החלטה רקע: מונחת לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 30/10/05 לפיו חוייבה המבקשת לשלם למשיבה סכום של 22,340 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות. פסק הדין ניתן אף נגד חברת דוליאוס לבניה בע"מ (להלן: "החברה"). עיקרה של התביעה עוסק במתן שירות רדיו טלפון נייד (להלן: "שירותי רט"ן") אשר סופקו למבקשת ולחברה. בכתב התביעה נטען כי החברה התקשרה עם המשיבה בהסכם ובו פורטו התחייבויותיה כלפי המשיבה. ההסכם פירט בין היתר את התחייבותה לשלם עבור השירות שסיפקה המשיבה, בהתאם לחשבוניות שיומצאו לה וכן להשתמש בשירותי המשיבה במשך זמן קבוע ומוסכם מראש, שאם לא כן, לשלם, במקרה של הפסקת השירותים לפני תום המועד שנקבע בהסכם, את החלק השיורי של מכשירי הטלפון שסופקו לחברה. כן נטען כי החברה נותרה חייבת למשיבה הן עבור השירותים והן עבור החלק השיורי של הציוד וכי המבקשת היא זו ששימשה כמנהלת ו/או כאורגן/ים ו/או בעל/י מניות בחברה. עוד נטען כי המבקשת זכתה לשירותי המשיבה בידיעה כי החברה חדלת פרעון וכן כי היא הטעתה את המשיבה להאמין כי השירותים אשר סופקו לחברה, ישולמו. טענות המבקשת: המבקשת לא קיבלה מעולם את כתב התביעה. בחודש ספטמבר 2005 קיבלה בתה את כתב התביעה אך השליח טען בפניה כי מדובר במסמך מהעירייה. לגופו של עניין - בחודש ינואר 2005 קיבלה המבקשת מכתב דרישה מעו"ד שפירא, ב"כ המשיבה, עם דרישה כלפי חברת דוליאוס לכבד את התחייבויותיה הכספיות. המבקשת העבירה מכתב זה למנהל החברה - אסאמה שריף, וזה האחרון הבטיח לה לשלם את החוב באופן מיידי. דא עקא, בפועל, נאלצה המבקשת להגיע עם משרד ב"כ המשיבה להסדר פריסת תשלומים. הוסכם כי החוב יחולק לשלושה תשלומים כשביום 11/1/05 שילמה המבקשת סכום של 7,000 ₪. למבקשת התברר כי קבלן בניין, אסאמה שריף ביחד עם סוכן מכירות של המשיבה, גלעד כהן ביצעו בה מעשה "עוקץ" על מנת לקבל מכשירי טלפון מהמשיבה. ביום 2/2/05 המבקשת ומנהל חברת דוליאוס ניגשו לעו"ד נאיל מוהנה מירושלים כדי לחתום על הסכם העברת מניות מהמבקשת למר אסאמה שריף. מאותו מועד, התחייבויותיה של החברה, מיום הקמתה, הועברו באופן רשמי למר שריף שבפועל ניהל את החברה מיום הקמתה. אצל שלטונות המס המבקשת מסווגת כעובדת שכירה ולא קשורה עוד לחברת דוליאוס, ומנהלה בפועל של החברה הינו אסאמה שריף. למבקשת טענות הגנה טובות ויש ליתן לה את יומה בבית המשפט. טענות המשיבה: הסכם ההתקשרות עליו חתמה החברה חתום על ידי המבקשת בכבודה ובעצמה. משלא עמדה המבקשת בהתחייבויותיה, נשלח לה ביום 3/1/05 מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. המשיבה אף פנתה למבקשת באמצעות הטלפון וסוכם כי המבקשת תשלם את חובה בהנחה, בשלושה תשלומים. המבקשת אכן שילמה תשלום אחד. משלא עמדה המבקשת בהסדר פנתה המשיבה להליכים משפטיים. ביום 22/9/05 שליח המשיבה הגיע למען המבקשת וביצע מסירה לידי בתה, אליסיה, אשר חתמה על אישור המסירה. משלא התגוננה המבקשת, ניתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה ביום 30/10/05. המסירה בוצעה כדין, ולכן אין דינו של פסק הדין להתבטל מחובת הצדק. המבקשת היא החתומה על רובם של הסכמי ההתקשרות, שידרוגי המכשירים והזמנות הציוד, והיא מנהלת החברה כפי שעולה מפרוטוקול אסיפת בעלי המניות. יתרה מכך, כל החוב נשוא התובענה נוצר בשנת 2004, טרם העברת המניות. המבקשת עצמה מציינת כי לאחר שקיבלה מכתב התראה מהמשיבה בחודש ינואר, העבירה את המניות לאחר. המבקשת הודתה הודאת בעלי דין בחובה ואף החלה לשלמו. לאור כל אלה, מתבקש ביהמ"ש הנכבד לדחות את בקשתה. דיון ומסקנות: לעניין המסירה: מאישור המסירה המצוי בתיק עולה כי המסירה בוצעה ברח' הרצל 59, ביום 22/9/05 לידי "אליסה הבת" אשר חתמה על אישור המסירה. סעיף 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובע כי "די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עימו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". בדיון שהתקיים בפני ביום 23/3/06 ב"כ המבקשת מסכמת כי "לא היתה לנו אפשרות להתגונן בזמן, לא היה לה יחס או קשר עם הבת שלה. רק בדצמבר התברר לה שנפתח נגדה תיק הוצל"פ ואז התברר לה מהבת שהיא קיבלה מסמך כלשהוא". משבוצעה המסירה לבן משפחה הגר עם הנתבע (טענה שלא נסתרה), הריני סבורה כי המסירה בוצעה כדין ולכן אין דינו של פסק הדין להתבטל מחובת הצדק. לעניין סיכויי ההצלחה: בהסכם ההתקשרות עם המשיבה פרטי הלקוח מופיעים כ-"דוליאוס לבניה בע"מ" ושם איש הקשר הינו "גלית סטולין" בתפקיד "מנהלת". על רובם של מסמכי ההתקשרות חתמה המבקשת בשם החברה. בפרטיכל ישיבת הנהלת החברה אשר נערך ביום 1/6/04 הוחלט כדלקמן: "2. למנות הגב' סטולין גלית - מנהלת החברה למורשה חתימה תוך ציון שם החברה על מנת לייצג את החברה ולפעול בשמה ובמקומה בכל מיני עסקים ופעולות בחשבון בנק של החברה..." אכן, ממסמכים אלו עולה כי המבקשת מונתה לנהל את החברה אך טוענת היא כי קבלן בניין, אסאמה שריף יחד עם סוכן מכירות של המשיבה בשם גלעד כהן ביצעו בה מעשה "עוקץ" על מנת להשיג מכשירים סלולריים. המבקשת טוענת כי אסאמה שריף הוא זה אשר היה מנהלה בפועל של החברה, ואילו היא היתה רק אשת קש. כן טוענת היא כי ביום 2/2/05 נערך הסכם העברת מניות בנוכחות עו"ד נאיל מהנא, לפיו המבקשת מעבירה למר אסאמה שריף את כל מניותיה בחברת דוליאוס בע"מ. בהסכם העברת המניות נקבע לענייננו כך: "3. מקבל ההעברה מתחייב לסגור את החובות החלים על החברה מיום הקמתה ועד היום. 5. מקבל ההעברה מתחייב לסגור את החובות החלים על הבנק לזכות חברת אורנג'". מההודעה לרשם החברות על העברת המניות עולה כי המבקשת העבירה מניותיה לשריף אסאמה. לעניין הסכום ששילמה המבקשת למשיבה על חשבון החוב, מעידה היא כי גבתה את הכסף ממר אסאמה בעצמו: "גביתי את הכסף מהמנהל בפועל של החברה והוא נתן לי את הכסף על מנת לשלם את התשלום. הייתי רשומה כבעלת מניות, מנהלת ובעלת זכויות חתימה בחברה במשך תקופה מסויימת". ובהמשך: "על מנת להשיג את הכסף סיכנתי את החיים ונסעתי למנהל החברה במזרח ירושלים. הוא נתן לי כסף תוך שבוע". זה המקום לציין כי הסכם ההתקשרות נערך בסוף חודש יוני 2004, כשכבר בחודש ספטמבר 2004 לא שולם החוב עבור השירותים השוטפים שסופקו לחברה. החברה המשיכה שלא לשלם את החשבונות השוטפים עבור חודשים אוקטובר ונובמבר 2004, עד שלבסוף נותקו המכשירים. אוסיף גם כי במסגרת ההתקשרות נרכשו 7 מכשירים, כך שמדובר בהתקשרות שאינה מצומצמת בהיקפה. בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה, דן ביהמ"ש בהרמת מסך בחברה פרטית. באותו מקרה חלו בין המערער ורעייתו למשיבה יחסי מסחר במשך 12 שנים. במהלך אותם שנים נוצרו יחסים מיוחדים בין הצדדים, ולכן לא נתבקשו כל בטחונות. התביעה כנגד המערער ורעייתו הוגשה בעילה של הרמת מסך ההתנגדות, וזאת מכוח הוראת סע' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. כב' השופט רובינשטיין פסק כי: "סע' 6 לחוק החברות מתשנ"ט טרם פורש במלואו בבית משפט זה; טעון היה איפוא מילוי תוכן פרשני, וזאת באורח זהיר, כדי שלא לקעקע את הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת, ואני ער למי שחששו פן כך יקרה; אך בה במידה סברתי, כי אין ליתן למסך ההתאגדות להסתיר מאחוריו שלדים ועיי חרבות, כשעל הבימה שלפני המסך - כביכול - עולם כמנהגו נוהג, ואולם בינתיים נתקבל לאחרונה תיקון לחוק החברות, חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, ובו הוחלף סע' 6. הידרשותינו שלנו תצטמצם בעיקרה מטבע הדברים לסעיף כפי שהיה בתוקף בעת הרלוונטית". אף בעניננו, הסעיף הרלוונטי הינו הוא הוראת סע' 6, טרם תיקון מס' 3. בהמשך פסק הדין פוסק כב' השופט רובינשטיין כי העקרון המנחה בפרשנות סע' 6 הינו עקרון תום הלב, וכך נפסק שם: "לדעתי איפוא הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1)) - עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו". מכאן אף עולה כי הגבול המצדיק הרמת מסך והמפריד בין ניסיון בעלמא של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו לבין הניסיון לעשות כן תוך נטילת סיכון בלתי סביר, הינו בחינת תום הלב. וכך פוסק כב' השופט רובינשטיין: "גם אם לא נקבע מסמרות חדשים לעניין זה, דומני שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג", וכגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות כך "שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר" (בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ ת"א, פ"ד כב(1) 533, 540, 539, מפי השופט ויתקון), דומני שכגון אלה הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב (ראו גם ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857, השופט בייסקי)". בנסיבות המקרה נפסק כי אין מדובר בכשלון עסקי בלבד, אלא משלא הודיעו המבקש ורעייתו דבר למשיבה בנוגע לקשיים הכלכליים אליהם נקלעו חרף העובדה שעבדו עימה שנים והיא המשיכה לספק סחורה כדרך שנהגה עד כה, הרי ניטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה כאמור בסע' 6(ג)(2) לחוק החברות. כב' הנשיא ברק קבע כי המערער חב כלפי המשיבה לנוכח הוראת סע' 12 לחוק החוזים, (חלק כללי) התשל"ג-1973 בגין חלקו הוא במגעים לרכישת הסחורות מהמשיבה. הנשיא ברק פוסק עוד כי על רקע מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין המערער ורעייתו לבין המשיבה, החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב הטילה על המערער ורעייתו חובת גילוי רחבה ומוגברת כלפי המשיבה. במערכת היחסים המיוחדת בין הצדדים היה מקום לצפות לכך שהמערער ורעייתו יגלו למשיבה את דבר מצבם הכלכלי הקשה, ואולם הללו הפרו את חובת הגילוי החלה עליהם. באשר לסוגיית הרמת המסך פוסק כב' הנשיא כי: "סוגיה זו סבוכה היא, היקפה אינו נקי מספקות. הטעם המונח ביסודה הוא מורכב, היא שנויה במחלוקת... על רקע כל אלה, עדיף בעיני לפתור את המקרה שלפנינו על בסיס עקרון תום הלב, אשר בנסיבות העניין - נוכח מערכת יחסי האימון המיוחדים - הטיל חובת גילוי מוגברת על המערער". סיכומם של דברים: סבורה אני כי בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה, הגם שאינני שוללת את האפשרות כי המבקשת לא קיבלה את המסירה מידי בתה במועד. יצויין כי הבקשה לביטול פסק דין הוגשה במועד. החברה היתה מינוי אחד מיני רבים ממנוייה של המשיבה ולכן לא חלה עליה חובת גילוי רחבה ומוגברת, וזאת להבדיל מהעניין שנדון בפרשת דלתות חמדיה. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי החברה רכשה 7 מכשירים וזמן קצר לאחר מכן חדלה לשלם את החשבונות, אשר הצטברו לסכום ניכר. דבר זה יכול ללמד כי מלכתחילה לא היו בידי החברה האמצעים הכספיים לעמוד בהתחיבויותיה על פי ההסכם, וכי ההתקשרות נעשתה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, דבר שיש בו משום חוסר תום לב, המצדיק הרמת מסך. המבקש לא פירטה בבקשה באופן מספק את קשריה עם החברה ומה היתה מידת מעורבותה בעסקי החברה. היא גם לא הבהירה מדוע הסכימה לשמש אשת קש, כגירסתה, והאם תוגמלה בגין כך. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש לבטל את פסק הדין כנגד הפקדה, כאשר בגין מחדלה של המבקשת באי הגשת כתב הגנה ניתן לכפר בתשלום הוצאות. אשר על כן, אני קובעת כי פסק הדין יבוטל כנגד הפקדת סכום נוסף של 2,500 ₪ תוך 30 ימים מהמסירה, וזאת בשים לב לעובדה שהמבקשת שילמה כבר 7,000 ₪ על חשבון החוב. לעניין זה לקחתי גם בחשבון את מצבה הכלכלי של המבקשת כפי שעולה מהבקשה לעיכוב הליכים. במקרה בו יופקד סכום זה, יועבר סכום של 500 ₪ בצרוף מע"מ מתוך הסכום שהפקידה המבקשת בקופת בית המשפט לב"כ המשיבה בגין הוצאות הבקשה. באם לא תפקיד המבקשת את הסכום האמור במועד - תידחה הבקשה, והסכום שהופקד על ידי המבקשת יועבר על ידי הגזברות לב"כ המשיבה ע"ח החוב בתיק ההוצל"פ. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר. סלולר (תביעות)טלפון