החלטה 1. בפני בקשתם של הנתבעים לדחות את התובענה על הסף. המדובר בתובענה אשר הוגשה על-ידי התובע ועניינה סילוק ידם ופינויים של הנתבעים מדירה בת שלושה חדרים ומבור מים הנמצאים בבניין בבית חנינא, ברח' כעב בן זוהיר, הידוע גם כחלקה 16 בגוש 30610 (להלן: המקרקעין). התובע טוען, כי בעת שעבד בסעודיה, בשנת 1955, שלח כספים לאחיו ח'ליל מוחמד חוסין קימרי (שהלך לעולמו) (להלן: ח'ליל), הוא אביה של הנתבעת השניה, על-מנת שירכוש עבורו קרקע ויבנה עליה בנין. הטענה היא, כי ח'ליל רכש מכספו של התובע את המקרקעין ובנה עליהם בניין ובו ארבע דירות, בהן הדירה ובור המים מושא תביעה זו. איש מבעלי הדין אינו מציין את מועד רכישת המקרקעין, ואולם מוסכם כי המקרקעין נרשמו על שמו של ח'ליל במשרד רשם המקרקעין הירדני. התובע טוען, כי רישום הקרקע נעשה כך מאחר שח'ליל טען כי לא היה לו יפוי כוח לרשום את המקרקעין על שם התובע. התובע מוסיף וטוען, כי לא התנגד לרישום ולכך שאחיו יגבה עבורו את דמי השכירות מן הדירות שהשכיר, שכן היה מודע למצבו הכלכלי הרעוע של אחיו. בשנת 1962 נרשמה משכנתא על המקרקעין להבטחת פרעון הלוואה שנטל ח'ליל. משנודע הדבר לתובע, נתן לח'ליל כספים על-מנת להחזיר את ההלוואה ולהסיר את השעבוד. השעבוד בוטל בתאריך 7/7/64 בבית משפט להסדר מקרקעין בעמאן. בתאריך 16/9/64 הופיעו התובע וח'ליל בפני אותו בית משפט להסדר מקרקעין בעמאן וניתנה החלטה שעל יסודה נרשמה הקרקע על-שם התובע. לאחר חתימת הסכם השלום בין מדינת ישראל לבין ירדן בתאריך 26/10/94 הצטייד התובע במסמכים הדרושים מירדן ונרשם כבעל המקרקעין בלוח הזכויות באגף רישום והסדר מקרקעין, לפי סעיף 61 לפקודת הסדר זכויות בקרקעין (נוסח משולב), התשכ"ט 1969- (להלן: פקודת הסדר זכויות במקרקעין). הרישום נעשה בתאריך 4/12/97. התובע טוען, כי עד לפטירת אחיו ח'ליל לא טרח לברר מה ארע בגורל רכושו, ואולם לאחר שהלה נפטר, התברר לו כי הדירות שעל המקרקעין תפוסות על-ידי דיירים. אחת הדירות ובור מים שהפך למספרה מוחזקים על-ידי הנתבעים, ומכאן התביעה לפינויים. 2. הנתבעים טוענים, כי ח'ליל רכש את המקרקעין ובנה את הבנין מכספו ומכספי הלוואות. הטענה היא, כי ח'ליל היה בעל הקרקע והוא נרשם ככזה בלוח הזכויות באגף רישום והסדר מקרקעין עד לשינוי הרישום בשנת 1997 ולרישום התובע כבעל המקרקעין. הנתבעים טוענים, כי שכרו מח'ליל את הדירה המצויה בקומה השניה שבבנין בשנת 1986. הם שילמו דמי שכירות, תחילה לח'ליל, ולאחר פטירתו (בשנת 1987) ליורשיו, עד דצמבר 1989. החל משנת 1990 הם מתגוררים בדירה מכוח דיירות מוגנת אשר נמסרה להם על-ידי ח'ליל לפני מותו. זאת ועוד, הנתבעת השניה היא בעלים מכוח צו ירושה שניתן לאחר פטירת אביה ח'ליל בחלק היחסי בירושתו, וכן רכשה מיורשים אחרים של ח'ליל את חלקיהם, כך שבידיה מצויים כיום 79% מסך כל הבעלות במקרקעין. 3. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התובענה על הסף. שני הטעמים המובאים בבקשה הם התיישנותה של תביעת התובע, מחד גיסא, ורכישת זכות במקרקעין על-ידי הנתבעים מכוח חזקת שנים במקרקעין, מאידך גיסא. ביתר פרוט נטען, כי עילת התביעה נוצרה בשנת 1955. מאחר שהמדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות) היא 15 שנים. על-פי חישובי הנתבעים חלפו מיום היוולד העילה ועד להגשת התביעה 16 שנים ו10- חודשים (לחישוב זה הגיעו לאחר שניכו את התקופה שחלפה מאז פרוץ מלחמת ששת הימים ועד לכניסתו לתוקף של הסכם השלום עם ירדן בחוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"ה1995-, ביום 10/11/94). מכיוון שכך, הטענה היא כי תביעתו של התובע התיישנה ודינה להידחות. אשר לטעם השני המובא בבקשה, הטענה היא כי הנתבעים, ובמיוחד הנתבעת השנייה, הם חליפיו של ח'ליל. הטענה היא כי לפחות הנתבעת מחזיקה במקרקעין מאז יום הולדתה בשנת 1956 "ללא כל חזקה נוגדת", ולפיכך לשני הנתבעים טענה בדבר "חזקה מכוח שנים" שעל יסודה הם זכאים לרשום את המקרקעין על שמם (סעיף ב. לבקשה לדחייה על הסף). 4. התובע טוען, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 1994, מועד חתימת הסכם השלום עם ירדן. עוד נטען, כי זכויותיו של ח'ליל במקרקעין, אם היו, נפסקו בשנת 1964, עת נרשמו המקרקעין בעמאן על-שם התובע. כמו כן, גם אם רכשה הנתבעת הראשונה זכויות במקרקעין, הרי אלה לכל היותר זכויות כיורשת של ח'ליל אשר נפטר בשנת 1987 או זכויות כדיירת מוגנת. 5. החלטתי לדחות את הבקשה, ולהלן אבאר עמדתי. 6. שתי העילות אשר מצויות בבסיס בקשה זו הינן, למעשה, שני פניה של טענת ההתיישנות (ראה: ע"א 197/84 מחמוד חסן יגורי נ' רשות הפיתוח, פ"ד לט(2) 85, 90-89). שני פנים אלה הן ההתיישנות הדיונית וההתיישנות המהותית, הידועה גם כ"חזקת שנים". ההתיישנות הדיונית עשויה לשמש לנתבע (המחזיק) אך ורק כמגן בפני התובע (הבעלים), ואינה יכולה לשמש, כשלעצמה, עילת תביעה. היא אינה פוגעת בקיומה של הזכות בידי הבעלים, הנותרת בעינה, אך מפאת חלוף הזמן הוא מנוע מלתבוע את המחזיק ולממש את זכותו. לעומתה, ההתיישנות המהותית עשויה לשמש בידי הנתבע כחרב ולזכות אותו, כמחזיק, בבעלות על המקרקעין בעת הסדרתם, נגד הבעלים הרשומים (ראה: א. כהן, התיישנות והסדר במקרקעין (הוצאת תמר, תשמ"ד) בעמ' 41-40, ע"א 141/83 בלה ראוך נ' מנהל מס שבח מקרקעין ת"א, פ"ד מא(1) 821, 824). מסיבה זו, עשויה טענה של חזקת שנים לשמש את המחזיק לא רק כטענת הגנה, אלא אף כעילת תביעה נגד הבעלים בבית המשפט המוסמך (ע"א 149/81 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 374, 386; ע"א 46/60 יולזרי נ' נבון, פ"ד יד(3) 2199, 2204). 7. אתייחס תחילה לטענה הראשונה שבפי הנתבעים, טענת ההתיישנות ה"מתגוננת", לפיה תביעתו של התובע נגדם התיישנה. בענייננו, המדובר במקרקעין שאינם מוסדרים. בכל הנוגע למקרקעין לא מוסדרים, לא ביטל חוק המקרקעין, התשכ"ט1969- את הדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות (סעיף 162 לחוק המקרקעין). תקופת ההתיישנות היא אכן 15 שנים כפי שטוענים הנתבעים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות), ואולם, גם אם תתקבל הטענה כי תקופת ההתיישנות חלפה, אין די בכך. בע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח', פ"ד מז(2) 281, בעמ' 284 נאמר בעניין זה (מפי כב' השופט אור): "כבר נקבע לא אחת, כי גם לאחר חקיקת חוק ההתיישנות, כדי שתקום טענת התיישנות לא די בחלוף הזמן, אלא צריך שהחזקה במקרקעין תהיה 'חזקה נוגדת' (ע"א 316/62, עירית תל-אביב - יפו נ. כהן, [4]; ע"א 213/76 [3], וכך נקבע מפורשות גם לעניין טענה של מחזיק לפי סעיף 51 לפקודה ( ע"א 126/83 סעד אלדין אלעלמי ואח' נ. אלחטיב בשמה ובשם עזבון המנוחה חורייה אלעלמי [5], בעמ' 402)". סעיף 22 לחוק ההתיישנות תיקן, בין היתר, את משך תקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני, ואולם הדבר נעשה תוך שמירה על תוקפו של סעיף זה (ראה: ע"א 197/84 הנ"ל, שם). סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני קובע שני תנאים מצטברים לביסוס טענת ההתיישנות: א. התנאי הראשון הוא כי על החזקתו במקרקעין של המחזיק להיות חזקה נוגדת, היינו, "חזקה שאינה יונקת מזכותם של הבעלים, אלא נוגדת את זכותם של אלה" (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד מ(3) 624, בעמ' 633). ב. התנאי השני הוא, כי על המחזיק לטעון כי זכותו על המקרקעין יסודה בזכות בעלותו עליהם. "החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק" (שם, שם). סיכומה של נקודה זו, אין די בעצם חלוף הזמן לביסוס טענת ההתיישנות, אלא יש לטעון ולהוכיח את שני התנאים הנוספים אשר קבועים בסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני, השריר וקיים גם היום לגבי מקרקעין שאינם מוסדרים. דא עקא, שבענייננו לא טענו הנתבעים כלל להתקיימותם של שני התנאים הנוספים בדבר חזקה נוגדת ובדבר חזקה מכוח טענת בעלות. גם לו טענו שני אלה, המדובר בעניינים הטעונים הוכחה בראיות ואין די בעצם העלאת טענה כדי לבסס בקשה לדחיית התובענה על הסף. 8. אשר לטענה השניה שבפי הנתבעים, טענת ההתיישנות ה"רוכשת", לפיה הם רכשו בעלות מכוח חזקת שנים, הבסיס החוקי להעלאת טענה מסוג זה יכול להיות אחד משניים: סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני או בסעיפים 52-51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. הנתבעים לא ציינו בבקשתם מהו המקור החוקי ממנו הם שואבים את הטענה. התנאים הנדרשים בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני הם חזקה ועיבוד (ראה: ע"א 149/81 שהוזכר לעיל), ואילו תביעה על פי סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין יש להגיש לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי. בכל מקרה, טענה של רכישת בעלות מכוח חזקת שנים יכולה לשמש עילת תביעה בבית המשפט המחוזי או טענת הגנה, כפי שהדבר בענייננו, אך אין בעצם בהעלאת הטענה כדי להוות עילה לדחיית התובעה על הסף. 9. סיכומם של דברים, דינה של הבקשה לדחייה על הסף להידחות. הנתבעים ישלמו לתובע שכר טירחת עו"ד והוצאות הבקשה בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סילוק ידמקרקעיןדחיה על הסףפינויפינוי דירה