קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קביעת דמי שכירות בעסק: .1בקשה לקביעת דמי שכירות בבית עסק. המשיב הוא דייר מוגן המנהל בית עסק. לטענת המבקשים בבקשה, משמש העסק ל"שירותי תחבורה תיקון, חלקי רכב ומכירת חלפים". עוד נאמר בבקשה כי, בהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג - 1983[4] (להלן: התקנות) - בית העסק הוא מסוג בתי העסק שסעיף 52א לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972[5] אינו חל עליהם. .2בית העסק מורכב מ"פנצ'ריה", אליה צמודה חצר עבודה וחנות לאביזרי רכב. ממכלול העדויות והביקור שערכתי במקום ניתן לקבוע כי החנות אינה של חלפים (חלקי חילוף לרכב), אלא של אביזרים, כגון: חישוקים מיוחדים לגלגלים, מפתח גלגלים, כיסוי למושבים, מחזיקי מפתחות, משענות גב, תרסיסים שונים, חומרים לניקוי מכוניות, כבלים להתנעה, וילונות לרכב, משולשי אזהרה. מכל מקום, ע"מ להסיר ספק, אני מציין כי המסקנה אליה הגעתי בפסק-דין זה, לא היתה משתנית כהוא זה, אילו מכר המשיב גם חלפים. .3השאלה שבמחלוקת בתיק זה היא, אם נופל בית העסק בגדרה של תקנה 1(10) לתקנות [4], הקובעת כי: "הוראות סעיף 52א' לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בתי עסק: ... (10) בית עסק המשמש לעסקי תעופה, ספנות, תחבורה או הובלה או לשירות מוניות". ב"כ המבקשים נעזר בפירוש המילוני של המונח "תחבורה" ומגיע למסקנה כי מונח זה כולל בתוכו אמצעים שונים להובלת אנשים וסחורות: הואיל ובית העסק נשוא הבקשה נותן שירותים שונים הכרוכים ברכב - ממילא הוא בית עסק המשמש לעסקי תחבורה. אינני סבור כך. .4בפירושן של התקנות יש לצאת מנקודת הנחה כי: "השאלה שעמדה, לפי המשוער, לפני מתקין התקנות הייתה, אלו מפעלים ובעלי עסקים הם קרוב לוודאי מבוססים דיים מבחינה כלכלית, עד שמוצדק להסיר מהם את הגנת החוק מבחינת דמי שכירות מקסימליים וכך לאפשר לבעל הנכס להפיק מהמושכר המוגן, המוחזק על ידיו, דמי שכירות ריאליים. ...זהו שלב הדרגתי נוסף בנטיה הנמשכת לשחרר בתי עסק (ודירות) מהגנת הדייר... השחרור מהוראות המקסימום מקיף מיגוון רחב של עסקים, אשר המשותף להם הוא, למיטב שיפוטי, היותם איתנים מבחינה כלכלית..." (ע"פ 788/82בנין פרי בע"מ נ' קשת נקוי יבש בע"מ [1], בעמ' 83). אוסיף ואומר כי אני סבור שהנטיה של בהמ"ש לפירושן של התקנות באופן שתשחרר עסקים מהוראות המקסימום ותאפשר לבעלים להפיק את מלוא ההנאה מרכושם, צריכה להיות ליברלית ומרחיבה. .5עם זאת, אינני סבור שניתן לאמר כי חנות של אביזרים לכלי רכב או "פנצ'ריה" נופלים בגדרו של המונח "עסקי תחבורה"; ולא לכך התכוון מתקין התקנות. ההגדרה הממצה והקולעת ביותר למונח "תחבורה" נמצאת באנציקלופדיה העברית (אליו הופניתי ע"י ב"כ המבקשים), כרך ל"ב: "(transportation), הולכת בני אדם, סחורות וחמרים ממקום למקום". לפי הגדרה זו, "עסקי תחבורה" כמשמעם בתקנה 1(10) לתקנות [4], פירושם עסקים של הולכת בני אדם, סחורות וחומרים ממקום למקום. פירוש זה מתקשר יפה והיטב עם שאר חלקי התקנה, המדברת על עסקי תעופה וספנות. .6אם נקבל את פרשנותו של ב"כ המבקשים, כי כל עסק הנותן שירותים הכרוכים בכלי רכב, שהוא אמצעי תחבורה - הוא בגדר "עסקי תחבורה", הרי שממילא "תחבורה" במובן הדווקני והישיר, של עיסוק בהסעה ממש של נוסעים, כמו שירות מוניות, היה נכלל אף הוא בגדר המונח, מקל וחומר. והנה ראנו, כי מתקין התקנות מצא לנכון לציין בנפרד ובמיוחד, גם "שירותי מוניות". ועוד: אם לפי פרשנותו של ב"כ המבקשים עסק הנותן שירותי תיקון לכלי רכב (כגון: פנצ'ריה) נכלל בגדר "עסקי תחבורה"; - עסק המוכר כלי רכב, לא כל שכן. אעפ"כ, צויין העסק של מכירת כלי רכב בנפרד בתקנה 1(18) [4]; משמע - אינו כלול ב"עסקי תחבורה". ואם מכירת אביזרים נלווים לכלי הרכב שאינם חיוניים ליכולת הנסיעה, היא "עסקי תחבורה" (כפי שסבור ב"כ המבקשים) - אזי גם מכירת דלק, בלעדיו אין נסיעה ותחבורה - לא כל שכן. אך גם תחנות הדלק צויינו בנפרד, בתקנה 1(20) [4]. והוא הדין בחניונים (תק' 1(19) [4]). המסקנה מהאמור לעיל, היא כי עסק הנותן שירותים לכלי רכב, איננו "עסקי תחבורה". .7בע"א (ת"א) 286/81 מאור נ' הירשבורן [3], קבע בהמ"ש המחוזי, כי אופניים הם כלי רכב, ועסק של מכירת אופניים הוא עסק של מכירת כלי רכב, לעניין תקנה 1(18). (בקשתו של בעל הבית נדחתה לגופה כי נקבע שהמכירה היא שולית מאד ועיקר העסק הוא תיקון אופניים). אם ניישם את פרשנותו של ב"כ המבקשים (כי תיקון כלי רכב הוא עסקי תחבור), על הקביעה שם (כי אופניים הם כלי רכב), נגיע למסקנה שעסק של תיקון אופניים אף הוא "עסקי תחבורה". קשה לי להניח שמתקין התקנות התכוון לכך, בהשתמשו במונח זה. .8בע"א 7/73 מיכקאשווילי נ' אגו בע"מ [2], נדונה בקשה דומה לגבי עסק שעסקו בו בתפירה ובייצור של מעילי גשם. בהמ"ש קבע כי העובדה שרוב התוצרת מיוצאת ע"י העסק לחו"ל ושרוב חומר הגלם מיובא, אינה הופכת את העסק ל"עסקי יבוא וייצוא", כאשר העסק עוסק בתפירה וייצור ולא ביבוא וייצוא. ממקרה זה ניתן להקיש גם לענייננו. העובדה שכלי הרכב משמשים לתחבורה, אינה הופכת את העסק המוכר להם אביזרים או המתקן את צמיגיהם, לעסק של "עסקי תחבורה". .9סכומו של דבר, בשל כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. המבקשים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב את הוצאות הבקשה וכן סך שכ"ט עו"ד בסך 3000ש"ח בתוספת מע"מ. שכירותדמי שכירות