פסק דין זוהי תביעה של מיעוט מבעלי המקרקעין לפינוי של דיירים המחזיקים בשתי חנויות, ע"פ חוזה לשכירות בדיירות מוגנת, כפי הנטען שלא כדין ולפיכך מהווים המה משיגי גבול כלפי התובעים. בתביעה זו התקבלה החלטה לאיחוד התיקים, שכן קיימת ביניהם חפיפה בעילת התביעה וזהות בין בעלי הדין, פרט לנתבעים; הנתבעים 1 ו - 2 בת.א 1044/92 והנתבעים 3 ו - 4 בת.א 1048/92. בהחלטה מיום 14.10.97, התקבלה הבקשה של צד ג' למחיקת צדדי ד': מס' 3 - צילדמן משה, מס' 4 - גרנבוים יונה, מס' 5 - פלדמן שרה, מס' 6 - סמחי ציפורה, מס' 7 - שפירא אסתר, מס' 9 - לוצקין נחמה. רקע עובדתי עיקרי: המדובר בשתי חנויות נפרדות המצויות בתוך מבנה ישן באזור השוק העירוני של העיר פתח-תקוה, ברחוב הברון הירש מס' 18, והידועים כחלקה 21 בגוש 6395 בפ"ת (להלן - "הנכס"). הבעלות בנכס היתה רשומה כבעלות משותפת שהתחלקה בין שתי משפחות באופן כזה: שברוך גלזר ואשתו רחל גלזר (צד ג') החזיקו חלקים שווים וביחד 5/8 מהנכס, ויוסף כהן החזיק ביתר החלקים 3/8 מהנכס. 2 החנויות נשוא תביעה זו היו מושכרות בנפרד לדיירים מוגנים שונים שהחזיקו בהן לפי חוק הגנת הדייר נוסח משולב תשל"ב 1972 במשך תקופה ארוכה עוד קודם לאותם חוזים שנחתמו עם הנתבעים, כפי שיפורט בהמשך. ביום 17.8.85 נפטר ברוך גלזר ז"ל, אביהם של התובעים, ולפיכך ירשו הם את חלקם בנכס, ביחד עם אמם (צד ג') ואחותם, ע"פ צו ירושה שניתן ביום 30.1.86 (סומן צד 1) והמקנה לכל אחד מהתובעים זכות לבעלות בחלק יחסי של כ - 5.64% בנכס. ביום 14.12.86 נחתם חוזה שכירות בדיירות מוגנת ביחס לחנות הראשונה, בין יוסף כהן ורחל גלזר מצד אחד לבין הנתבעים 1,2 (להלן "חוסרבי") מצד שני. החוזה נערך ע"י עו"ד רוזנברג (צד ד' 1) שייצג את יוסף כהן ורחל גלזר ואילו את חוסרבי יצג עו"ד שופמן. ע"ג חוזה זה חתמה רחל גלזר (צד ג') בעצמה ועו"ד רוזנברג בשם יוסף כהן (הוגש וסומן ת6/) חוסרבי חתמו על העתק חוזה שהיה מצוי ברשותם והוצג לביהמ"ש. ביום 18.7.88 חתמו הנתבעים 3,4 (להלן - "דוויק") על חוזה שכירות בדיירות מוגנת ביחס לחנות השניה, עם רחל גלזר ויורשי יוסף כהן ז"ל. גם חוזה זה נערך ע"י עו"ד רוזנברג (צד ד' 1) שייצג את המשכירים רחל גלזר ויורשי יוסף כהן ז"ל, ואילו השוכרים דוויק לא היו מיוצגים. ע"ג חוזה זה חתמו הגב' גלזר, עו"ד רוזנברג (צד ד 1) בשם יורשי יוסף כהן ז"ל ודוויק (הוגש וסומן ת7/). במועדי עריכת ההסכמים עם הנתבעים והחתימה על שני חוזי השכירות בדיירות מוגנת, התובעים לא היו רשומים אצל רשם המקרקעין, כבעלים בנכס. רישומם בוצע רק כעבור מספר שנים וזאת בתאריך 6.6.91 (ע"פ נסח מקרקעין). עוד יצוין כי, לא הועלתה כל טענה מטעם מי מהצדדים החתומים על שני החוזים (הנתבעים, צד ג', צדדי ד'), כנגד תוכן החוזה, כוונת הצדדים לחוזה, תוקפו או קיומו של החוזה. הפלוגתאות: בהחלטתי מיום 13.4.99 קבעתי את אותן שאלות השנויות במחלוקת לצורך ההכרעה כדלקמן: א. האם הסכמי השכירות שנעשו עם חוסרבי ודוויק מחייבים אף את התובעים? ב. אם לא, האם יש לפנות את הנתבעים מהחנויות? ג. אם כן, האם יש לחייב את צד ג' בפיצוי בגין הפינוי והנזק הלא ממוני? מה שיעור הסכומים ומה שיעור החלוקה באותם חיובים בין התובעים לצד ג'? ד. אם כן, מהו שיעור חלקם של יורשי המנוח יוסף כהן ז"ל באחריות בגינה חבה צד ג'? ה. האם לאור זאת צד ד' 1, עו"ד רוזנברג, חב באחריות מקצועית כלפי צד ג' ו/או השוכרים? בכדי לברר מהי התשובה לשאלה הראשונה והעיקרית העומדת בבסיס המחלוקת: האם התובעים מחויבים עפ"י החוזים ? אני מוצא צורך להתיחס תחילה, לאותה מערכת יחסים שהתקיימה בין התובעים לצד ג' (אמם) והאם ניתן להסיק מתוך אותו מרקם היחסים שהיה קיים, קיומה של הרשאה לאם לפעול בשם בניה - התובעים, ואם כך הוא הדבר הרי שמעמדה כלפיהם וכלפי צדדים שלישיים היה של שלוח או נאמן ואזי כל פעולותיה בנכס ביחס לאותם חוזים תקפות כלפי התובעים כפי שהם תקפות כלפי השוכרים. בשלב הבא, אבחן את האפשרות שלתובעים היתה ידיעה קונסטרוקטיבית לנעשה בנכס, ומכאן שהם מחויבים עפ"י שני החוזים שנכרתו בין הנתבעים לרוב הבעלים המשותפים של הנכס. מכוח סעיף 30 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, פעולות שהתקבלו בהחלטת רוב שאינן חורגות מניהול ושימוש רגילים בנכס ומחייבות אף את המיעוט. עיקר טענות הצדדים : טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, כי התובעים לא נכחו במעמד חתימת החוזים, לא נטלו כל חלק שהוא בחתימת הסכמי השכירות ולא היו מודעים לביצוע ההסכמים. מבחינתם חלף זמן קצר יחסית מאז נודע להם על כך, שלאחריו החלו לנקוט בהליכים לתיקון המצב. המסקנה העולה מכך, לטענת ב"כ הנתבעים, כי לא ייתכן שהתובעים העניקו לצד ג' הרשאה לפעול בשמם, בין בשתיקה ובין בדיעבד לעשיית אותם הסכמים. מה גם שאין זה מתיישב עם גרסתם של הנתבעים לפיה צד ג' הציגה עצמה כבעלים של הנכס ולא מיופת כוח מטעמם של התובעים. עוד מוסיפים וטוענים התובעים, שאם צד ג' היתה אכן מיופת כוח כפי שטוענים הנתבעים מדוע זה לא צוינה עובדה זו ע"ג הסכמי השכירות, כל שכן שעו"ד רוזנברג (צד ד' 1) אישר באופן אישי את בעלותם של המתקשרים בהסכמים. טענה נוספת אותה מעלים התובעים בסיכומיהם היא, כי כל הצדדים לחוזים כולל עורכי הדין ובפרט צד ד' 1 התעלמו מהרישומים אצל רשם המקרקעין ולא טרחו לבצע בדיקה לגבי הבעלים הרשומים. כמו כן הועלתה טענה לגבי הדרך בה חתם צד ד' 1 כעו"ד מיופה כוחו של יוסף כהן על החוזה עם חוסרבי, תוך שהוא מאשר גם את חתימת הבעלים יוסף כהן על החוזה ביניהם. לעומתם טוענים הנתבעים בכתב הגנתם ובסיכומיהם כי החנויות שהושכרו להם הוחזקו עוד קודם לכן, במשך מספר שנים רב, ע"י דיירים מוגנים ואותן הזכויות הן אלה שהועברו אליהם מדייר יוצא לדייר נכנס כך שמבחינה פורמלית לא נעשה שינוי במעמדו של הנכס ולא הורע מעמדם של התובעים כבעלים משותפים בנכס. כמו כן טוענים הנתבעים שצד ג', בהיותה אם המשפחה של התובעים, היא זו שטיפלה בנכסים של המשפחה עוד בחייו של האב ברוך גלזר ז"ל והמשיכה לעשות כך באופן רציף גם לאחר מות בעלה. עוד טוענים הנתבעים, כי צד ג' אישה משכילה מורה במקצועה, פעלה תוך ידיעתם והסכמתם של כל ילדיה ובכללם גם התובעים ללא מחאה מצידם, במשך כל אותה תקופה, הגם שאותם חוזים נשוא תביעה זו נחתמו באופן אישי ע"י צד ג'. מכלול מעשיה של צד ג' ויתר המעורבים יצרו תמונת מצב לפיה צד ג' היא זו בעלת הסמכות לקבל החלטות בשם כל משפחת גלזר. ועוד טוענים הנתבעים, כי גם אם נניח שצד ג' לא פעלה ע"ס הרשאה של התובעים כי אז השכרת החנויות לנתבעים נעשתה, עם רוב הבעלים המשותפים (המחזיקים ביחד 83.6% חלקים מהנכס), מתוך הסכמה ולאחר מו"מ שבו שקלו את האפשרויות שעמדו להם. פעולות אילו נעשו כחלק מהניהול והטיפול הרגיל בנכס. ב"כ הנתבעים מביא לתמוך בטענה זו את פסה"ד בעניין: ע"א (ת"א) 683/83 שושנה מני ואח' נ' חיים אייזנברג ואח', שם נאמר שניהול רגיל יכול להחשב ככזה כל עוד רוב הבעלים בעצם פעולותיהם לא פוגמים במצב הנכס מעבר למצבו הנוכחי (פס"ם תשמ"ח (ב) 315), וע"א 663/87 ד"ר נתן נ' צפורה גרינר ואח' פד"י מה (1) 104, 118. בפס"ד זה אמר ביהמ"ש העליון כי מטרתו של החוק למנוע קיפאון ולאפשר לבעלים משותפים להפיק הנאה ולמנוע וטו של המיעוט. צד ג' טוענת בסיכומיה כי היא עצמה לא שיתפה ולא יידעה את התובעים בהליך קבלת ההחלטות והחתימה על שני חוזי השכירות ולכן לא היו מודעים לעסקאות שנעשו בנכס. טענה נוספת אותה מעלה ב"כ צד ג' כי מן הראיות עולה שצד ג' לא הציגה עצמה שלוחה ואף לא היה לה יפוי כוח מהתובעים. לטענתה של צד ג' היא היתה מיוצגת ע"י עו"ד רוזנברג (צד ד' 1) ביחס לשני החוזים, כאשר הוא היה מעורה באופן אישי בפרטי קשרי המשפחה שהיו קיימים בין כל בעלי הנכס. עוד טוענת צד ג' כי הנתבעים הבינו את מהות העסקה, משמעותה והשלכותיה של שכירות מוגנת להבדיל משכירות רגילה, ובכל זאת לא הקפידו לבדוק את הנתונים הבסיסיים. צד ד' 1 טוען בסיכומיו, כי צד ג' הציגה עצמה כלפי כולי עלמא כבעלת כל חלקה של משפחת גלזר בנכס, ובהתאם לתחושה סובייקטיבית זו הפעילה את שיקול דעתה בכל הקשור לטפול בנכס ללא שמי מבני המשפחה הגבילה בדרך כלשהי. ב"כ צד ד' 1 מוסיף וטוען כי חוזי השכירות שנחתמו עם הנתבעים כדיירים מוגנים למעשה לא שינו את הסטטוס של הנכס כפי שהיה שנים רבות קודם לכן, בנסיבות אלה המשך השכרת החנויות ע"י רוב הבעלים של הנכס תחשב כחלק מהניהול הרגיל. עוד טוען ב"כ צד ד' 1 כי התובעים יצרו יחסי שליחות כלפי אמם ( צד ג' ) והעניקו לה מעמד של שלוח מטעמם וזאת בדרך של התנהגות, שכן ידעו והחרישו ובעצם הימנעותם מלסכל פעולותיה אשררו את מעשיה כשלוח אם לא מלכתחילה אז בודאי שבדיעבד. ב"כ צד ד' 1 תומך יתדותיו אלו בפסק דינו של בימ"ש מחוזי ע"א 683/83 מני נ' אייזנברג פס"מ מה (2) עמ' 315. לפיו " השכרת נכס משותף אינה בהכרח פעולה החורגת מתחום הניהול והשימוש הרגילים בנכס... התנהגותו של השולח אינה נבחנת רק על פי דברים שאמר או שעשה אף שתיקתו או מחדלו, נוכח העובדות הידועות לו, מקום שהיה עליו, כאדם סביר להפר את שתיקתו או לעשות מעשה, אילו רצונו היה שלא להקנות שליחות, עשויים להתפרש בהתנהגות היוצרת שליחות." עוד טוען ב"כ צד ד' 1 כי עורכי הדין שהיו מעורבים בשני חוזי השכירות הניחו ע"ס התנהגותם של המשכירים כולם וצד ג' בפרט כי קיים הסכם שיתוף ביניהם לגבי הנכס. הכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות, בסיכומי הצדדים ולאחר שבחנתי את מהימנותם של העדים ושקלתי בכובד ראש את מכלול הנסיבות , הגעתי למסקנה שדין התביעה להדחות וזאת מהנימוקים כפי שיפורטו להלן: ידיעה והסכמה: לשתי המשפחות גלזר וכהן קירבה משפחתית, קיימו יחסי משפחה טובים, וכך אומרת צד ד' 10 בעדותה: "הכל התנהל ביושר ובהגינות, אין הרבה משפחות שהיחסים בינהם כל כך טובים כמו ביננו, הכל נעשה בהסכמת כולם." (פרוטוקול עמ' 94). רחל גלזר (צד ג') אומרת בעדותה: "כשבעלי נפטר דברתי עם הילדים שלי על ארגון הדברים, לארגן את הטיפול ברכוש המשפחתי" (ע"מ 57 לפרוטוקול). "אני לא זוכרת שאדון חוסרבי שילם דמי מפתח ואם לא, תשאל את הילדים שלי, אני לא לקחתי את הכסף, חלק מהכסף קיבלו הילדים, וחלק קיבלו יוכבד ממשפ' כהן." (ע"מ 57 לפרוטוקול). העדה ממשיכה ואומרת: "אחרי בבאי אני לא זוכרת מי היה בחנות כי לא השגחתי על הדברים האלה אלא הילדים." (ע"מ 58 לפרוטוקול) (ההדגשות שלי -א.ק). [במאמר מוסגר אומר שאני ער לגילה המבוגר של העדה, קטעי הציטוטים שלעיל הובאו ככל שהם מתיישבים עם יתר הראיות, על מנת להראות את רמת המעורבות של התובעים ומודעותם לנעשה בנכס]. תובע 1 אומר בעדותו: "לפני פטירת אבי, אני לא יודע מי היה הדומיננטי, אמי כמורה בבי"ס ניהלה את כל החשבונות, יחד עם משפ' כהן ואת הגביה - לא יודע מי עשה". "למעשה עד שנת 91' לא היה לי שום התייחסות לנכס זה, הייתי מבקר לעיתים קרובות. כשאמרתי "הנחתי לאימי לטפל בנכס", התכוונתי לגביית דמי השכירות, את חלקי בדמי השכירות" (ע"מ 43 לפרוטוקול). "...לא אמרתי לה, לא דברתי. לא אמרתי לה לא לעשות שום פעולה חוץ מגביית דמי שכירות. היא מכוח ההמשך המשיכה. הדבר המשיך מעצמו". "עד שנת 91' - זה לא היה בטיפול שלי." (ע"מ 44 לפרוטוקול). תובע 1 ממשיך ואומר בעדותו: "ש. מה היו היחסים בינך לבין אימך? ת. יחסי אמא ובן. יחסים רגילים, אני לא מסוכסך איתה." (ע"מ 48 לפרוטוקול). התובע 1 בעדותו מנסה לטעון שהיה מסוכסך עם אחיו תובע 2 אך "למזלם" עובדה זו לא פגעה ביכולתם לאחד כוחות כשחשו צורך . "עם אחי לא דברתי קרוב ל 4 שנים. עד שנת 91' לא דיברנו. רק בהלוויה ראינו אחד את השני . כשהוא התחיל לראות שיש נזק, הוא פנה אלי." (פרוטוקול ע"מ 48) . אופן השתלשלות האירועים שהתרחשו לאורך זמן ממושך שנפרש על פני כ - 6 שנים יצר לתובעים הזדמנויות רבות להתערב באותן פעולות שנעשו בנכס אלא שהתובעים בחרו שהדברים יעשו מבלי שהם נוטלים חלק פעיל בטיפול. יוצא איפוא שצד ג' היא זו שניהלה וטיפלה באופן שוטף בנכס על דעתם של התובעים כנציגת משפחת גלזר דבר שהיה גלוי וידוע ליוסף כהן ובני משפחתו וכך גם הכירו אותה הדיירים המוגנים הקודמים שהחזיקו בחנויות שנים רבות לפני שהועברו לחוסרבי ודוויק. אלא שלאחר תקופה ממושכת של שתיקה, שנפרשה על פני מספר שנים, כהגדרתם, התברר לתובעים "שיש נזק" ואותן החלטות של השכרת הנכס, במבט לאחור לא נראתה להם כ"עסקה מוצלחת" ואו אז החליטו להגיש תביעותיהם, טעמם זה להגשת התביעה אינו במקומו שכן הינו בגדר "טעות בכדאיות העסקה" ולא מהווה עילה לביטול החוזה, (סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ה - 1973). חוזה חוסרבי - קודם לחתימת החוזה עם חוסרבי, נוצרה סיטואציה בה מר אליעזר בבאיי שהיה דייר מוגן במשך שנים רבות באחת משתי החנויות בנכס ביקש להעביר את זכויותיו כדייר מוגן לחוסרבי, מאחר ונתקל בסירוב מצד רחל גלזר ויוסף כהן בשל מחלוקת כספית, הוגשה בקשה לביה"ד לשכירות בפ"ת ת.ש 15/86 במסגרתו הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בין המבקש למשיבים יוסף כהן ורחל גלזר (סומן ת9/). בעקבות כך ולאחר ששולמו דמי המפתח נחתם החוזה עם חוסרבי כשוכר של החנות הראשונה בדיירות מוגנת. רחל גלזר ויוסף כהן היו מיוצגים ע"י צד ד' 1, עו"ד רוזנברג בכל השלבים. הוגש יפוי כוח של יוסף כהן לעו"ד רוזנברג מיום 14.1.86 שניתן לצורך הייצוג המשפטי אצל מוסדות וגופים משפטיים ולא לייצוג במו"מ וחתימה על חוזים (סומן ת8/). הוגש יפוי כוח של רחל גלזר (צד ג') לעו"ד רוזנברג, תאריך לא מלא (סומן ת11/) בתיק המאוחד 1044/92 הוצג חוזה השכירות שהוא חתום גם ע"י הנתבעים חוסרבי. ברור הוא, איפוא, שבעלי הנכס נקלעו למצב בו היו צריכים לקבל החלטה אופרטיבית ביחס לאופן הטיפול בנכס, בהמשך לבקשה שהגיש מר בבאיי הדייר המוגן היוצא. לאחר מו"מ לא קצר שהתנהל בחלקו בביה"ד לשכירות הגיעו הצדדים לפשרה לפיה הדייר הנכנס חוסרבי ישלם סכום מוסכם כדמי המפתח שהתחלקו באופן יחסי בין הדייר היוצא לבעלים המשותפים בנכס, ודמי שכירות קבועים (הוגש וסומן ת9/). לא נראה לי איפוא סביר, שהתובעים לא ידעו על הנעשה והיו מנותקים לחלוטין, כשסביב הנכס התרחשה פעילות אינטנסיבית בכל הקשור לחנות הראשונה, ולא היו מודעים להחלטות שקיבלה צד ג' (אמם) ביחד עם יוסף כהן, מאחר ולא נטען שהתובעים היו מסוכסכים עם צד ג' (אמם), וכפי שעולה מעדותם של התובעים הם ידעו שאמם מקבלת את הכספים הנכנסים מהדיירות המוגנת וויתרו על חלקם בכך, בנוסף התעדכנו או באמצעות ביקורים במקום או משיחות עם בני משפחת כהן. תובע 1 אומר בעדותו: "לא בקרתי בנכס מבחינת ביקור ממש אלא תוך כדי מעבר ברחוב." "אמרתי כי הנחתי לאמי לגבות את דמי השכירות שהיו מגיעים לה." (פרוטוקול ע"מ 43). "לא אמרתי לה, לא דיברתי. לא אמרתי לה לא לעשות שום פעולה חוץ מגבייתדמי השכירות." "עד שנת 91' - זה לא היה בטפול שלי." (פרוטוקול ע"מ 44). ואימו צד ג' אומרת: "כשבעלי נפטר דברתי עם הילדים שלי על ארגון הדברים, לארגן את הטיפול ברכוש המשפחתי" (ע"מ 57 לפרוטוקול). "אני לא זוכרת שאדון חוסרבי שילם דמי מפתח, ואם לא תשאל את הילדים שלי, אני לא לקחתי את הכסף, חלק מהכסף קיבלו הילדים וחלק קיבלו יוכבד ממשפחת כהן" (ע"מ 57 לפרוטוקול). "אחרי בבאי אני לא זוכרת מי היה בחנות לא השגחתי על הדברים האלה אלא הילדים" (פרוטוקול ע"מ 58) (הדגשות שלי - א.ק) צד ג', אישה משכילה שטיפלה בנכס עוד בחיי בעלה ובמשך תקופה ארוכה עובר לחוזה עם חוסרבי ולאחר התייעצות והסכמה משותפת עם יתר הבעלים העיקרי, יוסף כהן ז"ל, קיבלו החלטה באותה נקודת זמן, להמשיך ולהשכיר את החנות בדיירות מוגנת לדייר ניכנס, חוסרבי. צד ג' היתה מודעת לכל המשמעויות הכרוכות בכך, עובדה זו ניתן ללמוד מתביעת פינוי שהגישה כנגד אביתן אדמונד (סומן נ1/). חוזה דוויק - חוזה השכירות בדיירות מוגנת שנחתם עם דוויק הוא מאוחר לחוזה עם חוסרבי, בתקופה של כשנתיים ימים שבין החוזים, צד ג' ממשיכה לאורך כל התקופה לטפל בנכסי משפחת גלזר כפי שיובהר בהמשך. חוזה השכירות עם דוויק נחתם לאחר פטירתו של יוסף כהן ז"ל, במקרה זה הגב' ע'גמי שלום כדיירת מוגנת, בחנות השניה שבנכס, במשך שנים רבות פרסמה מודעה בה היא מציעה למכירה את זכויותיה כדייר מוגן בחנות. הנתבעים דוויק נענו למודעה ואכן נחתם חוזה לשכירות בדמי מפתח בין רחל גלזר יורשי יוסף כהן המנוח דוויק ועג'מי, וזאת לאחר ששולמו דמי המפתח (חוזה השכירות הוגש וסומן ת7/). על החוזה המפרט גם את אופן תשלום דמי המפתח חתומים הצדדים בעצמם, בשם יורשי יוסף כהן ז"ל חתם עו"ד רוזנברג צד ד' 1. למעלה מן הנדרש, אציין שלא הועלתה כל טענה מצד יורשי יוסף כהן ז"ל או מצד רחל גלזר, צד ג', הן לגבי כוונת הצדדים לחוזים ותקפותם של שני החוזים והן לגבי יפוי הכוח שניתן לעו"ד רוזנברג לייצג את בעלי הנכס שהיו המשכירים של החנויות בשני החוזים. ניתן לראות, כי צד ג' המשיכה לטפל בנכס באופן שוטף תוך שמירה על האינטרסים של נכסי משפחת גלזר כולה. כל המעורבים הנותרים הקשורים לנכס, התובעים, אחותם ומשפחת כהן, היו מודעים לפעילות של צד ג'. יוסף כהן בחייו ולאחר מכן יורשיו, פעלו בצוותא עם צד ג' בכל הקשור לנכס תוך ידיעה שהיא זו המחליטה בשם משפחת גלזר. אף לא אחד מהמעורבים, הביע מחאה או התנגדות. חיזוק נוסף לרושם שיצרו התובעים במחדלם לפיו צד ג' פועלת בהרשאה, ניתן למצוא במספר פעולות שעליהן "פיקדה" למשל: בעובדה שהיא זו שיזמה לאחר פטירתו של ברוך גלזר ז"ל, את הבקשה לביהמ"ש למתן צו ירושה שהתקבל ביום 30.1.86 (סומן ת1/) , בכך שהיא במקרה אחר ניהלה מו"מ לגבי חלק נוסף המצוי בנכס ואינו נשוא תביעה זו (חוזה שכירות לחצר ומטבחון שלא יצא לפועל, סומן נ6/), כמו כן היא זו שפעלה באופן נחרץ יחד עם יוסף כהן להגשת תביעה בת.א. 1531/87 כנגד מר אדמונד אביתן לפינוי נכס שעליו ניסה להשתלט בטענה של דייר מוגן (הוגש נ4/, נ5/). מעובדות אלה ניתן להסיק שצד ג' הבינה את המשמעות הקניינית שיש לדיירות מוגנת וידעה לפעול בצורה חד משמעית לטובת אינטרס משפחת גלזר כולה. על אותו משקל בחרה צד ג' לחתום על חוזה עם הנתבעים כדיירים מוגנים שהחליפו דיירים מוגנים קודמים דבר שנראה מבחינתה, אז, כדבר הנכון לעשותו. הפועל היוצא הוא כי צד ג', אם המשפחה, היתה הרוח החיה במשפחת גלזר. כך נתפסה גם בעיני כולם, היא זו שניהלה באופן שוטף את נכסי המשפחה עוד בחיי בעלה, ברוך גלזר ז"ל ואף לאחר מותו המשיכה לעשות כן. כל זאת נעשה לאורך תקופה של מספר שנים רב, כשבני משפחת גלזר והתובעים בפרט היו מודעים לפעולותיה של צד ג'. אף לא אחד בחר להביע מחאה או התנגדות באופן שהיה מנתק את אותה הרשאה (ולו בדיעבד) בדרך של התנהגות, שקיבלה מילדיה כולל התובעים, לפעול בשמם. התובע 1 - בסעיף 4 והתובע 2 - בסעיף 6, לתצהיריהם אומרים כי ידעו שהנכס מושכר בדיירות מוגנת ואפשרו לאמם ,צד ג' לקבל לרשותה את חלקם בשכר הדירה, "והנחתי לה לקבל גם את חלקי בשכר הדירה, שהיה זעום..." מה גם שהתובעים ביקרו אי אילו פעמים בחנויות. עצם שתיקתם ואדישותם של התובעים לגבי הנעשה בנכס לאורך תקופה ארוכה, יצרה מצג כלפי כל המעורבים, שצד ג' מנהלת את חלקה של משפחת גלזר בנכס. נראה לי איפוא, כי התובעים הבינו וידעו לאורך כל הדרך על הנעשה בחנויות המושכרות ואף ביקרו במקום מידי פעם, (ע"מ 44 לפרוטוקול, עדותו של תובע 1). התרשמתי שהתובעים בהיותם אנשים בגירים בעלי הבנה בחיי המסחר, בחרו שלא להיות מעורבים בניהול השוטף של הנכס ובכך לתת לאמם את המנדט לפעול גם בשמם בנכס תוך שהם סומכים על שיקול דעתה. באופן התנהגותם לאורך כל התקופה הרלוונטית הציגו התובעים מצג כלפי אמם והסובבים אותם כי צד ג' פועלת בשמם ועבורם. אל לנו לשכוח שבפני התובעים עמדה לאורך כל אותה תקופה האפשרות להגביל את אמם ולצמצם את גבולות עשייתה, כל שכן לבטלן לחלוטין, ביחס לחלקם בנכס ולא עשו כן. אותן פעולות בהן הוחלט להמשיך להשכיר בדיירות מוגנת ולהכניס דיירים מוגנים נכנסים, נעשו לאחר שהתנהלו מספר מגעים ומו"מ ממושך בפרט ביחס לחנות הראשונה שהועברה בשכירות מוגנת לחוסרבי, שם אף התנהלו הליכים משפטיים. בכל אותה תקופה לא נעשה מעשה מצד התובעים. הדבר המתבקש ביותר לעשותו - לדבר עם אימם ולעמוד על זכויותיהם כלפיה - לא עשו. הפוך מכך - מהתנהגותם ודבריהם ניתן להסיק הסכמה והשלמה לכל פעולותיה ביחס לנכסים - כפי פועלה עת אביהם היה בין החיים. תובע 2 אומר בתצהירו בסעיף 5 - "...משה כהן אמר לי, כי נשקלת אפשרות החלפתה של הגב' עג'מי דיירת מוגנת בנכס, בדייר מוגן במקומה, התנגדתי להשכרה זו נחרצות, והבהרתי למשה כהן כי אני מתנגד להכנסת דייר מוגן בנכס..." יתר על כן, הצעתי למשה כהן כי במקום לבצע החלפת דיירים מוגנים, נקנה אנו, כל הבעלים את חלקו של הדייר המוגן, ונפנה את החנות". בסעיף 6 לאותו תצהיר: "...באתי בסמוך לאותו מועד למשרדו של עו"ד רוזנברג והודעתי לו כי אני מתנגד לפעולות שנעשו בנכס..." עפ"י דבריו של תובע 2 בשלב כל שהוא נודע לו מיורשי יוסף כהן ז"ל על קיום מו"מ להחלפת דייר מוגן, עדיין בשלב שניתן להשפיע, אך הוא מסתפק בלהביע את דעתו הנוגדת בפני משה כהן וכן פונה לעו"ד רוזנברג להביע את התנגדותו. לו באמת רצה נתבע 2 למנוע את העברת הזכויות לדייר מוגן נכנס עמדו בפניו מספר חלופות עפ"י דין, למשל: היה יכול לבקש לקיים אספת שותפים ולהיות חלק מהמו"מ ו/או ליזום רישום של הבעלות בטאבו, או לדרוש פירוק שיתוף, צו מניעה וכיוצ"ב. תובע 1 אומר בעדותו: "...ת. יוסף הוא בן דוד שלי, נפגשנו בשוק והוא אמר לי כי הם רוצים להשכיר. שאלתי מה פתאום ואח"כ קרא לי ודיבר איתי על העסקה. באותו היום ניגשתי לעו"ד עמי, (צד ד' 1, תוספת שלי א.ק.) ואמרתי לו כי הוא לא מטפל בעסק" בכלום. אמרתי כי לא יתעסק בענינים שלי (פרוטוקול עמ' 46). "... ת. אמרתי למר עמי כי לא יתעסק בתיק, נעשה לי עוול, היה לי נקודה מזערית בירושה , וחשדתי כי אני לא יכול להתנגד מאחורי, משפ' כהן, אמי ואח'." (פרוטוקול 47). התובע 1 מציין במפורש שגם במהלך אותה תקופה שבה נחתם החוזה הראשון עם חוסרבי היה מודע לשינויים שעומדים להעשות בנכס אך למרות דעתו הנוגדת הוא בחר לפנות לעו"ד רוזנברג מבלי לגשת לאימו צד ג' או ליתר בני המשפחה כולל משפחת כהן או לפנות לייעוץ משפטי או ליזום בעצמו רישום של הבעלות בטאבו. מה גם שהתובע 1 מציין בסוף הציטוט מדבריו, כי הוא לא יוכל להתנגד לאימו, למשפחת כהן ואחרים. כשהתובע 1 השתמש בעדותו במילה "באחרים" כנראה התכוון לתובע 2 ולאחותו שבחרה שלא לתבוע בתיק דנא. מהאמור ניתן ללמוד שהזדמנויות היו לתובעים למכביר להתנגד בזמן אמת להחלטות שהתקבלו ע"י הרוב אך התובעים בחרו, שלא לעשות זאת בצורה חד משמעית וברורה, העומדת להם עפ"י דין. אני קובע, כי התובעים ידעו וסמכו על צד ג' (אימם) ואפשרו לה לפעול בשמם ומשיקולים שלהם בחרו שלא להתערב בצורה "נחרצת" ולתת לאמם לטפל בכל הקשור בנכס. התובעים לא היו מסוכסכים עם צד ג' (אימם) שפעלה בצורה שנראתה לה באותם מועדים כדרך הטובה ביותר, וכל זאת בעצה אחת עם משפחת כהן. בכל אותן החלטות שהתקבלו בקשר לנכס, לא נמנעה מהתובעים האפשרות לפעול עפ"י הסעדים המוקנים להם בדין כמיעוט למשל סעיף 30 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. הקניית מעמד של - נאמן / שלוח "הגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות תשל"ט 1979-, אינה מתייחסת לדרך יצירתה של זיקת הנאמנות שכן מטרתה לחול על כל זיקה משפטית התואמת את תנאי ההגדרה - תהיה דרך יצירתה אשר תהיה, כלומר: הדעה שניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע זוכה לתמיכה בספרות (ש. כרם, לעיל, ע"מ 88: נ. כהן, התערבות ביחסים חוזיים (תל-אביב, התשמ"ב, עמ' 59), וזכתה להתייחסות גם בפסיקה, בע"א 369/84 בריל נ' ברלב (לא פורסם). כבוד הנשיא שמגר כתוארו דאז אמר בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת פד"י, מ'ח (1) 801: "...ההבדל בין שליחות לנאמנות לא תמיד הבדל חד הוא, שכן המדובר בשני מוסדות משפטיים אשר נועדו לאפשר הפרדה בין הבעלות בנכס לבין הניהול שלו, כך שהאדם שבידיו מופקד ניהול הנכס יוכל לעשות זאת עבור הבעלים שאינם רוצים או מסוגלים לעשות זאת." "יחד עם זאת, נקודת המוצא לבחינת מערכת היחסים באשר לנכס הוא שונה בשני מקרים: בשליחות - השליח הוא נציגו של השולח לעניינים מוגדרים. לשליח אין סמכות לפעול בתחומים אשר בהם לא ניתנה לו הרשאה... נאמן, לעומת זאת, פועל מתוך נקודת מוצא של סמכות מלאה. אומנם, נאמן מוגבל לאמור בכתב הנאמנות באשר למטרותיה, אך נקודת המוצא הוא כי נאמן של נכס הוא בעל כוח לעשות בנכס כל דבר אשר הבעלים יכול היה לעשותו. בשליחות, למשל, לא יהא תוקף לפעולה החורגת מהרשאה - בנאמנות, לעומת זאת הכלל הוא כי זכויותיו של הנהנה הן כלפי הנאמן, ולאו דווקא כלפי צדדים שלישיים." "...כלומר, הנסיבות הן שקובעות כל מקרה ומקרה אם תיווצר נאמנות מסוג "IMPLIED TRUST" אם לאו. מן הראוי לשים לב לסיפא של הסעיף הנ"ל, על פיה גם אם הנסיבות יוצרות חזקה שמדובר במצב שבו קמה "IMPLIED TRUST" הרי שהנחה זו ניתנת לסתירה (ע"א 34/88 הנ"ל, ע"מ 287). כאשר אני משקלל את מכלול הנסיבות כפי שהתרחשו ביחס לאותם חוזים שנחתמו עם רוב הבעלים המשותפים, בפרט את העובדה שהנכס היה מושכר לאורך שנים קודם לכן בדמי מפתח. התרשמותי היא שבאותן נקודות זמן צד ג' פעלה כנאמן עבור כל ילדיה ביניהם התובעים, וזאת לאור העובדה שהפעילה שיקול דעת שלקח בחשבון גם את האינטרסים של התובעים אל מול כל האפשרויות שעמדו באותה עת על הפרק, הגם שלא נטען מאומה לגבי הפעלת שק"ד של צד ג'. יפים לעניין זה, דבריה של השופטת נתניהו בע"מ 369/84 בריל נ' לב, פד"י ז', 91: "נאמן אינו אחראי אחריות אבסולוטית לכל נזק שנגרם לנכסי הנאמנות. חובתו של נאמן היא לשמור על נכסי הנאמנות ולנהוג בם באמונה ובשקידה. כך על פי חוק הנאמנות, וכך לפי דיני היושר..." לאור האמור ועובדות המקרה כפי שהובאו בפני קיימות ראיות ברורות לכך שהתובעים התכוונו להפקיד בנאמנות את חלקם בנכס בידי צד ג'. סבורני גם שיחסי שליחות מתקיימים במקרה דנא, כאשר התובעים בדרך התנהגותם ומחדלם לפני ביצוע החוזים ובפרט לאחר מכן יצרו יחסי שליחות בדיעבד. לפיכך צד ג' פעלה בשמם של התובעים ופעולותיה מחייבות אותם כשליח. (סעיף 2 לחוק השליחות התשכ"ה - 1965.) כל שכן שהתובעים לא פנו לאורך כל אותה תקופה לצד ג' במגמה לסיים השליחות שבשמה פעלה צד ג'. (סעיף 15(א) לחוק השליחות). "...השליחות מוקנית ע"י השולח לשלוח ומקורה בהתנהגות השולח במובן הרחב של המילה." "...התנהגות זו אינה חייבת להיות תמיד התנהגות מודעת ומכוונת ליצור שליחות, אך היא חייבת להיות התנהגות השולח שהחוק מייחס לה תוצאות של יצירת שליחות." ספרו של פרופ' פרוקציה - דיני שליחות בישראל, ע"מ 142). התובעים באופן התנהגותם יצרו מצג לא רק כלפי צדדים שלישיים אלא בעיקר כלפי צד ג' כשלוח / כנאמן מטעמם, מצג שיצר בקרב צד ג' (שאינה בעלת השכלה משפטית) תחושה "לא מופרכת" שיש לה סמכות לפעול כנציגת משפחת גלזר וביניהם גם התובעים, ולקבל החלטות באופן בלעדי כבעלים של כל החלק ששייך למשפחת גלזר, (5/8 חלקים מהנכס). "...האיש שמכר לי את החנות אמר לי שהגב' רחל גלזר היא בעל הבית של 5 שמניות מהחנות" (נתבע 1 בעדותו, פרוטוקול ע"מ 61) (ראה גם דברי תובע 1 בפרוט' 43,44). לא קיימת מחלוקת לגבי העובדה כי צד ג', הגב' רחל גלזר, הינה אמם של התובעים והיא זו שהיתה חלק מהצוות שניהל מו"מ לקראת כריתת שני החוזים והיא זו שחתומה בעצמה ע"ג שני החוזים. בנוסף יש לציין כי ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה - הווי אומר, מצג שעל פניו לכאורה, פועל השלוח במסגרת הרשאת קרובו כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף שלהם. זוהי חובתו של הצד הנחזה לשולח לשלול הנחה זו בדרך פוזיטיבית. בסעיף 1 לחוק השליחות צוינו שתי חלופות לפעולת השליחות, נאמר שם "בשמו" של השולח או "במקומו" של השולח. לענין פרשנות המונח "במקומו", סובר פרופ' אהרון ברק בספרו: חוק השליחות, התשכ"ה - 1965 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואת ע"ש הרי סאקר, התשל"ה - 1975, ע"מ 64), כי פעולה משפטית ב"מקומו" של השולח הינה פעולה במקומו של השולח כאשר צד שלישי אינו יודע כי השלוח פועל בשמו של השולח, דהיינו - גם אם התובעים לא היו חתומים על ההסכם עדיין ייתכן שהיו צד לחוזה. אף לדעתו של פרופ' ג. פרוקצ'יה בספרו דיני השליחות (הוצאת רמות) בעמ' 72 נאמר: "כאשר המבחן הוא המבחן האוביקטיבי של האדם, יש חשיבות רבה לנוהגי המסחר ואף לדרכי התנהגות של בני אדם". מהמקובץ לעיל עולה, שצד ג' בעת שחתמה בעצמה על שני החוזים עם חוסרבי ועם דוויק, פעלה כשליחה מטעמם של התובעים בכל הנוגע לנכס, ומכאן שהאמור באותם חוזים חל אף עליהם כפי שחל על יתר בעלי הנכס. על סמך הראיות שהובאו בפני והשתלשלות העובדתית לגבי כל אחד מהחוזים אני קובע שהתובעים ידעו והסכימו לפעולותיה של צד ג', ובדרך התנהגותם העניקו לה הרשאה ולו בדיעבד, בין אם כנאמן מטעמם ובין אם כשליח, לאותם פעולות שנעשו בנכס ביחס לחלק שבבעלותם. ניהול רגיל של המקרקעין ע"י רב הבעלים מטרתו של סעיף 30 לחוק המקרקעין הוא לשמור על איזון בין הבעלים המשותפים, בדרך הניהול השוטף של הנכס. מחד לאפשר לרוב השותפים בנכס לבצע את אותן הפעולות הרגילות, ע"פ טיבו ומצבו של הנכס, הנדרשות בכדי להמשיך ולהפיק ממנו הנאה עבור כל השותפים, מאידך לאפשר למיעוט לפנות לביהמ"ש כשמתעורר אצלם חשש שרומסים את זכותם, על מנת שביהמ"ש יבחן את אותן הפעולות, ויורה לבעלי הנכס כיצד לפעול. בבואי לבחון את השאלה: האם ההחלטה לחתום על חוזי השכירות בדיירות מוגנת עם הנתבעים תחשב פעולה המהווה חלק מניהול ושימוש רגילים של הנכס אציין כי; א. שני החוזים נשוא תביעה זו נחתמו ע"י רב הבעלים המשותפים במקרקעין. (לא הועלתה כל טענה מצד יורשי יוסף כהן לגבי תוקף יפוי הכוח שניתן לעו"ד רוזנברג לחתום בשם לקוחותיו בשני החוזים). ב. שתי החנויות היו מושכרות בדיירות מוגנת עובר לחתימת חוזי השכירות עם הנתבעים כדיירים מוגנים. ג. בשתי החנויות הועברו הזכויות לדיירות מוגנת, עפ"י חוק הגנת הדייר, מדייר יוצא לדייר ניכנס. בסעיף 30 (א) לחוק המקרקעין נקבע: בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. בע"א 810/82 זולבו בע"מ נ' יהודית זיידה פד"י לז (4) 737 אומר כבוד השופט ברק: "ניהול ושימוש רגילים מהם? נראה לי כי ניהול ושימוש רגילים משמעותם עשיית כל אותן פעולות (מטריאליות משפטיות), אשר על-פי מהותו של אותו נכס, טיבו וייעודו טבעיות הן לגביו, היקפן של פעולות אלה נקבע על-פי נסיבות העניין." "קו הגבול המבחין בין שימוש וניהול שהם רגילים לבין שימוש וניהול שאינם רגילים הוא דק, וקיים תחום נרחב של חוסר ודאות..." גישה זו שהובעה בפס"ד שלעיל, מצביעה על כך שניהול רגיל של נכס מקרקעין יחשב ככזה לפי טיבו, מצבו של הנכס ונורמות מסחר מקובלות לאותם מועדים. למעשה כל פעולה הדרושה לצורך המשך התפעול הסדיר של המקרקעין בהתאם למצבו באותה עת, בכדי לא להקפיא או לגרוע מהפקת ההנאה כפי שנעשתה קודם לכן. כמובן שאותה פעולה אסור לה שתפגע בזכותו של המיעוט ועקרון השוויון בין השותפים, כמו למשל, צמצום זכות קניינית שלא תחשב כ"ניהול רגיל". הדברים נכונים גם למקרה שבפני, היות ובשני חוזי השכירות, הן חוזה חוסרבי והן חוזה דוויק, לא שונה מצבו של הנכס ולא נפגמה הנאתם של השותפים. למעשה החלטת הרוב המשיכה להפעיל את הנכס כפי שנעשה שנים רבות קודם לכן, ולעצם ההחלטה כפי שהתקבלה שלא לנצל את אותה "אופציה" לרכישת הזכויות של הדייר המוגן היוצא אתן את דעתי בהמשך פסק הדין. למעשה אם ונפגעה זכות כלשהי של התובעים (כמיעוט) מאופן ניהול רוב השותפים בנכס, הרי שהיתה שמורה להם הזכות עפ"י דין לפנות לקבלת סעד בבימ"ש סעד מראש או סעד על דרך תביעת השותפים (האם ומשפחת כהן) ועו"ד רוזנברג, ישירות וכך לא עשו. כאשר אני בוחן ע"ס הראיות את מצב הדברים באותן נקודות זמן בהן נעשתה ההחלפה של הדיירים המוגנים, עולה שהמשכירים כרוב בעלי הנכס היו ערים לאפשרותם לפנות את הדיירים היוצאים ולהשיב לעצמם את כל זכויות הקניין בנכס. ברור הוא שהתובעים מהווים מיעוט בעל חלק יחסי קטן ביותר, תלוי ברוב בפרט בהחלטה מסוג זה המצריכה לשלם סכום כסף נכבד בכדי לרכוש את הזכויות מהדייר המוגן היוצא. אין לי ספק על סמך העובדות בתיק, שרוב השותפים פעלו לאחר ששקלו את האפשרויות שעמדו להן באותה עת והחליטו כפי שהחליטו מתוך שיקולים כלכליים ובתום לב. לו היה ניתן להשיב את גלגל הזמן לאחור גם אז לא היה ניתן למנוע, לכאורה,את ההחלטה הלגיטימית שהתקבלה. סוף דבר שוכנעתי, מן העובדות שפרטתי לעיל, כי אכן התובעים ידעו, לאורך שנים, כי הנתבעים עושים שימוש במושכר והסכימו לכך, לא רק ידיעה קונסטרוקטיבית בשל ההחלטה שקיבלה אמם - צד ג' כנאמן ושלוח מטעמם, אלא אף מידיעה אישית שהיתה לכל אחד מהתובעים ומכך שלא נמנעה מהם היכולת לפעול בזמן אמת בכדי לנסות לשנות את ההחלטות שהתקבלו. רק בשנת 1991, כביכול בעקבות מפגש אקראי עם עו"ד רוזנברג (צד ד' 1) שייצג את בעלי הנכס באותה תקופה, החליטו להתכחש לזכותם של הנתבעים בחנויות וזאת בנסיון להביא לפינוי הנתבעים מן המושכרים (החנויות). אין להתעלם מכך שהתובעים הצהירו על כך שידעו כל אחד באופן נפרד ובמועדים שונים על השנויים שעומדים לחול, בהחלפת הדיירים המוגנים ולמרות זאת אף לא אחד מהם נקט מעשה כפי זכותו עפ"י דין. עוד אוסיף כי השאלה, האם ההחלטה להמשיך ולהשכיר את החנויות בדיירות מוגנת היתה נכונה, או הגיונית, או תולדה של יעוץ משפטי נכון, אינה רלבנטית עוד. ההרשאה שניתנה לצד ג', בצירוף חוסר המעש מצדם של התובעים להפסקת השימוש של הנתבעים במושכרים (החנויות) והסתמכות הנתבעים על שתיקתם שלהם תוך שינוי מצבם, כל אלה מביאים למסקנה, כי כיום מנועים התובעים מלטעון כלפי הנתבעים בקשר לזכותם כדיירים מוגנים בחנויות. לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את מכלול העדויות והראיות בתיק דנן, דעתי היא כי עצם הגשת תובענה זו כנגד הנתבעים הינה בגדר נסיון הנגוע בחוסר תום לב מצד התובעים. מאחר וצד ג' פעלה בידיעתם של התובעים ומתוך הרשאה והסכמה שניתנה בדיעבד בעצם העובדה שלא מצאו לנכון להגבילה טרם פועלה, והימנעותם מלהתנגד בזמן ניהול המו"מ ומיד לאחריו לפיכך לא יכולה לקום לתובעים היום עילה כנגד הנתבעים. אם קיימת איזושהי עילה לתובעים הרי שזו צריכה להיות כנגד אמם - רחל גלזר שייתכן ופעלה בניגוד לאינטרס המשותף וכן בגין זכותם לחלק היחסי בכספי דמי המפתח ודמי השכירות שהתקבלו (אם אכן לא קיבלו - דבר המנוגד לטענת אימם כפי שבאה לביטוי בעדותה, בפרוטוקול ע"מ 57), כמו כן ייתכן וקמה להם עילה כנגד צד ד' 1 כמי שייצג ונתן אף ייעוץ משפטי באמצעות אמם צד ג' בשני החוזים. לא ניתן היום לבוא ולטעון כנגד אותם דיירים מוגנים, חוסרבי ודוויק שהם משיגי גבול כאשר הם מחזיקים בחנויות כדיירים מוגנים עפ"י חוזה שכירות שנחתם ולגביו לא הועלתה כל טענה מצד הצדדים החתומים. אין פטור בלא להביע את הסתייגותי ומורת רוחי מאופן הטיפול המשפטי שניתן ע"י שני עורכי הדין, המעורבים כל אחד כפי חלקו כלפי לקוחותיו, עו"ד שופמן (כלפי חוסרבי) ובעיקר עו"ד רוזנברג שהיה הפעיל והדומיננטי בכל הקשור שני לחוזי השכירות. אציין באופן כללי את חובותיו של עורך דין ובעל מקצוע כלפי לקוחותיו ואף כלפי צדדים אחרים להתקשרות חוזית. עו"ד המקבל לידיו ייצוג של לקוח חלה עליו מכללא המחויבות ללמוד את החומר הרלוונטי, לברר את כל העובדות לאשורן ולדעת להבחין באותם בעיות משפטיות הקיימות ועשויות לעמוד לרועץ ללקוחותיו. פשיטא איפוא שעל עו"ד המייצג את לקוחו שיציין בפניו את מצב הדברים לפי מיטב הבנתו המשפטית ולא יתעלם מחששות המפעמים בליבו בשל מידע המצוי עימו. במסגרת חובותיו של עו"ד ללקוחו קיימת החובה לציין בפני לקוחותיו את ההשלכות המשפטיות העשויות לנבוע בגין אותה עסקה העומדת להתבצע. עו"ד ממליץ בלבד אך כשהלקוח פועל בצורה קיצונית כנגד ההמלצה יתכן שבמצבים מסוימים כאשר הדבר מתנגש עם אחריות מקצועית של עוה"ד, עליו לשקול התפטרות מהייצוג. אומנם נכון הוא שטעות ושיקול דעת מוטעה אינם בהכרח עולים עד כדי רשלנות וההלכה היא שטעות שבשיקול דעת של בעל מקצוע, אינה בהכרח מבססת עוולת רשלנות. (ע"א 735/75 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' יצחק אדרת פד"י ל (3) 80-81 ). אין להתעלם מכך שצד ד' 1, כעורך דין לא ביצע את החובות העומדות בבסיס הטיפול המשפטי שלשמו נשכרו שרותיו. צד ד' 1 מאשר בעדותו שהתעסק רבות בתחום המקרקעין (פרוטוקול ע"מ 64), מה שמצביע על בקיאותו בתחום, למרות זאת נמנע מלאמת נתונים בסיסיים בנסח המקרקעין, עת ערך וביצע את שני חוזי הדיירות המוגנת נשוא תביעה זו, בנוסף לכך ייתכן , כפי שטוענת ב"כ צד ג', שצד ד' 1 התרשל בעצם מתן הייעוץ המשפטי בכך שלא חשף את כל האלטרנטיבות לפעולה שעמדו באותה העת בפני לקוחתו - למשל האפשרות לפנות את הגב' עג'מי עפ"י עילת הפינוי בשל איחור בתשלום דמי השכירות. בחוזה השכירות השני שנחתם בין המשכירים לבין דוויק, ייצג צד ד' 1 את המשכירים, היה שותף לניהול המו"מ וערך אותו. השוכרים (דוויק) לא היו מיוצגים, אותה עת, דבר היוצר חובת זהירות מוגברת ואחריותו של צד ד' 1 כעו"ד, גם כלפי הצד השני לחוזה. אלא שאף כאן לא עמד בחובותיו המינימליות כלפי דוויק כפי שמקובל וראוי שיעשה, מקצועית. בת.א (ת"א) 3611/84 ישי קופרשטיין נ' גדעון קרסיק פס"מ תשמ"ח 2, 365 נאמר: "אני קובע, כי עו"ד גולדנברג לא טרח לבדוק אף אחד מהנתונים אשר כל עו"ד סביר וזהיר היה בודק, שעה שהיה עומד לערוך, בנסיבות המקרה, חוזה שכירות למען שולחו." "למעשה, עו"ד גולדנברג לא טרח לבדוק שום דבר, ולכל היותר סמך על המידע הדל שהיה לו מהמשפט בו הוא ייצג את וורנץ בביה"ד לשכירות". עובדה נוספת המעוררת תמיהה ביחס לפעולותיו של צד ד' 1 כעו"ד עורך ההסכמים, באה לידי ביטוי ביוזמה תמוהה שלו ( ר' עדות דוויק פרוטוקול ע"מ 52) להוסיף את סעיף 7 בחוזה השכירות שנחתם עם דוויק, לשיפוי המשכירים, סעיף שאיננו מקובל בחוזים מסוג זה, בו נאמר - " הוסכם במפורש בין הצדדים כי במידה ותוגש תביעה נגד המשכירים בגין שכירת החנות ע"י השוכרים, מתחייבים השוכרים לשפות את המשכירים בגין כל נזק שייגרם להם כולל הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד." מאחר ולא ניתן הסבר מספק לסיבה שלשמה הוסף אותו הסעיף, כל שנותר הוא, להסיק שהיה קיים חשש או חוסר ודאות אצל צד ד' 1 בשל אי בדיקת נתוני בסיס ביחס למושכר, ולמרות זאת בחר להתעלם מהחשש שקינן בו ולהוסיף לחוזה סעיף שיפוי במקום לברר עובדות בסיסיות שייתכן ובהבאתם לידיעת השוכרים היתה נחסכת כל אותה תביעה נשוא תיק זה. אין אני דן בחובתו של צד ד' 1 כלפי התובעים מאחר ואין הוא הנתבע עפ"י כתב התביעה דנן. לעניין אופן טיפולו של עו"ד שופמן כמי שיצג את הנתבעים חוסרבי בחתימת חוזה השכירות, אומר רק שהדברים הכלליים שנאמרו לעיל ביחס לעו"ד רוזנברג יפים אף לגביו, ואין עו"ד יוצא ידי חובתו כאשר הוא מקבל את דברי חברו למקצוע כמובן מאליו, ולצורך לקוחותיו שלו, מבלי לבצע בדיקה עצמאית מטעמו, כל זאת מתוך חשיבה שהוא יכול לחסות בצל אחריותו של חברו למקצוע. מאחר וכל הצדדים לחוזים פעלו מתוך תום לב בכל השלבים הן במו"מ הן בחתימה והן בביצוע, קיימת סבירות גבוהה שתביעה זו לא היתה באה לעולם לו עורכי הדין היו ערניים וממלאים את תפקידם ללא דופי. כאשר עיקר החטאת, רובץ לפיתחו של צד ד' 1 ומיעוטו בצד בא כוחם של חוסרבי. מסכת האירועים ואופן צירוף כל הצדדים הנוגעים בדבר בתובענות (ע"י משלוח הודעות צד ג' וצד ד') אפשרו לי לעמוד על התנהגות ופעולות של כ"א מהצדדים בקשר עם חוזה ההשכרה נשוא התובענות, ועיקר הצדדים העידו ונחקרו. נוסף על בעלי הדין (ובכללם עו"ד רוזנברג) העיד בפני עו"ד שופמן - בא כוחם של חוסרבי בהסכם וכך יכולתי להתייחס גם לפועלו. נוכח מסקנותיי האמורות, מיותר יהיה לדון בטענות הנוספות שהועלו, אשר על כן הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים. כן נדחות הודעת צד ג' והודעות צד ד'. התובענה העיקרית וההודעות לצד ג' וצד ' נתבררו יחדיו ובמאוחד והממצאים העובדתיים כפי שקבעתיים ובפרט בענינו של צד ד' 1 אינם מאפשרים עצימת עיניים מכך שאלמלא מחדלי צד ד' 1 בעיקר ועו"ד שופמן כפרקליטם של הנתבעים 1 ו - 2 במקצת, לא היתה התביעה באה לעולם והנתבעים לא היו נדרשים לסבול חסרון כיס וטרדת התגוננות בהליכים המשפטיים. אני ער למעמד הצדדים ולאי קיומם של יחסי תביעה ישירים בין התובעים והנתבעים לצד ד' וכי למעשה התביעה נגד הנתבעים נדחתה וכפועל יוצא מכך ההודעות ואולם, הנסיבות והעובדות מצביעות ומתנקזות בעקרם אל מחדלי צד ד'. לפיכך נראה לי כי על צד ד' 1 לשאת בעיקר ההוצאות ושכ"ט הנתבעים שנגדם התביעה נדחתה, תוך שקלול חלקו של ב"כ נתבעים 1 ו - 2 במחדל בענינם. כמו כן בהוצאותיה ובשכ"ט עו"ד של צד ג' שהודעת הנתבעים אליה נדחית ואף הודעתה לצדדי ד' נדחתה. התובעים ישלמו לנתבעים 1 ו - 2 עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל של 3,000 ש"ח + מע"מ כחוק, וכן ישלמו התובעים לנתבעים 3 ו - 4 סכום זהה עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. צד ד' 1 ישלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ש"ח +מע"מ לנתבעים 1 ו - 2 , וסכום כולל של 5,000 ש"ח + מע"מ לנתבעים 3 ו - 4 . צד ד' 1 ישלם לצד ג' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח + מע"מ כחוק. יתר צדדי ד' ישאו בהוצאותיהם. חוזה שכירותחוזהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינויפינוי דירהשכירות מוגנת