, ובפרט כאשר בין מועד מסירת העדות בחקירה למועד מסירת העדות במשפט חלף זמן רב. הראיון מאפשר לפרקליט להתרשם במו עיניו מן העד אותו הוא מבקש להעלות על דוכן העדים, בטרם יעלה זה להעיד ובטרם יבקש הפרקליט מבית המשפט ליתן אמון בעדותו של אותו עד. כמו-כן מאפשר הראיון להכין את העד לעדות במובן הרחב כך שיידע את הצפוי לו במשפט ובכדי להבטיח כי בעדותו ימסור עדות אמת מלאה, מפורטת ובהירה ככל הניתן (עניין בורוביץ, בעמ' 845). עמד על הדברים בית משפט זה כבר לפני שנים רבות: "זכותו של כל פרקליט - גדולה מזו: חובתו היא - לייצב מבעוד מועד את מערכת מלחמתו ולהכין כהלכה את חומר הראיות שבו ישתמש בעת המשפט. תמים ומשולל כל חוש-מציאות הוא האדם הסבור, כי יש לכנוס עדים מכל הבא ביד, עדי ראיה ועדי שמיעה, ולהעמידם על דוכן העדים, בלי לדעת קודם לכן מה עדות יגידו וכיצד ישמיעו את דבריהם. ה"מה" וה"איך" יש להם חשיבות רבה במשפט, והם בעלי משקל במערכת ההוכחות; אך כל בר-בי-רב יבין כי ההשפעה הנודעת להם אין לעמוד עליה, אלא אם ראה הפרקליט את העד קודם למשפט ושמע את דבריו. לעיתים, בייחוד אם עבר פרק-זמן ניכר מיום עשיית הפשע עד יום שמיעת המשפט, יש צורך בראיון שני ואפילו שלישי עם העד, כדי לעמוד על טיבו, כדי לקבל ממנו דברים נוספים, או כדי לרענן את זכרונו במה שכבר אמר קודם לכן" (ע"פ 226/54 אלופי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט(3) 1345, 1348 (1955). מנגד ראו: ע"פ 288/58 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 85, 86 (1958)). יחד עם זאת, השימוש בראיונות עדים אינו נטול קושי, שעיקרו בחשש מפני טשטוש התחומים וחצייה, גם אם בהיסח הדעת ובתום לב, של הגבול הבלתי נראה-לעין בין רענון לגיטימי של הזיכרון לבין הדרכה של העד והנחייתו במעין "מקצה שיפורים" של גרסתו. הנחיית העד ואף שימת דברים בפיו פסולה היא (וראו גם: ע"פ 226/54 הנ"ל; ע"פ 685/81 אהרוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 673, 689 - 699 (1983). להלן: עניין אהרוני; עניין בורוביץ, בעמ' 845 - 846). 12. ראיון עד יכול שיתקיים גם במקרים נוספים, ועל פני נקודות שונות על ציר הזמן של ההליך הפלילי. יחד עם זאת, גם במקרים אלה ייעודו של הראיון הוא לסייע לפרקליט במילוי תפקידו. כך הוכרה האפשרות לערוך ראיון עד בהפסקה שחלה במתן עדותו של העד, הגם שהובהר כי ייתכן ולאופן עריכת הראיון תהא השפעה על המשקל שיינתן לעדות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (ע"פ 840/79 גבריאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 371, 375 - 376 (1981), שם דובר בראיון עד לאחר שמסר עד את עדותו הראשית ובטרם החלה חקירתו הנגדית; עניין אהרוני). מקרה אחר בו אפשר וייערך ראיון עד הינו לאחר שהחקירה הסתיימה ובטרם התקבלה ההחלטה על הגשת כתב אישום. זהו המקרה אליו נוגע ענייננו. במצב דברים זה מבקש הפרקליט לראיין את העד, לאחר שהונח בפניו החומר שנאסף על-ידי הרשות החוקרת, בכדי להתרשם מן העד ולהעריך את עדותו, את יכולת עמידתו בחקירה בבית המשפט ואת מהימנותו. האפשרות להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן העד, ממראה עיניים וממשמע אוזניים חשובה היא בכל תיק, אך חשיבות מיוחדת יש לה בתיקים מסוימים, דוגמת תיקי עבירות מין, תיקים שעניינם עבירות שנעברו בתוך המשפחה ותיקים שעניינם בעבירות שנעברו תוך ניצול פערי כוחות, שררה או מרות. בתיקים שכאלה ברי כי לאופי המעשים ולטיב היחסים בין העד לנאשם יכול ותהיה השפעה ניכרת על אופן מסירת העדות מעל דוכן העדים. בנוסף, לא אחת מדובר בתיקים שבהם הראיה המרכזית - ולעיתים היחידה - הינה עדותו של המתלונן. כן תיוודע חשיבות מיוחדת לראיון העד בתיקים שיש בהם עניין ציבורי מיוחד ושבעצם ההחלטה על העמדה לדין בהם כרוכה רגישות יתרה. להתרשמות מן העד, ובפרט כשמדובר בעד מרכזי, עשויה להיות אפוא חשיבות מיוחדת לצורך גיבוש עמדת התביעה בשאלה האם חומר הראיות בתיק מקים סיכוי סביר להרשעה (בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 39 (1997)). 13. בכל אותם מקרים בהם יכול ויידרש ראיון עד אין מטרתו של הראיון חופפת למטרת החקירה. מטרת החקירה הינה איסוף ראיות עד כדי השלמת ה"פאזל" הראייתי וחשיפת האמת העובדתית במלואה (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981); ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.95) בפסקה 24); ע"פ 10596/02 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06)). לעומת זאת, ראיון העד ייערך ככלל לאחר שהחקירה הסתיימה והוא מתבסס על תוצרי החקירה, על תשתית הראיות שנאספה במהלכה, לצורך ניהול המשפט (בש"פ 687/00 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.2.00). להלן: עניין מסיקה), או לצורך קבלת ההחלטה האם להגיש כתב אישום. במילים אחרות, ראיון העד משמש את התביעה בביצוע המלאכה שהופקדה בידיה - להבדיל ממלאכתן של רשויות החקירה - של קבלת החלטות על הגשתם של כתבי אישום וייצוג המדינה בהליכים פליליים בבתי המשפט. ראיון העד נותן בידי הפרקליט כלי נוסף להערכת הראיות שבתיק ולגיבוש עמדה באשר לקיומו או לאי-קיומו של סיכוי סביר להרשעה. בכך הוא תורם גם לאי-הגשתם של כתבי אישום שלא היה מקום להגישם. בנוסף חיוני ראיון העד לכך שיתאפשר לתביעה להציג ראיותיה באופן המיטבי (בכפוף לאיסורים שהוזכרו, על הנחיה והדרכה של העד). בהיבט זה תורם הוא לעבודת בית המשפט הנדרש לעבד את העדות, לעמוד על משמעויותיה ועל מקומה במארג כלל הראיות. 14. מהו מעמדה של התרשומת שעורך הפרקליט במהלך ראיון עד? על-מנת להשיב על שאלה זו שומה עלינו לעמוד ראשית על מעמדה של תרשומת פנימית. כפי שצוין כבר לעיל, שיטת המשפט שלנו אינה רואה בזכות העיון של הנאשם בחומר החקירה כזכות מוחלטת, ומכירה בחריגים לה. אחד החריגים לזכות העיון שהוכרו בפסיקה - בנוסף לאלה שנזכרו לעיל - נוגע לתרשומות פנימיות בתיק המשטרה והפרקליטות. תרשומות אלה לא תיחשבנה ל"חומר חקירה" כל עוד אינן מכילות מידע מהותי בנוגע לאישום. בבסיסו של חריג זה ניצב האינטרס הציבורי במתן האפשרות לעובדי ציבור להביע דעתם בחופשיות וללא מורא במהלך עבודתם, מבלי שיחששו שהדברים ימצאו דרכם לגורמים חיצוניים למערכת. התבטאותם החופשית של עובדי הציבור יש בה, כך על-פי תפישה זו, כדי לאפשר להם להביא לידי ביטוי את ניסיונם ועמדתם המקצועית ובכך להבטיח קבלתה של החלטה מקצועית, נכונה ומבוססת. דומה כי מובן הוא שככלל תהיה לתרשומת הפנימית רלוונטיות לאישום. העובדה שאין רואים בחומר זה חלק מחומר החקירה למעט באותם מקרים בהם מכילה התרשומת מידע מהותי לאישום, אך מצביעה על המשקל והחשיבות המיוחסים להבטחת תפקודה התקין של התביעה. יחד עם זאת, הבטחת חירותם של עובדי רשויות החקירה והתביעה להתבטא בחופשיות בעניינים הקשורים בעבודתם מלווה באחריות כבדה. דווקא משום הוצאתן של תרשומות פנימיות מתחומו של "חומר החקירה", וכך גם אל מחוץ לטווח ראייתו של הנאשם, נדרשת התביעה לזהירות כפולה ומכופלת בסווגה מסמך כמסמך פנימי ועליה לבחון ביתר קפדנות ודקדוק האם יש בחומר מידע מהותי הנוגע לאישום, אשר ככזה עשוי לתרום להגנת הנאשם. סיכומה של נקודה זו הינו אם כן כי תרשומות פנימיות לא תיחשבנה כחומר חקירה אלא אם הן עומדות במבחנים שנקבעו בפסיקה ל"חומר חקירה" (עניין נמרודי, בעמ' 63; עניין אל עילווי; בש"פ 10480/07 בניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.3.08). להלן: עניין בניזרי. והשוו: סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998; עע"ם 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' ראש העיריה הרצליה (לא פורסם, 6.9.06)). 15. שבים אנו עתה אל מוקדה של המחלוקת בערר שבפניי. העורר גורס כי ראיון העד שערך פרקליט המדינה למתלוננת א' הוא בגדר חומר חקירה, הן על-פי מהותו, הן כיוון שהראיון התקיים לצורך קבלת החלטה האם להגיש כתב אישום. המשיבה מצידה גורסת כי מדובר בתרשומת פנימית שאינה מהווה חומר חקירה. בית משפט זה נדרש להיבטים שונים הנוגעים לעריכת ראיון עד במספר מצומצם של מקרים בלבד, אך נמנע מלקבוע הגדרות וכללים נוקשים ביחס אליו. בתמצית ניתן לומר כי הכלל המנחה באשר לסיווגו של ראיון העד הינו כי ככלל תרשומת של ראיון שערך פרקליט עם עד אינה חלק מחומר החקירה והיא נחשבת לתרשומת פנימית שאינה חייבת בגילוי בפני הנאשם ובאי כוחו (בש"פ 687/00 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 3.2.00). על קו מנחה עקרוני זה חזר בית משפט זה גם בעניין בורוביץ, שם הנחה: "איננו סבורים כי בנסיבות ההליך שלפנינו, יהיה זה נכון לקבוע כללים נוקשים בדבר האופן שבו מוטל על תובע לנהל את הראיונות עם עדיו. די שנאמר כי מחובתו של תובע לשקול ולקבוע, לאור נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון, את גבול המותר והאסור בראיונות שיקיים עם עדיו; תוך שיקפיד להגביל את עצמו לגדר התכליות הלגיטימיות של מוסד הראיון ויישמר מפני יצירת חשש לפגיעה בהליך בירור האמת במשפט ובהגנת הנאשם. בקביעת גבול המותר בכל ראיות מוטל על התובע להתחשב, בין היתר, באופיו של העד, בתוכן גרסתו ובחשיבותה לצורך בירור המשפט, במידת החידוש שיש בגרסתו ביחס לאשר מסר בשלב החקירה וכן בשאלה כיצד תשפענה בשאלות שתוצגנה לעד בראיון על תוכן תשובותיו במסגרת עדותו במשפט. למותר להדגיש, כי על התובע להישמר מפני הדרכת העד ביחס לתוכן גרסתו וחלילה לו מלשים דברים בפיו. כן שומה עליו להיזהר מפני הרחבת מסגרתו של הראיון מרענון זיכרון לכדי "השלמת חקירה" יזומה; ואם העד מוסיף בראיון, מיזמתו, פרטים עובדתיים חדשים, העשויים להיות רלוונטיים לכתב האישום ומהותיים, בין לחיזוק עמדת התביעה ובין לתמיכה בהגנת הנאשם, מוטל על התובע לשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי להפנות את העד להשלמת החקירה. מכל מקום, מוטל על התובע לתעד את אותם פרטים נוספים ומהותיים שמוסר העד בראיונו, ולהעבירם, מבעוד מועד, לידיעת הסנגוריה" (עניין בורוביץ, פסקה 61. והשוו לעניין שיבלי). זהו הכלל וזה החריג לו. 16. באי כוח העורר טוענים כאמור כי העקרונות שהוצגו בעניין בורוביץ יפים לשלב שלאחר הגשת כתב האישום, בעוד שענייננו בראיון עד שנערך עובר לקבלת ההחלטה בעניין. כיוון שכך, הם גורסים, יש לראות את תרשומת השיחה בין פרקליט המדינה למתלוננת א' כחלק מן החקירה, כנוגעת לעניינים שהם בליבת האישומים ועל כן מהווה "חומר חקירה". המשיבה, לעומת זאת, סבורה כי אין כל הצדקה להבחין בהקשר זה בין השלב שקדם להגשת כתב האישום לשלב שלאחר הגשתו, כל עוד לא נוסף חומר מהותי חדש במהלך הראיון, וכי בהתאם לפסק הדין בעניין בורוביץ יש לסווג את הראיון שערך פרקליט המדינה כתרשומת פנימית. בנקודה זו נראית לי עמדתה של המשיבה עדיפה על עמדת העורר. הטענה ולפיה יש לראות בתרשומות מראיון העד "חומר חקירה" אך מפאת שעל ציר הזמן הן נערכו בטרם התקבלה ההחלטה על הגשת כתב אישום אינה נראית לי. כפי שכבר צוין והודגש, סיווגו של חומר כחומר חקירה הוא סיווג מהותי מורכב ולא סיווג טכני (והשוו: עניין התצ"ר, בעמ' 634). מעצם העובדה שטרם התקבלה החלטה האם להגיש כתב אישום אין להסיק בהכרח כי ראיון העד נעשה במסגרת החקירה וכי תוצריו הינם בגדר חומר חקירה. בנוסף, כפי שהובהר, ראיון עד יכול שייערך לפני שהוחלט על הגשת כתב אישום, אך מטרתו לסייע לפרקליטות במלאכתה, להבדיל ממלאכת איסוף הראיות של הרשות החוקרת. אם כן, ככלל, תרשומת מראיון עד לא תיחשב כחומר חקירה, בין אם הוגש כבר כתב אישום ובין אם לאו. זוהי תרשומת פנימית שעורך הפרקליט לצורך מילוי תפקידו וככזו אינה חלק מחומר החקירה. יחד עם זאת, תרשומת שכזו תיחשב, בהתאם לעניין בורוביץ, כחומר חקירה אם במסגרת הראיון מסר העד מיזמתו פרטים עובדתיים חדשים ומהותיים. במצב זה מחויב הפרקליט לתעד את המידע שהועלה על-ידי העד ולהביאו לידיעת ההגנה. הצדדים שניהם הסכימו כי כאשר נדרש עד לספר את גרסתו במספר הזדמנויות שונות, לא כל שכן כאשר חלפו פרקי זמן שאינם קצרים מאז מתן הגרסה האחרונה בחקירה, שכיח וסביר כי העד יספר את סיפורו באופן שונה מעט מהגרסאות שמסר בעבר. לעיתים יהיה זה ניואנס בלבד הנובע מכך שהעד מספר את גרסתו פעם נוספת, כמו-גם מבחירת המילים בהן הוא עושה שימוש או מנקודות מסוימות עליהן ישים את הדגש. לעיתים יהא השוני בין הגרסאות משמעותי ומהותי יותר. כך יהיה כאשר העד מוסיף פרט עובדתי חדש, חוזר בו מדברים שאמר או מתאר את הדברים באופן הצובע את מארג הראיות שבתיק המשטרה ואת התמונה העובדתית העולה ממנו בצבעים שונים בתכלית. לטעמי אין ספק כי כאשר מדובר בשינויים זניחים, אין התביעה נדרשת לתעד הגרסה ולהעבירה לסנגוריה. בה בעת, איני סבורה כי חובת התיעוד על פרטים שמסר עד בראיון עד והבאתם לידיעת הסנגוריה חלה רק על פרטים עובדתיים חדשים ומהותיים אלא על כל פרט שהתובע סבור על בסיס מומחיותו המקצועית, ניסיונו והשכל הישר, כי על פניו הוא עשוי לסייע לנאשם. כך, תחויב התביעה בתיעוד ובמסירה של חומר שכבר נמסר אולי, אך במהלך הראיון יש לאופן בו הוא נמסר חשיבות להגנת הנאשם, שכן הוא משנה שינוי של ממש, ולא שינוי של מה בכך, פרטים שנמסרו כבר או מעמיד אותם בקונטקסט שונה. לשם ההמחשה ניטול מקרה בו במהלך ראיון עד לא מסרה המתלוננת כל פרט עובדתי מהותי חדש בנוגע לעובדות האישום, אולם היא מסרה כי היא לא שקטה ומוטרדת ביחס לעדות או שהיא חוששת למסור עדות. פרטים אלה אף הם פרטים שראוי להביא לידיעת ההגנה גם אם אינם נוגעים לעובדות העבירה. 17. עו"ד פלדמן הדגיש בטיעונו כי התרשומת שנערכה בעקבות ראיון המתלוננת א' על-ידי פרקליט המדינה, נעשתה על-ידו בתפקידו כאיש ציבור ועל כן אין מקום להסתרת המידע שהועלה על הכתב בתרשומות אלה. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהובהר, ככלל לא תיחשבנה תרשומות פנימיות כחומר חקירה. במצב דברים זה אין נפגעת זכות העיון של הנאשם אשר מקבל לידיו את חומר הראיות "הגולמי" שנאסף בחקירה, וכל חומר שנוסף לאחר מכן שעונה להגדרת חומר חקירה (לרבות בראיון עד). מן העבר השני נשמרת יכולתן של רשויות החקירה והתביעה לעשות מלאכתן ללא מורא וללא חשש להתבטא פן ימצאו הדברים פומבי ולשמור על סדרי עבודתן לצורך ניהול ההליך (עניין אל עילווי, בפסקה 17; עניין בניזרי, בפסקה 10). אין לכחד כי על-פי רוב תוכנה של התרשומת הפנימית, ובפרט כאשר מדובר בתרשומת ביחס לראיון עד, היא רלוונטית לאישום. יחד עם זאת, בנקודה זו הונח קו הגבול: "...כשם שהפרקליט אינו חייב לשתף את ב"כ העורר במחשבותיו שלו, אין הוא חייב לשתפו בתכתובות הפנימיות...כל עוד "חומר הגלם" מצוי בידי ההגנה לאמור: כך וכך פעלה המשטרה...אין הוא זכאי לאינפורמציה נוספת, בדמות חשיפת דיונים פנימיים" (עניין אל עילווי פסקה 19). התרשומת שנעשתה בנוגע לראיון העד אצל פרקליט המדינה נעשתה אמנם בכובעו כעובד ציבור. אולם כזו היא כל תרשומת פנימית. כל עוד לא נמצא כי בראיון העד הועלו פרטים חדשים או מידע שיש בו לסייע בהגנת הנאשם ולא נמצא בידו עד כה, ועיקר החידוש שיש בתרשומת הוא בהצצה שהיא מאפשרת אל חילוקי דעות פנימיים והרהורים שונים שהתעוררות אצל התביעה בנוגע לתיק, אין מקום למסירת התרשומת. 18. בטיעונה של התביעה שבה ועלתה הסתייגות מן האפשרות ששיקול הדעת שהפעילה ביחס להחלטה האם היה בראיון העד דבר מה שהצדיק תיעוד והעברתו להגנה יעמוד לביקורת שיפוטית. באת כוח המדינה הבהירה כי אמנם פורמלית מוסמך בית המשפט לבקר את החלטת הפרקליטות בכגון דא. יחד עם זאת, לטעמה, בעניין בורוביץ ויתר בית המשפט הלכה למעשה על הפעלת ביקורת זו מעצם כך שחייב בתיעוד רק מקרים בהם הוסיף העד בראיון דבר מה חדש ומהותי, וכך גם ראוי ונכון שיהיה. עמדה זו אינה מקובלת עליי בהיותה חסרת בסיס. כפי שצוין לעיל, סעיפים 74(ב) - 74(ה) לחסד"פ קובעים מנגנון של ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה שלא למסור חומר, אשר הנאשם טוען כי הוא חומר חקירה. בין היתר, סעיף 74(ד) קובע כי בדיון בבקשת הנאשם לפי סעיף 74(ב) יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד. בלשון החוק לא תימצא תמיכה למגבלה שמבקשת באת כוח המדינה להטיל על בית המשפט בבוחנו בקשה לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ וברי גם כי הגבלת סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר תפגע באפקטיביות של מנגנון הבקרה שבסעיף 74 לחסד"פ (והשוו: בג"ץ 9264/04 הנ"ל, בעמ' 373). אך הדבר מתבקש גם ממהותו של עניין. ברי כי כאשר מבקשת התביעה להימנע ממסירת חומר מסוים לנאשם והמחלוקת בין הצדדים מובאת להכרעת בית המשפט על-פי המסגרות שהתווה המחוקק - אם בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, אם בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 - מוסמך בית המשפט לעיין בחומר שבמחלוקת ולקבל לגביו את הסברי התביעה, לשם ההכרעה: "רק במקרים יוצאי דופן ימנע בית המשפט מלעיין בחומר. כך ינהג, למשל, כאשר על פניו החומר אינו נוגע כלל לנושא כתב האישום, והסניגור אף לא הצביע על קצה חוט שיש בו כדי להראות מדוע החומר המבוקש הינו חלק מחומר החקירה נשוא הדיון. במקרה כזה, בייחוד כאשר כמות החומר בו מדובר היא רבה ביותר, ומתקבל הרושם שהבקשה לא נועדה אלא לסרבל את ההליכים שלא לצורך, מבלי שיש לה תכלית מעשית לצרכי הגנת הנאשם, יוכל בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהימנע מעיון בחומר" (עניין בן-ארי, בעמ' 5). הטענה בפניי היא כי בפועל "ויתר" בית משפט זה בעניין בורוביץ על אפשרות הבקרה על שיקול דעת התביעה ביחס לתיעוד ראיונות עד. אני ערה לכך שאכן בעניין בורוביץ הכיר בית המשפט בשיקול הדעת הרחב הנתון לתביעה והטיל עליו לתעד את אותם פרטים נוספים ומהותיים שמסר העד בראיון. הגם שאיני חולקת על קיומו של שיקול דעת רחב זה, הרי שגם הוא, ככל שיקול דעת מינהלי, כפוף לביקורת שיפוטית. נכון הוא כי אם חובת התיעוד מתייחדת לאותם מקרים בהם נעשה תיעוד ממילא, מקשה הדבר על הפעלת הביקורת השיפוטית. יחד עם זאת, בנקודה זו עומדת לתביעה חזקת התקינות, כמו-גם ההנחה כי היא פועלת בהגינות ובמקצועיות. כן יש לזכור כי ככל שהעד העלה בראיון העד פרט חדש שלא הועבר להגנה והדבר יעלה במסגרת ההליך ייזקף הדבר לחובת התביעה וגם בכך יש כדי לתמרצה להקפיד בקלה כבחמורה בעניין זה. 19. על-פי אמות המידה והשיקולים שלעיל, כמו-גם החומר שהונח בפניי, בחנתי את בקשת העורר. התרשמותי היא כי המשיבה בחנה עצמה בקפידה ומקום שהיה בראיונות עד שנערכו בתיק זה כדי לתרום להגנת העורר הועברו התרשומות, במלואן או בחלקן, לבאי כוחו. המשיבה לא מצאה כי בראיון שנערך למתלוננת א' עם פרקליט המדינה יש משום מידע שעשוי לסייע בהגנת הנאשם ולא הועלה כבר בהזדמנויות קודמות על-ידי המתלוננת. משהדברים כולם מצויים כבר בידיעת ההגנה, ובאת כוח המשיבה הצהירה לפרוטוקול בעניין, הרי שתמונת המצב היא כי החשיבות המעשית שתהא למסירת התרשומת היא נמוכה, בעוד הפגיעה שתיגרם לתפקודה התקין של התביעה תהא פגיעה רחבה, החורגת להערכתי מגבולות התיק הנוכחי. פגיעה זו עלולה להתחולל במספר מישורים: האחד - בפתיחת פתח לבקשות לפי סעיף 74 לחסד"פ כל אימת שהתקיים ראיון עד, באופן שיקשה על ניהול ההליך ויביא להתארכותו; השני - בפגיעה ביכולתו של התובע לבצע מלאכתו כך שלצד משנה הזהירות וההקפדה על זכויות הנאשם בהן הוא מחויב, הוא ימצא עצמו מוגבל יותר בעריכת תרשומות חיוניות לצורך ניהול התיק, בידיעה שגם הגיגי ליבו בנוגע לתיק יכולים להימסר להגנה; השלישי - הפגיעה באמון ובשיח החופשי שחיוניים לשיח בין פרקליט למתלונן או עד בכדי שהפרקליט יוכל להעריך נכונה את העדות ולקבל החלטות נכונות וראויות באשר לשאלה האם להגיש כתב אישום וכיצד לנהל את חקירת העד. כל אלה מצויים בלבו של האינטרס הציבורי. אבהיר, כי העניין שיש לבאי כוח העורר בראיון העד, בפרטים שסיפקה המתלוננת א' במהלכו ולהסבריה לשאלות שהוצגו לה מובן לי. יחד עם זאת, אני סבורה כי כאשר המידע כולו מצוי בידיעת הסנגוריה, לרבות הסתירות להן טוענת ההגנה, וכאשר המדינה המצויה בחומר מצהירה כי אין בחומר דבר מה חדש, הרי שהתועלת שעשויה ההגנה להפיק מקבלת התרשומת היא זניחה, בעוד שחשיפת התרשומת תפגע בעבודתן של המשטרה והפרקליטות וביכולתן לערוך תרשומות לצורך קבלת החלטה הנוגעת לתיק או לצורך ההליך הפלילי. עוד אבהיר כי די לטעמי בנימוקים אלה ולפיכך איני רואה להידרש לתוצאה שמפניה התריעה המשיבה, של זימון פרקליטים לעדות. יחד עם זאת אציין כי אין לשלול כי תוצאה שכזו - שלטעמי אינה רצויה - אכן תתרחש, שהרי היו כבר דברים מעולם (רע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נח(3) 541 (2004); ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.07)). עניין זה גם הוא תומך במסקנה אליה הגעתי. 20. סוף דבר, מכל השיקולים שפורטו לעיל, הערר נדחה. חומר חקירה