בקשה למחיקת הערת אזהרה בדבר נאמנות


דיני מקרקעין הם דינים מגוונים הכוללים נושאים שונים עסקאות נדל"ן - מכירת דירה/קניית דירה, זכויות בניה, ליקויי בניה, הסכמי שכירות, עסקאות קומבינציה, בתים משותפים, קבוצת רכישה, רישומי מקרקעין, כינוס נכסים, מיסוי מקרקעין וכו'. להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן בבית משפט המחוזי בירושלים ע"י השופט דוד חשין - בנושא בקשה למחיקת הערת אזהרה בדבר נאמנות על זכויות בחלקות שעברו בירושה

מהות התביעה
עניינה של תביעה זו בעסקאות למכר מקרקעין שנערכו בין התובעים והנתבעים 1 ו-2, מצד אחד, לבין הנתבעים האחרים, מצד שני. התובעים מבקשים כי בית המשפט יורה על מחיקת כל הערות האזהרה שנרשמו לטובת מי מהנתבעים 7-3 על זכויותיהם בחלקות הידועות כחלקה 14 בגוש 30144 (להלן – חלקה 14) וכחלקה 38 בגוש 30276 (דף 634 ספר 1045) (להלן – חלקה 38); כי יוצהר שיפויי הכוח הבלתי חוזרים ושאר מסמכי העסקאות שהיוו בסיס לרישום הערות האזהרה הם חסרי תוקף משפטי וכי נעשה בהם שימוש לרעה, תוך מרמה ומצג שווא שנעשה על ידי הנתבעים 1, 3, 4, 5 ו-6; וכי בית המשפט יוציא מלפניו צו קבוע המורה לכל הנתבעים להימנע מלעשות שימוש בכל יפוי כוח או מסמך החתום על ידי התובעים והנוגע לזכויותיהם

רקע
התובעים הינם חמישה מבין שמונת יורשיו של המנוח עבד חוסין עליאן מבית צפאפא שבירושלים, שנפטר בשנת 1967 (להלן – המנוח). התובעים 1, 2, 4 ו-5 הם ילדיו של המנוח, וכך גם הנתבעים 1 ו-2 (להלן – האחים). התובעת 3 היא אלמנתו של המנוח ואמם של האחים (להלן – האם). ביום 4.1.1971 ניתן צו ירושה בעניין עזבונו של המנוח, שהותיר אחריו 6 חלקות אדמה (להלן – החלקות), והאם מונתה כמנהלת העזבון. על פי צו הירושה , ירשו כל אחד מהאחים, ואחות נוספת בשם עזיזה (שאינה צד בהליך זה), חלק המהווה 1/14 מעזבונו של המנוח, והאם ירשה חלק המהווה 7/14 ממנו (כל בני המשפחה יקראו גם – היורשים). במהלך השנים שחלפו מאז מתן צו הירושה , נתנו האם וחלק מהאחים לנתבע 1 יפויי כוח בלתי חוזרים ביחס לזכויותיהם בחלקות, כמפורט להלן

ביום 7.1.1973 חתמה האם בפני הנוטריון הציבורי בירושלים על יפוי כוח בלתי חוזר לנתבע 1. ביפוי כוח זה נכתב, בין היתר, כי הנתבע 1 יהא מוסמך: "... לעשות את הדברים הבאים ... : לייצג אותי ולפעול בשמי בנוגע לנכסים הנ"ל ... ללא כל הגבלה, לחתום על כל מיני כתבים, הצהרות, שטרי מכר, מסמכים ללא כל הגבלה, להורות על קבלת התמורה ... ולעשות את כל הפעולות ... ללא הגבלה, גם אם לא פורטו ביפוי-כח זה ... יפוי-כח זה הוא בלתי-חוזר, ולא תהיה לי זכות לבטל יפוי-כח זה או לשנותו או לחזור בי ממנו, כולו או מקצתו". ביום 21.4.1973 חתם התובע 2 על יפויי כוח דומה, וביום 27.6.1976 עשתה כך גם התובעת 5. התובע 1 עשה כן ביום 27.11.1992. באותו יום עשתה כן גם האם, פעם נוספת. רק התובעת 4 לא ייפתה את כוחו של הנתבע 1. להלן ייקראו כל יפויי הכוח דלעיל – יפויי הכוח

אפנה עתה לסקור את היחסים בין התובעים והנתבעים השונים, במסגרת הפרשות השונות שביסוד המחלוקות נשוא תובענה זו. למען הנוחות והבהירות, אתייחס לכל אחת מהפרשות הללו בנפרד, לפי סדר כרונולוגי, כשלגבי כל אחת מהן אסקור תחילה את העובדות שאינן במחלוקת, ולאחר מכן אציג את טענות הצדדים בעניין ואדון בהן

הנתבע 5 – לולבי
ביום 8.6.1994 רשם מנהל העזבון החדש, עו"ד אליאס ח'ורי (אשר מונה לתפקיד זה ביום 8.5.1991) את זכויות היורשים בחלקה 38. באותו יום נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 5 (להלן – לולבי) על בעלותם של כל היורשים בחלקה זו, למעט על החלק של התובעת 4. לולבי טען כי התובעים (למעט התובעת 4) והנתבעים 1 ו-2 (ואחרים), התחייבו למכור לו את חלקה 38 (כמו גם את חלקה 39 שאינה רלוונטית לתביעה זו – והתברר כי כלל לא הייתה בבעלות היורשים). משהעסקה למכירת חלקה 38 לא יצאה לפועל, הגיש לולבי תביעה, שתוקנה בפעם האחרונה ביום 11.12.1996 והועברה לבית משפט זה (ת"א 1527/97; להלן – תיק לולבי). במסגרת הדיון בתביעתו, ויתר לולבי על סעד האכיפה והתמקד בדרישתו להשבת הכספים ששילם ליורשים ולפיצויו (ת/3 – פסק הדין בתביעתו, עמ' 2). בפסק דינו מיום 14.5.1999, קבע בית המשפט (כבוד השופטת מרים מזרחי) כי אכן נכרתו הסכמים בין הצדדים. כן נקבע כי אחד מהם הופר על ידי היורשים (שם, עמ' 11), והאחר הופר על ידי לולבי (ראו שם, עמ' 18-17). מכל מקום, קבע בית המשפט, כי התובעים בענייננו (להבדיל מהנתבעים האחרים בתיק לולבי, וביניהם הנתבעים 1 ו-2 כאן) לא קיבלו כל סכום כסף מלולבי, ועל כן לא חלה עליהם חובת השבה בגין ביטול הסכם כלשהו שהיה בין הצדדים (שם, 21). בית המשפט קבע גם כי אין לייחס להם, באופן אישי, הפרת הסכם. מטעמים אלה דחה בית המשפט את התביעה נגדם (שם, 27). לעומת זאת, בית המשפט חייב את הנתבעים האחרים להשיב ללולבי כספים, וגם אישר את העיקול שהוטל בגלגולו הראשון של ההליך - בהמרצה 4042/95 בבית משפט השלום בירושלים

התובעים מבקשים כי הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיהם בחלקה 38, מכוח ההסכם עם לולבי, תימחק. לטענתם, לאור הקביעות שנקבעו בתיק לולבי, ובראשן הקביעה כי ההסכמים בין היורשים ובין לולבי לא ייאכפו, וכן הקביעה העובדתית כי לא קיבלו כל סכום כסף מלולבי ולכן אינם חייבים בהשבה כלשהי, אין עוד כל משמעות להערת אזהרה זו ודינה להימחק . לולבי, מנגד, טוען שההסכם שכרת בזמנו עם היורשים נעשה על בסיס יפויי הכוח. באשר להערת האזהרה שנרשמה לטובתו, טוען לולבי כי היא מבטיחה את קבלת הסכום שנפסק לזכותו, והיא עודנה נחוצה משום שהתובעים מנסים "להבריח את חלקיה" של האם בחלקה. לדידו, הערת האזהרה נועדה להזהיר צדדים שלישיים שלא יבצעו עסקה בחלקה זו עד אשר הנתבעים 1 ו-2 ישיבו לו את הסכום שנפסק לו. כן טוען הוא כי ההערה רשומה מזה 11 שנה, ובקשתם של התובעים למחקה "התיישנה". עוד טוען הוא, כי הכספים ששולמו לנתבעים 1 ו-2 חולקו גם לתובעים. בנוסף טוען הוא כי התובעים הסכימו שהערת האזהרה תישאר על כנה עד שיושבו לו כל הכספים ששילם

פתח דבר אומר, כי אין בידי לקבל את "טענת הסף" אותה מעלה לולבי, ולפיה הבקשה למחיקת הערת האזהרה "התיישנה". סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי לא ייזקק בית המשפט לטענת התיישנות אם לא העלה אותה הנתבע בהזדמנות הראשונה. טענה זו של לולבי אין לה זכר בכתב הגנתו. משכך, ברי שאינו יכול להעלותה בסיכומיו (ראו רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג, ניתנה ביום 14.7.04, פיסקה 4; רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716, פיסקה 3). גם לגופה, אין בטענה זו ולא כלום. "מירוץ ההתיישנות" בעניין הערת האזהרה נפתח אך לאחר מתן פסק הדין בתיק לולבי, בו נקבע כי ההסכמים בין הצדדים בטלים, ומובן כי מאז ועד להגשת התובענה שלפניי עילה זו לא התיישנה

לגוף העניין: לאחר שעיינתי בראיות שלפניי ובטענות הצדדים, ובשים לב לאמור בפסק הדין בתיק לולבי, באתי למסקנה כי דין התביעה בעניין זה להתקבל. אפתח בכך שאומר, כי אין בידי לקבל את טענתו של לולבי שהתובעים שלפניי הסכימו (בתיק לולבי) כי הערת האזהרה תיוותר על כנה, עד שיקבל את הסכום שנפסק לטובתו. ראשית, טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה. שנית, טענה זו כלל לא הוכחה. נספח ו' לתצהירו של לולבי (פרוטוקול הדיון מיום 7.7.1997 בתיק לולבי) אינו מגלה הסכמה שכזו. גם לולבי עצמו, בתגובתו (נספח ח/2 לתצהירו של לולבי) לבקשה מיום 18.3.1999 למחיקת הערת האזהרה, לא טען כלל כי הייתה הסכמה כאמור, כפי שהוא טוען לראשונה בתיק שלפניי

במישור המהותי, אין כל הצדקה או טעם ענייני להותיר את הערת האזהרה שנרשמה על חלקם של התובעים בחלקה 38. אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של הערת אזהרה הרשומה על מקרקעין בגין התחייבות לעשות עסקה בהם. הערת האזהרה מבטיחה במידה רבה את זכותו של הקונה, באשר היא מעמידה מחסום בפני רישומה של עסקה סותרת, וכן מחסנת היא את זכותו מפני עיקול שהוטל לאחר שנרשמה (סעיף 127 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין). נפקות נוספת טמונה בהיותה "תמרור אזהרה" כלפי קונים פוטנציאלים אחרים, ובכך מונעת היא מהם ליפול לפח היקוש של עסקה נוגדת מאוחרת בזמן, שנסוגה בפני הקודמת לה (סעיף 9 לחוק המקרקעין). משכך, בית המשפט העליון אף קבע כי במקרים מסיימים, מוטל על הקונה לדאוג לרישום הערת אזהרה לטובתו, אם ברצונו לשמור על יתרונו כקונה הראשון בזמן (ע"א 9617/04 עומר נ' סוולים, ניתן ביום 4.6.06, פיסקאות 16-15; ע"א 468/03 קיין בע"מ נ' קושניר, ניתן ביום 5.12.05, פיסקה 16; ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385; מ' דויטש קניין (כרך ד, תשס"ז), בעמ' 21; להלן – דויטש). העולה מן התכליות הללו, כי הערת אזהרה לא נועדה, ככלל, לשמש אמצעי לחץ על חייב כדי שישלם את חובו, בבחינת "עיכבון מעשי" (כביטויו של דויטש) על זכויותיו של בעל המקרקעין (לשם כך קיים אמצעי אחר – העיקול); וכדברי פרופ' דויטש: " ... הקושי בתפיסה המשמרת את ההערה למרות היעדר אכיפות של החיוב להקניית זכות בנכס, הוא בכך שההערה הופכת למכשיר המבטיח למעשה חיובים כספיים. הדבר משנה את אופייה ותפקידה של הערת האזהרה, אשר נועדה בבסיסה להבטיח את עדיפות בעל ההערה על-פני רוכשים נוגדים ונושים ביחס לחיוב שתוכנו הוא הקניית הזכויות בעין במקרקעין ... דומה, אם-כן, כי אין מקום לרישום הערת אזהרה בגין התחייבות בלתי-אכיפה להקניית זכויות בנכס, ואם נרשמה הערה – מן הראוי למחקה" – דויטש

קל וחומר שהערת האזהרה לא נועדה לשם הפעלת לחץ על בעלי מקרקעין, כמו התובעים כאן, שלגביהם נקבע עובדתית כי אינם חייבים עוד דבר. במהלך עדותו של לולבי לפניי, הצהיר בא כוחו לפרוטוקול כי מוסכם עליו שפסק הדין בתיק לולבי מקים השתק פלוגתא כלפיו (עמ' 151). בכך, הסכים כי התובעים לא קיבלו מלולבי דבר, ועל כן אינם חייבים להשיב לו סכום כסף כלשהו. במצב כזה, הערת האזהרה כבר אינה משרתת את הקונה, משום שהעסקה כבר איננה עוד, וגם אינה משרתת צדדים שלישיים, משום שבהעדר עסקה קודמת סותרת, אין כל מניעה למכור את הנכס לאחר. אכן, ברובם של המקרים הערת האזהרה הוא תוצר של התחייבות, ולא מקור יצירתה (דויטש, בעמ' 27, 93). משעה שההתחייבות בטלה, עילת ההערה בטלה אף היא, ואין עוד טעם להותירה במרשם (ושאלה היא, לדידי, אם זו יכולה הייתה להיוותר במרשם מכוח הסכמת הצדדים. אלא שאיני נדרש להכריע בשאלה זו, משקבעתי לעיל כי הסכמה כזו לא הוכחה בענייננו). לאור כל אלה, דינה של התביעה כנגד לולבי להתקבל, והערת האזהרה לטובתו על חלקיהם של התובעים בחלקה 38 – דינה להימחק

הנתבעת 7 - ריבר אידג
ביום 3.1.1995 עלה בידי מנהל העזבון (עו"ד ח'ורי) לרשום את זכויות היורשים גם בחלקה 14, ובארבע החלקות הנוספות שבעזבונו של המנוח: חלקות 8, 28 ו-86 בגוש 30144, וחלקה 132 בגוש 30143. ביום 23.8.1995 נחתם מסמך שכותרתו "זכרון דברים" בין הנתבע 2 לבין חברת קורת גג בע"מ (להלן – קורת גג), העוסק במכירתה של חלקה 14. הנתבע 2 טען כי הוא מורשה לחתום בשמם של היורשים על זיכרון דברים זה. ביום 24.08.1995 נרשמה לטובת קורת גג הערת אזהרה על זכויותיו של הנתבע 2 בחלקה 14. ביום 14.9.1995 המחתה קורת גג את זכויותיה על פי זיכרון דברים זה לנתבעת 7 (להלן – ריבר אידג'). ביום 24.12.1996, לאחר שההסכם לא יצא לפועל, הגישו קורת גג וריבר אידג' לבית משפט זה תביעת אכיפה ופיצויים נגד היורשים (ת"א 1849/06, להלן – תיק קורת גג). ביום 22.2.2000 הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן – הסכם הפשרה), שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם הפשרה נקבע כי ריבר אידג' היא "הקונה לפי כל דין" של חלקה 14, כנגד תשלום תמורה של 290,000$ וכן תוספת דירה בגודל 100 מ"ר, וכי באי כוח הצדדים (עו"ד סופר מטעם ריבר אידג' ועו"ד בר-חן מטעם היורשים) ימונו כנאמנים ויפעלו במשותף כדי לסלק כל הערת אזהרה, שעבוד וכדומה החלים על חלקה 14 (להלן – הנאמנות). זאת יעשו, כך נקבע, במסגרת הסדר עם נושי היורשים. כן נקבע כי אם הסדר כאמור לא יושג בתוך 12 חודשים, ישלמו היורשים סכום של 20,000$ לריבר אידג' כפיצויים מוסכמים, וזו מצדה תסיר את תביעתה נגדם. ביום 4.7.2001 רשמו עורכי הדין סופר ובר-חן, כנאמנים, הערה בדבר קיום נאמנות על חלקה 14. בחלוף הזמן, הכינו הנאמנים נספח להסכם הפשרה, שבו הסכימו להאריך את תוקפו להלן – נספח הארכה

טענתם העיקרית של התובעים היא, כי הסכם הפשרה בתיק קורת גג הושג שלא כדין. על כן, מבקשים הם כי בית המשפט יורה על ביטולו של פסק הדין שנתן לו תוקף, וכן כי תימחק ההערה בדבר נאמנותם של עורכי הדין סופר ובר-חן. לטענתם, הסכם הפשרה הוא תולדה של "שיתוף פעולה בלתי ראוי בלשון המעטה" בין גורמים שונים, וביניהם עו"ד בר-חן ועו"ד סופר. התובעים טוענים כי עו"ד בר-חן הסכים להסדר הפשרה למרות שהתשתית הראייתית בתיק עמדה לטובתם, וחרף העובדה שמסמכי העסקה בין קורת גג ובין הנתבע 2, שלא הייתה לו כל הרשאה לפעול בשם היורשים, היו מזויפים. לטענתם, כלל לא היו מודעים להסכם הפשרה, עד שביום 22.5.2001 קיבלו "לתדהמתם" דרישה לתשלום מס שבח בגין העסקה שעוגנה בהסכם הפשרה. לטענת התובעים, הפשרה הושגה בנוכחותם ובהסכמתם של הנתבעים 1 ו-2 בלבד. התובעים מקשים, כיצד ייתכן הדבר, כי לאחר שלוש שנים של דיונים בתיק קורת גג, התייצב "לפתע" עו"ד בר-חן במקומו של עו"ד קאסם, שייצג את התובעים עד אז, והצליח להגיע להסדר פשרה בתוך מספר שעות. עוד מפנים התובעים לעדותו של עו"ד בר-חן בתיק שלפניי, בה העיד כי את הסכמתו של אחד האחים (אחמד או עוני) להסדר הפשרה קיבל באמצעות שיחה טלפונית שערך עמו הנתבע 1 או הנתבע 2. התובעים תוהים כיצד ייתכן שעו"ד בר-חן נתן אמון להסכמה שכזו, שקיבל מפי הנתבעים 1 ו-2, וזאת לאחר שהוא עצמו בעדותו הסכים כי אינם אמינים. משכך, טוענים הם, כי עו"ד בר-חן נהג ב"עצימת עיניים מכוונת". התובעים מדגישים כי "אין מחלוקת" שקורת גג או ריבר אידג' מעולם לא שילמו דבר לתובעים, וכן כי ריבר אידג' לא שילמה דבר לקורת גג בעבור זכויותיה. לטענת התובעים, "דגל שחור מתנוסס" מעל פעולותיו של עו"ד בר-חן, שניסח את כתב הגנתם של הנתבעים 1 ו-2 בתיק שלפניי, באופן שישרת את גרסתה של ריבר אידג'

במהלך הדיון בפניי, נפתחה חזית משנית בין הנתבעים 3 ו-4 (שעניינם יידון בהמשך) לבין ריבר אידג'. הסיבה להיווצרות חזית זו נעוצה בכך שהן ריבר אידג' והן הנתבעים 3 ו-4 רואים עצמם זכאים לרכישת חלקה 14 – הראשונה מכוח הסכם הפשרה, והשניים על סמך יפויי הכוח שקיבלו מהנתבע 1. לאור זאת, ניסו הנתבעים 3 ו-4 גם הם לקעקע את תוקפו של הסכם הפשרה, וליתר דיוק את הארכת תוקפו. הנתבעים 3 ו-4 טוענים כי נספח הארכה שהוכן על ידי בר-חן וסופר אינו תקף, ולפיכך, פג תוקפו של הסכם הפשרה. לטענתם, הנאמנות של עורכי דין בר-חן וסופר קמה מכוח חוזה (הסכם הפשרה), בהתאם לסעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. הם מוסיפים וטוענים כי חוזה זה הטיל על הנאמנים להגיע להסדר עם נושי היורשים תוך 12 חודשים, וכי אם הדבר לא יעלה בידם הרי שהנאמנות בטלה (סעיף 10 להסכם הפשרה). לטענתם, הארכת הסכם הפשרה, אשר יצר את הנאמנות, מהווה חריגה מהתפקיד שהוטל על הנאמנים. שינוי כזה, ממשיכים הם, צריך היה להתבצע על ידי הצדדים עצמם. בהקשר זה, מוסיפים וטוענים הנתבעים 3 ו-4, כי מהאמור בכתב התביעה בתיק שלפניי, בו מתנערים התובעים מעצם הסכמתם להסכם הפשרה, ברי כי לא התכוונו ליתן לבר-חן את הסכמתם להארכתו. לטענתם, בהארכת הסכם הפשרה ללא הסכמת הצדדים, פעלו בר חן וסופר בניגוד עניינים בין תפקידם כנאמנים לתפקידם כבאי כוחם של הצדדים. עוד טוענים הם, כי כשם שלהסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט, כך גם ההארכה צריכה הייתה לקבל את אישורו, כדי שזו תכבול צדדים שלישיים. לאור כל אלה, כך הנתבעים 3 ו-4, הנאמנות שהוקמה מכוח פסק הדין בתיק קורת גג אינה קיימת עוד, וריבר אידג' זכאית, לכל היותר, לפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 10 להסדר הפשרה

ריבר אידג' טוענת, מנגד, כי מטענות התובעים עולה שהיא מואשמת בהוצאת פסק דין במרמה. לטענתה, המעלה טענת מרמה חייב להוכיחה כדבעי, וברמת הוכחה הקרובה יותר לוודאות מזו הדרושה בהליך האזרחי בדרך כלל. ריבר אידג' גורסת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי התקיימה מרמה, וכי טענותיהם בעניין זה מבוססות על השערות בלבד. לגוף העניין, טוענת ריבר אידג', כי היורשים כולם ייוצגו בתיק קורת גג על ידי עורכי הדין בר-חן וקאסם, שקיבלו מהם יפויי כוח, וכפי שגם מתבטא הדבר בכתב ההגנה שהגישו ובתצהירי עדותם הראשית בתיק קורת גג. זאב אימר, העיד לפניי מטעם ריבר אידג', כי כל בני המשפחה היו נוכחים בישיבה בה נחתם הסדר הפשרה. כן מצביעה ריבר אידג' על הימנעותם של התובעים מלהזמין את עו"ד קאסם להעיד מטעמם, כעובדה הפועלת לרעתם. לאור כל אלה, כך ריבר אידג', הסכם הפשרה נעשה כדין. ריבר אידג' מסכימה כי לא עלה בידי בר-חן וסופר להגיע להסדר עם נושי היורשים בתוך פרק הזמן שנקבע הסכם הפשרה, ולכן – לאחר שהתייעצו בלקוחותיהם – החליטו להאריך את תוקפו. משכך, טוענת היא, הארכת ההסכם תקפה, ואין בהגשת התביעה כדי לשנות זאת

מטענות התובעים לפניי עולה, כי עיקר קצפם יוצא על עו"ד בר-חן. התובעים מייחסים לו נטילת חלק בקנוניה, במסגרתה בחר לפעול למען עניינו האישי על חשבונם. משכך, טוב היו עושים אילו היו מצרפים אותו כנתבע, ובכך מאפשרים לו להגיב כראוי. משלא עשו כן, כל קביעה שתצא מבית משפט זה בקשר לפעולותיו, תהא יפה אך להליך שלפניי, ולא תהווה מעשה בית דין כלפיו בכל הליך אחר, משום שלעו"ד בר-חן לא "היה את יומו" בפני בית המשפט כצד בעניין זה (ראו ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו, ניתן ביום 4.9.02; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי תשנ"א

אקדים ואומר כי באתי למסקנה שהסכם הפשרה בטל. כידוע, פסק דין שניתן בהסכמה מורכב משני חלקים. האחד הוא החלק ההסכמי – ההסכם בין הצדדים; והשני הוא החלק "השיפוטי" – הגושפנקא שהשופט נותן לו. מקום בו החלק ההסכמי נפגם, כגון במקרה של תרמית או מחמת פעולה ללא הרשאה, תרופתו של הנפגע היא לעתור לביטול ההסכם, ואם יבוטל, ממילא יבוטל גם פסק הדין (רע"א 5715/95 וישנטיין נ' פוקס, ניתן ביום 20.12.00, פיסקה 14 מפי כבוד השופט טירקל; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), בעמ' 788-787). בענייננו, מבקשים התובעים כי פסק הדין יבוטל מחמת פעולה ללא סמכות של עו"ד בר-חן, שלדידם גובלת אף במרמה. סבורני כי הנסיבות שאפפו את קבלת הסכם הפשרה מובילות למסקנה כי דינו להתבטל מחמת פעולה ללא הרשאה. אבאר

לא הוצגו בפניי יפויי כוח המסמיכים את עו"ד בר-חן לייצג את מי מהתובעים שלפניי. יפויי הכוח הסטנדרטי (נ/4), שעליו חתום התובע 1, אינו מעלה או מוריד דבר, משום שלמרות ההרשאה הכללית שניתנת בו, לא מופיע עליו שמו של מיופה הכוח. משנשאל עו"ד בר-חן "האם היו לך יפויי כוח חתומים על שמך", להבדיל מאלו שניתנו לעו"ד קאסם (החולק עמו משרד), ענה כך: "לא אוכל לזכור. אני מניח שהיו אך בטוח שהייתה לי העבר[ה] מקאסם, זה בטח". (עמ' 27) לאור הרישא של תשובתו, לא ניתן לקבוע כי היו בידיו יפויי כוח מטעם התובעים לייצגם בתיק קורת גג. אשר לסיפא של התשובה, סעיף 18 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מורה כי עורך דין לא יעביר יפוי כוח לעורך דין אחר, אלא אם נתקבלה הסכמה נפרדת ומפורשת בכתב מאת הלקוח. לא הוצגה בפניי ראיה בכתב, נפרדת ומפורשת, להסכמת מי מהתובעים להעביר לעו"ד בר-חן את יפוי הכוח שניתן לעו"ד קאסם. כן לא הוצג בפניי כתב העברה מהאחרון לראשון. שניים אלה דוחקים לקביעה כי עו"ד בר-חן לא היה מוסמך לייצג את התובעים שבפניי בעשיית הפשרה. בהקשר זה אוסיף, כי בנסיבות ראייתיות אלה לא היה מוטל על התובעים לזמן את עו"ד קאסם כעד מטעמם, וגם לא היה דבר שמנע מריבר אידג' לעשות כן לאחר שבא כוח התובעים הודיע, בטרם החלה שמיעת העדויות מטעם הנתבעים, כי "במחשבה שנייה" הוא מוותר על העדתו של עו"ד קאסם

זאת ועוד. לאחר עיון בחומר הראיות שלפניי, באתי למסקנה כי התובעים כאן לא היו נוכחים בבית המשפט בעת שהסכם הפשרה נכרת, כטענתם. יש בכך כדי לחזק את הקביעה כי לא הסמיכו את עו"ד בר-חן להגיע לפשרה בשמם. בעדותו ציין עו"ד בר-חן שהסכמת התובעים להסדר הפשרה נתקבלה טלפונית על ידי אחד משני הנתבעים (1 או 2) שנכחו במקום, בהוסיפו כי התובעים 1 ו-2 (אחמד ועוני) היו צריכים להגיע לבית המשפט באותו יום אך לא הגיעו. מעדותו של עו"ד בר-חן עולה אפוא בבירור כי איש מהתובעים לא היה נוכח בבית המשפט בעת שנתקבל הסכם הפשרה. עדותו זו של עו"ד בר-חן מהימנה עליי. זאת, בין היתר, משום שעו"ד סופר, שהיה נוכח במעמד ההגעה לפשרה, לא תקף את דבריו אלו בחקירתו הנגדית. לא נעלם ממני כי זאב אימר, מנהלה של חברת ריבר אידג', העיד (לראשונה בשלב חקירתו החוזרת) כי כל בני המשפחה היו נוכחים. דא עקא, שלשאלת הנתבע 1, בה ביקש ממנו כי יתאר את האם, אימר כבר היה פחות נחרץ בתשובתו: "אני ראיתי חבורה של אנשים, שאני לא מסוגל לומר שזה מחמוד, עווני, מרים או סאלחה. לא מסוגל לשייך שם לדמות. אני אומר זאת על בסיס זה שעורכי הדין אמרו לשופטת שכולם כאן" (עמ' 173). לאור דבריו אלה, ולאור שלב החקירה בו העיד לראשונה בעניין נוכחות בני המשפחה, אין אני מייחס משקל לעדותו בעניין זה

מעבר לצריך אוסיף, כי אילו הייתי קובע שהסכם הפשרה הושג כדין, הייתי מוסיף וקובע כי תוקפו של הסכם זה פג, כטענת הנתבעים 4-3, ומנימוקיהם. נימוקים אלה פורטו בעיקרם לעיל, ואינני רואה צורך לחזור עליהם. עם זאת, מצאתי לנכון להתעכב בקצרה על העיתוי בו חתמו הנאמנים על נספח הארכה להסכם הפשרה. משנשאל עו"ד בר-חן מדוע היה צורך בנספח הארכה, ענה כך: "לא היה נראה לנו שנסיים בזמן והיו מספיק שאלות להסדיר ... לא הספקנו אז נתנו אורכה ... כדי לחסל את החובות" (עמ' 25 לפרוטוקול). כנשאל מתי נחתם הנספח, השיב כי הוא "מניח" שהדבר נעשה בתוך התקופה שנקבעה בהסכם הפשרה, דהיינו, לפני הגשת התביעה שלפניי (שהוגשה ביום 11.11.01). כן העיד כי בחתימתו על הנספח בתור נאמן, ייצג גם את היורשים, והתובעים בכללם. לשאלה האם קיבל הסכמה מהתובעים להארכת ההסכם, השיב כך: "ת. ... אני מניח שהיתה הסכמה, מה גם שאף אחד לא הודיע לי לא להמשיך את ההסכם עם ריבר ... ש. בכתב לא קיבלת [הסכמה – ד' ח'] ת. לפי מיטב זכרוני לא." (עמ' 27) והנה, מתצהיר עדותו של אימר עולה כי הנספח נחתם לאחר הגשת התובענה שלפניי: "לאחר שביום 8 ביולי 02 בעת הדיון בביהמ"ש בתיק 3480/01 [התיק שלפניי] אמר עו"ד זאב וייל 'פסק הדין שחברי עו"ד סופר מסתמך עליו מכיל מנגנון של השמדה עצמית ... נפגשו עו"ד סופר עם עו"ד בר-חן והכינו נספח להסכם הפשרה בו הביעו את התנהגות הצדדים עד כה ..." (סעיף ו' לתצהיר). כשנשאל אימר האם הנספח אכן נחתם לאחר הגשת התובענה שלפניי, ענה כי "יכול להיות" שכן

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי נספח הארכה נחתם בין עו"ד בר-חן ועו"ד סופר לאחר הגשת התובענה הנוכחית. קביעה זו מתחזקת מהעובדה כי על נספח הארכה לא מצוין תאריך חתימתו. משכך, ברי כי התובעים לא נתנו את הסכמתם להארכת הסכם הפשרה, מה עוד שלטענתם, לא נתנו לו הסכמתם מלכתחילה (וטענתם זו קיבלתי לעיל). משמעות הדבר היא כי פג תוקפם של ההסכם ויחסי הנאמנות שקמו מכוחו, וזאת לאור האמור בסעיף 10 להסכם הפשרה. על יסוד כל אלה, קובע אני כי הסכם הפשרה בטל, ובכל מקרה אינו בתוקף. תוצאת הדברים היא, כי הערת האזהרה בדבר הנאמנות – דינה להימחק

הנתבע 6 – ברששת
אין מחלוקת כי ביום 19.6.1996 נערך הסכם למכירתה של חלקה 14 לנתבע 6 (להלן – ברששת). באותו יום חתם הנתבע 2 על ההסכם (וגם על יפוי כוח). ביום 3.7.1996 חתמה עזיזה על ההסכם (וגם על יפוי כוח). ביום 10.7.1996 חתמה התובעת 4 (להלן – מרים) על ההסכם ועל יפוי כוח. כן חתמה על אישור לפיו קיבלה המחאה על סך 4,113 ש"ח, שהם החלק מהתמורה שהייתה זכאית לקבל מברששת בשלב החתימה על ההסכם. ביום 5.3.1997 נרשמה הערת אזהרה לטובת ברששת על חלקיהן של מרים ושל עזיזה בחלקה 14. התובעים טוענים כי מרים לא קיבלה לידיה כל סכום כסף, כי אינה יודעת קרוא וכתוב וכי הנתבע 2 הוא ש"גבה" את הסכום. לטענתם, נאמר לה כי היא חותמת על היתר בניה לטובת אחיה. כן טוענים הם כי ההסכם ביניהם לבין ברששת היה הסכם שתוקפו הותנה, באופן מפורש, בחתימת יתר היורשים. מאחר ששאר היורשים לא חתמו עליו, כך התובעים, הרי שההסכם כלל לא יצא לפועל, ועל כן דינה של הערת האזהרה להימחק. עוד טוענים הם, כי בעת חתימת ההסכם ידע ברששת על קיומן של התחייבויות קודמות ביחס לחלקו של הנתבע 2 בחלקה

לטענת ברששת, אין כל יריבות בינו לבין שאר התובעים, אלא רק בינו ובין מרים, שביום 10.7.96 הגיעה למשרדו של בא כוחו, עו"ד יוסף כהן, וחתמה על המסמכים הנזכרים לעיל. לדבריו מרים הגיעה מלווה בבנה, שהסביר לה את משמעות מסמכי העסקה. ברששת עומד על כך כי שילם תמורה למרים, שפרעה את ההמחאה שקיבלה ממנו, וכי הנתבע 2 לא קיבל ממנו דבר. עוד טוען הוא כי פעל בתום לב, וכי במועד חתימתן של עזיזה ושל מרים על ההסכם לא היו רשומות הערות אזהרה סותרות על חלקן בחלקה. ברששת טוען כי אין ליתן משקל לתצהירה של מרים, משום שהצהירה לפרוטוקול כי אינה יודעת מה כתוב בו ואינה זוכרת את עובדות המקרה. הוא מוסיף וטוען, כי טענתה של מרים, לפיה לא ידעה על מה היא חותמת, אין לקבלה. זאת, משום שלא עמדה בנטל הכבד הנדרש להוכחת הטענה כי מסמך נחתם על ידי מי שלא מבין את תוכנו. לעניין בטלותו של הסכם המכר, טוען ברששת כי זכות הביטול הינה זכות שבידו להחליט אם לממשה אם לאו, וכי לא חלה עליו כל חובה לבטלו במקרה בו כל היורשים אינם חותמים אליו

אין מחלוקת כי בידי הנתבע 2 לא היו יפויי כוח מאת התובעים למכור את חלקיהם, ולכן בחרו עורכי ההסכם (ברששת והנתבע 2) לדרוש את חתימתם הנפרדת של כל אחד מהמוכרים. מבין המוכרים המופיעים בכותרתו של ההסכם, חתמו רק הנתבע 2, מרים ועזיזה. היריבות בתביעה שלפניי, אם כן, היא אך בין מרים ובין ברששת, ולכן יצומצם הדיון לתוקפם של היחסים החוזיים בין שניים אלה בלבד. אומר מיד, כי לא מצאתי טעם להתייחס לטענות אודות ידיעתו או אי-ידיעתו של ברששת על הערות אזהרה קודמות. ליבונו של עניין זה צריך להיעשות, אם בכלל, בין בעלי העסקאות הסותרות, וטענה זו אינה יכולה לבוא מפי בעלי החלקה עצמה

ולגוף העניין: הלכה היא כי אדם החותם על מסמך, חזקה כי ידע את תוכנו; מי שאינו מבין תוכנו של מסמך שעליו הוא עומד לחתום, הוא שנושא בנטל להבטיח כי אדם המהימן עליו יסביר לו את האמור בו. עם זאת, מקום בו צד לחוזה ידע כי הצד שכנגד אינו מסוגל לקרוא את המסמך, מוטלת עליו החובה לוודא כי הוא מבין את תוכנו (ראו ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, פיסקה 1 מפי כבוד השופט קדמי; ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, פיסקה 9; ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70). כשהחוזה עוסק בנכסיו של אדם, כמו בענייננו, "חזקת הקריאה וההבנה" תהיה בעלת עצמה גבוהה אף יותר - ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

לאור ההלכה האמורה, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מרים לא הבינה שהיא חותמת על הסכם מכר. בחקירתה הנגדית לא ידעה מה כתוב בתצהיר עדותה הראשית. משכך, לא ראיתי ליתן משקל של ממש לתצהיר זה. כן העידה מרים שאינה זוכרת כי הייתה אי פעם במשרדו של עו"ד כהן. בהיעדר ראיה פוזיטיבית אחרת, לא מצאתי בסיס איתן דיו כדי לקבוע כי נתגלה פגם ברצונה של מרים עת חתמה על ההסכם. ברששת, מנגד, תמך את גרסתו בעדויות ובמסמכים. המתווך אפרים ביטון, שאליו פנה הנתבע 2 כדי שימצא קונים לחלקה, ציין בתצהיר עדותו כי היה נוכח במעמד חתימת ההסכם, בו התחייב הנתבע 2 להחתים את שאר בני המשפחה. כן ציין שמרים חתמה על ההסכם, וכי ראה אותה מקבלת לידיה במעמד החתימה המחאה על סך 4,113 ש"ח. נותן אני אמון בעדותם של ביטון ובגרסתו של ברששת. חתימתה של מרים מתנוססת על הסכם המכר (נ/9) ועל יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את עו"ד כהן לפעול למכירת חלקה 14 לברששת (נ/9ז). כן הוגש תצלומה של ההמחאה שנתן ברששת למרים במעמד החתימה (נ/9ח), בצירוף תצלום תעודת הזהות שלה (נ/9ט). לאור כל אלה, קובע אני כי מרים אכן הייתה במשרדו של עו"ד כהן, חתמה על חוזה המכר ועל יפוי הכוח, וקיבלה לידיה המחאה על סך 4,113 ש"ח. אין בידי לקבוע אם בפועל הועברו הכספים אליה או אל נתבע 2, אך זהו עניין בין מרים ואחיה, ואין בכך כדי להשפיע על זכויותיו של ברששת

התובעים טוענים כי מאחר שלא כל היורשים חתמו על ההסכם, הרי שזה, כמקשה אחת, מעולם לא נכנס לתוקף. אין בידי לקבל טענה זו. הדרישה כי כל חלקי החלקה יימכרו כאחד, כתנאי לתוקפו של החוזה, הינה דרישה שיכולה הייתה לבוא בענייננו מפי ברששת, בתור הקונה, ולא מפי המוכרים, שהרי ככלל, העמידה על כך שכל החלקה תימכר הינה בראש ובראשונה אינטרס של הקונה. ואכן, בהסכם שבין ברששת והיורשים, ניתנה רק לו הזכות לבטל את החוזה כולו, אם תיווצר מניעה לרישום החלקה בשלמותה על שמו (בין היתר, בשל אי חתימת כל היורשים על ההסכם). הנה כך נקבע בהסכם: "12(ב). לא ניתן לרשום בשלמות את המגרש ע"ש הקונה בשל עיקולים ... ו/או מכל סיבה אחרת תוך ששה חודשים מיום חתימת החוזה רשאי יהיה הקונה לפעול באחת משתי הדרכים: 1. לרכוש את אותם חלקים במגרש שניתן להעביר על שמו בלשכות רשום המקרקעין ... 2. להודיע למוכרים על ביטול ההסכם

מכאן, כי בחתימתה הסכימה מרים ליתן בידי ברששת, בנסיבות האמורות, את הברירה אם לרכוש רק חלקים מהחלקה או שמא לבטל את העסקה כולה. אפשרות זו לא ניתנה בהסכם בידי המוכרים. משכך, אין בחוזה דבר ממנו צריך היה ברששת להסיק כי השותפים לחלקה הגבילו את האפשרות של מי מהם למכור את חלקו בנפרד (זכות המעוגנת בסעיף 34(א) לחוק המקרקעין). לאור כל אלה, קובע אני כי לא קיימת עילה לביטול הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיה בחלקה 14 של מרים

הנתבעים 3 ו-4 שפירא וקרויזר
22. הנתבע 3 (להלן – שפירא) מימן עסקאות במקרקעין שבוצעו על ידי שלוחו, הנתבע 4 (להלן – קרויזר). במסגרת עסקיו, ניהל קרויזר מגעים עם הנתבע 1. במגעים אלו, עשה הנתבע 1 שימוש ביפויי הכוח שבני משפחתו נתנו לו (כפי שפורט בפיסקה 3 לעיל), ועל בסיסם, נתן לקרויזר שישה יפויי כוח בלתי חוזרים, משלהי שנת 1999 ועד לחודש מאי 2000 (להלן ביחד – יפויי הכוח לקרויזר ושפירא). יפויי כוח אלו התייחסו למרבית זכויות התובעים 1, 2, 3 ו-5 בחלקות שאותן ירשו, ואף בחלקות נוספות אחרות. מרבית זכויותיהם של הנתבעים 1 ו-2 ושל האחות עזיזה נרכשו ישירות מהם. לענייננו רלוונטית הערת האזהרה שנרשמה ביום 29.12.1999 לטובת שפירא על זכויותיהם של התובעים 1 ו-3 בחלקה 14, אותה מבקשים התובעים למחוק (להלן – הערת האזהרה של שפירא). למרות שהתביעה מתייחסת אך להערת אזהרה זו, אציין למען שלמות התמונה, כי כבר מיום 9.5.1999 החלו להירשם הערות אזהרה לטובת קרויזר על זכויותיהם של הנתבעים 1 ו-2 ושל האחות עזיזה בחלקות שונות

באותה תקופה ערכו התובעים, בינם לבין עצמם, התחייבויות להעברת זכויות בחלקות בלא תמורה. כך, ביום 17.11.1999 נחתם הסכם מכר ללא תמורה ובו התחייבה האם להעביר את זכויותיה בחלקה 14 ובחלקה 28 בגוש 30144 לתובעים 1 ו-2. ביום 17.6.00 נחתם הסכם מכר ללא תמורה נוסף, ובו התחייבו התובעות 4 ו-5 להעביר לנתבע 1 את זכויותיהן באותן חלקות, וכן את זכויותיהן וזכויות האם בחלקה 38. יצויין, כי הערות אזהרה בגין עסקאות המכר ללא התמורה הללו, בכל הקשור לחלקה 14, נרשמו ביום 13.8.00 – לאחר רישום הערת האזהרה של שפירא

בתביעתם זו, טוענים התובעים כי קרויזר פעל בחוסר תום לב עת ניצל את מצוקותיהם של אחיהם הנתבעים 1 ו-2, על מנת לשכנעם לעשות שימוש שלא כדין ביפויי הכוח, כדי שאלה יעבירו להם את חלקיהם של התובעים בעזבון אביהם. לטענתם, הנתבע 1 חתם על יפויי כוח בלתי חוזרים לטובת קרויזר מתוך מצוקה, עקב היותו מכור לאלכוהול ותוך שימוש לא ראוי ביפויי הכוח שקיבל מאחיו ואמו. דברים אלו, כך התובעים, נעשו בעידודם של קרויזר ושפירא, אשר "דחפו" את הנתבעים 1 ו-2 לחתום על יפויי הכוח הבלתי חוזרים לטובתם, בידיעה שהתובעים אינם מסכימים לכך. לטענת התובעים, קרויזר ושפירא פעלו באופן דומה בפרשה אחרת (ת"א 3015/01 בבית משפט זה; להלן – פרשת לאפי), בה נקבע כי רשמו הערת אזהרה המבוססת על יפוי כוח בלתי חוזר מזויף, כשה"מתווך" לעסקה היה לא אחר מאשר הנתבע 1. מהעובדה כי בפרשת לאפי נפסקו כנגד קרויזר ושפירא הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח, מבקשים התובעים ללמוד על מידת אחריותו של קרויזר לזיופו של יפוי הכוח שם

התובעים מוסיפים וטוענים, כי יפויי הכוח בפרשה שלפנינו כלל לא ניתנו לנתבע 1 לשם מכירת החלקות, וכי לא הכירו כלל את קרויזר ושפירא ולא קיבלו מהם סכום כסף כלשהו. התובעים מפנים לעדויותיהם של הנתבעים 1 ו-2, שלטענתם תומכים בגרסתם זו. כן מצביעים התובעים על העובדה כי הנתבע 1 העביר לקרויזר ושפירא 16 יפויי כוח שונים, המתייחסים לחלקות שונות ואשר נערכו בפני נוטריונים שונים. אליבא דתובעים, מהלך דברים זה הוא תמוה, ומלמד כי קרויזר הוא ש"רדף" אחרי הנתבע 1 ושכנע אותו לחתום על מסמכים רבים. עוד מצביעים התובעים על תמיהות העולות בעניין התמורה שקרויזר נתן (או שמא לא נתן) עבור המקרקעין. כך, לטענתם, קרויזר העלה שתי גרסאות לעניין התשלום: באחת גרס כי שילם 300,000$ עבור החלקות, ובשניה 350,000$. עוד תוהים התובעים על כך שקרויזר לא הציג כל קבלה לתמורה ששילם לטענתו, ואין זה ברור מתי שולמה תמורה זו

התובעים, שטוענים כאמור כי יפויי הכוח שניתנו לנתבע 1 לא היו לשם מכירת המקרקעין, מוסיפים וטוענים כי גם אם ניתן לפרשם ככאלו, הרי שטרם נתינת יפויי הכוח לקרויזר על ידי הנתבע 1, "התחרטו" התובעים על כך. חרטה זו התבטאה, לטענתם, בעצם התנגדותם בתיק לולבי, כמו גם בטענותיהם בתיק קורת גג, וכן בעובדה כי עו"ד ח'ורי רשם את זכויותיהם בחלקות. מנגד, קרויזר ושפירא (מכאן ואילך – הנתבעים) טוענים כי יפויי הכוח שנתנו התובעים לנתבע 1, ואשר מכוחם ניתנו יפויי הכוח להם, עודם תקפים. מכל מקום, טוענים הם, כי רכשו את החלקות בתום לב ושילמו תמורה עבורן. עוד טוענים הם, כי עסקאות המכר ללא התמורה, במסגרתן התחייבו האם והתובעת 5 להעביר את זכויותיהן לתובעים 1 ו-2, אינן אכיפות, בהיותן מאוחרות בזמן לעומת ההתחייבויות כלפיהם

אליבא דנתבעים, הנתבע 2 הוא שיצר את הקשר עם קרויזר והציע לו לרכוש זכויות בחלקות שבבעלות משפחתו. לטענתם, הנתבע 2, שלא החזיק ביפויי כוח מטעם בני משפחתו, התחייב להביא את שאר בני המשפחה לחתום על הסכם מכר; ומשנוכחו הנתבעים לדעת כי הנתבע 2 אינו ראוי לאמון, בכל הקשור ליכולתו לעשות כן, החליטו לרכוש ממנו את חלקו שלו בלבד. בשלב זה, כך הנתבעים, פנה הנתבע 1 לקרויזר ומסר לו כי הוא זה שמוסמך לייצג את בני משפחתו, למעט את מרים, וכי מצויים בידו יפויי כוח בלתי חוזרים לצורך כך. בקשר לפרשת לאפי, טוענים הנתבעים, כי בפרשה זו גם כן הולכו שולל על ידי הנתבע 1, והעניין התברר להם רק לאחר שהתקשרו עם הנתבע 1 בקשר לחלקות נשוא התובענה שלפניי

בעניין תוקפם של יפויי הכוח הבלתי חוזרים לנתבע 1, מדגישים הנתבעים את נוסחם (כפו שהובא בפיסקה 3 לעיל), וטוענים כי עולה ממנו בבירור כי הנתבע 1 רשאי היה למכור את החלקות. בהקשר זה, טוענים הנתבעים, כי התובעים מתייחסים אך "כבדרך אגב" לנסיבות נתינתם של יפויי הכוח, מבלי לפרטן, וכי אף נתגלעו סתירות בין תצהיריהם לבין עדויותיהם בעניין זה. הנתבעים תמהים על ניסיונם של התובעים להציג את הנתבע 1 כאלכוהוליסט שאין ליתן בו אמון (בהיותו מכור לשתיה מזה יותר מ-20 שנה), בשעה שהם עצמם מודים כי נתנו לו יפויי כוח למטרות שונות – וזאת אף בשנת 1992. לאור כל אלה, טוענים הם, כי התובעים לא הביאו ראיה לתמיכה בגרסתם כי יפויי הכוח לא ניתנו לשם מכירת החלקות

הנתבעים טוענים עוד כי טענתם של התובעים נגד יפויי הכוח הינה טענה בעל פה הסותרת מסמך בכתב, ומשלא המציאו מסמך אחר הסותר את האמור בהם, אין לקבוע כי הם בטלים. הנתבעים מוסיפים ומפנים למסמכים מהם עולה, לטענתם, שהתובעים ידעו מזה שנים כי הנתבע 1 עושה עסקאות בהסתמך על יפויי הכוח, ולא פעלו לביטולם. הנתבעים טוענים עוד כי על יפויי הכוח הבלתי חוזרים חלים דיני השליחות, מכוחם הייתה מוטלת על התובעים חובה – אם היה ברצונם לבטלם – להודיע לצדדים שלישיים (העשויים להסתמך על השליחות), כי זו בוטלה. דבר זה לא נעשה, אליבא דנתבעים, ועל כן הפעולות שביצע קרויזר בהסתמך על יפויי הכוח הללו מחייבות את התובעים

עוד טוענים הנתבעים כי העסקאות באמצעות יפויי הכוח נעשו בתום לב, וכי לא היה לקרויזר כל יסוד לחשוד כי קיימת בעיה כלשהי. לטענתם, לאחר שהנתבע 1 פנה אליו, וידא קרויזר כי קיימים עותקים של יפויי הכוח בגנזך המדינה, וכי החלקות רשומות על שמם של נותני יפויי הכוח. בדיקת הנסח העלתה, לדברי הנתבעים, כי קיימות הערות אזהרה קודמות, אך אלו לא נעשו באמצעות יפויי הכוח, והעסקאות שבגינן נרשמו לא הושלמו. כראיה לתום לבם, טוענים הם כי קרויזר נפגש עם עזיזה ועם התובעת 5 בעת המשא ומתן שערך עם הנתבע 1, וכי על חלקה של התובעת 5 לא נרשמה הערת אזהרה לנוכח אי הסכמתה לעסקה. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי התובעים לא הביאו כל ראיה הסותרת את תום לבו של קרויזר במגעיו עם הנתבע 1. כן טוענים הנתבעים כי פסק הדין בתיק לולבי לא היה בפני קרויזר בתקופה הרלוונטית, וגם אם היה, לא היה יכול להסיק ממנו דבר לגבי תקפות יפויי הכוח. באשר לשאלת התמורה, טוענים הנתבעים כי במקום קבלה, הסתפק קרויזר בקבלת יפויי כוח בלתי חוזרים בגין כל חלק מהעזבון עבורו שילם. כן מפנים הם לשטרי מכר בהם נכתב, לטענתם, כי הנתבע 1 קיבל כ-1,600,000 ש"ח מידי קרויזר. עוד מציינים הם כי הנתבעים 1 ו-2, בעדותם בבית המשפט, הודו שקיבלו סכומים מסוימים מקרויזר

בעניין עסקאות המכר ללא תמורה בין האם והתובעת 5 לתובעים 1 ו-2, טוענים הנתבעים כי אלו חסרות תוקף, משום שמרגע שניתנו יפויי הכוח לנתבע 1, נותניו לא יכולים היו לפעול באופן מנוגד להם. מכל מקום, טוענים הם, כי עסקאות אלו נעשו לאחר העסקה שבוצעה עמם, ועל כן זכותם שלהם קודמת, בהדגישם כי העסקאות בין בני המשפחה לא נעשו בתום לב ובתמורה, וגם לא נגמרו ברישום. הנתבעים מציינים כי על אף שממסכת העובדות שפורטה על ידי התובעים עולה כי לנתבעים 1 ו-2 היה תפקיד מרכזי בביצוע העסקאות עמם, התובעים כמעט ואינם מעלים כל טענה נגד האחרונים, וגם לא נתבקש כל סעד נגדם. לאור זאת, טוענים הנתבעים, כי מתקיים שיתוף פעולה בין התובעים לנתבעים 1 ו-2. בהקשר זה, מוסיפים הנתבעים, כי עדויותיהם של הנתבעים 1 ו-2 אינן מהימנות, וכך גם אלו של התובעים 1 ו-2. כן מציינים הם את נטל הכבד הרובץ לפתחו של המבקש להוכיח טענה שיסוד של חוסר יושר טבוע בה (כגון תרמית). לדידם, לא עלה בידי התובעים להרים נטל זה. עוד מצביעים הם על כך שהתובעים לא הזמינו עדים רלוונטיים – האם, התובעת 5, עו"ד ח'ורי ועוד. עניין זה, טוענים הנתבעים, צריך שייזקף לחובתם

חזית המריבה בין התובעים לבין קרויזר ושפירא נסבה בעיקרה על היקף ההרשאה שהעניקו התובעים לנתבע 1 ביפויי הכוח שנתנו לו, ועל נסיבות המגעים שהתנהלו בינו לבין קרויזר, שהניבו את יפויי הכוח שניתנו לקרויזר ואת רישום הערת האזהרה לטובת שפירא על בחלקה 14. בטרם אדון בסוגיות אלו ובשאלות שהן מעוררות, אקדים ואומר כי לא מצאתי להידרש לשאלת התמורה ששילם קרויזר לנתבעים 1 ו-2 עבור החלקות, או לשיעורה המדויק. המחלוקת העיקרית שלפניי איננה האם העסקה בין הצדדים הופרה, מחלוקת שלגביה סוגיית התמורה יכולה להיות בעלת חשיבות מכרעת. ענייננו בשאלה ראשונית יותר – והיא, האם ניתן לומר כי בין התובעים לנתבעים נתגבשה התחייבות לעשות עסקה, באמצעות יפויי הכוח שהיו בידי הנתבע 1 – וזאת לצורך ההכרעה בשאלה האם דינה של הערת האזהרה של שפירא להימחק

השאלה הראשונה בה אדון היא, האם הנתבעים 1 ו-2 הולכו שולל על ידי קרויזר, שלטענתם ניצל את מצוקתם וגרם להם, שלא בתום לב, לעשות שימוש שלא כדין ביפויי הכוח, באופן המאיין את הסכמתם. פתח דבר אומר, כי גרסתם של התובעים סובלת מנקודת פתיחה נחותה, לאור העובדה כי עוסקת היא בעיקרה ביחסים שבין הנתבעים 1 ו-2 וקרויזר. אילו נפל פגם ביחסים אלו, הרי שניתן היה לצפות כי הנתבעים 1 ו-2 יצטרפו אף הם לתביעת אחיהם, ולא יופיעו בה כנתבעים לצדו של קרויזר. משלא עשו כן, ובהינתן שהנתבעים 1 ו-2 בעדויותיהם בפניי אימצו, ככלל, את גרסת התובעים, נוצר כאן מצב דיוני חריג שבו נמצאים הנתבעים 1 ו-2, מהותית, בצדם של התובעים. לאור זאת, ראיתי לעמוד על השתלשלות גרסת "ההגנה" של הנתבעים 1 ו-2. לעניין זה נודעת חשיבות מיוחדת לקביעת מהימנותם של השניים, ובשל המצב החריג האמור, יש בכך גם כדי להשליך על מהימנות גרסתם של התובעים

מעיון בכתב התביעה, לא ברורה מידת ה"אשמה" שהתובעים מייחסים לנתבעים 1 ו-2. כך, בסעיף 2 לכתב התביעה טענו כי: "הנתבעים 2,1 ... 'מכרו' את זכויות התובעים לנתבעים ... ובשיתוף פעולה מלא ביניהם לבין נתבע מס. 4 [קרויזר]"; ואילו בסעיף 31 לכתב התביעה נאמר: "נתבע מס. 4 הוא זה שהגה את הרעיון להחתים את נתבע מס. 1 על הסכמי מכר ... תוך כדי ניצול מצבו הנפשי והכספי". בכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-2, שנערך בידי עו"ד בר-חן, נטען כי "התובעים מנסים להתחמק מסיכומים שהושגו בהסכמתם, באמצעות בא כוחם ... בתיק ת.א 1849/96 [תיק קורת גג]". בכתב הגנה זה נכתב עוד כי: "הנתבעים יטענו שפרט להערה לטובת קורת גג ... כל הערות האזהרה אינן תקיפות, מאחר והם נרשמו בניגוד להערת האזהרה של קורת גג שנרשמה לפני כל הערות האזהרה" (סעיף 9) ובעניין יפויי הכוח נכתב כי: "הנתבעים יטענו כי יש בידיהם יפויי כוח מאת כל היורשים". (סעיף 11א) בעניין העסקאות עם קרויזר ושפירא, מציין כתב ההגנה באופן סתום למדי כי מדובר ב"תרמית פשוטה כי הם [הנתבעים 1 ו-2] הוחתמו על החלק" (סעיף 11ד). עולה לכאורה מכתב הגנתם, כי גרסתם תואמת בעיקרה את גרסתה של ריבר אידג' דווקא, וכי לטענתם יפויי הכוח אכן העניקו להם את הזכות למכור את החלקות

באופן חריג, העידו הנתבעים 1 ו-2 מטעם התובעים. הנתבע 1 העיד כי מעולם לא קרא את כתב ההגנה, שאותו הכין עו"ד בר-חן, ואילו הנתבע 2 העיד כי אף הוא לא קרא את כתב ההגנה, אך תוכנו הוסבר לו. בעדותם, אימצו הנתבעים 1 ו-2 את רוב רובן של טענות התובעים – גם בעניין היקף ההרשאה המצומצם של יפויי הכוח שניתנו להם, בשונה מהנטען ב"כתב הגנתם". בנוסף, בעוד שבכתב הגנה העלו על נס את הסכם הפשרה שנערך בתיק קורת גג, בעדותו אמר הנתבע 1 כי כלל לא ידע מה עניינה של פשרה זו. לטעמי יש בהתנהלות זו כדי לפגוע במהימנותם של הנתבעים 1 ו-2. בהינתן שעדויותיהם מהוות נדבך מרכזי בתשתית הראייתית של התובעים, הרי שפגיעה זו במהימנותם, עומדת גם בעוכריהם של התובעים

30. ארחיב מעט בסוגיית מהימנותם של הנתבעים 1 ו-2, כדי לבחון שמא יש ממש בטענה כי קרויזר הוא שהובילם לעשות שימוש שלא כדין ביפויי הכוח, תוך ניצול מצוקתם. כשנשאל הנתבע 1 מה הבינו בני משפחתו כשנתנו לו את יפויי הכוח מהשנים 1973 ו-1992, ענה כך: "האמת היפויי כוח הראשונים משנת 73 ה[ש]גתי אותם נגד עיריית ירושלים, שהעבירה מאותה קרקע שלנו כביש ... עשיתי יפויי כוח נוטריונים על מנת שאשיג להם את הפיצויים ... בשנת 92 העבירו כביש ... יש לנו שם איזה קרקע ... הופקעה על ידי עיריית ירושלים ... אני יכול להשיג פיצויים מהקרקע הזו ... וכך חתמו על יפויי כוח משנת 92". (עמ' 68-67) ובמקום אחר: "הוא [קרויזר] מהארכיב ... הציג לי את יפויי כח שעשיתי משנת 73 ... וביקש שאבוא לחתום ולסיים את כל העניין בינינו. אפילו התווכחתי איתו. אמרתי לו על מה אני חותם לו. הרי אין לי זכויות" (עמ' 72). העולה מעדותו זו של הנתבע 1 הוא, כי לא קיבל את יפויי הכוח לשם מכירת החלקות, וכן, כגרסת התובעים, כי לא ידע כלל שיש בידו זכויות למכור את החלקות, וכי למד זאת רק מפי קרויז

משנשאל בהמשך עדותו האם הציג את עצמו כמי שרשאי למכור את החלקות בשם בני משפחתו, ענה כי אינו יודע: "ת. הצגתי את עצמי כמי שרשאי? (מנדנד בראש לצדדים). לא יודע. אם הצגתי את עצמי או הציגו אותי. אני לא יודע. ש. ניהלת מו"מ עם אנשים שיקנו ממך את החלקות? ת. הרבה ניהלו אתי מו"מ. אמרתי את זה בעבר, כשאני שותה אני לא יודע מה אני עושה. אני שותה אלכוהול" (עמ' 83). ואולם, כשנשאל לפני כן על שארע בפרשת לולבי, השיב כך: "אדון לולבי הזמין אותי למשרד אצלו ... שאל אם אני מוכן למכור ... אמרתי שאם זה שייך לנו אני מוכן למכור, אין לי שום בעייה" (עמ' 68). אין מחלוקת כי העסקה בפרשת לולבי התבצעה על יסוד יפויי הכוח שהיו בידי הנתבע 1 (ראו ת/3), ונערכה מספר שנים לפני פרשת קרויזר ושפירא. משכך, תמוה כיצד הוא טוען כיום כי מלכתחילה יפויי הכוח לא ניתנו לו לשם מכירת החלקות. ועוד זאת. בסעיף 5 לתצהיר שהגיש הנתבע 1 בתיק קורת גג (נ/9א), הצהיר כך: " ... באותה פגישה הוסבר לי שהרוכש מעונין לרכוש את החלקה במחיר 350,000$. עניתי שהמחיר נמוך, ובכל מקרה מי שרשאי למכור את החלקה בשם כל השותפים זה אני ... הודעתי להם שיש לי יפויי כוח ובלתי חוזרים מאת כל היורשים שהם הבעלים של החלקה ..." . כשעומת הנתבע 1 עם האמור בתצהירו זה, התקשה להסביר זאת: "ש. ... טענת שיפויי הכוח ניתנו לך לצורך קבלת פיצויים ת. נכון ש. טענת שהיו לכל מיני מטרות רק לא למטרת מכר. ת. נכון ש. אני מקריא מתצהירך ... . . ת. אני לא זוכר. ש. כשאתה אומר שאתה לא זוכר, אתה מתכוון שאתה לא יכול להסביר ת. נכון. לא יכול להסביר" (עמ' 81-80). לפיכך, באתי למסקנה כי הנתבע 1 ידע, או סבור היה, כי יפויי הכוח שבני המשפחה נתנו לו לא היו אך למטרות המצומצמות שאותן ציין

קביעה זו סותרת את טענת התובעים, לפיה קרויזר הוא שדחק את הנתבע 1 לפעול בהסתמך על יפויי הכוח, בעוד הוא עצמו כלל לא חשב שבידו הזכות לעשות כן. הנתבע 1 בחר לאמץ את גרסת התובעים, מטעמים השמורים עמו. אפשר שברצונו היה לתקן את יחסיו עם בני משפחתו, ואפשר שמטרה אחרת, ראויה פחות, עמדה ביסוד התנהגותו

הנתבע 2, ככלל, דבק אף הוא בגרסת התובעים. אך אם עדותו של הנתבע 1 "רק" סתרה את גרסת התובעים, לפיה הנתבע 1 "הובל באף" ליתן יפויי כוח לקרויזר, הרי שעדותו של הנתבע 2 שמטה את הקרקע מתחתיה – לפחות בכל הקשור לטענתם כי קרויזר ניצל את מצוקתו. הנה כך ענה בעדותו לשאלת בא כוחם של התובעים: "ש. ממה שאמרת עד כה, יש לי תחושה שאתה ניסית לרמות את קרויזר. ת. האמת, זה שהכיר לי אותו אמר לי שהוא רמאי, אמר, כמו שהוא מרמה תרמה אותו. האמת כן ניסיתי לרמות אותו. הגונב מגנב פטור" (עמ' 95). מעבר להיותם של דברים אלו מנוגדים לקו אותו ניסו התובעים להציג, יש בהם כדי להשליך באופן כללי על מהימנותו של הנתבע 2. לאור כל אלה, קובע אני כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם כי קרויזר, או שפירא, נהגו בחוסר תום לב כלפי הנתבעים 1 ו-2 לתביעה

היקף ההרשאה שהתובעים הסכימו
ומכאן לשאלת היקף ההרשאה שהתובעים הסכימו ליתן לנתבע 1 במסגרת יפויי הכוח. האם עלה בידי התובעים להוכיח כי ברמה הסובייקטיבית לא התכוונו לייפות את כוחו של הנתבע 1 למכור את זכויותיהם בחלקות? לשון אחר: האם עלה בידיהם להוכיח כי ההסכמה שבבסיס יפויי הכוח שנתנו לו הייתה מוגבלת למטרות המצומצמות שאותן ציינו? סוגייה זו רלוונטית היא בעיקר ליחסים שבין התובעים ושלוחיהם (הנתבעים 1 ו-2), באשר כלפי צדדים שלישיים (קרויזר ושפירא) ניתנת חשיבות בדרך כלל למצג הרצון החיצוני, האובייקטיבי, העולה מנוסחו של כתב ההרשאה – יפוי הכוח (ראו א' ברק חוק השליחות (כרך א, תשנ"ו), בעמ' 543). כאמור, את עיקר מרצם השקיעו התובעים בתקיפתה של מערכת היחסים בין קרויזר ובין הנתבעים 1 ו-2, תוך ניסיון להראות כי האחרונים "נגררו" על ידי קרויזר לעסקה מפוקפקת. בעשותם כן, לא ייחדו תשומת לב לנסיבות שהביאו, לטענתם, לפגם ברצונם של בני המשפחה עת ייפו את כוחו של הנתבע 1 בשנים 1973 ו-1992. אין מחלוקת, כאמור, כי יפויי הכוח אינם מזויפים וכי נערכו בפני נוטריון

התובעים לא התמקדו בנסיבות שעלולות היו להביא לכך שהדברים שקיבלו ביטוי מפורש ביפויי הכוח אינם משקפים את רצונם. מבין נותני יפויי הכוח לנתבע 1, רק התובעים 1 ו-2 הגישו תצהירי עדות ראשית, ולא עולה מהם כל טענה פוזיטבית לגבי נסיבות מתן יפויי הכוח. בתצהירו של התובע 1, הטענות בדבר יפויי הכוח מובאות בעלמא, וללא כל התייחסות לסתירה המוחלטת שבינן לבין לשונם המפורשת של יפויי הכוח: "11(א). לגבי קרויזר הוא ידע כי אחי ... חסרי כל זכות לייצג אותנו חרף קיומם של יפויי הכוח ואשר נחתמו לצורף היתר בניה או לייצגנו מול העירייה ... 14. לעניין יפויי הכוח הבלתי חוזרים והחתומים על ידי ועל ידי אמי בשנת 1973 ובשנת 1992 הם ניתנו למטרת הפניה לעירייה בנושאי ההפקעה ולצורך קבלת היתר בניה". כך גם בתצהירו של התובע 2 מובאות טענות ברוח דומה

לא עלה בידי התובעים לספק גרסה ברורה ועקבית לשם מה ניתנו יפויי הכוח לנתבע 1. כאמור, התובעים 1 ו-2 הצהירו כי יפויי הכוח ניתנו לשם טיפול בקבלת פיצויים מעיריית ירושלים עקב הפקעה, וכן למטרת טיפול בהיתרי בניה. בעדותו בפניי, לעומת זאת, העיד התובע 1 כי יפויי הכוח ניתנו לשם טיפול ברישום החלקות על שמם של היורשים (עמ' 36). לשאלה מתי נודע לו לראשונה כי הנתבע 1 משתמשי ביפויי הכוח לצורך מכירת הקרקע, ענה כך: "נודע לי בשנת 87 או 88. בזמנו מיניתי את העו"ד אליאס ח'ורי, שיוריד לי את היפוי כוח ..." (עמ' 39). דא עקא, התובעים לא הציגו כל מסמך ממנו ניתן ללמוד כי פנו לעו"ד ח'ורי כדי שיטפל בביטול יפויי הכוח, ואף לא זימנו אותו להעיד מטעמם, כדי לשפוך אור על עניין זה. עובדה זו פועלת לחובתם. בנוסף, אין בפי התובעים הסבר כיצד מתיישבת גרסתם כי פעלו בשלהי שנות ה-80 לביטול יפויי הכוח עם העובדה כי בשנת 1992 נתנו התובע 1 והאם לנתבע 1 יפויי כוח נוסף

הכרעת בית המשפט
לאור האמור, קובע אני כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי נפל פגם ברצונם עת חתמו על יפויי הכוח לנתבע 1. גם לא עלה בידיהם להוכיח כי פעלו לביטול יפויי הכוח, באופן שיכול היה למנוע מצדדים שלישיים מלהסתמך עליהם. התובעים לא הוכיחו כי יזמו הליך כלשהו לביטול יפויי הכוח, וממילא לא ביצעו כל פעולה שבכוחה היה להביא לידיעת צדדים שלישיים על כך. כן איני סבור, כי מהעובדה שנערכה פגישה בין קרויזר ובין עו"ד בר-חן (כעולה מעדותו של עו"ד בר-חן), ניתן להסיק כי הודע לקרויזר על רצונם של התובעים לבטל את יפויי הכוח

בעניין הסכמי המכר ללא תמורה שנערכו בין בני המשפחה – אלה נעשו, כאמור, בימים 17.11.1999 (הסכם להעברת זכויות האם) ו-17.6.00 (הסכם להעברת זכויות התובעות 4 ו-5). את יפוי הכוח הבלתי חוזר בעניין זכויותיה של האם נתן הנתבע 1 לקרויזר ושפירא ביום 15.9.99, כחודשיים לפני התחייבותה של האם להעברת זכויותיה לתובעים 1 ו-2. את יפוי הכוח בעניין זכויותיה של התובעת 5 נתן לקרויזר ביום 1.5.00, גם כן לפני התחייבותה להעברת זכויותיה לתובעים 1 ו-2. לפיכך, אפילו היינו מניחים כי למרות יפויי הכוח שנתנו לנתבע 1, נותרה בידי האם והתובעת 5 אפשרות להעביר את זכויותיהן לאחרים (וראו בעניין זה י' ויסמן "יפוי כח בלתי חוזר כחליף בעלות" משפטים יד (תשמ"ה), בעמ' 575), הרי שהתחייבותן לכך בוצעה לאחר יפויי הכוח שנתן הנתבע 1 לקרויזר ושפירא. משכך, זכותם של קרויזר ושפירא עדיפה, לאור דיני העסקאות הנוגדות המעוגנים בסעיף 9 לחוק המקרקעין, מה עוד שההתחייבויות בין בני המשפחה נעשו ללא תמורה

התובעים טוענים, כאמור, כי רישום החלקות על שמם איין את יפויי הכוח, ככל שאלה היו תקפים. אין בידי לקבל טענה זו, שעלתה באופן סתמי. התובעים לא הביאו כל טענה מהותית שמכוחה יהא ניתן להסיק כי עצם רישום החלקות בכוחו לשנות את יפויי הכוח, או את מידת ההסתמכות שצד שלישי רשאי להסתמך עליהם. לאור כל אלה, דינה של התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 להידחות

סוף דבר
התביעה כנגד הנתבע 5 מתקבלת. הערת האזהרה שנרשמה לטובתו על חלקיהם של התובעים בחלקה 38 תימחק. כל יפוי כוח המצוי בידו מטעם הנתבע 1 בטל. התביעה נגד הנתבעת 7 מתקבלת אף היא. הסכם הפשרה שהתקבל בת.א. 1849/96 בטל, וכך גם פסק הדין שניתן על יסודו. ההערה על קיום נאמנות שנרשמה על חלקיהם של התובעים בחלקה 14 תימחק. התביעה נגד הנתבעים 3, 4 ו-6 נדחית. הנתבע 9 ימחק את ההערות דלעיל, וירשום גם הערות על ביטול יפויי הכוח, הכל כאמור בסעיף זה. התובעים ישאו בשכר טרחת עורך דין של הנתבעים 3 ו-4 (ביחד) בסך 25,000 ש"ח, ושל הנתבע 6 בסך 12,500 ש"ח; הנתבעים 5 ו-7 ישאו כל אחד בשכר טרחת עורך דין של התובעים בסך 12,500 ש"ח. התובעים ישאו בהוצאות המשפט כולן, ואולם אגרת המשפט תתחלק באופן שהתובעים ישאו ב-50% ממנה, וכל אחד מהנתבעים 5 ו-7 ישא ב-25% מהאגרה



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסרת הערת אזהרה

  2. הערת אזהרה - עיקול

  3. הערת אזהרה - עסקת קומבינציה

  4. צו מניעה - הערת אזהרה

  5. הערת אזהרה לטובת הבנק - הלוואה

  6. בקשה למחיקת הערת אזהרה בדבר נאמנות

  7. הערת אזהרה לאחר זיכרון דברים

  8. האם הערת אזהרה גוברת על עיקול מאוחר ?

  9. בקשה לעקל ו/או לרשום הערת אזהרה על חלקה

  10. בקשת כונס נכסים לרשום הערות אזהרה

  11. הסכם עסקה שלא נרשמה בפנקסי המקרקעין - אין הערת אזהרה

  12. הפקדת המחאה בניגוד להסכם וטרם נרשמה הערת אזהרה

  13. סעיף 127(ב) חוק המקרקעין - הערת אזהרה לפני רישום עיקול

  14. בקשה לרשום את זכויות הבעלות בכפוף להערות האזהרה והעיקולים הקיימים

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון