פסק דין סלקום ישראל בע"מ (להלן:"התובעת או סלקום") הגישה תביעה בהליך של "סדר דין מהיר" נגד חברת כוכב יפו בע"מ (להלן:"נתבעת 1 או החברה"), טאהר נשאף מואייד (להלן:"נתבע 2") ונאשף ספיה (להלן:"נתבעת 3"). ביום 30.10.02 נחתם הסכם התקשרות בין סלקום לבין כוכב יפו בע"מ - החל ממועד זה סיפקה סלקום לחברה שירותי טלפון נייד. במסגרת ההתקשרות קיבלה החברה לרשותה 21 מכשירי טלפון נייד, אולם מאחר ולא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם - הופסקו השירותים - תוך דרישת תשלום בסך של 48,833 ₪ המהווה את סך יתרת חובה של החברה לתובעת. הרכבו של הסכום הנ"ל חישבה התובעת באופן הבא : קרן החוב - 6,672 ₪, דמי יציאה בעבור 19 מכשירים - 31,388 ₪, יתרת תשלומים עבור המכשירים - 11,097 ₪. לטענת התובעת, החברה חבה את סכום התביעה מכוח יתרת החובה שנוצרה בכרטסת החברה. בנוגע לנתבעים 2 ו 3, טוענת התובעת, כי כבעלי מניות בחברה וכמנהלים ומכוח צורת התנהלותם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי בחובות החברה. הנתבעים מודים כי בחודש אוקטובר 2002 נחתם הסכם התקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1 באמצעות סוכן התובעת מר אבראהים קאסם. לטענתם, באותו מעמד סוכם בין הסוכן לבין הנתבע 2 כי התובעת תספק לנתבעת 1 כ - 20 מכשירים אשר מתוכם יועברו כ - 8 מכשירים למר פואד ג’בארה שהינו הבעלים של חברת כ.ט טורס בע"מ. והכל בהסכמת נציג התובעת. טוענים הנתבעים, כי ביום 16.12.03 פנה נתבע 2 למשרדי התובעת ושילם במזומן סך של 9,100 ₪. במעמד זה, נאמר לו, כי סכום זה מהווה סילוק כל חובות הנתבעת כלפי התובעת. זאת בנוסף לעירבון בסך 14,000 ₪, שהפקידה הנתבעת בידי התובעת. הנתבעים 2 ו 3 מודים כי אכן היו בזמנים הרלוונטיים מנהלי החברה. אך יחד עם זאת, אין מקום להרים את מסך ההתאגדות מאחר ופעלו, בתום לב, בשמה של החברה מכוח היותם מנהליה. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון טענתה המרכזית של התובעת היא, כי את חוב הנתבעת 1, יש לייחס לנתבעים 2 ו3, תוך ביצוע הרמת מסך והתעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת. המסר המרכזי העולה מניתוח תקדימי - בית המשפט - בנושא הרמת מסך מצוי ברצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים חריגים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות לא צודקות ולא מתקבלות על הדעת. יצוין - כי באותם מקרים בהם כן החליטו בתי-המשפט להרים את מסך ההתאגדות, ניסו בתי המשפט להראות, כי החלטותיהם אלו הן צדדיות ומשניות, מתאימות למקרים קיצוניים בלבד ואינן מעיבות כלל על עקרון האישיות הנפרדת של החברה. במקרה הנדון - לא מצאתי - כי התקיימו התנאים שצויינו לעיל לצורך הרמת מסך ההתאגדות. מאחר ודוקטרינת הרמת המסך - נמנית כחריג לכלל - ולפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת. נטל ההוכחה לצורך הפעלת דוקטרינת הרמת מסך גבוה מהמקובל. דהיינו - כמות הראיות ומשקלן צריך שיהא מבוסס דיו על מנת שבית המשפט ישתכנע כי המקרה נמנה עם אותם מקרים קיצוניים שבהם בית המשפט יתן ידו ליתן למבקש סעד מסוג זה. על מנת לתמוך יתדותיה - בטענה ולפיה על בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות תוך התעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, העידה התובעת נציגה מטעמה - היא הגב’ שירה עזורי (להלן:"הגב’ עזורי או הנציגה"), שתפקידה "מתאמת תחום בקרה ותפעול משפטי". עדה זו נתנה הסברים בנוגע לדו"ח פעולות הלקוח שצורף לתצהירה, המגלגל את התנהלות הקשר שבין הצדדים למשך השנים. יחד עם זאת, מעיון בתצהיר אין כל איזכור באשר לכרטיס לקוח הנוסף שנתגלה בישיבת ההוכחות עת נחקרה חקירה נגדית. להלן חלקים מעדות גב’ עזורי - פרוטוקול מיום 22.6.06 שורות ( 27 - 30 ): " ש. את אומרת בעצם שיש שני כרטיסים ? ת. כן. שני כרטיסי לקוח עם מספרים שונים. ש. מדוע יש 2 ? ת. לא יודעת למה יש 2 . ובהמשך : ( עמ’ 8 שורות 9 -10 ) " ש. איך אפשר לדעת מה הוא שילם ומה הוא לא שילם ? ת. בכרטיס השני אין חוב לשלם. למה אני צריכה לצרף מסמכים שאני לא תובעת בגינם." לדידי, הצורך בצירוף הכרטיס הנוסף נובע מהתהייה שעלתה בנושא כספי הפיקדון שהופקדו על ידי החברה. דרך הניהול של כספי הפיקדון בכרטסת החברה, האם הועברו כספים אלו ואחרים מכרטיס לכרטיס וכיוצ"ב. יצוין - דו"ח פעולות הלקוח של התובעת, אכן הצריך את הסבריה המלומדים של נציגת התובעת - באשר לאופן בו מחייבת התובעת את לקוחותיה. סבורני כי ראוי שהסברים אלו ינתנו לצרכנים לקוחותיה של התובעת, בכתב, חודש בחודשו, באמצעות החשבון החודשי ולא יושמעו רק כאשר מתגלים חילוקי דעות אשר מגיעים לפיתחו של בית המשפט. גב’ עזורי לא היתה מעורבת במשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה ואין היה ביכולתה לענות על שאלות ב"כ הנתבע בכל הקשור לטענות הנתבע 2 לפיהם ניתנו הבטחות שונות מצד סוכן המכירות אשר קשר את הנתבעת 1 בחוזה מול התובעת, ומול גורם שלישי כמעין "עיסקת חבילה" כוללת. בהנחה והתובעת היתה מעידה את סוכן המכירות מטעמה היה ביכולתו של בית המשפט ליתן דעתו בצורה מסודרת לגרסאות הסותרות, אשר היו עומדות להכרעה. במצב זה גרסת הנתבע 2 אשר טען להתחייבויות בעל פה של נציג התובעת לא הופרכו. טענת התובעת ולפיה יש להתחשב בחוזה שנכרת בכתב בלבד ולהתעלם מעדויות בעל פה כנגד מסמך בכתב, היא טענה כבדת משקל, אך לא בכך עסקינן, אלא בהשלמת החוזה בכתב בהתחייבויות נוספות בעל פה. אין כל מקום להגביל את פירוש החוזה אך למילה הכתובה בלבד. הפרשנות עניינה קביעת המשמעות המשפטית של הלשון, אך הלשון אינה מוגבלת אך ללשון הכתובה. היא משתרעת גם על אמירות בעל פה ומכיוון שהתובעת לא השכילה להעיד את הנציג הרלוונטי שיתן עדות בנוגע לחוזה שנכרת - אין ביכולתו של בית המשפט לדחות את עדות ההגנה, אשר היתה קוהרנטית ואמינה בעיני. לענין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." על פי טופס ההזמנה התקשרו הצדדים בחוזה ביום 27.10.02. מתקופה זו ואילך - תיעדה התובעת את פנייות הלקוח לחברה ב "דו"ח הערות ללקוח" - דו"ח שתפקידו לתעד את כל הפניות של לקוחות החברה. מהדו"ח הנדון ניתן לידלות פרטים מהותיים - בנוגעים להתקשרות - להלן מקצת תיעוד פניות משתמש: 3.12.2002 - " על פי בקשת הלקוח מנויים אלו נמצאים רק על דמי מנוי, בוטל שירות זן +שירות ביטוח ואחריות +רשת ורטואלית חכמה. " 5.3.2003 - " לקוח mse - הגיע לחדר עסקים - הגיע נאשף שילם חשבונית שחזרה - נשלח מייל לנילי בנושא פתיחת קווים " 19.3.2003 - " בירורים לגבי - הוסבר כי המשחקים במכשיר הם ללא עלות" 16.2.2004 - " שיחת אחראי - הוסבר ללקוח כי ההתחייבות שלו הינה על כלל המכשירים, טוען כי משווק מכר לו 10 מכשירים אך משווק השאיר אצלו עוד 10 מכשירים שלא שלו שהבטיח שיבוא לקחת אותם אך לא לקח, הוסבר כי חתם על רכישת 21 מכשירים ולכך מחויב, טוען כי מנסה להשיג א ..... " מעיון מעמיק בפניות הנ"ל ניתן ללמוד - כי בתקופת ההתקשרות דאג נתבע 2 לצמצם את עלות החזקתם של המכשירים שברשותו, לבטל את הביטוחים השונים שניתנו למכשיריו, לדרוש בדיקת עלותם של שירותים שונים ולידע את החברה לגבי פרטי החוזה שנכרת מול סוכן התובעת. יצוין שהתובעת צרפה לכתב התביעה את "דו"ח הערות ללקוח" המונה לכאורה 35 דפים, למעט עמודים 27,28,29 - עמודים בהם אמורים היו להיות מצוינים הערות הלקוח לימים 15.6.2003 - 11.8.2003. השמטה זו תמוהה ויש בה כדי לחזק את גרסת הנתבעים. מהתנהגות הנתבעים ניתן להסיק כי אין מדובר בתרמית. לדידי - חברה אשר בתאריך 16.12.2003 מבצעת תשלום במזומן בסך 9,100 ₪ (ראה: דו"ח פעולות ללקוח שצורף לכתב התביעה ) נוסף על חילוט פיקדון על סך 4,976 ₪ והכל בסמוך למועד הפסקת ההתקשרות, קשה לומר כי מדובר באותם מקרים בהם נעשה ניסיון להונות ולהתעשר שלא כדין, על חשבון נושה תמים. בפעולות אלו ניסתה החברה לצמצם את חובותיה מול התובעת ודוק: ניסיון החיים מלמד כי - במידה ודובר היה בתרמית - במועד הסמוך לסיום ההתקשרות היו מנהלי החברה מנסים להגדיל את החוב לתובעת ולא להקטינו, כשמתוך חוב החברה לתובעת בסך 48,833 ₪, החוב בעבור שיחות מסתכם בסך 6,672 ₪ בלבד. עובדות אלו מחזקות את גרסת ההגנה ולפיה פעלו הנתבעים ללא מניעים זרים. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי במקרה הנדון התקיימו התנאים שצויינו לעיל, לצורך הרמת מסך, מצד נושה רצוני. אי לכך - התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ + מע"מ. חוזהסלקוםסלולר (תביעות)