פסק דין 1. ההליכים : א. תחילתם של ההליכים שבפני בתובענה שהגיש התובע מס' 1 (להלן : "התובע") - על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1945/95) - כנגד הנתבעים והתובעת מס' 2 - רעייתו (שצורפה שם כמשיבה מס' 5) (להלן : "התובעת"), בה עתר למתן פסק-דין הצהרתי, בדבר בטלותם של שני הסכמי מכר לגבי זכויותיו וזכויות התובעת במקרקעין הידועים כחלקה 91, בגוש 6024 והנמצאים ברחוב כצנלסון 20, אזור (להלן: "המקרקעין") ובטלות יפוי-כח בלתי חוזר בקשר אליהם (בטעות צויין "יפויי-כח") ולהורות על מחיקת הערת אזהרה, שנרשמה לגבי זכויותיו וזכויות התובעת במקרקעין, לטובת הנתבעים מס' 1, 3 ו- 4. ב. כב' השופט ד"ר ג' קלינג, בפניו נקבעה לדיון המרצת הפתיחה החליט להעביר הדיון בה לסדר דין רגיל. ג. במהלך קדם-המשפט עתרו התובע ובנם של התובעים, מר קלמנט סרור (אשר אינו בעל-דין בהליכים אלה), למינויו של האחרון כאפוטרופוס-לדין לתובעת (על-פי הוראות תקנה 32 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-), לצורך ייצוגה בתביעה הנדונה (המר' 3634/96). בית-משפט זה (מפי כב' השופטת א' חיות, אשר דנה בתיק זה לפני) מינה את עו"ד יורם וסרצוג כאפוטרופסה לדין של התובעת. ד. ביום 31.3.97 מינה בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב והמרכז (בתיק מס' 22510/97, מפי השופטת ע' מילר) את מר מאיר סרור (בן נוסף של התובעים), כאפוטרופסו הזמני של התובע, על-פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- (להלן: "חוק הכשרות"), למשך ששה חדשים. ביום 21.8.97 הוארך המינוי הזמני האמור, עד ליום 31.3.98. לא הוצגה בפני החלטה המתייחסת לתקופה שלאחר המועד האחרון. ה. בהמר' 5661/97 עתרה התובעת - אשר כאמור במקור היתה המשיבה מס' 5 - לצרופה כתובעת נוספת ובקשתה נענתה (החלטה מיום 19.5.97). 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים : א. התובעים הינם החוכרים הרשומים (מרשות הפיתוח) - בחלקים שווים ביניהם - של מחצית הזכויות במקרקעין. מחציתן השניה של הזכויות הינה בבעלותם של ה"ה רחל ומשה דוש. הזכויות המשותפות האמורות, רשומות בלשכת רישום המקרקעין בחולון. על המקרקעין - ששטחם הכולל 2,717 מ"ר - בנוי בית דו-משפחתי, אשר בחלקו האחד מתגורר מר קלמנט סרור ובחלקו האחר מתגוררים ה"ה רחל ומשה דוש. ב. הנפשות הפועלות והקשר ביניהן: הנתבעים מס' 1-3 הינם אחים. הנתבע מס' 1 הינו חתנם של התובעים (נשוי לבתם). הנתבע מס' 4, הינו בעלה של הנתבעת מס' 3. משה דוש (שהינו אחד הבעלים המשותפים בזכויות במקרקעין, כאמור) הינו אחיהם של הנתבעים מס' 1-3 ורחל דוש (בעלים משותף נוסף, כאמור) הינה רעייתו. מר קלמנט-קלמי סרור הינו, כאמור, אחד מבניהם של התובעים. בנים נוספים של התובעים הקשורים לענייננו הם: מאיר סרור, שהינו, כאמור אפוטרופסו הזמני של התובע ודוד סרור, שיוזכר עוד להלן. ג. ביום 3.3.94 נחתם הסכם בין התובעים, מצד אחד, לבין הנתבעים מס' 1 ו- 2, מצד שני, אשר הוגדר ע"י הצדדים לו, כהסכם להבטחת רכישת זכויות התובעים ב"יתרת המגרש שכיום אין עליו בניה המתוחמת בקרקע", לפיו התחייבו התובעים, בין היתר, ל"ויתור" על זכויותיהם ב"מגרש", תמורת סכום בש"ח השווה ל - 200,000$. מועדי התשלום לא ננקבו בהסכם זה. הסכם זה יכונה להלן: "ההסכם הראשון". יצויין, כי התובעת חולקת על כך, כי החתימה הנחזית כחתימתה על הסכם זה נחתמה על ידה. ד. הנתבעים מס' 1 ו- 2 שילמו לתובעים סכום כולל בש"ח השווה ל - 27,000$, בתשעה תשלומים חודשיים, השווים בש"ח ל- 3,000$ כל אחד, כרבית בגין התמורה הנזכרת (ראה: סע' 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע - להלן: "תצהיר התובע" - וסע' 11 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 2 שהוגש מטעם כל הנתבעים - להלן :"תצהיר הנתבעים"). התמורה לפי ההסכם הראשון, היא כשלעצמה, או כל חלק הימנה, לא שולמה לתובעים. ה. ביום 18.10.94 נחתם הסכם בין התובעים, מצד אחד, לבין הנתבעים מס' 1, 3 ו- 4, מצד שני, לפיו התחייבו התובעים למכור לקונים הנ"ל את מחצית זכויותיהם במקרקעין (המהווים 679.25 מ"ר) (הסכם זה יכונה להלן: "ההסכם השני"). התמורה החוזית שננקבה בהסכם זה, היתה 100,000$. התובעים גם יפו את כחו של עו"ד גדעון חיים (להלן: "עו"ד חיים"), ביפוי-כח בלתי חוזר (נספח 2 לתצהיר הנתבעים), לחתום בשמם ובמקומם על כל המסמכים הדרושים לצורך העברת זכויותיהם לנתבעים מס' 1, 3 ו - 4 (להלן: "יפוי-הכח") (לא צויין ביפוי-הכח כי הוא מוגבל למחצית הזכויות ו/או כי הוא כפוף לתנאי ההסכם השני). יצויין, כי התובעת חולקת על כך, כי החתימה הנחזית כחתימתה על ההסכם ויפוי-הכח האמורים, נחתמה על ידה. ו. ביום 27.10.94 נרשמה, בלשכת רישום המקרקעין בחולון, הערת אזהרה על זכויות התובעים במקרקעין, לטובת הנתבעים מס' 1, 3 ו- 4, מכח ההסכם השני. ז. ביום 6.7.95 דיווח עו"ד חיים, בשם הרוכשים (הנתבעים מס' 1, 3 ו- 4), לאוצר (אגף מס שבח מקרקעין), על העסקה נשוא ההסכם השני (נספח 5 לתצהיר הנתבעים). בדיווח זה צויינה התמורה החוזית כ- 604,000 ש"ח (שווה ערך ל - 200,000 $ ולא כפי שננקב בהסכם השני). במכתב לוואי להצהרה הנ"ל (נספח 6 לתצהיר הנתבעים) ציין עו"ד חיים, כי בהסכם השני נפלה טעות ברישום סכום התמורה, והתמורה המוסכמת הינה 200,000$. הוא הוסיף וציין במכתבו (בסע' 3), כי עקב חילוקי דעות בין הצדדים להסכם השני ומו"מ שנוהל לביטול העסקה, לא תוקן ההסכם ומאחר שהצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה לגבי ביטולו או ביצועו של ההסכם, השני, הוגשה ההצהרה בשם הרוכשים בלבד. ח. במועד כלשהו סמוך לחודש יולי 1995 (המועד לא ברור מצילום המכתב), שלח ב"כ הנתבעים מכתב לתובעים, בו נדרשו לקיים התחייבויותיהם לפי ההסכם השני, ולא, ינקטו נגדם הנתבעים בהליכים משפטיים (נספח ו' לתצהיר התובע). ט. ב"כ התובעים השיב למכתב הנזכר, במכתבו מיום 19.7.95, בו הודיע לנתבעים, בשם מרשיו, על ביטול ההסכם השני, בטענות מרמה, הטעיה ועוד (נספח ז' לתצהיר התובע). בו ביום נשלח ע"י ב"כ התובעים גם מכתב לעו"ד חיים, בו נתבקש האחרון להשיב לתובעים את יפויי-הכח שנמסרו לו לפי ההסכם השני ובו גם הודיעוהו על ביטול יפויי-הכח (הכוונה ליפוי-כח אחד - נספח 2 לתצהיר הנתבעים). עו"ד חיים השיב לב"כ התובעים, במכתבו מיום 24.7.95, והודיעו כי יפעל בהתאם להנחיות המשותפות והמוסכמות של הצדדים, או לפי החלטה שתנתן ע"י בית המשפט (נספח ט' לתצהיר התובע). 3. הפלוגתאות : א. חבות התובעת על-פי ההסכם הראשון והשני (להלן : "ההסכמים"). ב. חבות התובע על-פי ההסכמים. ג. תקפם המשפטי של הסכמים ויפוי הכח. ד. חובת ההשבה על-פי מי מההסכמים. 4. חבות התובעת על-פי ההסכמים: א. שאלת חבות התובעת על-פי ההסכמים נובעת משתי המחלוקות הבאות: הראשונה, האם היא חתמה על מי מהסכמים והשניה, האם במועד חתימתם היתה לקוית-דעת, היינו, נפל פגם כזה בכשרה השכלי, אשר לא אפשר לה לגבש גמירת דעת עצמאית - המהווה תנאי לכשרותה המשפטית להתקשר בהסכם מן ההסכמים (בין ע"י חתימתה עליהם ובין ע"י הסמכת בעלה לחתום עליהם בשמה ובמקומה). ב. האם התובעת חתמה על מי מההסכמים? בתצהיר התובע (סע' 5 ו7-) גרס הוא, כי חתם על כל אחד מההסכמים פעמיים, פעם אחת בשמו הוא ופעם שניה "בחתימה הנחזית כחתימת אישתי". ואילו בחקירתו הנגדית גרס תחילה, כי על גבי ההסכם הראשון, במקום המיועד לחתימתה, חתמה רעיתו אישית ("ביד שלה היא חתמה") ואילו על ההסכם השני, חתם הוא במקומה "כי הידיים שלה היו רועדות" (עמ' 23 לפרטיכל, ש' 9-13). ואילו בהמשך, חזר לגרסתו המקורית, לפיה "הכל אני חתמתי" (עמ' 25 לפרטיכל, ש' 12). ג. עו"ד חיים, אשר יצג את הנתבעים בעת כריתת ההסכמים והוא זה שניסחם, הובא לעדות מטעמם וגרס, כי מעולם לא שוחח עם התובעים אודות ההסכם הראשון (עמ' 28 לפרטיכל, ש' 8-9) ולא החתימם עליו. עוד גרס, כי לאחר שנתבע מס' 2 חתם על ההסכם הראשון בפניו, הוא מסרו לו וזה החזירו למשרדו, כשהוא חתום גם ע"י התובעים (סע' 3-5 לתצהיר עדותו הראשית). אשר לנסיבות חתימת ההסכם השני גרס (סע' 12 לתצהיר עדותו הראשית), כי הגיע ביום 18.10.94 לבית התובעים ולאחר שהתובע חתם על ההסכם השני, נכנס התובע אל החדר השני, בו נמצאה רעייתו, כדי להחתימה על הסכם זה ושב מחדרה כשההסכם חתום גם על ידה. עו"ד חיים לא נכח במעמד חתימת התובעת על ההסכם השני (חקירתו הנגדית, עמ' 29 לפרטיכל, ש' 13). ד. ואילו הנתבעים גרסו (סע' 12 לתצהיר הנתבעים), כי ההסכם הראשון נחתם ע"י התובע במשרדו של עו"ד חיים - בניגוד לגרסתו של עו"ד חיים, כאמור, והוחזר מאוחר יותר חתום גם ע"י התובעת. לטענתם, איש מהם לא ביקש מהתובע שיחתום על הסכם זה בשם רעיתו. אשר להסכם השני, לגרסתם (סע' 17 לתצהיר הנתבעים), במעמד חתימתו ע"י התובע, פנו התובע, בנו דוד ועו"ד חיים אל החדר בו שהתה התובעת, שם הוסיפה התובעת "ככל הנראה" חתימתה על ההסכם (ויפוי-הכח). ה. לאחר שקילת הראיות האמורות, שוכנעתי, כי התובעת לא חתמה בעצמה על מי מההסכמים, אלא התובע חתם עליהם במקום המיועד לה, כפי גרסתו הראשונה והאחרונה, כאמור. מסקנה זו נתמכת הן ממצבה השכלי של התובעת - כפי שיפורט להלן - אשר ספק אם אפשר לה לחתום ולו פיסית בכוחות עצמה והן מדברי התובע, לפיהם, מצבה של התובעת גרם לכך שתסכים לכל אשר יעשה (עמ' 24 לפרטיכל, ש' 6). ו. מאחר שלא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי התובע הוסמך ע"י התובעת לחתום בשמה ובמקומה על ההסכמים (ויפוי-הכח הבלתי חוזר) - שהרי הנתבעים מתבססים אך על הטענה כי התובעת חתמה בעצמה על ההסכמים - די במסקנה אליה הגעתי, לפיה התובעת כלל לא חתמה על ההסכמים, כדי להביא גם למסקנה הנוספת, כי ההסכמים אינם מחייבים את התובעת כלל ועיקר ולו מטעם זה בלבד. ז. האם התובעת היתה לקוית-דעת בעת חתימת מי מההסכמים? עם זאת, מן הראוי לציין, כי מטעם התובעת הובאו ראיות מספיקות להוכחת הטענה, לפיה מצבה הבריאותי-שכלי לא אפשר לה לגבש גמירת דעת, אשר הינה תנאי הכרחי, לכריתת ההסכמים מצדה. לפיכך, לו גם היתה נכונה טענת הנתבעים כי התובעת חתמה בעצמה על ההסכמים, אין לחתימתה זו נפקות כלשהי. אציין, שאמנם שוכנעתי כי התובע חתם על ההסכמים גם במקום המיועד לחתימת התובעת, כביכול בשמה ובמקומה, ברם, לא ניתן להסיק מכך (וגם לא נטען) כי פעל כשלוחה של התובעת, שכן, מצבה השכלי של התובעת לא אפשר גם יצירת יחסי שליחות בינה לבין מאן דהוא. כפי שמתאר פרופ' א' ברק, בספרו "חוק השליחות" (נבו, תשנ"ו- 1996), כרך א, עמ' 653: "נקודת המוצא הינה, כי, אם אין לשולח כשרות לבצע פעולה פלונית, אין כל אפשרות ליצור יחסי שליחות ביחס לאותה פעולה, שכן יחסי השליחות מניחים כי פעולת השלוח 'מחייבת ומזכה' את השולח, ואילו במקרה שלנו תוצאה זו בלתי אפשרית." ח. אשר לראיות שהובאו להוכחת מצבה הרפואי - שכלי של התובעת. מטעם התובעת הוצגה חוות-דעתו של פרופ' אלדד מלמד, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי ע"ש רבין, אשר טיפל בתובעת שנים רבות (מתחילת שנות השמונים). מחוות-דעתו עולה, כי התובעת סובלת ממחלת פרקינסון קשה ביותר, בדרגת חומרה קיצונית; היא עברה ניתוח מוח נסיוני, אשר נכשל והרע את מצבה ולמעשה, משנת 1990-1991, הגיעה מחלתה למצב סופני. לגבי מצבה השכלי, אומר פרופ' מלמד: "...היא פיתחה גם ירידה רוחנית כבדה עם הפרעות בזכרון ובהתמצאות, מצבי בלבול, קושי ניכר בהבחנה וביכולת לתקשר, איטיות מחשבתית בולטת (ברדיפרניה), ולעתים הזיות." ובהמשך : "הנני לקבוע שלפחות משנת 1992, גב' סרור לא היתה יכולה בשל מחלת המוח הקשה בה לקתה, להיות אחראית למעשיה. היא לא היתה מסוגלת להבין דברים, להיות ברת כושר שיפוט ולהחליט החלטות באופן עצמאי." לגבי האפשרות שטיפול תרופתי הטיב את מצבה השכלי של התובעת, גורס פרופ' מלמד, כי אין בנמצא תרופה לטיפול בבעיותיה המנטאליות (עמ' 14 לפרטיכל, ש' 11-15). בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעים, משנשאל אם יתכן שהתובעת עשויה היתה לתקשר טוב יותר עם סביבתה הקרובה ולהבין את משמעות המסמכים עליהם נחזית להופיע חתימתה, שלל זאת פרופ' מלמד (ראה: עמ' 16 לפרטיכל, ש' 5-13). ט. הנתבעים בחרו אמנם שלא להגיש חוות-דעת נגדית, אך בא-כחם טען בסיכומיו, כי המסקנות הנ"ל אינן בתחום מומחיותו של פרופ' מלמד, שהינו נוירולוג, אלא בתחום מומחיותו של פסיכיאטר ועל כן, אין להתחשב בהן. לא מצאתי כל ביסוס לטענה זו. אין לי ספק שפרופ' מלמד נתן חוות-דעת בתחום מומחיותו ולא ברור לי מנין שאב ב"כ הנתבעים את ההשקפה, כי פסיכיאטר בלבד הוא שיכול ליתן חוות-דעת לגבי ההשלכות השכליות של מחלת הפרקינסון. שוכנעתי מחוות-דעתו של פרופ' מלמד, כי התובעת לא יכלה לגבש כל גמירת דעת בשנת 1994, בעת חתימת ההסכמים (בין אם על מנת לחתום עליהם בעצמה ובין אם להסמיך ידו של בעלה לחתום בשמה). למותר לציין, שלחוות-דעתו של פרופ' מלמד משקל יתר, שכן, אין מדובר במומחה שבדק את התובעת אך לצורך מתן חוות-דעת, אלא מדובר ברופא המכיר את התובעת היטב, בהיותה מטופלת על ידו מזה למעלה מ - 15 שנה. י. יצויין, כי הוראות חוק הכשרות אינן חלות על התובעת, שכן, אינן חלות על פעולות שנעשו ע"י מי שעשוי היה להיות מוכרז כפסול דין עפ"י נסיבות הענין, אילו היתה מוגשת בקשה להכרזתו ככזה, מקום שלא היתה הכרזה פורמלית עליו כפסול דין. כפי שנאמר לענין זה בספרם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן, חוזים (אבירם, תשנ"ג), כרך ב', 1014: "חוק הכשרות אינו דן בחוזים שנעשו על ידי פסול דין קודם להכרזתו כפסול דין. הכרזתו של אדם כפסול דין היא קונסטיטוטיבית. אין היא פועלת למפרע. החוזים שעשה קודם להכרזה אינם חוזים של פסול דין, ולכן אין הם כפופים למשטרו של חוק הכשרות אלא לזה של חוק החוזים." והכוונה, הינה (שם בעמ' 1013), כי במקרה האחרון הנ"ל: "החוזה בטל על פי מבחני גמירת הדעת של פרק א' לחוק החוזים, העוסק בהצעה ובקיבול". ובהמשך, בעמ' 1015, בהתייחסם ללקויי-דעת, אומרים המחברים: "במקרים קיצוניים של אובדן כושר ההבנה והשיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר' (non est factum)." (וראה גם י. אנגלרד ומ' בס, "פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז פסול דין" משפטים ט' (1979) 335, הכולל הצעה להסדר חקיקתי שיחול על פעולות של פסול דין שקדמו להכרתו ככזה). יא. די באמור, כדי להביא למסקנה כי התובעת לא חבה בצורה כלשהי על-פי ההסכמים וכלפיה הינם בטלים מעיקרם. 5. חבות התובע על-פי ההסכמים: א. לטענת ב"כ התובע, אין מרשו חב על-פי ההסכמים מהטעמים שעיקרם: ראשית, מצבו הבריאותי-נפשי של התובע לא אפשר לו להבין על מה הוא חותם ולגבש גמירת דעת בעת כריתת כל אחד מההסכמים; שנית, מאחר שככל הנוגע לתובעת ההסכמים בטלים, ומאחר שמדובר בעסקה אחת שאינה ניתנת להפרדה, יש לקבוע כי גם בכל הנוגע לתובע בטלים הם; ושלישית, החתמת התובע על ההסכם השני הושגה תוך הונאתו ועשיקתו, נוכח העובדה, כי התמורה בגין העסקה, שננקבה בו, הינה מחצית מהתמורה שהיתה נקובה בהסכם הראשון ובנוסף, המסים לפי ההסכם השני חלים על התובע ולא על הקונים, כפי שהיה בהסכם הראשון. ב. האם התובע היה לקוי-דעת בעת חתימת ההסכמים? הגם שבמהלך הדיונים מונה לתובע אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, כאמור, הרי שלא נטען וממילא גם לא הוכח, כי התובע הוכרז כפסול דין. לטענת ב"כ התובע, בעת חתימתו על ההסכמים, לא יכול היה התובע לגבש גמירת דעת, בשל ליקוי-דעתו וחרשותו. ב"כ התובע סומך טענתו זו, על חוות-הדעת של ד"ר גוטמן, מומחה בתחום הפסיכיאטריה וד"ר חיים פלקסמן, מומחה בתחום אף אוזן וגרון. ג. חוות-דעתו של ד"ר גוטמן סומכת על בדיקתו את התובע (בתאריכים 2.12.96 ו- 6.11.96 -למעלה משנתיים ומחצה לאחר חתימת ההסכם הראשון ולמעלה משנתיים לאחר חתימת ההסכם השני), על פרטים שנמסרו לו מאחד מבניו (לא צויין איזה) ועל מבחנים שנערכו ע"י פסיכולוג קליני, מר הרצל יוגב (להלן: "הפסיכולוג") (ת5/). מכל אלה, הסיק ד"ר גוטמן לגבי התובע (עמ' 3 לחוות-דעתו, בפרק "דיון"): "מדובר באדם מבוגר הסובל מחרשות בדרגה חמורה וקשיים בהבנת השפה. במבחנים לא מילולים, נמצאה עדות לפגיעה אורגנית ולפגיעות חמורות בזכרון לטווח קצר ובינוני. הוא מתפקד ברמה פחותה מזו של ילד בן 5. ... האישיות היא ילדותית תלותית וסוגסטיבילית הניתנת להשפעה בקלות. ... ניתן לומר בוודאות שנבדק זה אינו מבין את המשמעות על מה שהוא חותם והוא יעשה זאת בתגובה לבקשה של סמכות כלשהיא בה הוא מאמין. ... מבחינה פסיכיאטרית - מדובר בהפרעה מוחית אורגנית עם הפרעות קשות בתיפקודים הקוגניטיבים של המוח. לפי מבחנים פסיכודיאגנוסטיים תפקודו המנטלי היום כמו של ילד בן 5. ההפרעה המוחית האורגנית קרוב לודאי על רקע אטרוסקלורוטית מתפתחת במשך שנים רבות, לכן ניתן לקבוע שגם בעבר סבל מבעיה זאת כבר לפני מספר שנים... מסקנות: עקב ליקוי נפשי מר סרור אינו מסוגל להבין משמעות של הערכת מסמכים משפטיים, לא מבין את משמעות ואחריות של חתימתו על המסמכים." ובחקירתו הנגדית, משנשאל האם יתכן שבשנים 1992-4 היה מצבו של התובע טוב בהרבה ורק מאוחר יותר התדרדר, השיב (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 8-14): "בשנת 94 אני בטוח שמצבו לא היה טוב ... אני בטוח ב- 99% שלו בשנת 94 הייתי נשאל אם התובע מסוגל להבין תוכנו של מסמך כמו צוואה או מסמך משפטי אחר, התשובה היא שלילית." ובהמשך חקירתו הנגדית, גורס הוא (עמ' 17 לפרטיכל, ש' 17-20): "אינני יודע אם הוא יבין את המשמעות של מכירת בית או קרקע. ...אם הוא יבין משהו רמת ההבנה תהיה רמת הבנה של ילד בן 5. ... הוא לא מבין את משמעות מעשיו." הוא גם שלל את האפשרות שאם ילדי התובע הסבירו לו את מהות ההסכמים עליהם חתם בשנת 1994, בטרם חתימתו, יכול היה להבינם (עמ' 18 לפרטיכל, ש' 14-18). ובהמשך (עמ' 18 לפרטיכל, ש' 28-30) גורס הוא כי: "אדם כזה אפשר לקחת אותו למשרד ולהחתימו על כל דבר בתנאי שהוא מכיר את מי שמחתים אותו." ד. ד"ר פלקסמן, המומחה בתחום אף אוזן וגרון, בחוות-דעתו מיום 25.6.96 מציין, כי עקב מחלה וניתוח שלא עלה יפה לשחזור שמיעתו, התובע כמעט אינו שומע באזנו השמאלית המנותחת. כמו כן, מחלת otosclerosis, הפוגעת בתנועתיות עצמות השמע, גרמה להחמרה בשמיעתו באוזן ימין. ובהמשך חוות-דעתו, הוא קובע: "מר סרור מרכיב מכשיר שמיעה כ 20 שנה מאז הניתוח. נכון להיום מר סרור כמעט חירש ושמיעתו מינימלית גם בעזרת מכשיר שמיעה. הוא למד לקרוא שפתיים (דבר שמעיד על כבדות שמיעה ממושכת מאד), המצב לא היה שונה בהרבה בשנת 1994. אי לכך אני בטוח שמר סרור סובל מתיקשורת לקויה שנובעת מליקוי שמיעתי כבד." מחקירתו הנגדית של ד"ר פלקסמן מתברר, כי כלל לא בדק את התובע וכי חוות-דעתו מבוססת אך ורק על מסמכים רפואיים שהוצגו בפניו (מהשנים 74-85). משנשאל מדוע לא בדק את התובע, השיב (עמ' 20 לפרטיכל, ש' 8): "אדם שהיה במצב כמו שהתובע בשנת 85' מצבו לא יכול להשתפר." ובהמשך הביע דעתו כי (עמ' 20 לפרטיכל, ש' 11-14): "לתובע רמת שמיעה קרובה לחירשות מוחלטת ובעזרת המכשיר האדם מסוגל לשמוע צלילים מסויימים ולהעזר בקריאת שפתיים. ...אצל מר סרור יש גם פגיעה בהבנת המילים. בעזרת המכשיר הוא מסוגל לשמוע צלילים אבל לפעמים הוא לא מבין אותם נכונה. גם כאשר מצטרפת לשמיעת הצליל קריאת שפתיים, הוא איננו מסוגל להבין משמעות כל מילה ומילה ועלול לפספס מאחר שהבנת המילים אצלו, לקויה." ולשאלה האם יבין טוב יותר בן משפחה, שמודע ליכולת השמיעה שלו, הוא משיב (שם בש' 21-23): "אני חושב שכן. אני אינני יכול לדעת בכמה." ה. מצד הנתבעים הובאת חוות-דעתו של פרופ' אילן מודעי, רופא פסיכיאטר, אשר בדק את התובע ביום 23.12.97 והגיע למסקנה שונה לחלוטין מזו של ד"ר גוטמן, וזו הובעה על ידו בעמ' 5 לחוות-דעתו, כדלקמן: "מר סרור הבין על מה הוא חותם בזמן שחתם על החוזה הן ב- 3.3.94 והן בהסכם מה- 18.10.94. ... וגם אילו היה חותם במצב קוגנטיבי עכשווי יכולתו הקוגנטיבית כפי המתבטאת היום מאפשרת לו להבין טוב מאד משמעותה של העסקה ועל מה הוא חותם. ... יכולתו הקוגנטיבית העכשווית מתבטאת בפגיעה קלה בזיכרון לטווח קצר בלבד ואין פגיעה בזיכרון לטווח מיידי וארוך, ביכולת ההבנה, אינטגרציה של נתונים, לקיחת מסקנות וכו'… עובדות החיים המצביעות על יכולת קוגניטיבית סבירה הן: א. יכולתו לתמרן בנהיגה בכבישים בתנועה סואנת של ימינו ב. יכולתו לדאוג לאשתו הסובלת מפרקינסון ולטפל בה." (ההדגשות במקור - ר.מ.) ו. בשקלי את חוות-הדעת האמורות ואת שאר הראיות שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא שוכנעתי כלל ועיקר מטענת ב"כ התובע והמומחים מטעם התובע, לפיהם בעת חתימתו על ההסכמים נעדר התובע גמירת דעת, בהיותו לקוי דעת, או מפאת שמיעתו הלקויה. אנמק. ז. לדברי ד"ר גוטמן (עמ' 2 לחוות-דעתו), מאחר שבזמן בדיקתו הקלינית "עלתה אבחנה של הפרעה מוחית אורגנית עם ירידה ניכרת בתפקודים קוגניטיביים", הפנה את התובע לאבחון פסיכודיאגנוסטי ע"י הפסיכולוג. על תוצאות המבחנים שערך הפסיכולוג סמך את מסקנתו, כי רמת האינטליגנציה של התובע הינה מתחת ל 60 איי-קיו (דפקט), כתוצאה מפגיעה אורגנית. לטענת ב"כ הנתבעים (בסע' 4 לסיכומיו), התבססות ד"ר גוטמן על בדיקות שערך הפסיכולוג, אשר לא נחקר בבית-המשפט, הינה התבססות על עדות מפי השמועה, שאינה קבילה. נשאלת השאלה, האם אכן יש לראות בתוצאות המבחנים שביצע לתובע הפסיכולוג בגדר עדות מפי השמועה. אין חולק, כי ב"כ הנתבעים התנגד לעדויות מפי השמועה, בהתנגדותו לעדותו של ד"ר גוטמן, ככל שהיא מתייחסת לחוות-דעת הפסיכולוג (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 13-14) ולדו"ח הפסיכודיאגנוסטי של הפסיכולוג (ת5/), אשר הוגש מבלי שיהיה בכך היתר להגשת ראיה פסולה (ראה: החלטה בעמ' 27 לפרטיכל). חרף זאת, לא מצא ב"כ התובע לנכון לזמן את הפסיכולוג לחקירה נגדית על דו"ח (אשר אינו ערוך כחוות-דעת). לטענתו, אין דו"ח הפסיכולוג בגדר עדות מפי השמועה, אלא בגדר "עובדות בסיס", או "אנמנזה", המהוות חלק בלתי נפרד מחוות-דעת מומחה. לענין זה, סמך הוא על דברי י' קדמי, בספרו על הראיות (דיונון, תשנ"א), חלק ראשון, 460, שם נאמר: "אין בעובדה שחוות-דעת של מומחה או של רופא מבוססת על פרטים ש'שמע' מאחרים - כדי להפכה ל'עדות - מפי - השמועה' ולנטולת משקל ראיתי בשל כך ..." (וראה:בע"פ 498/62, פ"ד יז (2) 1219, 1224 וספרו של י' קדמי, העדכון וההשלמה, על הראיות, תשנ"ה1995-, עמ' 42-43). ספק בעיני אם ניתן לראות בדו"ח שערך הפסיכולוג יוגב בגדר אנמנזה, או "עובדת בסיס", שאין להוכיחה באופן עצמאי באמצעות עורך הדו"ח. גם לגופו לוקה בעיני דו"ח הפסיכולוג. שכן, הגם שמציין הוא כי הוא מודע לכך שהתובע כבד שמיעה עד חרשות ומתקשה בהבנת ההוראות לביצוע המבחנים, אין הוא מסיק את המסקנות המתבקשות מכך בתוך הדיון עצמו. גם לא ניתנה הזדמנות לברר, האם המבחנים שערך הפסיכולוג לתובע מתאימים ו/או נועדו לאדם כמו התובע, שהינו בעל מגבלות הן השכלתיות והן בשמיעה. מסכימה אני לענין זה לדעתו של פרופ' מודעי, שחלק על תוצאת האבחון הפסיכודיאגנוסטי, באמרו, שלדעתו "תוצאה נמוכה זו נובעת מתוך בעיה אמיתית של הפסיכולוגית לבדוק אדם חרש ..." והבוחן לא היה ער מספיק לעובדה שמדובר באדם חרש, כי לא ציין כיצד הדבר בא לידי ביטוי בבדיקה. ועוד. לפי חוות-דעתו של ד"ר גוטמן, התובע ביקר בבית-ספר 3 שנים בלבד "אך אינו יודע לא לכתוב ולא לקרוא באף שפה" (עמ' 1 לחוות-הדעת). מסקנה זו משוללת כל בסיס, שכן, בעת חקירתו הנגדית הציג בית-המשפט לתובע שאלות, אותן רשם על דף ניר (כדי להתגבר על מגבלת השמיעה של התובע) והתובע קרא את כולן, הבינן והשיב עליהן בצורה עניינית. ח. ועוד. לא הוצג בפני ד"ר גוטמן כל מסמך רפואי ממנו עולה, כי התובע סובל מפגם מוחי אורגני, כפי שהסיק. יש להניח כי לו אכן כך היה הדבר, בנקל ניתן היה למצוא תיעוד מעברו הרפואי של התובע (מרופא המשפחה למשל). ושוב מקובלים עלי לענין זה דברי פרופ' מודעי (עמ' 4 לחוות-דעתו), באמרו: "אני חולק על דעתו של ד"ר גוטמן שמר סרור סובל מהפרעה מוחית אורגנית... וכיוון שמר סרור עצמו מדגיש כי ההפרעה התחילה לאחר אשפוזו באיכילוב ב- 3.96. לכן אני גם מסתייג ממסקנותיו כי ההפרעה התפתחה במשך שנים רבות, אלא הופיעה כאמור ב- 3.96 והיא קלה ביותר שאינה מפריעה להבין משמעות של עסקה." ט. לפי התרשמותי מן התובע, מדובר באדם בר-דעת לחלוטין, אשר מגבלת השמיעה החזקה ממנה סובל, גורמת לעתים לבאים עמו במגע לסבור שאינו בר-דעת. אמנם התובע הינו בעל השכלה מועטה ועל כן תשובותיו פשוטות, אך מכאן ועד להסקת המסקנה כי הינו לקוי דעת - הדרך רחוקה. העובדה שחקירתו הנגדית העלתה כי אינו בקיא במונחים משפטיים כמו: "משכנתא", "היטל השבחה", "מס שבח", "דמי הסכמה למנהל" ועוד, אינה מהווה אינדיקציה להיותו לקוי דעת - שהרי מדובר במושגים משפטיים אותם אנשים רבים אינם מכירים. מחקירתו של התובע עולה, כי היתה לו הבנה מספקת לגבי החוזים בהם התקשר, ובפרט, כאשר נעזר בבנו קלמנט סרור, עליו סמך. דוגמא למסקנתי זו הינה תשובתו לשאלה הבאה: "ש. (בית המשפט כותב באותיות גדולות את השאלה): אם הבן שלך יאמר לך שעזרא רוצה היום לשלם את הכסף, מה אתה אומר? ת. לא נותן לו. עברו כבר שלוש שנים. אז המחיר היה אחד והיום המחיר הוכפל." הלזה יקרא לקוי-דעת? ודאי שלא. גם פרופ' מודעי (בעמ' 3 לחוות-דעתו) התרשם כך מהתובע, באמרו: "בשיחה שוטפת (עם התובע - ר.מ.) ידע להסביר טוב את הסוגייה המשפטית בצורה המצביעה על יכולת הבנה ואינטגרציה של ידע ומשמעויות באופן תקין. כמו כן הצהיר כי המשפט המתנהל נובע מעיקשות מיותרת של בנו ושל בן משפחתו מהצד השני כי מדובר ב- 10,000 שקלים בלבד הנובעים מהוצאות שבנו טוען שהיו לו...". בחקירתו הנגדית הוסיף (עמ' 35 לפרטיכל, ש' 21-22) פרופ' מודעי, כי מאחר שהתובע ידע להסביר לו שקיבל שלושה תשלומים בסך של 9,000 ש"ח כל אחד, מבין התובע את פרטי הסכסוך. אמנם התובע קיבל תשעה תשלומים, ועל כך אין מחלוקת (ראה גם: עמ' 36 לפרטיכל, ש' 13-19), אך איני רואה באי דיוק זה, כמצדיק מסקנה, בדבר היותו לקוי-דעת וזאת, אף אם עצם הגדרת הסכסוך על-ידו אינה מדוייקת. י. חיזוק נוסף למסקנתי זו אני מוצאת באלה: אין חולק כי מר קלמנט סרור, בנם של התובעים, היה יוזם העסקאות והרוח החיה מאחריהן והתובע סמך על שיקול דעתו. אין לי גם ספק, כי מר קלמנט סרור הוא שיזם את ההליך המשפטי (ראה למשל: נספח ז' לתצהיר התובע, המהווה הודעת ביטול ההסכמים, שנכתב גם בשמו). למרות זאת, נבחר התובע להיות המצהיר היחיד מטעם התובעים בהמרצת הפתיחה. אין לי ספק, שלו היה התובע לקוי-דעת, היתה עובדה זו בידיעתו של מר קלמנט סרור, יוזם ההליך, והוא היה נותן התצהיר במקום אביו. ועוד. גם בתמיכה לבקשה למנות אפוטרופוס לדין לתובעת נתן התובע תצהיר מפורט (ביום 25.2.96), לגבי מצבה, דבר המחזק אף הוא את מסקנתי (הגם שגם מר קלמנט סרור מסר שם תצהיר). ועוד. במענה למכתב ב"כ הנתבעים (נספח ו' לתצהיר התובע), בו נדרשו התובעים לקיים חלקם בהסכם השני, השיב ב"כ התובע (נספח ז' לתצהיר התובע), בציינו את מצבה הקשה של התובעת, אולם הוא לא טען כי התובע לקוי-דעת. כל שטען הוא, כי התובע אינו יודע קרוא וכתוב (טענה שהובררה כבלתי נכונה, כאמור) וכי הנתבעים רימו אותו והטעוהו לגבי המסמך עליו חתם. ועוד. בפתח חקירתו הנגדית של התובע לגבי תצהירו, הצהיר פרקליטו כי "אנו סומכים גם על התצהיר שערך התובע ביום 20/9/95" (עמ' 21 לפרטיכל). אם התובע אינו בר-דעת, כיצד ניתן לסמוך על תצהיר שערך? - תמהני. יא. ולבסוף. תמוה בעיני כי לגבי שאלת מידת ההבנה של התובע על מה הוא חותם, לא זומנו לעדות מי מבניו: קלמנט סרור (יוזם העסקאות והרוח החיה בהן), או דוד סרור (אשר נכח בעת חתימת ההסכם השני), או מאיר סרור (אפוטרופסו הזמני) אשר ודאי היו יכולים לשפוך אור לגבי השאלה האם אביהם הינו לקוי-דעת, אם לאו. שהרי אין צורך לכך דווקא במומחים. אי זימונם לעדות של מי מהבנים הללו, כאמור, אומרת דרשני ופועלת לרעת טענה זו. יב. בסיכום. אני קובעת שאין ממש בטענה שעקב לקוי-דעת ו/או חרשות התובע, בעת חתימת ההסכמים לא יכול היה לגבש גמירת דעת להתקשרותו בהם. 6. תקפו של ההסכם הראשון כלפי התובע: א. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי הסכם הראשון בטל ככל שהוא מתייחס לתובע, מכמה טעמים: ראשית, העדר גמירת דעת מצד התובע; שנית, העדר מועדי תשלום בהסכם זה - המהווים פרט מהותי, שהעדרו מעיד על חוסר מסוימות ו/או גמירת דעת מצד המתקשרים בו; שלישית, הנתבעים ביטלו את ההסכם בהתנהגותם, כאשר התנערו ממנו ולא שילמו את התמורה המוסכמת, אלא רק תשעה תשלומים חודשיים בגין הרבית; רביעית, ההתקשרות המאוחרת בהסכם השני מעידה על כך שהצדדים ראו בהסכם הראשון כבטל; חמישית, ההסכם לא דווח לשלטונות המס, וכפי שמשתמע ממנו, לא היתה לצדדים כוונה לעשות כן, ולכן, הוא משולל תוקף, על-פי הוראות סעיף 16 לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג - 1963. ב. נראה, שאין כל צורך להכנס לכל השאלות שהועלו כאמור, שכן, שני הצדדים אינם חלוקים, למעשה, כי ההסכם הראשון בוטל. התובע גורס כך בסע' 6 לתצהירו. ואילו הנתבעים ראו בחתימה על ההסכם השני, כביטולו של ההסכם הראשון. ממילא, משהסכים הנתבע מס' 2 לכך שהנתבעים מס' 3 ו- 4 יכנסו בנעליו, כצדדים להסכם השני, יש לראות גם בכך אקט של ביטול ההסכם הראשון, לפחות מצד הנתבעים. עוד ניתן לקבל חיזוק למסקנה זו, מדברי ב"כ הנתבעים (בסע' 2 למכתב ששלח אל התובעים) (תאריך המכתב אינו ברור - ראה נספח ו' לתצהיר התובע) לפיהם : "הסכם זה הופר על ידכם (הכוונה להסכם הראשון - ר.מ.), והוסכם בניכם ובין עזרא ורונן דוש על ביטול הסכם האופציה." ג. בסיכום. גם אם היתה גמירת דעת מצד התובע לצורך התקשרות בהסכם הראשון וגם אם נולדה לתובע עילה לביטולו, ממילא הסכם זה בוטל בהסכמת הצדדים לו. 7. תקפו של ההסכם השני כלפי התובע: א. פיצול ההסכם השני: לטענת ב"כ התובע, אם בית-משפט זה יגיע לכלל מסקנה, כי לא הוכח שהתובע היה לקוי-דעת בעת חתימת ההסכם השני, אזי, נוכח העובדה כי ההסכם השני בטל כלפי התובעת - מהסיבות שכבר פורטו לעיל - ומאחר שמדובר בהסכם אחד, שאינו ניתן להפרדה, ממילא בטל ההסכם גם כלפי התובע. לטענתו, שני הצדדים להסכם התכוונו למכירה/רכישה כוללת ומתן תוקף למכירת חלקו של התובע בלבד, אינה העסקה לה התכוונו. בנוסף, המקרקעין הינם בבעלות משותפת של שני התובעים ואין למי מהם חלק מסויים בהם וגם מטעם זה לא ניתן לפצל העסקה. ב. ואילו לטענת ב"כ הנתבעים, אין ממש בטענתיו האמורות של ב"כ התובע. שכן, הטענה כי התובע לא היה מתקשר בהסכם למכירת זכויותיו בלבד - שהינה טענה שבעובדה - מעולם לא נטענה ע"י התובע. נהפוך הוא, מהראיות עולה, כי לתובע היו שיקולים כלכליים להכנס לכל עסקה שהיא עם הנתבעים. התובע רשאי היה להתקשר בהסכם אך ורק בנוגע לזכויותיו הוא, הוא התכוון למכור זכויותיו וכך עשה בפועל. את זכויות התובעת ממילא לא היה רשאי למכור. עוד טוען הוא, כי ההסכם השני מורכב למעשה משני הסכמים, אשר גם אם אחד מהם בטל, השני תקף. ועוד. מאחר שהתובע זייף, לטענתו הוא, את חתימת אשתו על ההסכם השני, אין לאפשר לו לבטלו. הנתבעים, מצדם, הגם שהינם זכאים בנסיבות המקרה לבטל ההסכם השני, מבקשים לקיימו. ג. כאמור, כל אחד מהתובעים הינו בעלים של 25% מזכויות החכירה במקרקעין ושניהם הינם שותפיהם של ה"ה רחל ומשה דוש, הבעלים של המחצית השניה של הזכויות. לפי סע' 34 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-: "34. זכות השותף לעשות בחלקו (א) כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עיסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים." ההוראה הנ"ל חלה גם על שותפות בזכויות חוזיות, כמו במקרה דנן, מכח הוראת סע' 9 (ה) לחוק המיטלטלין, תשל"א1971-, לפיה: "(ה) באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33, 34(א), 35 ו - 36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, גם על השיתוף במיטלטלין". היינו, אין מניעה חוקית שמי מהתובעים ימכור בנפרד זכויותיו במקרקעין נשוא הדיון. ברם, מאחר ששניהם התקשרו בהסכם מכר אחד, עולה השאלה, האם ניתן לבטל ההסכם כלפי התובעת ולהשאירו בעינו כלפי התובע. לענין זה קובע סע' 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים (חלק כללי)"), כדלקמן: "19. ביטול חלקי ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; …". ד. כלומר, שני תנאים לביטול חלקי של חוזה: האחד, כי ניתן להפריד בין חלקי החוזה והשני, על עילת הביטול להתייחס רק לאחד מחלקי החוזה. (ראה בהרחבה: פרופ' ג' שלו, פגמים בכריתת חוזה, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, עמ' 125 ואילך וספרם הנ"ל של פרופ' פרידמן וכהן, כרך ב', עמ' 1117 ואילך). הפלוגתא בעניינו נוגעת אך לשאלה, האם ניתן ההסכם השני לפיצול בין התובעים. פתרון שאלה זו תלוי בפירוש ההסכם ובכוונת הצדדים לו. במרבית המקרים, אין הצדדים להסכם חושבים מראש על שאלת ההפרדה והיא תבחן על-פי שיקולי המדיניות המשפטית המתאימה (פרופ' ג' שלו, שם, בעמ' 129). ה. לפיכך, נשאלת השאלה, האם במקרה דנן, ההסכם השני ניתן לחלוקה, באופן, שיקוים אך ורק ככל שהוא מתייחס לתובע. בהסכם השני הוגדרו כ"המוכר" שני התובעים "ביחד ולחוד", הגם שספק אם הצדדים התכוונו לייחס להגדרה זו שבכותרת כוונה כי לא ניתן יהיה לפצלו. מעבר לכך, אין בהסכם כל אינדיקציות לענין אפשרות פיצולו ולכאורה, מלשונו, אין מניעה שהתובע ימכור לנתבעים את חלקו (רבע), במחצית התמורה המוסכמת (ולתמורה, כפי שהתכוונו לה הצדדים להסכם, אתייחס עוד להלן). אין טענה ששווי חלקו של מי מהתובעים שונה משוויו של רעהו (כששווי שני החלקים זהה, ניתן החוזה להפרדה - ראה ספרם הנ"ל של פרופ' פרידמן וכהן, כרך ב', 1119). יפים לענייננו הדברים המובאים בספרם הנ"ל של פרופ' פרידמן וכהן, כרך ב', עמ' 1121-2): "…נניח שמסתבר שאחד המוכרים הינו קטין, ומכיוון שלא ניתן לעיסקה אישור בית המשפט, יהא החוזה עמו בטל. פלוני החפץ בקיום החוזה, אך ברור שאת חלקו של הקטין אין הוא יכול לתבוע. השאלה הראשונה היא מה דין החוזה עם שני המוכרים האחרים. התשובה מותנית בכוונת הצדדים, היינו, אם התכוונו לכך שתוקף החוזה עם כל אחד מהם יהיה מותנה שחיובם של האחרים תקף גם הוא או שמא לא היתה כוונה כזו. בענין זה חל, לכאורה, סעיף 55 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המורה כי בחיוב "יחד ולחוד" (ונניח שזה אופי החיוב), אם בטל או בוטל חיובו של חייב אחד, בטל גם חיובם של היתר, זולת אם היה הביטול מחמת פגם בכשרות או בייצוג של החייב האחד. נכון הוא שההוראה שבסעיף 55 (ב) הינה דיספוזיטיבית, והצדדים יכולים להסכים כי אם היה פגם בכשרות של אחד יתבטל גם חיובם. אולם סעיף 55 (ב) קובע את הכלל ההפוך, ואם לא הסכימו אחרת, יעמוד בעינו חיובם של שני המוכרים הבגירים ביחס לחוזה כולו, חרף בטלות חיובו של הקטין". הוא הדין בבגיר לקוי דעת, הנעדר כושר לגמירת דעת. ועוד. על אף שהנתבעים הודיעו מפורשות כי מבקשים הם לקיים ההסכם השני ולו כלפי התובע, לא הובאה כל תשתית ראייתית מצד התובע התומכת בטענת פרקליטו, כי כוונת התובעים היתה לבצע מכירה בחטיבה אחת בלבד. התובע כלל לא גרס כך בתצהיר עדותו הראשית ואילו בנו, קלמנט סרור, הרוח החיה בעסקה, כלל לא מצא לנכון למסור גרסה כלשהי, כאמור. קשה גם להגיע למסקנה כי התובעים התכוונו למכור רק יחד את חלקיהם לאור העובדה, כי התובעת לא היתה מסוגלת כלל לגבש כוונה למכור חלק כלשהו מזכויותיה, בהיותה לקוית-דעת ומי שהתכוון לבצע עסקת מכר היה התובע בלבד, אשר יכול היה להתכוון למכור אך ורק את שבבעלותו, היינו חלקו הוא. יובהר כאן, שדנים אנו רק בשאלה של היות ההסכם ניתן להפרדה ולא בשאלת האכיפה. ויתכן, שעל אף שהסכם ניתן להפרדה יקבע, בדיון בתביעה לאכיפה (והרי אין בפנינו תביעה כזו), כי האכיפה, בנסיבות הסכם מסויים, אינה צודקת (ראה בספרם הנ"ל של פרופ' פרידמן וכהן, עמ' 1122). ו. האם ההסכם השני ניתן לביטול בעילת עושק ומרמה: לטענת ב"כ התובע, עומדת לתובע עילת ביטול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), היינו, עילת העושק. שכן, הנתבעים ניצלו את חולשתו השכלית וחוסר נסיונו של התובע והחתימו אותו על הסכם שתנאיו גרועים מההסכם הראשון ומהמקובל, במידה שאינה סבירה. וזאת, מאחר שהתמורה בהסכם השני הופחתה לכדי מחצית מהתמורה שנקבעה בהסכם הראשון ולפחות ממחצית מהשווי הראלי של הזכויות (100,000$ במקום 200,000$), כפי שנקבע ע"י השמאי מטעם התובעים. בנוסף, בהסכם הראשון, התמורה שהיו התובעים אמורים לקבל היתה בסכום נטו (מס השבח אמור היה להשתלם ע"י הקונים (סע' 11 ג' להסכם זה) ואילו בהסכם השני, התמורה שנקבעה היתה ברוטו, היינו, המסים חלים על המוכרים (סע' 5 להסכם זה). משיבים על כך הנתבעים (סע' 24 ו 25 ו' לתצהיר הנתבעים ומכתבו של עו"ד חיים לשלטונות מס שבח - נספחים 5 ו - 6 לתצהיר האמור), כי בהסכם השני נפלה טעות, והתמורה המוסכמת היתה זהה לזו שהופיעה בהסכם הראשון, היינו, 200,000$ וממילא לא נולדה לתובע כל עילת עושק. ז. על-פי חומר הראיות שבפני אני קובעת, כי ההסכם השני, על אף הרשום בו, התכוון לתמורה באותו סכום שנרשם בהסכם הראשון, כנטען ע"י הנתבעים. הגרסה בדבר הטעות שנפלה ברישום התמורה בהסכם השני לא הופרכה. הנתבעים, מיזמתם, ועוד לפני פתיחת ההליכים נשוא הדיון, תיקנו טעות זו בדיווח לרשויות מס שבח. בנסיבות אלה, וכאשר הטענה היא לעושק והונאה בגין תמורה נמוכה במחצית מהתמורה "הראויה", אין לדבר על עושק או מרמה. השוני בין ההסכם הראשון לבין ההסכם השני בנושא תחולת המסים על מי מהצדדים, הוא כשלעצמו, לא נראה בעיני כשוני מהותי עד כדי כך, שמעמיד בסיס לטענת עושק או מרמה. (ולענין עילת העושק ראה: ע"א 403/80, פ"ד לו (1) 762, 767). למותר לציין, כי טענת ב"כ התובע, לפיה העובדה כי בעת חתימת ההסכם השני נכח בנו של התובע דוד, העובד אצל הנתבעים, דבר המצביע על כוונת הנתבעים להונות את התובע, מעוררת תמיהה. ח. לא התייחסתי לעילות ביטול אפשריות אחרות, שכן כאלה לא נטענו. 8. תוצאות בטלות ההסכמים כלפי התובעת : א. כאמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי ההסכמים כלל לא נכרתו בין הנתבעים לבין התובעת, בין מאחר שהתובעת כלל לא חתמה עליהם, בין בעצמה ובין באמצעות התובע (שלא הוסמך על ידה לעשות כן וגם לא יכול היה מלכתחילה להיות מוסמך על ידה, בהיותה לקוית-דעת) ובין מאחר שלא היתה מסוגלת - מבחינה שכלית - לגבש גמירת דעת, הדרושה לכריתת ההסכמים. לפיכך, קמה חובת השבה, המוטלת על שני הצדדים, לגבי כל מה שקיבלו לפי ההסכם - חובה שמקורה בסע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט1979- (ראה ספרם הנ"ל של פרופ' פרידמן וכהן עמ' 1078-1079) ולא בסע' 21 לחוק החוזים (חלק כללי). ב. במקרה שבפני, קיבלו התובעים מהנתבעים מס' 1 ו- 2 סכום בשקלים השווה ל - 27,000$ (ששולם כאמור בתשעה תשלומים חדשיים שווים של 3,000$ כל אחד, כמפורט בנספח 8 לתצהיר הנתבעים), כרבית בגין דחיית תשלום התמורה לפי ההסכם הראשון. לכאורה, יש לקבוע כי חלקה של התובעת בסכום האמור הוא מחצית, שכן, לא הובאה כל ראיה כי חלקה אחר. לכאורה - שכן, לטענת ב"כ התובעת, התובעת כלל לא קיבלה לידיה סכום כלשהו, נוכח מצבה הנפשי וממילא גם לא יכלה להסמיך מישהו לקבל סכום כלשהו בשמה ועל כן, אין מקום לחייבה בהשבה. ג. שוכנעתי בצדקת טענתו האמורה של ב"כ התובעת ומאחר שבפועל התובע הוא שקיבל מלוא הסכומים הנ"ל (ואת חלקה של התובעת לא היה רשאי לקבל), יש לחייו להשיב לנתבעים מס' 1 ו2- את מחצית הסכומים שקיבל, כאמור. ד. אשר לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, בדבר זכותם של הנתבעים לקבל פיצויי הסתמכות - בגין הוצאות שהוציאו, לטענתם, בקשר לתכנון הבניה על המקרקעין (סע' ו' 3 לסיכומים). בהעדר תביעה שכנגד, אין מקום להורות על פיצוי כזה. ומטעם זה, גם איני מתייחסת לשאלה, האם ההוצאות הנטענות הוכחו והאם נוכח פצול ההסכם השני, הנתבעים זכאים בכלל להחזר ההוצאות כולו או חלקו. 9. בסיכום : הנני מקבלת את התביעה בחלקה המתייחס לתובעת בלבד וקובעת כדלקמן: א. להסכמים הראשון והשני אין תוקף, ככל שהם מתייחסים לתובעת. ב. הנני מורה לרשם המקרקעין בחולון למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעים מס' 1, 3 ו -4 על המקרקעין (חלקה 91 בגוש 6024), מכח ההסכם השני, ככל שהערה זו מתייחסת לחלקה של התובעת. ג. יפוי-הכח הבלתי חוזר, שניתן לעו"ד גדעון חיים לשם ביצוע ההסכמים, ונחזה להיות גם מטעם התובעת, בטל כלפיה. ד. ההסכם השני תקף ככל שהוא מתייחס לתובע, בכפוף לכך, שהתמורה המוסכמת על-פיו, לגבי חלקו של התובע, הינה סכום בשקלים חדשים השווה ל - 100,000$. ה. יפוי הכח הבלתי חוזר, שניתן לעו"ד גדעון חיים ע"י התובע, תקף אך ורק לגבי מכירת 339.625 מ"ר מתוך חלקו בזכויות במקרקעין (ולא לגבי מלוא חלקו, כפי שצויין בטעות ביפוי-הכח) לפי ההסכם השני. ו. התובע ישיב לנתבעים מס' 1 ו -2 סכום בשקלים השווה ל - 13,500$, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק, החל ממועד תשלום כל אחד מהתשלומים (המפורטים בנספח 8 לתצהיר הנתבעים) ועד מועד התשלום בפועל. ז. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות בסך של 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ח. התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. דיוןהעברת דיוןהעברת תביעה לסדר דין רגיל