פסק דין מבוא 1. התובעים הינם זוג דתי, המגדירים עצמם כ"זוג חרדים" (ס' 1א' לכתב התביעה), אשר חתמו על הסכם ביום 30.11.94, עם הנתבעת, לרכישת זכות שימוש ביחידת נופש, במלון דירות המתקרא "קלאב הוטל" באילת (להלן: "ההסכם" ו- "יחידת הנפש" ו- "המלון" בהתאמה). המלון החל לפעול בשנת 1997 ולטענת התובעים, אז הם גילו לראשונה, כי הוצג להם מצג שווא בעת החתימה על ההסכם. התובעים נוכחו לדעת, כי במלון בריכת שחייה "מעורבת" בה שוחים נשים וגברים יחד, בניגוד להבטחת נציג הנתבעת כלפיהם, עובר לחתימת ההסכם, כי במלון תהיינה שתי בריכות שחייה נפרדות, בהן לא תהיה רחצה "מעורבת". התובעים עותרים בתביעה דנא, לקבלת סעד של ביטול ההסכם, כתוצאה מהטעיה מצד הנתבעת בעת חתימת ההסכם ומהפרתה את ההסכם עמם, ולהשבת התמורה ששולמה על ידם לנתבעת עפ"י ההסכם (בסך של 40,943 ₪) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.01.96 (שהם 77,288 ₪, נכון למועד הגשת התביעה). רקע וטענות הצדדים 2. בטרם חתימת ההסכם, כשהמלון היה בשלבי בנייה, התקיימה פגישה בין נציגי הנתבעת לבין התובעים וזוגות נוספים, שביקשו לרכוש יחידות נופש במלון. באותה פגישה, לטענת התובעים, הבטיחו להם נציגי הנתבעת, שהיו גם הם חרדים, כי במלון שיוקם, תהיינה שתי בריכות שחייה, כך שלא תהיה רחצה מעורבת. התובעים סמכו והסתמכו על הבטחה זו, שהייתה חשובה להם כדבריהם, על-מנת שיוכלו לנפוש באווירה חרדית, וחתמו על ההסכם, בנובמבר 94' כאמור. זכות השימוש שרכשו התובעים ביחידת הנופש, עפ"י ההסכם, הינה זכות שימוש ליחידה במלון, המחולקת וממוספרת בהתאם לשבועות במהלך השנה. התובעים רכשו את זכות השימוש בשבוע ה - 41, שחל בד"כ בחג הסוכות. לאחר שהמלון החל לפעול בשנת 97', הסתבר לתובעים כאמור, כי אין במלון בריכות שחייה נפרדות, וזאת בניגוד למובטח להם, ומשום כך לטענתם, לא הם ולא ילדיהם, יוכלו לנפוש במלון (ס' 5 לכתב התביעה) (להלן ולעיל: "ההפרה" או "הפרת ההסכם"). לאור ההפרה, הודיעו התובעים לנתבעת בכתב, ביום 17.7.97, על ביטול ההסכם. הנתבעת הסכימה לבטל את ההסכם, בתנאי שהתובעים ישלמו לה הפיצויים המוסכמים, בשיעור של 40% הקבועים בהסכם. אלא שבשלב מאוחר יותר, לטענת התובעים, חזרה בה הנתבעת מהסכמתה זו. התובעים סבורים, כי הנתבעת הטעתה אותם בעת חתימת ההסכם ולפיכך, ההסכם מבוטל ועל הנתבעת להחזיר לתובעים את התמורה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (ר' סעיף 8 לכתב התביעה). 3. הנתבעת טוענת, כי לתובעים לא הובטח מעולם, כי תהיינה בריכות נפרדות במלון ולא הובטח להם מעולם, כי לא תהיה רחצה מעורבת. הנתבעת אומנם הסכימה לבטל את ההסכם בשנת 97', תמורת תשלום הפיצויים המוסכמים, אך התובעים היו אלו שסירבו לתשלום הפיצוי, כפי שמצוין במפורש במכתבם (ר' מכתב מיום 08.01.98), ולאור סירוב זה, פסק המו"מ בין הצדדים והחוזה עמד ועומד בעינו בתוקף, לכל דבר ועניין. למרות שהמו"מ האמור, פסק כבר בשנת 98', התובעים לא הגישו תביעה כנגד הנתבעת לביטול ההסכם. התובעים המשיכו לנצל את זכות הנופש שרכשו, בעצמם או באמצעות אחרים, לאחר שנת 1998, ואף שילמו לנתבעת את דמי האחזקה בגין חלק מהשנים שמאז ועד היום, ונכון למועד הגשת כתב ההגנה, נותרו התובעים חייבים לנתבעת, דמי אחזקה בסך של 10,025 ₪ (ר' סעיף 11 לכתב ההגנה). דיון העדויות 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והעדים נחקרו בחקירות נגדיות על תצהיריהם. התובעים - הגישו תצהירו של עמוס סלהוב - התובע 1. הנתבעת - הגישה תצהירו של משה בידה, המשמש כיום כמנכ"ל הנתבעת ובתקופה הרלוונטית שימש, כמנהל מכירות ארצי של "קלאב הוטל". ותצהירו של דן גולדברג, אשר שימש בשנים הרלוונטיות, כמקדם מכירות מטעם "קלאב הוטל" והוא זה שהיה נציג הנתבעת (ביחד עם שולי רימון), בפגישה שהתקיימה ביום 30.11.94 עם התובעים ועם עוד זוג חברים (נתן וכוכבה חורי). העדים כולם נחקרו בחקירה נגדית, ביום 11.9.06, ובכל הפנייה לפרוטוקול בפסק דין זה, הכוונה היא לפרוטוקול הדיון מיום זה, אלא אם נאמר אחרת. טענה מקדמית 5. לטענת הנתבעת - תביעת התובעים התיישנה או יש לדחותה מחמת שיהוי ניכר. טענה זו, הועלתה ע"י הנתבעת, כבר בשלבים המקדמיים, וביום 19.05.04, נתנה כב' השופטת אבניאלי החלטה, שמשמעה פסק-דין בעניין זה, לפיו נדחתה התביעה מחמת התיישנות ולחילופין מחמת שיהוי ניכר. התובעים הגישו ערעור על פסה"ד של כב' השופטת אבניאלי (ע"א 2189/03), וביום 15.02.05 ניתן פסק-דין בערעור, המאשר הסכמת הצדדים לפיה, החלטת כב' השופטת אבניאלי - תבוטל, אולם טענת ההתיישנות תשמר לנתבעת וביהמ"ש יידרש לה בכל שלב בו תועלה לגופה. ביום 01.08.05, הגישה הנתבעת בקשה נוספת לדחיית התביעה, מאותם הטעמים האמורים, והפעם הגיע התיק לשולחנה של כב' השופטת גרוסמן. השופטת גרוסמן הגיעה למסקנה, כי על פי כתבי הטענות, המלון החל לפעול בשנת 97', ורק אז התברר לתובעים לראשונה, כי אין בריכות נפרדות כפי שהובטח להם ולפיכך, עילת התביעה נולדה באותו המועד בו נודע לתובעים על כך, לכן עד למועד הגשת התביעה, ביום 27.02.03, לא חלפה תקופת ההתיישנות. לעניין טענת השיהוי, קבעה השופטת גרוסמן, כי לצורך בירור טענה זו, יש לקיים "בירור עובדתי וראייתי" ולפיכך, הבקשה גם לעניין זה של השיהוי באותו שלב מקדמי, נדחתה. שיהוי 6. הנתבעת בסיכומיה, חוזרת על טענתה, כי יש לדחות את תביעת התובעים "משום השיהוי בהגשת התביעה" (טענת ההתיישנות איננה מופיעה עוד ולמעשה נזנחה - ר' סעיף 6 וסעיפים 27-48 לסיכומי הנתבעת). חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע בסעיף 27 כי: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". (ההדגשה והקו התחתי אינם במקור והם נועדו להדגשה בלבד - י.ש.). משכך, אף על פי שהתביעה הוגשה, בלא שחלפה תקופת ההתיישנות, יכולה עדיין תביעתם של התובעים, להיות נגועה בשיהוי (ר' ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5), 433). בהתאם לדין, שיהוי בלתי סביר שלא ניתן לו הצדק מניח את הדעת, יש בו לכשעצמו להביא לדחיית התביעה. אלא שלא די בכך, כי חלף זמן רב מאז היווצרות עילת התביעה ועד להגשת התובענה, אלא יש להראות שהתובעים השלימו עם המצב וזנחו את זכות תביעתם, ככל שזו קיימת, וכי הנתבעת שינתה את מצבה לרעה (ע"א 410/87 רבקה ליברמן נ' יונגר לאה, פ"ד מה (3) 749). עוד הוסיפה הפסיקה וקבעה, כי יש לבחון את התנהגות התובעים, האם בעצם הפנייה לביהמ"ש לאחר השיהוי, יש משום שימוש לא נאות בזכות התביעה שיש לתובעים, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעת, שלא להיתבע. במקרים כאלה, המסקנה הינה לעיתים, כי השימוש בזכות התביעה מגיע לכדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי, והכול בהעדר תום לב מצד התובעים (ע"א 7853/02 דוידי נ' אבו טור בע"מ יפה וילף ואח', פ"ד נח (5) 681), וברור כי במקרים כאלה - תידחה התביעה. מעיון בראיות שהוצגו בפני ומתוך העדויות שנשמעו בפניי, עולה כי אכן היה שיהוי רב בהגשת התובענה ויש "ידיים ורגליים" לטענת הנתבעת, כי התובעים לכאורה זנחו את תביעתם. לגרסת התובעים, במחצית שנת 97', לכל המאוחר, נודע להם על ההפרה, בעוד שהתביעה הוגשה על ידם, רק כ- חמש שנים וחצי לאחר מכן, או לאחר כשמונה שנים מאז שניתנה אותה הבטחה שהופרה. בשנת 98', התקיים מו"מ בין הצדדים, לביטול ההסכם, אלא שמו"מ זה נפסק ביום 10.02.98 ולא חודש עוד. במהלך שמיעת הראיות התברר, כי לא רק זאת שהתובעים לא עמדו על זכותם, ולא ביטלו את ההסכם, ככל שעמדה להם זכות כזו, אלא שבמרבית התקופה, או לפחות בחלקה, לאחר שנודע להם על ההפרה לכאורה ועל מצג השווא לו הם טוענים, ועל כך שבמקום אין בריכות נפרדות וקיימת רחצה מעורבת של נשים וגברים, הם עשו שימוש בזכות שרכשו ביחידת הנופש, וניצלו את זכות הנופש עפ"י ההסכם, אם בעצמם ואם באמצעות אחרים. בשנת 98', ניצלו התובעים בעצמם, את הזכות לשהות במלון וביחידת הנופש. בשנת 99', ביקשו התובעים להחליף את שבוע הנופש לשבוע אחר, ומטעמים השמורים עימם, לא ניצלו התובעים את נופש זה. בשנת 2000, המחו התובעים את הזכות לנופש, לאחד אחר (יצחק ליפשיץ), אשר שהה במלון וניצל את זכותם עפ"י ההסכם (ר' ס' 15 לתצהיר העד מטעם הנתבעת -בידה). והחשוב מכל, ביום 03.05.00 (כשלוש שנים לאחר שנודע להם על ההפרה לכאורה), שולח התובע מכתב לנתבעת, בו הוא "מנהל" ויכוח והתדיינות ומעלה השגות על גובה דמי האחזקה השנתיים, ובס' 3 של אותו המכתב, כך הוא כותב : " 3. ברצוני לקבל את טבלת השבועות מידי שנה כדי שאוכל לבצע ההזמנה". ובס' 4 של אותו המכתב הוא מוסיף וכותב : " 4. נמסר לי ממשרדכם בשיחה טלפונית כי לא ניתן להמיר את השבוע הכולל ארוחת בוקר כפי שהיה בשנים הקודמות וזה אינו מובן לי". (ההדגשות והקווים התחתיים אינם במקור והם נועדו להדגשה בלבד - י.ש.). (המכתב הנ"ל מיום 03.05.00 - נספח ז' לתצהיר בידה - ייקרא להלן: "מכתב ההזמנה"). התובע 1, בחקירתו הנגדית, הודה בכך ששהה במלון והעביר את הזכות עפ"י ההסכם לחברו, לאחר שידע על אותה הפרה הנטענת על ידו (ר' עמ' 11 שורות 8-17 לפרוט' הדיון). לא ברור, כיצד ניתן לטעון מחד - כי ההסכם בוטל, ואילו מאידך - לשהות במלון או להעביר לאחר את הזכות לשהות במלון, עפ"י ההסכם. והחשוב מכך, בהתאם לאמור במכתב ההזמנה, הייתה לתובע כוונה ברורה בעתיד "לבצע ההזמנה" מדי שנה. הנתבעת, באותם המועדים בהם פנו אליה התובעים (בשנת 98'), הייתה במהלך אינטנסיבי של שיווק יחידות הנופש במלון, והייתה מוכנה לקבל את יחידת הנופש בחזרה, מאחר וסברה כי תוכל למכרה שוב, לאחר קבלת הפיצוי המוסכם מהתובעים. ברור שהשיהוי בו נקטו התובעים, שינה את מצבה של הנתבעת לרעה, שכן מעת הגשת התביעה ועד היום, פחתו פעולות השיווק, ובלאו הכי פחתה האפשרות למכור את יחידת הנופש בכלל, או במחיר דומה. טענות אלו נטענו מפורשות בתצהירו של העד מטעם הנתבעת - בידה (ס' 19) ולא נסתרו גם במהלך החקירה הנגדית (עמ' 15 שורות 14-22 לפרוט' הדיון). אני סבור, כי אכן במקרה זה מתקיימים כל התנאים, לדחיית התביעה מחמת שיהוי ומחמת הויתור של התובעים, על זכות התביעה, ככל שבכלל הייתה קיימת להם. די היה באמור, כדי לדחות את התביעה, אלא שאני סבור, כי גם טעמים לגופם של דברים, צריכים להביא לדחיית התביעה. הכרעה לגופו של עניין נטל השכנוע 7. נטל השכנוע מוטל על התובעים, עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן על התובעים להוכיח את עילת תביעתם והם הנושאים בנטל השכנוע, לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתם. מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על-מנת לצאת ידי חובתו (ר' ספרו של י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם). התובעים לא עמדו בנטל האמור, היות וכל תביעתם התבססה על עדותו היחידה של התובע, שמעבר להיותה "עדות יחידה" של "נוגע בדבר" ושלא נמצאה על-ידי ככזו שניתן להשתית עליה את גרסת התביעה, הינה גם "עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב", הכול כפי שיבואר להלן. טענות בע"פ כנגד מסמכים בכתב 8. לפי גרסת התובעים, מצג השווא לו הם טוענים בתביעתם, הוצג להם בעת הפגישה שהתקיימה ביום 30.11.94, בין נציגי הנתבעת - עד ההגנה גולדברג ושולי רימון, לבין התובעים ביחד עם זוג חברים שלהם, שגם כן נכח בפגישה זו (להלן: "הפגישה"). (ייתכן כי התובעים מדברים על פגישה אחרת או על פגישות אחרות, אך אלו לא הוכחו לי והפגישה היחידה שהתקיימה והוכחה, הינה הפגישה האמורה). במהלך שמיעת הראיות התברר, בניגוד לטענת התובעים, כי נציגי הנתבעת שהיו באותה פגישה - גולדברג ורימון, הינם אנשים חילוניים ולא דתיים. בסיומה של הפגישה, חתמו התובעים על ההסכם (נספח ב' לתצהיר בידה) ובמסגרת זו, לטענת העד גולדברג, נמסר להם גם עותק מההסכם וגם עותק מהמפרט הטכני, בו הופיע בפירוש סעיף המתייחס לבריכות השחייה (סעיף 3.11 למפרט), ובו לא נאמר דבר וחצי דבר לגבי בריכות נפרדות. למפרט צורפו תמונות הדמיה של המלון, לרבות השטחים הציבוריים בהם ניתן לראות גם את מיקומן של בריכות השחייה, המתוארות במפרט. עדותו של התובע בעניין מצג השווא, עומדת בסתירה ל"מסמך בכתב" - הוא ההסכם על המפרט שצורף לו- ואף עומדת בסתירה למכתבי בא כוחם של התובעים, שנשלחו באותה עת לנתבעת. במכתב ב"כ התובעים, מיום 17.07.97 - המצורף לתצהירו של התובע, נכתב כי טרוניית וטענת התובעים, הינה על כך שהובטח להם "כי יהיה במלון אגף נפרד לחרדים" והסתבר להם כי "אין במלון אגף נפרד לחרדים" ולפיכך ביקשו לבטל את ההסכם. בתצהירו של התובע ובכתב תביעתו, לא מדובר כלל על אגף נפרד לחרדים, אלא על בריכת שחייה נפרדת וברור, כי אין מדובר באותו פגם או מצג שווא כגרסת התובעים, בנושא בריכות השחייה הנפרדות והשחייה המעורבת. מה שאינו ברור הוא, כיצד "השתרבב" נושא הבריכות הנפרדות, לטענת התובעים, כעילה לביטול, בגין אי הקמת אגף נפרד לחרדים. שכן אילו אכן הובטחה הקמתו של אגף נפרד, היה זה רק מתבקש כי יהיה פירוט והבהרה לגבי למשל, הקמת בית כנסת, אולם הרצאות לדתיים, ובוודאי שלא יכול להיות במקום "דיסקוטק", כמפורט במפרט הטכני, ללא הגבלת שעות פעילות במהלך יום השישי והשבת וכדומה. יש להניח, כי אילו הייתה לנתבעת כוונה, להקים בריכות שחייה נפרדות, או לתפעל אותן מבלי שתהיה בהן רחצה מעורבת של נשים וגברים, ואכן הייתה ניתנת הבטחה שכזו ע"י הנתבעת או נציגיה לתובעים, שראו בכך תנאי חשוב והכרחי, מן הסתם הם היו דואגים, כי אלו יופיעו בכתובים או בהסכמים "באותיות קידוש לבנה". התובע ניסה במהלך עדותו לטעון, כי הוא לא קיבל לידיו את ההסכם, וכי הוא אינו יודע אם הוא קיבל את המפרט הטכני, ובלאו הכי לא ידע מה רשום ומה כתוב בהם. התובע מאוד הופתע (בלשון המעטה) כאשר הוצג לו מפרט טכני שהוא חתום עליו (ר' עמ' 8 שורות 24-27 לפרוט' הדיון). התובע גם לא ידע להסביר, כיצד הוא טוען שלא קיבל את ההסכמים, כאשר עותק מן ההסכם נשלח אליו בדואר, לכתובת הרשומה שמסר בעת החתימה על ההסכם. וכאשר אנוכי שאלתיו, מדוע בהתכתבות עם הנתבעת בשנים 97' ו-98', כשהנתבעת טענה שלא ניתן לבטל את ההסכם, לא שלחו התובעים תשובה, כי אין בידם כלל הסכם? (אם טענתו שלא קיבל הסכם היא נכונה), השיב לי העד, כי למעשה אין לו תשובה מניחה את הדעת לכך. גם אם מנסים התובעים לסמוך טענותיהם על מכתב שנשלח ע"י בא כוחם לנתבעת, לפיו ניתן ללמוד, כי הם לא קיבלו הסכם (נספח ז' לתצהיר), הרי שמכתב זה נשלח רק שלוש שנים לאחר הודעת הביטול הראשונה ששלחו התובעים, והחשוב מכך, גם עיון במכתב עצמו, אינו מלמד כי התובעים לא קיבלו את ההסכם והמפרט, אלא לכל היותר, ניתן להבין ממנו, כי העותק שנמסר להם - אבד, והנתבעת מתבקשת לשלוח להם העתק. בשולי הדברים יש לציין, כי התובעים במכתב הביטול מיום 17.07.97, דרשו לבטל את ההסכם תוך ציון מספר ההסכם והמועד בו נחתם, וקשה להבין כיצד ביקשו לבטל הסכם, כאשר אינם יודעים את הוראותיו או את תוכנו. אני סבור, כי אכן צודקת הנתבעת בטענתה, כי טענות התובעים הינן בגדר טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. כאמור וכפי שיפורט, לא רק שטענות אלו עומדות בניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים, אלא שהן עומדות אפילו בניגוד למסמכים ולמכתבים, שהם עצמם שלחו לנתבעת. כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית - הן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר עדות בעל פה 'כנגד תוכנו' של מסמך. לדידו של המלומד י. קדמי, משמעות הביטוי "טענה כנגד המסמך" היא, שמדובר בטענות מסוג ש"המסמך אינו נכון או אינו מלא", לרבות "טענה על מה שנאמר לפני, אחרי או בזמן עריכת המסמך", שהרי גם טענות כאלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות "נגד המסמך" מתאפיינות אפוא בכך, שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו, שעיקרן בכך שהתוכן איננו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך. כלפי טענות מסוג זה בלבד מכוון האיסור הקבוע בסיפא של סעיף 80 הנ"ל (ר' קדמי, שם, בעמ' 1106 וגם תא 99 / 1375 העמותה ע"ש הצייר ליטבינובסקי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2001(2),35403). גם מטעם זה, היה מקום לדחות את טענות ותביעת התובעים, שכן לא רק ויתור ושיהוי היה בהתנהלותם, אלא שהם מתכחשים ומנסים לסתור הסכם בכתב שנחתם על ידם, ומנסים להתאים את גרסתם מעת לעת, כך שטענותיהם עומדות בניגוד ובסתירה למכתבים שהם עצמם שלחו. עדות יחידה של בעל עניין והערכת מהימנות עדים 9. עדותו של התובע כאמור, הינה עדות יחידה של "הנוגע בדבר". אין ב"נגיעה אישית" של עד בעניין הנדון בבית המשפט, כדי לפגוע בכשרותו להעיד, ויכולה להיות לכך השלכה, אך ורק לעניין משקלה הראייתי של עדותו. אשר על כן, אין פוסלים את עדותו של ה"עד המעוניין", דהיינו מי שיש לו עניין בתוצאה - כגון במקרה דנא (ר' י. קדמי, שם, עמ' 463). אלא שבעדותו זו של התובע, התגלו סתירות ועלו תהיות, שחלקן יפורטו בהמשך, ואין בידי לקבל עדות יחידה זו, כדי לקבוע, כי אכן הוצג מצג שווא כנטען, לתובעים. כאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ר' ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר, פ"ד כו (2) 761). ובמקרה דנא - אין בידי אותם הנימוקים הדרושים על מנת לבסס את תביעת התובעים על עדותו היחידה של התובע. עדי ההגנה מאידך, בידה וגולדברג, התגלו כעדים אמינים שעדותם ככלל לא נסתרה, אך גם אם המסקנה הייתה לגביהם שונה, נקבע כבר כי חולשת ראיותיו של הצד האחר במשפט, אין בה כשלעצמה כדי לחזק את העדות היחידה שהובאה על ידי התובע (ר' ע"א 394/62 חב' מידן כרמל נ' ויקטור רפאול, פ"ד יז (2) 987). מכאן ש"עדות יחידה", שהובאה על ידי התובעים לביסוס תביעתם, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות וביהמ"ש חייב להיות משוכנע, כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו - ולא כך הוא במקרה שלנו. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ועיינתי בראיות שהוצגו לי, התרשמתי כי טענות התובעים במקרה דנן, מקורן בעיקר בטרוניה שיש להם, לגבי התמורה והשרות וזו כנראה הסיבה האמיתית, בגינה רצו לבטל את ההסכם, אלא שהם שסברו, כי לא יצליחו להביא לביטול ההסכם בעילות אלה של השרות והתמורה, והם ניסו "להיתלות" על הטענה של "מצג השווא" בנושא בריכות השחייה הנפרדות. אין ספק, כי בשנת 2000, כבר ידעו התובעים, כי אין בריכות שחייה נפרדות וכי קיימת שחייה מעורבת, אך למרות זאת פנו לנתבעת וביקשו לקבל את לוח השבועות והכול "כדי שאוכל לבצע הזמנה". מי שסבור, כי הייתה הפרה יסודית של ההסכם, שהוצגו לו מצגי שווא במרמה, באופן כזה שאינו מאפשר לו לעשות כל שימוש באתר הנופש, לא ברור כיצד הוא כותב, כי הוא מבקש את "לוח השבועות" כדי שיוכל לבצע הזמנה. ביצוע הזמנה לאחר שלוש שנים, אינו מתיישב עם טענת התובעים, כי לא התאפשר להם לעשות שימוש וליהנות מיחידת הנופש. עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים הם עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. ההכרעה במחלוקת שבפני נעשתה על בסיס כל העקרונות שהוזכרו לעיל בנוגע למתן עדות, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם וכפי שקבעתי כבר, עדותו של התובע שהייתה עדות יחידה אינה עדות שניתן להשתית עליה את התביעה ואת הוכחתה. בעדותו של התובע, התגלו סתירות ותהיות שלא ניתן להם הסבר מניח את הדעת. כבר ציינתי במספר הזדמנויות בפסק דין זה, כי המכתב שנשלח בשנת 2000, לפיו ביקש התובע מידע, כדי שיוכל להזמין חדרים באתר הנופש שבמלון, עומד בסתירה מוחלטת לטענתו, כי ההסכם בוטל וכי לא ניתן מצידו לעשות שימוש ביחידת הנופש, עבורה שילם. לא רק זאת, אלא שבעדותו של התובע התגלו סתירות נוספות וכך למשל: בסעיף 2 ד' לתצהירו, טען התובע, כי נציג הנתבעת - דני גולדברג - הוא אדם חרדי. אותו דני גולדברג העיד בפניי, וברור כי איננו אדם חרדי. סתירה נוספת התגלתה בקשר לעדותו, לגבי מיקום הפגישה (האם בדירתו או בדירת משפ' חורי), מי היה נוכח בפגישה (האם היה רק דני גולדברג או שהיו נציגים נוספים), או האם באותה פגישה הובטח להם, כי יהיה גם איזור מיוחד לדתיים (טענה שכאמור לא הוזכרה כלל בכתב התביעה, אך הוזכרה במכתבים שנשלחו לנתבעת), או באשר למיקום הבריכות הנפרדות שהיו צריכות להיות מוקמות באתר הנופש שבמלון. יש עוד להדגיש, כי לפחות עד לשנת 2000, שילמו התובעים דמי אחזקה. כשעומתו התובעים עם העובדה, כי תשלום דמי האחזקה אינו מתיישב עם חוסר המעש מצידם ואי הגשת התביעה ואינו מתיישב עם טענתם, כי הם ביטלו את החוזה, ניסה התובע להסביר, כי עשה כן מחשש משליחי ההוצאה לפועל שהגיעו אליו. אלא שהסתבר, כי הנתבעת כלל לא הגישה תביעה כנגד התובעים ובלאו הכי לא שלחה הוצאה לפועל, ולכל היותר שלחה לו מכתב התראה. בחזרה לעניין ההסכם והמפרט, יש בנוסף לשוב ולהאיר, את שפורט לעיל, לעניין טענותיו הסותרות של התובע בקשר לשאלה, אם קיבל את ההסכם והמפרט ואם לאו. כל הנ"ל, אלו רק דוגמאות לגבי חוסר האפשרות לסמוך על עדותו של התובע, כדי להשתית עליה את התביעה, אך יש לזכור, כי גרסתו גם אינה מתיישבת עם ההיגיון הצרוף שכן כשנשאל, האם לא הפריע לו שנופשים אחרים באותו אתר לא שומרים על כשרות, השיב כי "אין כל בעיה של כשרות גם אם יש כיור אחד בחדר". זו אינה התנהגות וטענה סבירה, לגבי מי שמגדיר עצמו כ"אדם חרדי" וכמי שנמנע מלהגיע למלון, מחשש לילדיו, כי "אם יכנסו לבריכה מעורבת, יוציאו אותם מבית הספר" (עמ' 12 שורה 8 לפרוט' הדיון), אך למרות זאת, שולח חבר אחר שלו לנפוש באותו מלון, והוא בעצמו נופש באחד מהשנים במלון, וכזכור בשנת 2000, ביקש את הרשימה כדי שיוכל לבצע הזמנות בעתיד. מנגד לעדות התובע, עדותם של עדי הנתבעת לא נסתרה, הוכחה כאמינה והתיישבה עם ההיגיון ועם המסמכים שהוצגו לי. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות הנ"ל ). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. לאחר כל הדברים האמורים, הגעתי למסקנה, כי אין להשתית על עדותו של התובע את התביעה, בייחוד כשמדובר בעדות יחידה לעומת עדותם האמינה של עדי הנתבעת שככלל לא נסתרו. סוף דבר 10. התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח תביעתם, מכל הטעמים שפורטו בפסק דין זה, ועל כן דין התביעה דחייה. הגם שהגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות, אני סבור, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, אין מקום להשית הוצאות על התובעים, מאחר והתגלתה גם מצדה של הנתבעת, מידה מסוימת של "עצימת עיניים" בשלב המו"מ. למניעת כל ספק, אין בעצימת עיניים זו רשלנות ככלל, או כזו שהייתה יכולה להביאני למסקנה אחרת מזו שהגעתי אליה - לפיה דין תביעת התובעים להידחות, אלא שיש בה, כדי להשפיע על הכרעתי להלן, בשאלת ההוצאות. הנתבעת נהגה כדין ולא הציגה מצגי שווא בפני התובעים, אך פעמים לא די בכך. כשנציג מכירות של הנתבעת נפגש עם אנשים שהינם דתיים והדבר גלוי לעין, מן הראוי, לא רק שלא יבטיח להם, כי במלון שיוקם יהיו שירותים או מתקנים המתאימים לדתיים, אלא שאני סבור, כי חובתו להדגיש בפניהם, כי אין האתר תואם ומותאם, לפחות למגזרים מסוימים, של אנשים דתיים. נציג המכירות אינו יכול "לרחוץ ידיו" בטענה, כי לא הבטיח שירותים מיוחדים למגזר הדתי, אלא עליו להדגיש ולהראות, כי שירותים כאלה לא קיימים, מקום בו לפניו מתייצבים אנשים שברור שהינם דתיים ושמטבע הדברים, לפחות חלקם ירצו תנאים אלמנטאריים, כדי לא לחלל דתם, תוך שימוש בזכות שנרכשה על ידם. למניעת ספק, אני מוצא לנכון לחזור ולהדגיש, כי אין באמור כדי להטיל חובה על הנתבעת, אך אילו הייתה נוקטת הנתבעת במשנה זהירות, יכלו נציגיה להדגיש את הדברים במפורש ואולי אף לשלול אותם. מהטעמים האמורים, אני סבור, כי בנסיבות אלו, אין מקום להשית הוצאות על התובעים למרות שתביעתם נדחית. 11. סוף דבר, התביעה נדחית, אין צו להוצאות. חוזהנופשחרדיםביטול עסקה (יחידות נופש)