החלטה חב' פלאפון תקשורת בע"מ (להלן - התובעת או חב' פלאפון), העוסקת בין היתר בשיווק והתקנת מכשירי רדיו טלפון סלולאריים, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד חנאי יצחק (להלן - הנתבע), לתשלום סך של 12,177.83 ₪. התביעה מתבססת על הסכם למתן שירותי רדיו - טלפון (להלן - ההסכם), שנחתם בין הצדדים והופר על ידי הנתבע, עקב אי תשלום עבור מכשירי פלאפון שרכש (להלן - המכשירים או הציוד) ועבור שיחות שביצע באמצעותם. ביום 26/10/2006, הגיש הנתבע בקשה למתן רשות להתגונן נתמכת בתצהיר, היא הבקשה שלפני. לטענת הנתבע, בסמוך לחודש 11/2005 פנו אליו נציגי חב' פלאפון והציעו לו לרכוש מספר אביזרים, על מנת לעשות בהם שימוש בבית העסק שבבעלותו. נציגי חב' פלאפון הגיעו לבית העסק, ככל הנראה בשיטת "מדלת לדלת", וללא שפנה אליהם מיוזמתו. ביום 6/11/2005, חתם הנתבע על ההסכם, לתקופת התקשרות של שלוש שנים, לפיו תספק לו התובעת שלושה מכשירי טלפון ניידים ושלושה מכשירים קבועים לרכב. בפועל, קיבל לידיו, לאחר מספר ימים, רק את המכשירים הניידים. כ- 48 שעות לאחר קבלת חלק מהאביזרים החליט לבטל את העסקה, התקשר לחב' פלאפון והודיע לה, כי העסקה מבוטלת. בתגובה הודיעה חב' פלאפון, כי גורם מטעמה ייצור עימו קשר, על מנת לקחת את המכשירים, אולם לא עשתה כן והגישה נגדו תביעה. לטענת הנתבע, הטלפונים הניידים מצויים באריזתם המקורית בבית העסק, את הטלפונים הקבועים מעולם לא קיבל, לאור ביטול העסקה על ידו. עוד טוען הנתבע, כי מדובר בעסקה ברוכלות לפי סעיף 14(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 (להלן - חוק הגנת הצרכן), מאחר ונציג התובעת הגיע לעסקו ושכנע אותו להתקשר עמה בהסכם. בהתאם לכך, יש לו זכות לבטל את ההסכם, תוך 14 יום מיום חתימת ההסכם. מאחר והביטול נעשה תוך כ- 48 שעות, ההסכם בוטל כדין והנתבע אינו חייב לשלם לתובעת מאומה בגין הציוד ועל התובעת לקחתו חזרה לידיה. לעניין השיחות השוטפות בגינן מבקשת התובעת תשלום טוען הנתבע, כי מדובר בשיחות שנערכו במכשיר אחד, שאינן מתקרבות לסכומים האסטרונומיים הנקובים בכתב התביעה. כמו כן, הסכום של 5,777 בגין שיחות, הוא בעצם קנס יציאה, המגלם בתוכו 3 שנות שימוש עתידיות במכשיר ולא שיחות שבוצעו בפועל. ביום 24/1/07, התקיים דיון בבקשה. במהלך הדיון טענה ב"כ התובעת, בין היתר, כי הנתבע אינו יכול להסתמך על חוק הגנת הצרכן, מאחר והודה, כי הוא מנהל בית עסק והמכשירים נרכשו עבור העסק. חוק הגנת הצרכן לא חל על עסק ולכן "הוא לא נכנס לגדר החוק והוא בכלל לא צרכן". עוד טענה ב"כ התובעת, כי הנתבע קיבל הן את המכשירים הניידים והן את המכשירים הקבועים ואף עשה שימוש בחלק מהמכשירים, כפי שניתן לראות מהשיחות שבוצעו על ידו. יתר על כן, אף שביטול העסקה נעשה לאחר 48 שעות, השימוש במכשירים נעשה במשך כ- 20 יום לאחר מכן. כמו כן טענה, כי הנתבע יזם את הפגישה עם הסוכן ולכן לא מדובר בשיווק "מדלת לדלת". מאידך טען ב"כ הנתבע, שחוק הגנת הצרכן חל על המקרה דנן מאחר ומדובר במכשיר שנועד לשימושו האישי של הנתבע, שהוא הצרכן הסופי. כמו כן טען, כי הנתבע הודיע על ביטול העסקה, אולם חב' פלאפון התעלמה מההודעה והשאירה את הטלפונים הניידים בידיו ולא הגיעה לקחתם ממנו. באשר לטלפונים הקבועים לרכב, מכך שהתובעת לא סיפקה אותם כאמור בהסכם, ניתן להסיק, שהסכימה לביטול העסקה. דיון בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסמו). המוטיב המרכזי בתצהיר הוא הטענה, שלא מדובר בהפרת חוזה, אלא בביטול חד צדדי של החוזה, שנעשה כדין, מאחר ועסקינן בעסקה ברוכלות שבוטלה בהתאם לחוק הגנת הצרכן. מאידך טוענת התובעת, כי אין מדובר בעסקה ברוכלות מאחר והנתבע הוא שהזמין אליו את סוכן חב' פלאפון, והנתבע אף אינו עונה להגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן, מאחר והמכשירים נרכשו עבור העסק שבבעלותו. האם הנתבע הוא "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן? סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, מגדיר "עוסק", כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". אין חולק, שהתובעת מהווה "עוסק" על פי החוק, בהיותה מוכרת טלפונים ניידים דרך עיסוק. אולם, האם עונה הנתבע להגדרת "צרכן" על פי החוק? "צרכן" מוגדר בסעיף 1 לחוק בזו הלשון: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". לטענת הנתבע, הוא עונה להגדרת "צרכן" על פי החוק, מאחר ורכש את המכשירים לשימושו האישי. מאידך טוענת התובעת, שהנתבע אינו "צרכן", שחלה לגביו הגנת החוק, מאחר והוא מנהל בית עסק והמכשירים נרכשו עבור העסק. מעיון בהסכם עולה, כי החבילה שנרכשה על ידי הנתבע היא אכן "חבילה מותאמת לעסק" אולם, על ההסכם חתום הנתבע באופן אישי, לצד מספר תעודת הזהות שלו, שם הלקוח המופיע בהסכם הוא, "חנאי טקסטיל - יצחק חנאי" והתביעה אף הוגשה נגד הנתבע באופן אישי ולא נגד בית העסק. בהתאם לכך, אף אם המכשירים נרכשו במסגרת עסקה המיועדת לבתי עסק, הרוכש הוא הנתבע בעצמו, שכן לא מדובר בתאגיד שהוא בעל אישיות משפטית נפרדת. שמו של הנתבע מופיע לצד שם בית העסק כשם הלקוח ודרישת התשלום של התובעת מופנית אל הנתבע באופן אישי ולא אל בית העסק. לפיכך, הנתבע הוא הרוכש לעניין "קונה נכס או מקבל שירות" בחוק הגנת הצרכן. עם זאת, אין די בכך כדי לקבוע שהנתבע הוא "צרכן" על פי החוק ונדרש לבחון את מטרת רכישת המכשירים, האם נועדה ל"שימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי", להבדיל משימוש עסקי או מסחרי. "חלק זה של הגדרת "צרכן" הוא המבדיל בין צרכן במובן הצר לבין צרכן במובן הרחב הכולל כל משתמש קצה במוצר או בשירות, אף אם השימוש מסחרי. הנחת המחוקק היא שמי שרוכש מעוסק שירותים או מוצרים לשימוש אישי או ביתי זקוק להגנה נוספת" (ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן, כרך א' - יסודות ועקרונות, עמ' 219). בתי המשפט טרם קבעו הלכה מחייבת בשאלה מיהו ה"צרכן" הזכאי להגנת החוק. בחלק מפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים שדנו בסוגיה, ניתנה למונח פרשנות מרחיבה. כך נקבע, כי עורכת דין, שרכשה מכשיר טלפון סלולארי לצרכיה האישיים ועשתה בו שימוש גם לצורכי עבודתה, ואף דרשה החזר כספי ממעבידה בגין כך, עונה להגדרת "צרכן" בחוק, מאחר והשימוש שעשתה במכשיר היה בעיקרו אישי ושולב עם שימוש לצורכי עיסוקה כעורכת דין (בש"א (מחוזי-חיפה) 6438/03 שלג נ' פרטנר תקשורת בע"מ (לא פורסם)). לעומת זאת, בחלק מפסקי הדין ניתנה למונח פרשנות מצמצמת. כך נקבע, כי איש משטרה שהיה מנוי של חברת טלפונים סלולאריים, לא מהווה "צרכן" מאחר ולא הוכיח "...מהו השימוש העיקרי שהוא עושה במכשיר - האם לצורך עיסוקו או לשימושו הפרטי"(ת"א (מחוזי י-ם) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 5 לפסק הדין, טרם פורסם). בדיון טען הנתבע, כי המכשירים נועדו לשימושו האישי ואף ציין, כי מכשיר אחד היה של בנו, שאף עשה בו שימוש (עמ' 2 לפרוטוקול): "...זה מספר הטל' של הבן שלי. אני לא מזהה את הטלפונים שהתקשרו אליהם. אולי התקשר לחברים כדי להחליף מספר. את מדברת על מכשיר אחד מתוך שלושה, שהוא של הבן". בהתאם לכך, אף שציין הנתבע בתצהירו כי נציגי חברת פלאפון פנו אליו והציעו לו לרכוש "מס' אביזרים שלהם על מנת לעשות בהם שימוש בבית העסק בבעלותי", טענה עליה מתבססת התובעת בקובעה, כי חוק הגנת הצרכן אינו חל במקרה דנן, סבורני, כי אין די בכך כדי להגיע למסקנה אליה הגיעה התובעת. מדברי הנתבע עולה, כי המכשירים שימשו אותו ואת בני משפחתו באופן אישי ולא נרכשו למטרת מסחר בהם. כמו כן, אף אם הנתבע ביקש לעשות שימוש במכשירים בבית העסק שבבעלותו, הרי שאין בכך כדי להוביל למסקנה חד-משמעית, כי השימוש העיקרי במכשירים היה שימוש עסקי, שכן ייתכן שהשיחות שערך מבית העסק היו שיחות אישיות והמכשירים שימשו או היו אמורים לשמש לצרכים פרטיים. סבורני, כי אין מניעה שאף בית עסק יהיה "צרכן" לעניין תחולת חוק הגנת הצרכן, בכל הקשור לרכישת טלפונים סלולאריים והשימוש בהם, אולם יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. "עצם העובדה שהרוכש פעיל בתחום העסקי, אין בה כדי להוציא אותו מגדר מעמדו האפשרי כצרכן בעסקה נתונה. המבחן, כאמור, הוא מבחן הייעוד של השימוש של מושא העסקה הנתונה ולא אישיותו של הרוכש" (א' דויטש, מעמד הצרכן במשפט, עמ' 69). מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק הגנת הצרכן, שהיא "למנוע מהקונה התמים - הוא הצרכן הרוכש נכס או מקבל שירות לשימושו האישי, הביתי או המשפחתי - מליפול ברשתם של האנשים המבקשים להוליכו שולל". (ע"א 2512/90 סופרגז נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405, 421). מבחינה זו אין הבדל בין אדם הרוכש טלפון סלולארי על שמו ועושה בו שימוש בביתו ומחוץ לביתו ובין היתר במקום עבודתו לבין אדם, הרוכש טלפון סלולארי על שם עסק שבבעלותו ועושה בו את אותו השימוש בדיוק. גם זה וגם זה זכאים להגנת החוק. על הנתבע להוכיח, כי השימוש שעשה במכשירים או השימוש לו נועדו המכשירים, היה שימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי ויש לתת לו רשות להתגונן על מנת שיוכל לעשות כן. אולם, אף אם יעמוד הנתבע בנטל זה, אין די בכך. על מנת שביטול העסקה, באופן חד צדדי, לא יהווה הפרת ההסכם, עליו להיכנס בגדר סעיפי חוק הגנת הצרכן, המאפשרים זאת. הסעיף עליו מבקש הנתבע להתבסס הוא סעיף 14(א) לחוק, הדן בעסקה ברוכלות. האם מכירת המכשירים היא "עסקה ברוכלות"? אין חולק, כי נציג התובעת הגיע לעסקו של הנתבע וכתוצאה מכך נכרת ההסכם. כמו כן אין חולק, כי הנתבע ביטל את ההסכם בהודעה טלפונית, לאחר כ- 48 שעות מכריתת ההסכם. המחלוקת היא, האם חל במקרה דנן סעיף 14(א) לחוק הקובע בזו הלשון: 14.(א) בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הממכר; (2) בשירות, אם טרם הוחל בנתינתו - תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם. (ב) משבוטל הסכם לפי סעיף קטן (א)(1) יחזיר הרוכל לצרכן את מה שקיבל לפי ההסכם והצרכן יחזיר לרוכל את הטובין, אולם אם חלה הרעה משמעותית במצב הטובין רשאי הרוכל לנכות ממה שקיבל את הסכום שבו פחת ערכם של הטובין. ... לטענת התובעת, מאחר והפנייה היתה יוזמה של הנתבע, שהזמין את נציג התובעת אליו, לא מתקיימת הגדרת "רוכלות" על פי סעיף 8 לחוק: "הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק, או מי מטעמו, שבא שלא לפי הזמנה ... או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה". כמו כן טוענת התובעת, כי אף שהביטול היה תוך 48 שעות, הנתבע עשה שימוש במכשירים כ- 20 יום לאחר הודעת הביטול. בתצהיר ובדיון סתר הנתבע את עצמו כאשר טען מחד, כי הטלפונים מצויים באריזתם המקורית ולא נעשה בהם כלל שימוש ומאידך טען, כי יתכן שבנו ערך שיחות במכשיר אחד, אולם השיחות אינן מתקרבות לסכומים האסטרונומים שנקובים בכתב התביעה (עמ' 1-2 לפרוטוקול) : ש. נכון שהשתמשת במכשירים? ת. לא השתמשנו בכלל. הביאו שלושה מכשירים שלא פתחנו ולא הביאו את המכשירים לרכב. לא פתחנו בכלל. (הדגשה הוספה). ש. מציגה פירוט שיחות למכשיר 0502242000. ת. אולי הבן שלי דיבר. זה מספר הטל' של הבן שלי...את מדברת על מכשיר אחד מתוך שלושה, שהוא של הבן. (הדגשה הוספה) למרות סתירה אפשרית זו, קיימים נושאים בהם קיימת לנתבע הגנה לכאורה, המצדיקה מתן רשות להתגונן על מנת שנושאים אלה יתבררו בהליך משפטי סדור. כך יש לברר, האם הנתבע הוא בגדר "צרכן", מי יזם את הפגישה עם סוכן התובעת, האם התובעת סיפקה לנתבע את המכשירים הקבועים לרכב והאם אכן נערכו שיחות לאחר הודעת הביטול. בהתאם לאמור, אני מקבל את הבקשה למתן רשות להתגונן. התצהיר ישמש ככתב הגנה. לאור סכומה, עוברת התביעה לסדר דין מהיר הפרת חוזהחוזהפיצוייםפלאפוןסלולר (תביעות)