הפרת הסכם קניית יחידת נופש בחו"ל

פסק דין 1. שוב צצה ועולה, במסגרת תובענה זו, סוגיית מכירת יחידות נופש בחו"ל ע"י חברות משווקות בישראל, סוגייה שהעסיקה רבות את בתיהמ"ש בישראל, ולמצער, תמשיך להעסיק כנראה גם בעתיד. פרשת התביעה - כעולה מכתב התביעה. 2. התובעים (התובע 1 - פרופ' לפיסיקה בהשכלתו, והתובעת 2 - משפטנית בהשכלתה), חתמו ביום 9.5.01 על הסכם (להלן: "ההסכם") לרכישת זכות נופש וקבלת שירות באמצעות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). 3. ההסכם לכאורה מדבר על זכות לנפוש שבוע אחד לכל שנתיים, במועדון גריינגפילד אואזיס קלאב, אשר ב- MIJAS COSTA, בקוסטה דל סול שבספרד (להלן: "המוכרת"). 4. התובעים טוענים כי הנתבעת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל, אשר עוסקת בין היתר בשיווק זכויות נופש וזכויות חברות במועדון הנתבעת, המתיימר להקנות לחבריו שירותי נופש ותיירות אקסלוסיביים (להלן: "הנתבעת"). 5. התובעים טוענים כי הנתבעת 2, הגב' דניז בן ששון (להלן: "דניז"), רשומה אצל רשם החברות כמנהלת הנתבעת, ובפועל גם מעורבת בניהול פעיל של הנתבעת, ואף חתמה על מסמכים בשם הנתבעת. 6. התובעים טוענים כי נסיבות חתימתם על ההסכם היו כדלקמן: ביום 9.5.01 הם הוזמנו למשרדי הנתבעת לשמיעת הרצאה, במהלכה הוצע לכל הנוכחים להצטרף למועדון אקסלוסיבי של הנתבעת, שכלל בין היתר את חבילת הזכויות הבאות: א. 12 שבועות בונוס בשנה במחיר ממוצע של 240 דולר ביחידות נופש, או בסוויטות בבתי מלון ברמה של 5 כוכבים, לרבות בבתי מלון יוקרתיים הממוקמים במרכזי ערים אטרקטיביות באירופה כדוגמת מלון "הפייר" בפריז. ב. הנאה מדילים וחופשות בחו"ל ברמה גבוהה, בכל עונות השנה ובמחיר המוזל ביותר. ג. כרטיס גולדן קארד המקנה הנחות של 50% ממחיר אירוח בבתי מלון ברמה גבוהה מאד, שרשימתם תסופק ע"י הנתבעת. ד. רכישת זכות לשבוע נופש במועדון גריינגפילד אואזיס קלאב שבספרד, אחת לשנתיים, כששבוע זה גמיש ואינו שבוע מסויים בשנה. ה. הנאה משירותי תחלופה של חברת התחלופה אינטרוול (להלן: "אינטרוול") שיתבצעו בין אם דרך אינטרוול ובין אם באמצעות הנתבעת, אשר הציגה עצמה כבעלת כח תחלופה ויכולת גבוהה, שאין לחבר רגיל שפועל בעצמו מול חברת תחלופה. ו. שובר מתנה לשבוע נופש בגרינדוולד שבשוויץ ומתקן לטיהור מים. ז. זכות לנופש בחו"ל וכרטיס טיסה בשל כך שהתובעים הסכימו להגיע למשרדי הנתבעת לשמיעת הרצאה כבת שעתיים עד שעתיים וחצי, אף אם לא יתקשרו בסופו של יום בהסכם. 7. התובעים טוענים כי ההרצאה בדבר המוצר והשרות המוצע התקיימה ביום 9.5.01 ובפני מס' זוגות שזומנו למקום, כשברקע מוסיקה רועשת והמרצים מתחלפים. לאחר כשעה וחצי של הרצאה, הצטרף נציג הנתבעת לכל שולחן סביבו יושבים בני זוג לשיחה אישית, אשר ממשיך בנסיונות השכנוע למכירת השירות, כשהדגש על היכולות של הנתבעת, כח ההשפעה היחודי שיש לה, היתרונות הטמונים בהצטרפות כחברים למועדון הנתבעת לנוכח רמת השרות הגבוהה, ולאו דווקא על תכונות יחידת הנופש המוצעת כחלק מהעיסקה. כל המפגש של נציגי הנתבעת, לרבות ההרצאה והשכנוע האישיים, נמשך כ- 4 שעות. 8. התובעים טוענים כי עובר לחתימת ההסכם היו בעלי זכויות בשני אתרי נופש אחרים, (בסאן סט ביץ בספרד ובסאן מרטין באיים הקריביים), והיו חברים בחברת התחלופה הידועה בשם "אר.סי.איי.". הם נהגו להפקיד את זכויות הנופש שלהם (שבועיים בשנה) באופן קבוע מדי שנה בשנה בחברת תחלופה זו, ובעקבות זאת נהנו מחופשות שאירגנה חברת תחלופה זו לתקופות החורף לרבות הבונוסים. דא עקא, שכל אימת שביקשו התובעים להזמין באמצעות חברת התחלופה אר.סי.איי. נופש לתקופת הקיץ או בסמוך לה, נתקלו בקשיים, שכן הזמנה כזו הצריכה הודעה מראש של כשנה וחצי עד שנתיים לפני מועד החופשה המתוכנן. לכן נושא זה הכביד על התובעים בהתקשרותם עם חברת התחלופה אר.סי.איי. קושי זה הועלה בפני נציגי הנתבעים עמם נפגשו התובעים ביום 9.5.01, עובר לחתימת ההסכם, ואלה התחייבו בפניהם בצורה חד משמעית כי אצלם זה לא יקרה. לטענת התובעים, הבטיחו להם נציגי הנתבעים כי הנתבעת תיתן להם רמת שרות גבוהה ביותר. 9. התובעים טוענים כי נציגי הנתבעים דרשו מהם, כתנאי להצטרפות למועדון הנתבעת והכולל את האמור לעיל, סך של 37,000 דולר. נציגי הנתבעים הסבירו כי מחיר זה הוא גבוה במיוחד לנוכח השרות המיוחד שניתן ע"י הנתבעת, השונה מחברות אחרות העוסקות בתחום זה. יחד עם זאת, התובעים טוענים כי נציגי הנתבעים ציינו באוזנם באותו מעמד כי הנתבעת מקיימת מבצע מיוחד, ומעמידה את מחיר חבילת הזכויות לאותו ערב בלבד (9.5.01) על סך של 30,000 דולר. מחיר מבצע זה כאמור יהיה בתוקף, כך טענו נציגי הנתבעים לדברי התובעים, רק אם ייחתם ההסכם באותו ערב. 10. התובעים מדגישים בכתב תביעתם כי נציגי הנתבעים ציינו באוזנם במפורש כי המחיר האמור כולל בחובו את הפריטים הבאים: א. רמת שרות גבוהה שניתנת ע"י הנתבעת לחברי המועדון שלה באמצעותה. ב. גמישות שבוע הנופש המוצע. היינו - אין מדובר על שבוע מסויים בשנה. ג. כושר ויכולת השפעה שיש לנתבעת על בתי מלון ברמה גבוהה, אתרי נופש וחברות תחלופה אחרות, באופן שהנתבעת תוכל לדאוג לתובעים לדילים מוזלים, תחלופה ושבועות בונוס עפ"י דרישת התובעים, בכל עונות השנה. ד. יכולת הנתבעת להעניק לתובעים חופשות גם בתקופת הקיץ, באתרים ברמה גבוהה של 5 כוכבים, אף אם תבוצע ההזמנה 48 שעות לפני היציאה לחו"ל. ה. התחייבות הנתבעת, במידה ולא תוכל לספק את המלון ו/או האתר הספציפי שהוזמן ע"י הלקוח, לספק אתר ו/או מלון שממוקם ברדיוס של עד 10 ק"מ מהמלון שהוזמן ע"י הלקוח, וברמה הזהה לו או אף גבוהה יותר. 11. התובעים מציינים בכתב התביעה כי לאחר ששמעו דברים אלה מצד נציגי הנתבעים, הם הודיעו לנציגי הנתבעים כי בדעתם לצאת לחו"ל גם בקיץ הקרב ובא, כפי שנהגו כל שנה. לטענת התובעים, נציגי הנתבעים הודיעו להם כי לא תהיה להם בעיה לארגן להם שבוע נופש לכל יעד שיבקשו לתקופה קרבה זו. התובעים אף מציינים כי נציגי הנתבעים ציינו שיש להם את היכולת לעשות דילים זולים בצורה משמעותית, לנוכח קשרים שיש להם עם מלונות ואתרי נופש ברמה גבוהה ברחבי העולם. לטענת התובעים, נציגי הנתבעים אף המחישו את דבריהם תוך שהם נוקבים בשמות של מלון הפייר בפריז, שאנגרילה בתאילנד ואתר הנופש בגרינוולד בשוויץ, וזאת אף לעונת הקיץ הקרובה. 12. התובעים מציינים כי לנוכח המחיר הגבוה שנדרשו לשלם באותו מעמד, האמינו למצג הנתבעים כי המחיר מושפע מהיכולת ברמת השרות המוצע ע"י הנתבעת לחברי המועדון שלה. התובעים אף מציינים שהיה להם כלי להשוואה, אשר הוא שתי יחידות הנופש שהיו ברשותם באותה עת, ששוויין 18,000 דולר. כל אחת משתי היחידות הנ"ל הקנו זכות לשבוע נופש מדי שנה, לרבות זכויות נלוות של שבועות נופש וזכויות אחרות, בעוד אשר יחידת הנופש המוצעת מקנה זכות לשבוע נופש אחת לשנתיים. משכך, האמינו התובעים למצג נציגי הנתבעים כי הנתבעת אכן מסוגלת לספק את כל שהובטח. 13. לנוכח כך, התובעים שוכנעו לחתום על ההסכם, כשמצד הנתבעת חתם על ההסכם מר דני קורבצק. 14. התובעים מציינים כי כבר במעמד חתימת ההסכם הם הודיעו לנציגי הנתבעים כי הם מבקשים לנצל החל מחודש יולי 2001 את שבוע הנופש בגרינוולד שוויץ אותו התחייבה הנתבעת ליתן כמתנה, וכן להעזר בנתבעת להזמנת מלונות או אתר נופש בבלגיה. לטענת התובעים, נציגי הנתבעים הודיעו בבטחון כבר באותו מעמד, כי לא תהיה כל בעיה להיענות לרצונם זה, במיוחד לנוכח העובדה ששילמו במזומן ולא באשראי. לשם מילוי רצונם זה, הונחו התובעים ליצור קשר עם מחלקת השרות של הנתבעת על מנת להסדיר את ההזמנה בהתאם. 15. התובעים מציינים כי באותו מעמד גם הוסבר להם ע"י נציגי הנתבעים שברגיל הליך קליטת החברים במערכת נמשך כ- 60 ימים, אולם הם יזכו לקבל שרותים באמצעות מחלקת השרות של מועדון הנתבעת כבר בשלב החתימה, ואם ייתקלו בבעיות כלשהן, יוכלו לפנות למר דני קורבצק ממדור חוזים של הנתבעת, שערך את ההסכם עמם וחתם עליו. 16. התובעים מציינים כי תמורת כל הזכויות שרכשו עפ"י ההסכם, וכפי שהובטח להם ע"י נציגי הנתבעים, שילמו לנתבעת לאחר מו"מ עם נציגי הנתבעים, סך השווה ל- 29,176 דולר, כדלקמן: א. סך של 11,176 דולר (סך בשקלים השווה ל- 47,498 ₪) במזומן, ביום החתימה על ההסכם בתאריך 9.5.01. ב. סך של 18,000 דולר, המהווים את שווי שתי יחידות הנופש אשר היו בבעלות התובעים באותה עת, ואותן נדרשו להעביר על שם הנתבעת תוך 12 חודשים כשהן נקיות מחובות כלשהם (יחידת הנופש בספרד הוערכה ב- 11,000 דולר ויחידת הנופש בקריביים, סאן מרטין, הוערכה ב- 7,000 דולר). 17. התובעים טוענים כי בדיעבד גילו שהנתבעת לא מצאה לנכון לרשום את שוויין של יחידות הנופש כחלק מסכום התמורה הנקוב בהסכם, אלא נקבע אך ורק בסכום המזומן ששולם ע"י התובעים כתוספת לשווי שתי יחידות הנופש. 18. בהתאם למוסכם, התובעים פעלו להשגת מסמכי העברת יחידות הנופש על שם הנתבעת מיד לאחר חתימת ההסכם, אולם אז נכחו לדעת כי אין להם שליטה על המועד בו יקבלו את מסמכי העברה ממשרדי היחידות בחו"ל. לנוכח כך, ולאור חששם כי עלולים הם להיקלע לסיכון של הפרת ההסכם עם הנתבעת (לא יוכלו לעמוד בדרישה להעביר תוך 12 חודשים את הבעלות ביחידות הנופש משמם על שם הנתבעת), הם מסרו לנתבעת הודעת ביטול ההסכם בתאריך 21.5.01 (תוך 14 הימים המותרים לביטול ההסכם עפ"י חוק הגנת הצרכן), תוך דרישה להשבת הכספים המזומנים ששילמו לנתבעת. 19. לאחר מסירת הודעת הביטול האמורה, הוזמנו התובעים למשרדי הנתבעת לבירור הטעם להודעת הביטול שמסרו. בפגישה זו העבירו התובעים לנתבעת מסמכים המאפשרים לה להעביר את הבעלות בשתי יחידות הנופש. בתום פגישה זו אישרו נציגי הנתבעת בכתב כי התובעים עמדו בכל הדרישות הנובעות מההסכם וכי אין להם דרישות כספיות נוספות ו/או טענות בעניין העברת יחידות הנופש. לנוכח כך, ומשהוסר חשש התובעים כי ייקלעו למצב של הפרת ההסכם מצידם כאמור לעיל, חזרו בהם התובעים מהודעת הביטול שנתנו ביום 21.5.01. 20. התובעים מציינים כי מתחילת חודש יוני 2001, כחודש לאחר חתימת ההסכם, פנו פניות חוזרות ונשנות הן למחלקת השרות והן לדני קורבצק ממחלקת החוזים של הנתבעת, כדי להביא למימוש הנופש המובטח בגרינוולד שוויץ, וקבלת רשימת המלונות דרכם ניתן לקבל 50% הנחה. אולם, פניותיהם לא נענו. כבר אז נוכחו התובעים לדעת כי הנתבעת מפרה את התחייבות נציגיה ביום חתימת ההסכם, כי ניתן יהיה ללא כל קושי לקבל שבועות נופש לקראת סוף חודש יולי 2001. 21. התובעים גם ביקשו מהנתבעת לזרז את משלוח כרטיס הגולדןקארד המקנה הנחה של 50% ורשימת המלונות בהם ניתן לקבל הנחה באמצעות הכרטיס, ואף פנו בנדון בכתב לנתבעת, לנוכח העובדה כי בסוף חודש יולי הם מתכוונים לצאת לחו"ל לאירופה. התובעים אף מציינים כי הציעו לנתבעת מס' אלטרנטיבות הן לעניין המועדים, הן לעניין בחירת הארצות והן לעניין השימוש בשבועות הנופש. התובעים מציינים כי בתגובה הודיעו להם נציגי הנתבעת כי הם נתקלים בקושי לספק להם את השרות שהובטח לקיץ 2001, ואף לא הסדירו להם את החופשה בגרינוולד שוויץ שהובטחה להם. התובעים גם מציינים שהנתבעת לא הצליחה להסדיר להם חופשה בבלגיה ואף לא באנגליה שהוצעה כחלופה לחופשה בקיץ 2001. התובעים גם מציינים שהנתבעת לא שלחה להם את כרטיס הגולדן קארד שהובטח ואף לא סיפקה להם את רשימת המלונות בהם ניתן לקבל הנחה. לטענת התובעים, הנתבעת טענה באוזנם כי את הכרטיס האמור ניתן לקבל רק לאחר משלוח תעודת הבעלות, וזאת למרות שהתובעים שילמו במזומן ולא באשראי כדי שיוכלו להנות משרותי המועדון. 22. התובעים ציינו כי נאלצו לשלוח מכתב נוסף לנתבעת בו הבהירו כי התנהגות הנתבעת בנדון אינה מתיישבת עם רמת השרות שהובטחה מלכתחילה. 23. התובעים מציינים כי בסופו של דבר לא קיבלו מהנתבעת אף לא שבוע נופש אחד בקיץ 2001, ובסופו של יום נאלצו לפעול בעצמם על מנת להסדיר את חופשתם ועל חשבונם בקיץ זה. כל זאת גרם להם להוצאות גבוהות מהמתוכנן ולעוגמת נפש רבה. עוגמת נפש זו אף התגברה לנוכח העובדה שעקב מחדליה של הנתבעת בנדון נאלץ התובע 1 (להלן: "התובע") לצאת לחו"ל לבדו, כשבוע ימים לאחר שמשפחתו יצאה לנופש בבלגיה. 24. התובעים טוענים כי נוכחו לדעת בשלב זה שהוטעו ע"י הנתבעים, שניהלו עמם מו"מ, באמצעות נציגיהם, בחוסר תום לב ואף הציגו בפניהם מצגי שווא באשר ליכולות הנתבעת לספק את השרות המובטח על ידה. התובעים טוענים כי במחדליה אלה של הנתבעת יש משום הפרת ההסכם הפרה יסודית, שכן אם היו יודעים כי אין כל בסיס להבטחות נציגי הנתבעת, לא היו מתקשרים עמה בהסכם. 25. התובעים טוענים כי סמוך לאחר ששבו ארצה מחופשת הקיץ בחו"ל בשנת 2001, וטרם שקיבלו את תעודת הבעלות על יחידת הנופש שנרכשה במסגרת ההסכם, שלחו לנתבעת ביום 23.9.01 הודעת ביטול ההסכם בשל הפרתו ואי עמידתה של הנתבעת בתנאי השרות להם התחייבה. 26. התובעים טוענים כי הנתבעת דחתה את הודעת הביטול במכתב נושא תאריך 30.9.01, שנחתם ע"י מר אורי רותם בשם הנתבעת, בו ציין כי לא ניתן לבטל את ההסכם לנוכח העובדה שתעודת הבעלות בדרכה לארץ, אך לא התייחס כלל ועיקר עניינית למהות הודעת הביטול. 27. התובעים טוענים כי במענה למכתבו של מר רותם שלחו מכתב נוסף ביום 31.10.01 בו ציינו כי הודעת הביטול שרירה וקיימת לנוכח העובדה שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לספק את השרותים שהתחייבה להם, ולכן גם אין במשלוח תעודת הבעלות כדי לרפא את הפרת ההסכם ע"י הנתבעת. על כן, הם רואים את ההסכם כמבוטל עפ"י הודעתם ודרשו את השבת הכספים ששילמו עפ"י ההסכם. התובעים ציינו כי הנתבעת התעלמה ממכתבם זה. 28. התובעים מציינים כי לאחר משלוח הודעת הביטול נשלחה לתובעים ע"י הנתבעת תעודת בעלות על יחידת הנופש, אך בה הוגדר הנופש בשבוע מסויים בשנה, בניגוד ברור להסכם שנחתם. על כן טוענים התובעים כי תעודה זו כשלעצמה מהווה הפרה יסודית של ההסכם בין הצדדים. 29. התובעים טוענים כי בחודש אפריל 2002 יזמה נציגת חברת התחלופה אינטרוול פניה טלפונית אל התובעים, והפנתה תשומת לבם כי הואיל ושבוע הנופש שרכשו הוא מסויים, היחס הוא בהתאם, ואם לא ינוצל או יופקד תאבד לתובעים הזכות לנצל אותו. 30. התובעים גם מציינים כי פנו בתלונה בנדון, נגד הנתבעת, למועצה לצרכנות. 31. כן מציינים התובעים כי לאור ההפרה היסודית הנוספת שנמצאה בעקבות הגעת הודעת הבעלות והודעת אינטרוול כמפורט לעיל, שלחו הודעת ביטול נוספת לנתבעת ביום 4.9.02. הנתבעת השיבה במכתב לתובעים מיום 10.9.02 בו שללה את זכות הביטול של ההסכם ע"י התובעים בשלב זה, בנימוק שההסכם מומש וסופקה להם תעודת בעלות ואף רשמו אותם בחברת תחלופה. 32. התובעים מציינים כי ב- 19.11.02 קיבלו הזמנה טלפונית מהנתבעת, לסור למשרדיה על מנת לטפל בתלונותיהם בפגישה שתערך עם המנהל מר רוני פרל. לטענת התובעים, נמסר להם באותה שיחה טלפונית עם נציג הנתבעת, כי אם ברצונם לבטל את העיסקה, יש להם הזדמנות לעשות כן באותו מפגש. 33. התובעים, ברצונם, לטענתם, למצות את כל ההליכים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, הגיעו למפגש שנערך ביום 2.12.02 במשרדי הנתבעת. לטענתם, במפגש זה השתתפו זוגות נוספים. באותו מפגש ציין נציג הנתבעת מר שי שורר כי הוא מבין שיש תלונות, אך כיוון את האשמה לכיוונה של חברת התחלופה, שלדעתו לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הנתבעת. 34. באותו מפגש התובעים וזוגות אחרים העלו את תלונתם, והמשותף לכולם - שביקשו את ביטול ההסכם וקבלת כספם בחזרה. נציג הנתבעת הודיע כי הנתבעת מוכנה להחזיר 91% מסכום התמורה ששולם, והיתרה בשיעור של 9% תהווה עמלת תיווך לנתבעת. כן הציעה הנתבעת לתובעים, כי תשכיר את יחידת הנופש של התובעים לצדדים שלישיים והתמורה תועבר לתובעים. נציג הנתבעת גם הודיע באותה פגישה, כך טוענים התובעים, כי הנתבעת מעוניינת לשפר את רמת השרות לחברי המועדון שלה ולשדרג את הזכויות לרמה טובה יותר, ולשם כך אף חולקו לנוכחים פרוספקטים של מבצעי המועדון. בשלב זה, כך טוענים התובעים, עבר המפגש הקבוצתי למפגש אישי, כשלתובעים הצטרף נציג הנתבעת בשם דני קורבצ'ק. התובעים טוענים, כי הבינו מיד שמדובר בהונאה נוספת של הנתבעת, שכן תמורת ההצעה לבטל את ההסכם ולהחזיר לנוכחים 91% משיעור התמורה ששילמה, דרשה הנתבעת תמורה כספית נוספת של 6,000 דולר, וגם אז רק בעוד 5 שנים יוכלו המשקיעים דוגמת התובעים לממש את זכות הביטול. התובעים טוענים כי הצעת השדרוג של התובעת מהווה למעשה עיסקה חדשה, ועובדה זו הוסתרה מהתובעים ומיתר הנוכחים במפגש. בכך מדובר בהטעייה עפ"י חוק הגנת הצרכן. 35. לנוכח כל הנ"ל טוענים התובעים כדלקמן: א. ההסכם בטל מעיקרו או ניתן לביטול, ואף בוטל כדין ע"י התובעים, לאור מצגי השווא ו/או ההטעייה של התובעים, הן מכח דיני החוזים והן לאור הוראות חוק הגנת הצרכן. ב. טופס הגילוי שצורף להסכם ערוך באופן הנוגד את הוראות סעיף 14א(ב) לחוק הגנת הצרכן. כל עוד לא יהיה טופס הגילוי ערוך וממולא כנדרש עפ"י החוק, עומדות לתובעים מניין 14 ימים המוקנים להם לביטול העיסקה ללא כל סיבה לפי סעיף 14א(ג) לחוק. 36. לעניין חבותה של הנתבעת 2, טוענים התובעים כדלקמן: א. היא בעלת מירב המניות אצל הנתבעת. ב. היא חתומה בין היתר על טופס העברת הבעלות על יחידת הנופש בספרד של התובעים, והעברתה על שם הנתבעת כחלק מהתמורה עפ"י ההסכם. ג. היא מנהלת הנתבעת, ואף היתה צד למו"מ בין התובעים לנתבעת, ועפ"י דין חבה באופן אישי בגינן מצגי השווא וההטעיה במהלך המו"מ עם התובעים. 37. לנוכח כל הנ"ל, מבקשים התובעים כי ביהמ"ש יצהיר כי ההסכם בטל או לחילופין בוטל כדין בגין ההפרות היסודיות של הנתבעת, ושיורה על השבת הסכומים ששולמו במזומן לנתבעת, לרבות שווי שתי יחידות הנופש שהועברו אליהם במסגרת ההסכם. כמו כן, דורשים התובעים פיצוי כספי נוסף מהתובעת, בין היתר בגין עוגמת נפש, הכל כפי שיפורט להלן. פרשת ההגנה - כעולה מכתב ההגנה. 38. הנתבעים אינם מכחישים את ההסכם ותוכנו, אך טוענים כי התובעים, אנשים משכילים, חתמו עליו לאחר שקראו אותו היטב והבינו את תוכנו. לא זאת אף זאת - הנתבעים טוענים כי התובעים מנוסים ברכישת יחידות נופש ובהסכמים עם חברות תחלופה, שכן עובר לחתימת ההסכם היו בעלים של שתי יחידות נופש. 39. הנתבעים טוענים כי מסיבה כלשהי, לקראת סוף שנת 2002, התובעים חזרו בהם מרצונם להיות קשורים בהסכם בו נקשרו, ולכן מנסים למצוא אמתלות שונות לביטולו, וכך נולדה התביעה דנן. 40. הנתבעים טוענים כי התובעים מנסים להיתלות בהפרות כביכול שארעו בחודש יוני/יולי 2001, אולם מדובר בתקופה הסמוכה למועד ההתקשרות בהסכם, בה טרם הונפקה לתובעים תעודת חברות, ואשר במהלכה טרם היו זכאים לממש את זכויות הנופש עפ"י ההסכם. לאחר שהומצאה לתובעים תעודת הנופש, בסמוך למועד בו הודיעו על ביטול ההסכם (בחודש ספטמבר 2001), שתקו התובעים ולא עשו דבר. משך כשנה שלמה, לא פנו אל הנתבעת ולא דרשו את כספם בחזרה, ואף לא השיבו לנתבעת את תעודת החברות. התנהגותם זו מלמדת כי זנחו את טענותיהם לביטול ההסכם וחזרו בהם מהודעת הביטול, אותה בכל מקרה לא היו זכאים ליתן. זאת ועוד - לא רק שהנתבעים התנהגו באופן פסיבי, אלא שפעלו באופן פוזיטיבי ואקטיבי באופן שמלמד כי לגבי דידם ההסכם היה תקף. הכוונה לכך שבחודש אפריל 2002 ניצלו התובעים את זכויות הנופש שניתנו להם עפ"י ההסכם. בסוף חודש אפריל 2002 התובעים הפקידו את שבוע הנופש לגביו התקשרו בהסכם אצל חברת התחלופה אינטרוול. שבוע זה נוצל ע"י חבר אחר באינטרוול, והפקדתו זיכתה את התובעים בזכויות לתחלופת נופש אצל חברת התחלופה. 41. הנתבעת טוענת כי ההסכם נחתם בין התובעים לבין חברת גריינגפילד אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "המוכרת"), כשהנתבעת פועלת כמשווקת מטעם המוכרת, וכמורשית לחתום ולהתקשר בשמה בהסכם. הנתבעת טוענת כי להסכם שנחתם צורף טופס גילוי נאות, בו מפורטים הפרטים הדרושים לפי החוק, ובנוסף התובעים אף חתמו על טופס "סקירת הרוכש", בו שבו והצהירו על הסכמתם ומודעותם לתנאים מסוימים שכבר נזכרו בהסכם הרכישה ובטופס הגילוי. 42. הנתבעת טוענת כי התובעים התקשרו בהסכם לשבוע ספציפי שחל בעונה האדומה, כשהתמורה שנדרשו לשלם היתה סך של 10,348 דולר, סכום ששולם במזומן ע"י התובעים. בנוסף, התחייבו התובעים להעביר את זכויות הנופש שהיו להם, עובר לחתימת ההסכם, בשתי יחידות נופש בספרד ובסן-מרטין, על שם הנתבעת, וזאת בעיקר בכדי להימנע מהמשך תשלום דמי האחזקה הגבוהים המשולמים על ידם בשיעור של כ- 1,000 דולר לשנה. 43. עפ"י ההסכם, תעודת הבעלות אודות יחידות הנופש צריכה להישלח לרוכש בתוך 20-24 שבועות מיום קבלת הכספים עפ"י ההסכם. תעודה זו היא שמאפשרת להצטרף כחברים לחברת התחלופה הרלבנטית, אינטרוול. תעודה זו הונפקה לתובעים ביום 5.10.01, ונשלחה לתובעים מיד לאחר מכן. 44. הנתבעת טוענת כי מילאה את מלוא התחייבויותיה לתובעים עפ"י ההסכם, לרבות הנפקת תעודת חברות, קבלתם כחברים בחברת התחלופה זמן קצר לאחר מכן והתובעים אף עשו שימוש בפועל בחברת התחלופה כפי שפורט לעיל והנפקת כרטיס גולדן-קארד שמזכים אותם בהנחות של עד 50% במלונות שונים, כמפורט בפרסומים של אינטרוול. בנוסף, היו זכאים התובעים, עם הצטרפותם לחברת התחלופה, להנות מאפשרות לרכוש עד 12 שבועות בונוס בכל שנה במחיר ממוצע של 240 דולר, ואף לרכוש שבועות מוזלים במבצעי הרגע האחרון בחברת התחלופה. בנוסף, ניתן לתובעים שובר מתנה המזכה אותם בחופשה בת 7 ימים בגרינדוולד שבשוויץ ובמערכת לטיהור מים כולל התקנה, ובלבד שהניצול יהיה תוך 21 ימים. התובעים בחרו שלא לנצל את החופשה בשוויץ אך בחרו לקבל את המערכת לטיהור המים, שהותקנה בביתם. 45. הנתבעת מודה כי ביום 21.5.01 שלחו התובעים הודעה בדבר ביטול ההסכם, אך לאחר שזומנו לבירור במשרדי הנתבעת, ולאחר שהנתבעת הסירה את מגבלת הזמן של 12 החודשים להעברת זכויות הנופש הקודמות לידיה, חזרו בהם התובעים מהודעת ביטול זו. 46. הנתבעת מציינת כי ביום 10.9.01 העבירו התובעים לידי הנתבעת טופס העברת בעלות לגבי יחידת הנופש שהיתה בבעלותם בספרד, וטופס זה איפשר לנתבעת להעביר את הזכויות ביחידת נופש זו על שמה בחודש יולי 2002, לאחר תשלום דמי העברה בסך כ- 100 דולר. בכל הקשור ליחידת הנופש בסן-מרטין טרם העבירו התובעים לידי הנתבעת את הטפסים הדרושים לביצוע העברת הזכויות, ועל כן הזכויות ביחידה זו עדיין רשומות על שם התובעים. 47. הנתבעת מודה כי בין התאריכים 23.9.01 ו- 31.10.01 שלחו לה התובעים הודעות ביטול, אולם משמצאה הנתבעת כי אין ממש בטענות התובעים בדבר אי קיום התחייבותם עפ"י ההסכם, סירבו לבטל את ההסכם. הנתבעת גם מציינת שכנראה במועד סמוך למשלוח הודעת הביטול השניה נשלחה לתובעים תעודת החברות שהונפקה ע"י המוכרת. 48. בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי לאחר קבלת תעודת החברות זנחו למעשה התובעים את טענת הביטול והתנהגו כאילו חזרו בהם מטענה זו. הנתבעת מציינת כי במשך כמעט שנה מתאריך 31.10.01 ועד ליום 4.9.02 לא עשו התובעים דבר, לא דרשו את כספם ואף לא פנו פניה נוספת כלשהי אל הנתבעת. התובעים אף שמרו את תעודת החברות בידם ולא החזירו אותה לנתבעת. שתיקה זו של התובעים אינה עולה בקנה אחד עם עמידה על הודעת הביטול, ומלמדת למעשה על זניחתה וחזרה ממנה. מה גם שבפועל התובעים ניצלו את זכויות הנופש עפ"י ההסכם והפקידו את זכויות הנופש בחברת התחלופה. 49. הנתבעת מציינת כי ביום 4.9.02 שלחו התובעים הודעת ביטול נוספת, אולם גם זו לקונית, סתומה ולא מפורטת, ונכללו בה טענות חסרות שחר. משכך, לא קיבלה הנתבעת את הודעת הביטול ולא ביטלה את ההסכם. 50. הנתבעים גם מכחישים את חבותה האישית של הנתבעת 2, דניז. דיון והכרעה. 51. טענה ראשונה בה נדון, הועלתה למעשה לראשונה ע"י הנתבעת בסיכומיה, ועל-פיה ההסכם נשוא התביעה כלל לא נכרת בין התובעים לנתבעת אלא בין התובעים למוכרת כהגדרתה לעיל, כשהנתבעת משמשת כמשווקת וכמורשית לחתום בשם המוכרת בלבד. משכך, ומטעם זה בלבד, יש לדחות התביעה נגד הנתבעת, ככל שמדובר בעילות חוזיות ובסעדים הנובעים מהפרת ההסכם. 52. בסיכומי תשובה שהגישו התובעים בנדון הם טוענים כנגד טענה זו כדלקמן (את טענות התובעים בנדון ניסחתי בלשוני, שכן כולן מקובלות עלי, כפי שאפרט להלן): א. טענה זו לא נטענה ע"י הנתבעת בכתב ההגנה ולכן דינה להידחות. ב. בכל מקרה, הנתבעת מכרה סל של מוצרים לתובעים במסגרת ההסכם ונספחיו, כשמכירת יחידת הנופש היא רכיב אחד מתוך הסל האמור. משכך, לא ניתן לטעון שלא ניתן לקשור הנתבעת במישרין להסכם ו/או לטעון כלפיה להפרת ההסכם. ג. כחיזוק לאמור בס"ק ב' ניתן אף לראות כי כל המסמכים שהובאו בפני ביהמ"ש נוסחו ע"י הנתבעת, וכל הנספחים להסכם הרכישה אף כתובים על נייר מכתבים של הנתבעת וחתומים על ידה. זאת ועוד - האנשים אשר הציגו בפני התובעים את המצגים עובר לחתימת ההסכם היו שלוחים או עובדים של הנתבעת. משכך, קשרה הנתבעת עצמה ישירות להסכם נשוא התביעה על כל מרכיביו ו/או נספחיו. ד. בכתב ההגנה קושרת הנתבעת עצמה במישרין להסכם, בכך שטוענת להפרתו (כלפיה) ע"י התובעים. למשל, בסעיף 90 לכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי "... בכל הקשור ליחידה שבסן-מרטין, הרי שהתובעים הפרו את ההסכם עמה...". הכיצד יכולים התובעים להפר את ההסכם עימה, אם אינה צד ישיר להסכם?! מכאן כי הנתבעת בעצמה קשרה עצמה להסכם במישרין, ולכן לא יכולה לטעון כי חתמה אך ורק בשמה של המוכרת, מבלי לקבל על עצמה כל מחוייבות אישית מכח ההסכם. 53. לאחר שבחנתי את הטענה ואת תגובת התובעים לה, אני מאמץ את כל ארבעת נימוקי התובעים (אותם אף ניסחתי בלשוני, אך הם צויינו כאמור בסכומי התגובה של התובעים), המפורטים בסעיף 52 לעיל, לצורך דחייתה. אוסיף ואציין כחיזוק לארבעת נימוקי התובעים כמפורט בסעיף 52 לעיל, את העובדה כי מעבר לחתימה על ההסכם עצמו (שם לכאורה חתמה הנתבעת כנציגת המוכרת), ישנם נספחים להסכם, שלטענת התובעים, לה אני מסכים, יש לראותם כחלק מההסכם (ואשר יפורטו להלן), עליהם חתמה הנתבעת לכאורה בשם עצמה ולא צויין כי הם נחתמים בשם המוכרת. המסמכים הם כדלקמן: א. טופס גילוי נאות. על טופס זה חתמה הנתבעת תחת הכותרת: "חתימת החברה", תוך שלא מצויין כי חותמת כנציגת החברה המוכרת, כפי שצויין בהסכם. ב. נספח להסכם מס' 39478. נספח זה להסכם, שנחתם ביום 9.5.01 (יום חתימת ההסכם), ושצורף כנספח ה' לת/6, מפרט התחיבויות שהנתבעת במישרין נתנה לתובעים, והיא אף חתומה עליו באופן אישי ולא כנציגת המוכרת (לנספח זה אתייחס להלן). ג. נספח "להסכם מס' 39478". נספח זה להסכם, שנחתם ביום 9.5.01 (יום חתימת ההסכם), ושצורף כנספח ו' לת/6, מפרט התחיבויות שהנתבעת במישרין נתנה לתובעים, והיא אף חתומה עליו באופן אישי ולא כנציגת המוכרת (לנספח זה אתייחס להלן). ד. "שובר מתנה". נספח זה להסכם, שצורף כנספח ז' לת/6 מפרט התחיבויות שהנתבעת במישרין נתנה לתובעים, והיא אף חתומה עליו באופן אישי ולא כנציגת המוכרת (לנספח זה אתייחס להלן). תמוה מדוע הנתבעת היתה צריכה ליתן התחיבויות אישיות כמפורט בנספחים דלעיל, ולא ציינה על גביהם כי היא משמשת בנדון כנציגת המוכרת (כפי שצויין בהסכם)! אין זאת אלא כי יש בכך חיזוק לטענת התובעים שהנתבעת מכרה לתובעים במסגרת ההסכם ונספחיו, סל של מוצרים, כשיחידת הנופש נשוא ההסכם היא רכיב אחד מתוך הסל. בכך למעשה קשרה הנתבעת עצמה במישרין להסכם ולא רק על דרך של "נציגת המוכרת". 54. מעבר לנימוקים הנ"ל שנטענו ע"י התובעים בסיכומי התשובה, סבורני כי יש טעם נוסף לדחיית הטענה האמורה, וזאת לנוכח ההסכם שצורף כנספח לתצהירי הצדדים (למשל נספח ב' לת/6, תצהיר עדותו הראשית של התובע, ונספח א' לכתב ההגנה). עיון בהסכם מלמד כי רק הנתבעת חתומה עליו כנציגת המוכרת וכעד לחתימה, אולם המוכרת לא חתומה על ההסכם כלל ועיקר. אמנם עד הנתבעת היחיד מר רון גרינברג ציין בחקירתו הנגדית כי אין צורך שהמוכרת תחתום ודי בחתימת הנתבעת כנציגתה, וזאת נוכח הסכם שיווק הקיים בין המוכרת לנתבעת, המסמיך את הנתבעת לחתום בשם המוכרת. אולם, הנתבעת לא טרחה לצרף הסכם שיווק זה ולמר גרינברג לא היה הסבר סביר מדוע הוא לא צורף (ראה עדותו עמ' 61 לפרו' ש' 7-10). גם לא צורפה כל אסמכתא לכך שהמוכרת מקבלת או מסכימה לכל תנאי ההסכם, אף בדיעבד, למעט הנפקת תעודת בעלות מכוחו של ההסכם (וגם אודותיה יש מחלוקת לעניין היות שבוע נופש מסויים או שמא איננו מסויים, כפי שיפורט להלן). משכך, מי לידנו יתקע כי המוכרת מוכנה לתת כיסוי או גיבוי לכל ההבטחות או ההתחייבויות שיוכח כי ניתנו ע"י הנתבעת במסגרת ההסכם?! מכח מה מחוייבת המוכרת אם היא לא חתומה על ההסכם, ואף אינני יודע לאשורו כי אכן הסמיכה את הנתבעת לשמש כנציגה שלה בארץ ו/או כמורשית שלה לצורך החתימה על ההסכם אם לא צורף לי כאמור כל מסמך המלמד על כך?! לטעמי, מחדלים אלה של הנתבעת (אי החתמת המוכרת על ההסכם בשלב מאוחר כלשהו לאחר חתימת ההסכם ע"י התובעים והנתבעת כנציגת המוכרת, על אף שבהסכם יש מקום מיועד לחתימת המוכרת, ואי צירוף מסמך כלשהו אודות הקשר שבין המוכרת לנתבעת) שומטים את הקרקע מתחת טענתה הנדונה להעדר יריבות חוזית בינה ובין התובעים, ומשמשים למעשה לחובתה. 55. אולם, אפילו הייתי מקבל ככתבה וכלשונה את טענת הנתבעת כי פעלה בנדון כנציגה וכמורשית בלבד של המוכרת, גם אז לא הייתי מוצא לנכון לפטור אותה מחבות אישית אף בעילה חוזית אם יוכח לי (והוכח לי כפי שאפרט להלן), שהבטיחה הבטחות או נתנה התחייבויות באמצעות נציגיה, שאין להן כיסוי ו/או שהופרו. כשחברה ישראלית מקבלת על עצמה תפקיד של נציגות מורשית לחברה בחו"ל, עליה לברר בצורה קפדנית ויסודית כי כל ההבטחות ו/או ההתחייבויות שנותנת בשם החברה בחו"ל, יש להן כיסוי ויתקיימו. הלקוח הישראלי, שחותם על ההסכם שמוצג לו ע"י הנציג המורשה, סומך כי הנציג המורשה מבטיח לו הבטחות ו/או מציג לו מצגים לאחר שבדק אותם בצורה יסודית ולאשורם, ורואה למעשה את הנציג כצד השני להסכם. בכך יש משום הצדקה משפטית ועניינית לקשור הנתבעת להסכם, ולא לראותה כנציגה ו/או כמורשית מטעם המוכרת בלבד. 56. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת העדר היריבות החוזית שבין התובעים לנתבעת. 57. טרם שנדון ביתר טענות התובעים, נציין מס' הערות כלליות: א. לא מצאתי לנכון להתייחס במסגרת פסה"ד לכל הליך השיווק, כפי שפורט בכתב התביעה (כפי שציינתי בסעיפים 32-34 לעיל), כיוון שבסופו של עניין התובעים בחרו שלא לשדרג את זכויותיהם במסגרת ההסכם באותה פגישה מיום 2.12.02, וגם לא הייתי זקוק להתייחסות לפגישה האמורה לצורך פס"ד זה. משכך, גם לא ראיתי לנכון להכריע במחלוקת שבין הצדדים בדבר קבילותו של התמליל ששיקף לטענת התובעים את הקלטת פגישת השידרוג (ת/9), אליה גם התייחסו הצדדים בסיכומיהם. כאמור לא ראיתי צורך להשתמש בתמליל זה לצורך הכרעה בתיק זה. ב. גם לא מצאתי לנכון להתייחס לתשובותיה של המועצה לצרכנות שניתנו בעקבות פניות התובעים אליה, ואף לא לעדותה של עו"ד יעל כהן (היועמ"ש של המועצה לצרכנות) בפניי. לא הצטרכתי לכך לצורך הכרעה בתיק זה, וגם לנוכח העובדה כי כל המידע שיש למועצה לצרכנות, שבא לידי ביטוי בעדותה של עו"ד כהן, מקורו מתלונות של צרכנים, ובחלקו הגדול הוא בגדר עדות שמועה (ראה גם החלטתי בהתנגדות ב"כ הנתבעת במהלך עדותה של עו"ד כהן, עמ' 12 לפרו' ש' 29-30; עמ' 13 לפרו' ש' 2-3). ג. קשה שלא לייחס לחובת הנתבעים את העובדה שלא טרחו והביאו את הנציג ששוחח עם התובעים ביום החתימה על ההסכם, במסגרת המפגש שנערך וכמתואר בסעיפים 6-16 לעיל. בצדק טוענים התובעים בסיכומיהם כי הנתבעים הסתפקו בהעדתו של מר רון גרינברג, שבמועד החתימה על ההסכם שימש כממונה מטעם הנתבעים על המפגשים בהם שיווקה הנתבעת את יחידות הנופש (ראה תצהיר עדותו הראשית נ/3 ס' 2). מר גרינברג, בחקירתו הנגדית, ציין כי על אף שהיה נוכח באולם במהלך המפגש שנערך ביום חתימת ההסכם, הרי לא ניהל את המו"מ עם התובעים באופן אישי עובר לחתימת ההסכם, וכל מה שידוע לו בדבר המצגים שהציגו נציגי הנתבעת בפני התובעים, הוא מידע מכלי שני שהועבר לו דרך העובדים שעבדו תחתיו (עמ' 52 לפרו' ש' 1-6). לשון אחרת, כל הידע שלו בנדון הוא בגדר עדות שמיעה אסורה, לה התנגד ב"כ התובעים (עמ' 52 לפרו' ש' 15). לא זאת אף זאת, העד גרינברג העיד כי לנוכח העובדה שהמו"מ עם התובעים ביום המפגש בתאריך 9.5.01 הובשל לכדי חתימת הסכם, הרי "מבחינת תרשומת אני יכול להגיד איזה זוג ישב עם מי..." (עמ' 54 לפרו' ש' 10-11). היינו - לנתבעים היה הידע מי מנציגיהם ניהל את המו"מ מול התובעים עובר לחתימת ההסכם. על ההסכם מטעם הנתבעת חתם מר דני קורבצ'ק (ס' 24 לת/6 תצהיר עדותו הראשית של התובע), עובדה שגם אושרה ע"י העד גרינברג (עמ' 65 לפרו' ש' 2). הנתבעת הגישה מלכתחילה תצהיר עדות ראשית מטעם מר דני קורבצ'ק, אולם משכה תצהיר זה בנימוק שכבר אינו עובד עמה ולא הביע מוטיבציה להעיד בתיק זה (דברי ב"כ הנתבעת עמ' 19 לפרו' ש' 10-11). עם כל הכבוד, אין בדברי ב"כ הנתבעת כדי לשכנע אותי מדוע היה צריך לוותר על עדותו של מר דני קורבצ'ק, במיוחד לאחר שהגיש תצהיר עדות ראשית. לא צריך מוטיבציה בשביל להעיד, אלא כל שצריך זה להזמין את העד באמצעות ביהמ"ש ולצאת מנקודת הנחה כי יאמר אך ורק אמת, כפי שגם היה מוזהר בראשית עדותו, וכפי שאף הצהיר בתצהיר העדות שהוגש (ונמשך מתיק ביהמ"ש). בהימנעותה של הנתבעת מלהעיד את מר דני קורבצ'ק ו/או כל נציג אחר שידעה ו/או היתה יכולה לדעת כי ניהל מו"מ במישרין עם התובעים אודות ההסכם דנן, בין אם מלכתחילה ובין אם בדיעבד, יש בכדי ללמד חובה על גירסתה לנוכח הכלל שהתפתח בפסיקה על-פיו צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. ד. גם לא מצאתי לנכון להתייחס, לצורך הכרעה בתובענה זו, לעדויות אחרות שנשמעו מטעם התובעים, אשר הם לקוחות אחרים של הנתבעת. 58. השאלה העיקרית במחלוקת, המצריכה הכרעה, היא - האם הוכיחו לי התובעים מה הובטח להם במסגרת המו"מ עובר להסכם עם נציגי הנתבעת, האם הבטחות אלו נכללו בהסכם, והאם הופרו הבטחות או התחייבויות אלה ע"י הנתבעת? 59. כאמור, התובעים טוענים כי הוצע להם עובר לחתימה על ההסכם, לרכוש חבילת זכויות כמפורט בסעיפים 6 ו- 10 לעיל, אך הנתבעת לא עמדה בכל ההתחייבויות הנ"ל. לעומתם, הנתבעת טוענת כדלקמן: א. מולאו כל ההתחייבויות שניתנו לנתבעת במסגרת ההסכם כמפורט בסעיפים 43-44 לעיל). ב. טענות התובעים להבטחות או התחייבויות שניתנו להם ע"י נציגי הנתבעת שלא באו לידי ביטוי בהסכם, הן בגדר טענה בע"פ נגד מסמך בכתב אשר אינן יכולות להישמע מכח הוראת סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. ג. בנוסף, מפנה הנתבעת לסעיף 7 להסכם, בו נרשם במפורש כי: "מוסכם ומוצהר בזאת כי הסכם זה מפרט את כל אשר הוסכם בין הצדדים ולא יהא כל תוקף להבטחה ו/או למצג בין בע"פ ובין בכתב". על כן, מבקשת הנתבעת להיאחז אך ורק בהוראות ההסכם כלשונן וככתבן, ורק מהן ללמוד על התחיבויות המוכרת ו/או הנתבעת כלפי התובעים ולא מעבר לכך. לשון אחרת - הנתבעת טוענת כי סעיף זה מונע מהתובעים לטעון כי הופרו הבטחות שניתנו להם, עובר לחתימת ההסכם, ושלא נכללו בהסכם. 60. בסיכומי התשובה טוענים התובעים כדלקמן: א. טענות אלה של הנתבעת ממחישה את דרכי ההונאה בה נוקטים הנתבעים. הם מציגים מצגי שווא בע"פ, מנסחים מסמכים באופן שאח"כ יטענו שאין להם משמעות, ולאחר מכן מבקשים להיתלות בסעיף ההסכם שהם ניסחו, באופן שלא יהיה תוקף להבטחה או למצג בע"פ שלא נכתב בהסכם. ב. בכל הקשור לטענת הנתבעים, כי התובעים מעלים טענה בע"פ נגד מסמך בכתב, טוענים התובעים כי אין בידי הנתבעים הזכות לטעון טענה זו משני נימוקים: 1. הטענה לא נטענה בכתב ההגנה. 2. הטענה לא נטענה במהלך הדיונים ו/או טרם השמעת העדות האמורה. 61. לא מצאתי לנכון להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים, שכן מצאתי כי אני יכול להכריע בתובענה זו אך ורק בהסתמך על ההסכם ונספחיו (שרובם פורטו לעיל בסעיף 53). כפי שכבר ציינתי לעיל, אני רואה את הנספחים כחלק בלתי נפרד מההסכם. על כן אבחן את טענות התובעים להפרת ההסכם ו/או ההתחייבויות שבנספחים, ולא מעבר לכך. משכך, טענות הנתבעת בנדון, והמפורטות בסעיף 59(ב)+(ג) לעיל, אינן רלבנטיות. 62. כאמור, הנתבעת טוענת כי מילאה את כל ההתחיבויות שנתנה לנתבעת במסגרת ההסכם, והתובעים טוענים כי אין הדבר כך. טענות אלה של הצדדים אבחן להלן. 63. שבוע נופש מסויים או בלתי מסויים? א. כאמור, טוענים התובעים כי שבוע הנופש שסוכם עליו במסגרת ההסכם (וכך גם דובר עם נציגי הנתבעת עובר לחתימת ההסכם), היה בלתי מסויים. התובע ציין בתצהיר עדותו הראשית כי הצגת השבוע כבלתי מסויים היוותה יתרון גדול מבחינתם של התובעים, עד כדי כך שהסכימו לוותר על שני שבועות נופש בשנה בשתי יחידות הנופש שהיו ברשותם ואותם, עפ"י ההסכם, היו אמורים להעביר לנתבעת, ולקבל את אותו שבוע בלתי מסויים אחת לשנתיים (ראה לעניין זה סעיפים 7(ד)+14+18 לת/6). ב. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי כשקיבלו התובעים את תעודת הבעלות, כמפורט בסעיף 28 לעיל, נוכחו לדעת כי שבוע הנופש נרשם בשבוע מסויים בניגוד ברור להסכם שנחתם. לכן הם היו מופתעים. בלשונו של התובע: "היינו מאד מופתעים, כי סיכמנו על שבוע מסויים..." (עמ' 48 לפרו' ש' 17). ברור כי מדובר בהשמטת המילה "בלתי" בהקלדה בשורה זו (כפי שטוענים התובעים בסיומי תשובתם), ועל כן יש לומר כי התובעים היו מופתעים כשקיבלו את תעודת הבעלות בה רשום שבוע מסויים, שכן בהסכם סוכם על שבוע בלתי מסויים. ג. לעניין זה מפנה הנתבעת להסבר המופיע בתצהירו של העד גרינברג (נ/3), כדלקמן: 1. השבוע לגביו התקשרו התובעים בהסכם הוא שבוע ספציפי שחל בעונה המוגדרת "אדומה", אשר היא העונה החלה בתאריכים מבוקשים ביותר. 2. בסעיף 5.1 לתנאי ההסכם (עמוד שני לנספח א' בכתב ההגנה) צויין במפורש כי: "לאחר קבלת כספי הרכישה בהתאם לתנאי הסכם זה, יגרום המוכר לכך שתונפק לרוכש תעודת נופש ביחס לדירה ולתקופה השבועית נשוא הסכם זה". 3. האמור לעיל מלמד כי בהסכם לא נזכר באף מקום כי מדובר בהתקשרות לגבי שבוע בלתי מסויים. להיפך, ההסכם מדבר במפורש על שבוע מסויים, שיירשם בתעודת הבעלות שתונפק לאחר התשלום (סעיף 5.1 להסכם). 4. את השבוע המסויים המדוייק, מקצה חברת הנאמנות הנזכרת בסעיף 2 לתנאי ההסכם (ראה נספח א' לכתב ההגנה, עמ' 2) בתוך העונה שנקבעה בהסכם (במקרה דנן העונה האדומה). ד. אין מחלוקת בין הצדדים שלא נקבע שבוע ספציפי/מסויים בהסכם (ראה עדותו של העד גרינברג, עמ' 62 לפרו' ש' 4). אין גם מחלוקת בין הצדדים שבהסכם אין הסבר מהי "העונה האדומה" (עדותו של העד גרינברג, עמ' 62 לפרו' ש' 11). ה. ההסכם מדבר על שבוע נופש בכל שנה זוגית (ה"הואיל" הראשון בהסכם), ללא נקיטה בשבוע מסויים. ו. בטופס הגילוי הנאות (נספח ב' לכתב ההגנה) הוגדרה מהות הזכות הנמכרת (סעיף 4), כדלקמן: "זכות נופש בבעלות הרוכשים פעם בשנתיים למשך כל תקופת הנופש". ז. בטופס "סקירת הרוכש" (נספח ג' לכתב ההגנה) דובר על "עונה אדומה" בשנה זוגית, אך שוב ללא הגדרת שבוע מסויים. ח. רק בתעודת החברות (נספח ד' לכתב ההגנה) שהונפקה ביום 5.10.01, ונשלחה לתובעים לאחר מכן, נרשם שבוע ספציפי (שבוע 24). ט. מקרה דומה למקרה דנן נדון בפני כב' השופטת אבניאלי בת.א. 113681/01 (שלום ת"א), אשר הלפרין ואח' נ' וורלוויד ריזורטס בע"מ (הנתבעת דנן), ואודות טענת השבוע הבלתי מסויים או המסויים, צויין בפסה"ד שם כדלקמן (סעיפים 14-15 לפסה"ד -שצורף לסיכומי התובעים): "הנתבעת מודעת היטב לכך, שלא עמדה בחובת הגילוי של הפרטים המצויים בסעיף 14א(ב)(4) לחוק (הכוונה לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 - ח.ש.), המחייב את המוכר (של יחידות נופש - ח.ש.) לצרף טופס גילוי המכיל, בין היתר, את 'מהות הזכות הנמכרת בעיסקה ותקופת תוקפה'. חלף זאת בחרה הנתבעת לציין בחוזה, כי מהות הזכות הנמכרת היא 'זכות נופש בבעלות הרוכשים פעם בשנתיים למשך כל תקופת הנופש'. הגדרה זו אינה עונה על דרישת הסעיף, מאחר שאין היא כוללת הגדרה ממשית של תקופת תוקף הזכות. בנסיון לתרץ התנהגות זו הפנה ב"כ הנתבעת לסעיף 5.1 לחוזה, לפיו 'לאחר קבלת כספי הרכישה בהתאם לתנאי הסכם זה יגרום המוכר לכך שתונפך תעודת נופש ביחס לדירה ולתקופה השבועית נשוא הסכם זה'. סעיף זה מנוסח באופן מעורפל, אשר אין בו כדי ללמד על כוונתו, לאור העובדה שבמהלך המו"מ לא סוכם על שבוע ספציפי בין הצדדים, אלא על שבוע נופש בעונה הכחולה אחת לשנתיים בשנה אי זוגית. אם התכוונה הנתבעת לשריין לעצמה את הזכות לקבוע שבוע נופש ספציפי לאחר כריתת החוזה, היה עליה לציין זאת בחוזה באופן ברור, שאינו משתמע לשני פנים. משלא עשתה כן, הטעתה את התובעים וגרמה להם להאמין, כי יוכלו לבחור בעצמם את השבוע הרצוי להם מתוך העונה הכחולה, שעליהם הוסכם עמם". י. אני מסכים עם כל מילה שרשמה כב' השופטת אבניאלי בפסה"ד הנ"ל, שכמעט זהה למקרה דנן, לצורך ההכרעה בטענת השבוע הבלתי מסויים. אוסיף ואציין כי עפ"י סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". לשונו של החוזה כמקור פנימי, הוא חשוב ואין להתעלם ממנו, גם אם אינו עומד כמקור עצמאי ומכריע (ראה לעניין זה ע.א. (מחוזי חיפה) 1180/05, דרי נ' יוגב, פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג מיום 26.6.06 - פורסם במאגר המשפטי של נבו). כפי שציינו לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים שההסכם לא נוקב בשבוע מסויים, אלא רק נוקב במילים "עונה אדומה" מבלי לתת לו הסבר בהסכם. גם בטופס הגילוי הנאות אין פירוט אודות אותו שבוע מדובר, ולכאורה יש בכך בכדי שלא למלא אחר הדרישה הנקובה בסעיף 14א(ב)(4) לחוק הגנת הצרכן. משכך, ומשלא נוקב ההסכם בשבוע מסויים, יש לומר כי לשונו של ההסכם תומך בגירסת התובעים, שכך הובטח להם ע"י נציגי הנתבעת עובר לחתימת ההסכם, וזו הסיבה שבמסגרת ההסכם לא נרשם שבוע ספציפי. גם סעיף 5.1 להסכם, לא עוזר לנתבעת בגירסתה, שכן סעיף זה, כדברי כב' השופטת אבניאלי לעיל וכב' השופט יחזקאל הראל (בת.ק. (ת"א) 1966/04, לוז נ' וורלוויד ריזורטס בע"מ (הנתבעת דנן), ושצורף לסיכומי התובעים), מנוסח באופן די מעורפל, אודותיו ניתן לומר כי רב הנסתר בו על הגלוי. לו רצתה הנתבעת להבהיר לתובעים כי מדובר בשבוע מסויים בעונה האדומה, שייקבע בשלב מאוחר יותר ע"י חברת הנאמנות, כפי שניסה העד מטעם הנתבעת להסביר (ראה לעיל), היה עליה לרשום זאת בצורה ברורה וחד משמעית בהסכם, ולא להשאיר זאת מעורפל. מה פשוט יותר מלהכניס את ההסבר של העד רוזנברג בתצהירו, כתנאי להסכם, ובכך בעצם גם לעמוד בתנאי דרישת החוק אודות הגדרת תקופת תוקפה של יחידת הנופש הנמכרת (סעיף 14א(ב)(4) לחוק)?! יא. זאת ועוד - נתתי אמון מלא בגירסתו של התובע כי לתובעים היה ברור, וזאת לנוכח הבטחות נציגי הנתבעת במו"מ עובר לחתימת ההסכם, כי מדובר על שבוע בלתי מסויים. שוכנעתי מטיעוני התובע שאלמלא כן, לא היה מוותר על שתי יחידות נופש שהיו בבעלות התובעים, ושהקנו להם שבועיים נופש בשנה, לעומת היחידה הנרכשת דנן, שזיכתה אותם בתקופת נופש של שבוע אחת לשנתיים. שוכנעתי מגירסתו של התובע, כפי שגם פורטה לעיל, שגמישות שבוע הנופש, היינו היותו בלתי מסויים, קסמה להם. יב. בנסיבות אלה, יש לומר כי הנתבעת הטעתה את התובעים בכל הקשור למסויימות שבוע הנופש, באופן שמעניק לתובעים את הזכות לבטל את ההסכם על כל מרכיביו. 64. הזמנת חופשות בהתראה של 48 שעות מראש. א. כאמור, התובעים טוענים כי הובטח להם ע"י נציגי הנתבעת, שיש ביכולתה של הנתבעת להעניק להם חופשות, גם בתקופת הקיץ, באתרים ברמה גבוהה של 5 כוכבים, אף אם תבוצע ההזמנה 48 שעות לפני היציאה לחו"ל (ראה סעיף 10(ד) לעיל). ב. התובעים גם טוענים כי הבטחה זו באה לידי ביטוי בנספח להסכם, שנחתם גם ביום 9.5.01, ושנחתם ע"י הנתבעת (נספח ו' לת/6). נספח זה, שהזכרנו בסעיף 53 לעיל, מציין כדלקמן: "נספח זה הינו חלק בלתי נפרד מההסכם. הרינו לאשר בזאת כי הרוכשים יוכלו להעביר את זכויות המימוש של כלל המועדון לכל מי שיחפצו. הרוכשים יוכלו להזמין חופשות 48 שעות מראש". ג. התובעים מפנים לשורה האחרונה של נספח זה כתמיכה בטענתם (ראה גם ת/6 סעיפים 15+19). ד. אודות הנדון ציין העד גרינברג מטעם הנתבעת כי "ככאלה שהתקשרו בהסכם באמצעות וורלדוויד, הובטח לתובעים כי בתוך פרק זמן של כ- 60 ימים ייקלטו במערכת אצל וורלדוויד. מרגע קליטתם במערכת... התובעים יכולים לפנות אל החברה בכדי שתפעל עבורם אצל מועדון הנופש ו/או אצל חברת התחלופה... כמו גם להנות מדילים שונים שמציעה וורלדוויד ללקוחותיה לרבות הצעות לדילים של הרגע האחרון תוך 48 שעות". ה. כשנשאל העד גרינברג אודות השורה האמורה בנספח ו', השיב שאכן נאמר לתובעים שהם יכולים "להזמין במועדון החברים שלנו 48 שעות מראש" (עמ' 57 לפרו' ש' 10-11). לכאורה עולה מדברי העד כי שני סוגי מועדונים נכללו במסגרת ההסכם. הראשון - מועדון הנופש של המוכרת. השני - מועדון החברים של הנתבעת. כשנשאל העד הכיצד יכלו התובעים להבדיל בין שני המועדונים, השיב: "יכול להיות שהיה צריך לרשום בצורה ברורה יותר למועדון החברים..." (עמ' 57 לפרו' ש' 12-15). סבורני שכבר מתשובתו זו של העד מטעם הנתבעת, ניתן להבין שגם בנקודה זו של החברות במועדונים ו/או אפשרויות ההזמנה תוך 48 שעות רק במועדון החברים של הנתבעת, ולא במסגרת מועדון הנופש של המוכרת ו/או חברת התחלופה אינטרוול, רב הסתום על הגלוי בהסכם ו/או בנספח ו', וטוב היה אם דבריו של העד גרינברג לעיל היו נרשמים במפורש בנספח ו'. היינו - כי אפשרות ההזמנה תוך 48 שעות, מוגבלת למועדון החברים של הנתבעת. אולם, מעבר לאמור לעיל, תמוהים המשך דבריו של העד גרינברג בחקירתו הנגדית, על-פיה בנספח ו' אין כל התחייבות לספק הזמנה בחו"ל תוך 48 שעות, אלא "... כתוב שהם יכולים להזמין. לא כתוב שהם יכולים לקבל. הוא (התובע - ח.ש.) הופך את המסמך נספח ו' להתחייבות של החברה. לא נאמר ללקוחות האלה אף פעם שהם יכולים לקבל, וזה לא הגיוני ולא סביר, להתחייב שתוך 48 שעות הוא יקבל איפה שהוא רוצה. אף אחד לא יכול להתחייב לכזה דבר" (עמ'57 לפרו' ש' 19-22). בסיכומיהם, טוענים התובעים כי עדותו זו של העד גרינברג עומדת בניגוד גמור למה שהובטח להם, ואף נרשם במפורש בשורה האחרונה לנספח ו', ואף מרוקנת מתוכן את ההתקשרות. בסיכומי הנתבעים לא ראיתי כל התייחסות לנקודה זו, כפי שהעירו בצדק התובעים בסיכומי תשובה שהגישו. גם אנוכי רואה בהסבריו של העד גרינברג לשורה האחרונה בנספח ו' לת/6 ("הרוכשים יוכלו להזמין חופשות 48 שעות מראש"), התחכמות. מה התועלת ומה ההגיון לרשום שורה כזו בנספח ו', אם תלויה היא בגורמים נוספים (מקומות פנויים וכד') ולא רק בנתבעת. ואם תלויה היא בגורמים נוספים - מדוע זה לא צויין בצורה ברורה וחד משמעית בנספח ו' לת/6?! הוסף לכך את העובדה כי הנתבעת התכוונה להזמנה רק במסגרת מועדן החברים של המוכרת ולא מעבר לכך, כפי שציינו לכך, ומצאת כי מדובר בהטעיית התובעים בנקודה זו, באופן שמעניק להם את הזכות לבטל את ההסכם על כל מרכיביו. 65. לא מצאתי לנכון להכריע במחלוקות נוספות שעלו בין הצדדים לעניין הפרת ההסכם, כן או לא, למשל טענת התובעים להפרת ההסכם ע"י הנתבעים כבר בחודש יולי 2001, כמפורט בסעיפים 11, 14, 21 ו- 23 לעיל, שכן לא ראיתי בהם את העיקר. את העיקר ראיתי בשתי ההפרות המפורטות לעיל. שוכנעתי כי שתי הפרות אלה הן בגדר "הפרות יסודיות", כהגדרת מושג זה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. שוכנעתי כי לו ידעו התובעים ששני התנאים דלעיל לא ימולאו, לא היו חותמים על ההסכם. כאמור, שוכנעתי כי אודות שתי נקודות אלה (שבוע מסוים/לא מסוים; הזמנה תוך 48 שעות) הטעתה הנתבעת את התובעים באופן שמעניקה לתובעים הזכות לביטול ההסכם. 66. ביטול ההסכם ע"י התובעים. א. התובעים טוענים כי ביטלו את ההסכם כדין מכל אחד מהטעמים הבאים: 1. לנוכח הטעייתם ע"י הנתבעת כמפורט לעיל, ובאמצעות משלוח הודעת ביטול כמפורט בסעיפים 25-31 לעיל. 2. מכח סעיף 14א(ג) לחוק הגנת הצרכן, המקנה לרוכש יחידת נופש, זכות ביטול בתוך 14 ימים מיום קבלת טופס גילוי נאות כחוק, ואף ללא כל צורך בעילת ביטול. במקרה דנן טופס הגילוי הנאות לא מולא כדין ולכן איננו בגדר טופס גילוי כחוק. היות ועד כה לא תוקן הליקוי במילוי הטופס, עומדת לתובעים זכות הביטול. לטענת התובעים הפרה הנתבעת את סעיף 14א בכך שלא גילתה את פרטי העוסק ובכלל זה מס' ההתאגדות, מקום ההתאגדות וכתובת מדוייקת של המוכרת, וכי ההסכם גם לא נחתם ע"י המוכרת. ב. את הנימוק השני של התובעת לזכות הביטול, אף ללא עילת ביטול, מכח חוק הגנת הצרכן, אשאיר בצריך עיון, שכן די לי לצורכי תובענה זו בזכות הביטול מכח עילת ההטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). כפי שכבר ציינו לעיל, הנתבעת הטעתה את התובעת בשתי נקודות עיקריות אודות ההסכם דנן על נספחיו, ודי בכך בכדי להקנות לתובעים זכות ביטול. לטעמי, התובעים השתמשו בזכות ביטול זו בצורה ברורה וחד משמעית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיפים 25-31 לעיל, על אף נסיונות הנתבעת, כפי שגם פורט בסעיפים אלה, להתחמק מביטול ההסכם ע"י התובעים. ג. הנתבעים מעלים שתי טענות עיקריות כנגד ביטול ההסכם ע"י התובעים, כדלקמן: 1. התובעים טוענים כי ביטלו את ההסכם בחודש ספטמבר 2001, וזאת כביכול עוד לפני שקיבלו את תעודת הבעלות. אולם, לאחר קבלת תעודת הבעלות זנחו התובעים את טענת הביטול והתנהגו כאילו חזר ממנה. במשך כמעט שנה, מיום 31.10.01 ועד ליום 4.9.02 לא עשו התובעים דבר, לא דרשו את כספם, ולמעשה אף לא פנו בתביעה נוספת כלשהי לנתבעת. התובעים אם שמרו ברשותם את תעודת הבעלות ולא החזירו אותה אל הנתבעת. שתיקתם זו במשך זמן כה רב, כמעט שנה ממשלוח הודעת הביטול, אינה עולה בקנה אחד עם עמידה על הודעת הביטול, והיא מעידה על זניחתה וחזרה ממנה. 2. התובעים השתמשו בזכויות הנובעות מההסכם, והפקידו בשנת 2002 בחברת התחלופה את שבוע הנופש שרכשו עפ"י תעודת הבעלות. הפקדה זו גרמה כי אותו שבוע נוצל ע"י חבר אחר בחברת התחלופה, בעוד שהתובעים קיבלו זכות לנפוש בשבוע אחר בגין השבוע שהפקידו. הפקדה נוספת בוצעה ע"י התובעים בסוף חודש אפריל 2004 (עדות התובע עמ' 42 לפרו' ש' 2-4). הנתבעת גם מציינת כי התובע ניסה להסתיר עובדה זו בכתב התביעה, ורק כאשר צויינה עובדה זו בכתב ההגנה תירצו זאת התובעים בכתב תשובה שהגישו, בכך שלמעשה ניסו לצמצם נזקים (אלמלא יפקידו את שבוע הנופש הוא יילך לאיבוד). מדגישה הנתבעת כי השימוש בזכויות לפי החוזה עומד בסתירה לטענה בדבר ביטול החוזה. ד. כנגד טענותיהם אלה של הנתבעים מציינים התובעים כדלקמן: 1. את הטענה הראשונה דוחים התובעים ומציינים כי סמוך לאחר ששבו ארצה מחופשת הקיץ בחו"ל בשנת 2001, וטרם שקיבלו את תעודת הבעלות על יחידת הנופש שנרכשה במסגרת ההסכם, ולאחר שנוכחו לדעת שהנתבעת לא תוכל לעמוד בהבטחות שנתנה להם אודות אפשרויות החופשה בחודש יולי 2001, הם שלחו הודעת ביטול אודות ההסכם שצורפה כנספח כ' ל- ת/6. בנספח כ', הנושא את הכותרת "הודעת ביטול" ותאריך 23.9.01, הודיעו התובעים לנתבעת כי "הואיל ולא עמדתם בהתחייבויותיכם נמסרת בזאת הוראת ביטול... הנכם נדרשים להשיב מלוא התמורה אשר שולמה על ידינו תוך 14 יום ממועד מסירת הודעה זו". הנתבעת דחתה הודעת ביטול זה במכתב מיום 30.9.01, בו ציינה כי "קיבלנו את מכתבך בנדון וברצוננו להודיעך כי תעודת הבעלות בדרכה לארץ... אי לכך לא ניתן לבטל את הסכם הרכישה..." (נספח כ"א ל-ת/6). התובעים לא ויתרו ושלחו מכתב נוסף מיום 31.10.01, ובו עמדו על הודעת הביטול (נספח כ"ב ל - ת/6). הנתבעת התעלמה ממכתב נוסף זה, ותעודת הבעלות הופקה בחו"ל בתאריך 5.10.01 והתקבלה אצל התובעים בחודש נובמבר 2001 (סעיף 55 ל - ת/6). התובע מציין בתצהיר עדותו הראשית כי על אף שתעודת הבעלות הגיעה לידיהם בחודש 11/03, הם לא עיינו בה, עקב הודעת הביטול שכבר נתנו לנתבעת, אלא רק בחודש 4/02 בעקבות שיחה מחברת התחלופה אינטרוול בקשר לצורך להפקיד את הזכות לנופש על מנת שלא לאבדה. רק אז הבחינו התובעים למעשה כי הנתבעת הפרה את ההסכם עימם הפרה נוספת, כיוון שהגדירה בתעודה זו את שבוע הנופש שרכשו במסגרת ההסכם כשבוע מסוים (ס' 56-57 ל- ת/6). לאור הפרה נוספת זו התובעים פנו בחודש 9/02 למועצה לצרכנות, והתכתובת עם המועצה נמשכה עד חודש 1/03. בכל מקרה, ולנוכח ההפרה הנוספת שנודעה לתובעים, הם שלחו הודעת ביטול נוספת לנתבעת ביום 4.9.02 (נספח כ"ד ל- ת/6), בה ציינו כי הודעה זו היא בהמשך להודעות הביטול מיום 23.9.01 ו - 31.10.01. (כל השתלשלות הארועים גם מפורטת בהרחבה בסעיפים 20-31 לעיל). גם התובע בחקירתו הנגדית מציין את העובדה שהודעת הביטול הראשונה נשלחה כבר בחודש 9/01, וזאת לאחר שנוכחו לדעת כי הנתבעת לא עומדת בתנאי ההסכם, כשהכוונה בעיקר לכך שלא הצליחה לארגן להם חופשה לקיץ 2001 במקומות בהם ביקשו, ובניגוד למצג שהובטח להם שבא לידי ביטוי בנספח ו' לת/6 (עמ' 48 לפרו' שורות 18-21). הוסיף וציין התובע כי הם לא שלחו מכתב נוסף לנתבעת עד חודש 9/02 כיוון שהם פנו למועצה לצרכנות ושם הדיונים התארכו. את המכתב מחודש 9/02 הם שלחו על פי הנחיית המועצה לצרכנות (עמ' 48 לפרו' ש' 24-31; עמ' 49 לפרו' ש' 1). בסיכומי התשובה מציינים התובעים, כנגד טענת הנתבעים הראשונה על פיה הם זנחו את הודעת הביטול ששלחו בחודש 9/01, כי סדר הדברים כפי שפורטו לעיל מלמדים כי הם ניסו למצות את ההליכים טרם פניה לבית המשפט, וזאת בין היתר גם על ידי פניה במישרין לנתבעת ולמועצה לצרכנות. רק כשהבינו שמאמציהם לא צלחו, שלחו הודעת ביטול נוספת ופנו לבית המשפט בתובענה הנדונה. כשאני בוחן את סדר השתלשלות הארועים קשה לי לקבל את טענת הנתבעים הראשונה (המפורטת בס' ג(1) לעיל). התובעים מסרו הודעת ביטול לנתבעת כבר ביום 23.9.01 (נספח כ' ל- ת/6) כשנוכחו לדעת כי לא תוכל לעמוד בתנאי נספח ו' לת/6 (אספקת חופשה לפי בקשת התובעים תוך 48 שעות). הודעה זו ניתנה תוך זמן סביר אולם נדחתה, לטעמי שלא כדין, על ידי הנתבעת, בנימוק כי תעודת הבעלות בדרכה לארץ (כמפורט לעיל). תשובתה זו של הנתבעת אינה ממין הענין בגינו נשלחה הודעת הביטול. אין בה כל סתירה של נימוק הביטול על ידי התובעים כפי שבאה לידי ביטוי בנספח כ' (הודעת הביטול). די לי בהודעת ביטול זו כדי לצאת ידי חובת "הודעת הביטול" הנדרשת לביטול ההסכם. אולם התובעים לא שקטו על שמריהם אלא לאחר שקיבלו את תעודת הבעלות בחודש 11/01 (ועד שקיבלו את תעודת הבעלות לא היה להם עוד מה לעשות בנדון), וכשנוכחו לדעת כי ישנה הפרה נוספת של ההסכם (שבוע מסוים), שוב לא שקטו על שמריהם אלא פנו בנדון למועצה לצרכנות ועל פי הנחייתה שלחו הודעת ביטול נוספת, שלטעמי רק חיזקה את הודעת הביטול הראשונה. לא ראיתי כל פגם או מחדל בהתנהגות התובעים בנדון, ויש לראות את הודעות הביטול בנדון כהודעות שנשלחו כדין, ובנסיבות הענין, תוך זמן סביר. 2. כנגד הטענה השניה טוענים הנתבעים כי עצם הפקדת שבוע הנופש בחברת התחלופה, אין בו כדי ללמד על חזרת התובעים מרצונם לבטל את ההסכם, אלא על רצונם להקטין את הנזק. מציינים התובעים בסיכומיהם כי הפקדת שבוע הנופש המסוים על פי ההסכם בחברת התחלופה בשנים 2002-2004 נועדה לגרום לכך שזכות הנופש הרלבנטית תישמר ולא תתבטל. אם לא היו עושים כן, היתה הנתבעת יכולה לטעון כנגדם שהם איבדו את הזכות ואינם זכאים להשבה. זו גם הסיבה שהתובעים המשיכו לשלם את דמי התחזוקה ליחידה שנמכרה להם, המשיכו לשלם גם לחברת התחלופה, ואף הפקידו את הזכות בשנים 2002 ו- 2004 (ראה חקירתו הנגדית של התובע עמ' 41 לפרוט' ש' 28-31; עמ' 49 לפרוט' ש' 20-30). ציין גם התובע בחקירתו הנגדית כי את שבוע ההפקדה שהפקיד בשנת 2002 הוא ניצל כשנתיים לאחר מכן, בסוף חודש 4/04 כשיצא לנופש בקלאב הוטל בטבריה (עמ' 42 לפרוט' ש' 2-4). כשנשאל מדוע לא סיפר על ההפקדה ועל הניצול של ההפקדה במסגרת הבקשה לסעדים זמניים שהגיש, הוא ציין שהוא לא הסתיר זאת אלא הוא חשב שזה לא רלבנטי. בכל מקרה, ההפקדה נעשתה על מנת לשמור על עקרון הקטנת הנזק (עמ' 43 לפרוט' ש' 5-8). כשאני בוחן את טענות התובעים אודות הפקדת שבוע הנופש על פי ההסכם בחברת התחלופה, ואף ניצול אחת ההפקדות על ידי לקיחת חופשה אחרת, אני נוטה לקבלן כסבירות. על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) "אין המפר חייב בפיצויים... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". מכאן קמה החובה להקטנת הנזק על צד שנפגע עקב הפרת הסכם. אלמלא הפקידו התובעים את שבוע הנופש בחברת התחלופה בשנת 2002, ממילא לא היו יכולים, לא הם ולא הנתבעת, לנצל שבוע נופש זה לאחר מכן. בכך היה נגרם נזק גם להם (אם ההסכם לא יוכר כמבוטל) וגם לנתבעת (אם ההסכם יוכר כמבוטל). משכך, מה לה לנתבעת להלין על כי פעלו התובעים בדרך סבירה וראויה, על ידי הפקדת שבוע הנופש בחברת התחלופה, באופן שהם ניצלו את ההפקדה של שנת 2002, ואילו הנתבעת יכולה לנצל את ההפקדה של הזכות על ידי התובעים שהפקידו בשנת 2004. באותה מידה היו יכולים הנתבעים לנצל את שבוע הנופש בשתי יחידות (או אחת מהן) שקיבלו מהתובעים כחלק מתמורת ההסכם. עצם ההפקדה והניצול לא מלמדות על רצון התובעים לחזור בהם מהודעת הביטול, אלא על רצונם להקטין את נזקיהם שלהם ואת נזקי הנתבעת, שהיו יכולים להיגרם אלמלא ההפקדה. משכך, גם לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה השניה של הנתבעת כנגד ביטול ההסכם על ידי התובעים. ה. לנוכח כל הנ"ל אני קובע כי ההסכם בוטל כדין על ידי התובעים במסגרת הודעות הביטול ששלחו לנתבעת, כמפורט לעיל. 67. אחריותה של הנתבעת 2. א. כאמור, התובעים טוענים לאחריותה האישית של הנתבעת 2 בנזיקין, מהנימוקים המפורטים בסעיף 36 לעיל. ב. מאידך, בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי אין מקום במקרה הנדון להרמת מסך, כקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שכן התובעים לא השכילו להראות שהתקיימה עילה כלשהי מהעילות הקבועות שם, ולבטח שלא הרימו הנטל להוכיחן. ג. ההתייחסות של התובעים לנתבעת 2 באה לידי ביטוי בסעיפים 75-77 ל-ת/6, שם ציין התובע כדלקמן: 1. היא בעלת מירב המניות אצל הנתבעת וגם המנהלת היחידה על פי רישומי רשם החברות. 2. היא חתומה על טופס העברת הבעלות על יחידת הנופש של התובעים, שהועברה לנתבעת כחלק מהתמורה. 3. היא אחראית מתוקף תפקידה, לשיטות הפעולה ודרכי העבודה של הנתבעת. כמו כן היא אחראית לפקח כי הוראותיה מבוקרות על ידי נציגי החברה בהתאם לדין. ד. התובעים גם מסתמכים על עדותו של עד הנתבעת רון גרינברג, כי הנתבעת 2 היא זו שנתנה לו הוראות, ושהיא בעלת החברה הנתבעת (עמ' 55 ש' 1-2). ה. כשאני בוחן את טענות התובעים מול טענות הנתבעים בנדון, סבורני כי צודקים הנתבעים כשטוענים שאין מקום לחייב הנתבעת 2 באופן אישי בתובענה זו, ואפרט את נימוקיי להלן. ו. אציין כי התובעים נטו לבילבול מסוים בטענותיהם כנגד הנתבעת 2, שכן בילבלו בין אחריות אישית בנזיקין של מנהל בחברה, לבין חיובו של בעל מניות בחברה מכח הרמת מסך. אלו שני דברים שונים. בעוד שהתובעים טענו להטלת אחריות אישית של הנתבעת 2 בנזיקין, הרי הם מצאו לנכון להפנות בסיכומיהם לסעיף 6 לחוק החברות שעוסק בהרמת מסך. כאמור, עירבבו הם מין בשאינו מינו. לעניין האבחנה בין השניים, אפנה בדבריי לת.א. (שלום חדרה) 3797/04, אקספרס שרותים אחזקות ובינוי בע"מ ואח' נ' אגאג'ני אבי ואח' (פס"ד מיום 21.12.05, פורסם במאגר המשפטי של נבו, ס' 9 לפסה"ד). ז. התובעים טוענים כי יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעת 2 בנזיקין מכח העובדה שלא פיקחה ו/או בדקה ו/או וידאה שכל הפעולות הקשורות בהסכם יהיו כדין וללא כל הטעייה ו/או תרמית ו/או מצגי שווא. אכן אין מניעה להטיל אחריות אישית בנזיקין על מנהל בחברה, אולם יש לבדוק האם התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין. אם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על אותו מנהל בחברה (ראה לענין זה ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס נ' יואל אורן ואח', פד"י ל"ה (4), 253). לטעמי, התובעים, אשר עליהם נטל הראיה והשיכנוע בנדון, לא הוכיחו את קיומם של היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, לרבות עוולת הרשלנות ו/או התרמית. אוסיף ואציין כי עוולת התרמית דורשת הוכחה מעל המידה הרגילה (ראה דבריי בת.א. 3797/04 המוזכר לעיל והאסמכתאות שם), ורמת הוכחה כזו בוודאי שלא הוכחה לי במקרה דנן. לא זאת אף זאת - התובעים ביקשו מביהמ"ש להטיל על הנתבעת 2 אחריות בנזיקין מכח סעיף 6 לחוק החברות (עמ' 8 לסיכומיהם), וכאמור, לא זה הבסיס החוקי להטיל אחריות בנזיקין על מנהל בחברה. אציין גם כי, וכפי שגם מפורט בס"ק ח' להלן, ציין העד גרינברג שלנתבעת היה מנכ"ל בשם אורי רותם, שניהל את הנתבעת בפועל, ממנו למעשה היה מקבל הוראות בפועל (עמ' 54 לפרוט' ש' 22-25; עמ' 55 לפרוט' שורות 1-4). אמנם נכון כי העד ציין כי היה גם מדווח וגם מקבל הוראות מהנתבעת 2, אולם עבודתו היתה יותר במישרין מול מנכ"ל החברה כאמור ולא מול הנתבעת 2. קיומו זה של מנכ"ל החברה, שמטבע תפקידו היה מעורב יותר בניהול אותם ערבי שיווק, מצריכה ראיות ברורות יותר לאחריותה האישית בנזיקין של הנתבעת 2, ואלה כאמור לא הובאו. זאת ועוד - חקירתו של עד הנתבעת היחיד בשאלת מעורבותה של הנתבעת 2 באופן אישי, היתה קצרה ביותר, והיה אפשר לחקור עד זה קצת יותר בנקודה זו (למשל אודות טיב ההנחיות ו/או ההדרכות ו/או ההוראות שניתנו לו, אם בכלל, ע"י הנתבעת 2 באופן אישי ו/או מועדן) על מנת לבסס או להוכיח את עוולת הרשלנות ו/או עוולה אחרת נגד הנתבעת 2.בכל מקרה, במה שהיה בפניי לא היה די להקים אחריות בנזיקין של הנתבעת 2. ח. גם לא מצאתי לנכון להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, ולהטיל את החבות גם על הנתבעת 2 מכח היותה בעלת מניות בחברה, שכן לא הוכחו לי על ידי התובעים תנאיי הפעלת אחד מסעיפי המשנה של סעיף 6 לחוק החברות. בנדון יש לציין כי אמנם הנתבעת 2 רשומה כבעלת מניות בחברה וכמנהלת (תדפיס רשום חברות, צורף כנספח א' ל- ת/6), אולם, כעדותו של עד ההגנה, מר רון גרינברג, לנתבעת, בכל המועדים הרלבנטיים להסכם דנן, היה מנכ"ל בשם אורי רותם, שניהל את הנתבעת בפועל (עמ' 53 לפרוט' ש' 22-25). ציין העד גרינברג כי היה עובד במישרין ואף מקבל הוראות במישרין מהמנכ"ל (אשר הוא היה עובד במישרין מול הנתבעת 2). בכל מקרה העיד העד כי לא קיבל הנחיות מהמנכ"ל איך לבצע את ערבי השיווק הנ"ל, אלא רק הוראות אודות התשלום ותנאי התשלום (עמ' 55 לפרוט' שורות 1-7). לכאורה עולה מעדותו זו של העד גרינברג, כי מי שהיה האחראי העיקרי, אם לא הבלעדי, לפקח על שיטות הפעולות ודרכי העבודה של הנתבעת היה המנכ"ל אורי רותם ולאו דווקא הנתבעת 2. בכל מקרה, כאמור, ולנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי אין מקום להרמת מסך במקרה זה מכוחו של ס' 6 לחוק החברות, ואין מקום לסטות מהעקרון המשפטי שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה ו/או מנהליה. יש לכבד עקרון זה ולהקפיד על שמירתו, על מנת שלא ייפגעו היתרונות הגלומים בו. רק במקרים חריגים ובצמצום תיעשה הרמת מסך על מנת למנוע עוולות ו/או ניצול לרעה והפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת. יותר מזה - אף לא כל שימוש לרעה יצדיק את הרמת המסך, והשאלה היא תמיד שאלה שבמידה. בטרם יורם המסך יש לבחון את מהותו של השימוש לרעה שנעשה ואת תוצאותיו, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (לעניין כל הנ"ל ראה דבריי בת.א. 3797/04 המוזכר לעיל, ס' 34 לפסה"ד). לסיכום נקודה זו ייאמר כי לא הוכח לי שהנתבעת 2 פעלה בנסיבות המקרה דנן בכוונת זדון ו/או תוך ניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת, ו/או כי הנחתה את נציגי הנתבעת להטעות במתכוון את התובעים ו/או כי הנחתה בכלל, באופן אישי, את נציגי הנתבעת עובר לחתימת ההסכם דנן (להבדיל מהנחיית ופיקוח מנכ"ל הנתבעת באותה עת, מר אורי רותם את נציגי הנתבעת). ט. הנתבעת 2 לא העידה בתיק זה ואף לא הגישה בו תצהיר. התובעים מנסים לייחס זאת לחובתה. על אף העובדה שהיה טוב יותר לו הנתבעת 2 היתה מוסרת את גירסתה, הרי נטל הראיה והשיכנוע בנדון מוטל על התובעים. על כן כשאני בא לקבוע את אחריותה או חבותה האישית של הנתבעת 2 אני בוחן את הראיות שהוצגו לי באופן פוזיטיבי, ואלה לא הספיקו, כאמור, להרמת הנטל המוטל בנדון על התובעים. י. לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2. חובת ההשבה. 68. כאמור, ביטול ההסכם מחייב השבה הדדית שניתן במסגרת ההסכם. 69. התובעים טוענים כי הם זכאים לקבל את מה ששילמו בפועל לנתבעת, כמפורט בסעיף 16 לעיל. 70. להוכחת תשלום המזומן, סך של 47,498 ₪ נכון ליום 9.5.01 (שקול ל- 11,176$), צרפו התובעים ל- ת/6 קבלה שקיבלו מהנתבעת, שסומנה כנספח ט'. סבורני שהוכחה זו ראויה ומספקת, ועל כן אני מחייב את הנתבעת להחזיר תשלום זה לתובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 9.5.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 71. לענין יחידות הנופש שהועברו מהתובעים לנתבעת כחלק מהתמורה (כמפורט בס' 16(ב) לעיל) - אין מחלוקת בין הצדדים כי רק יחידת הנופש בספרד הועברה על שם הנתבעת, ואילו יחידת הנופש שבאיים הקריביים (סאן מרטין) טרם הועברה ע"ש הנתבעת. על כן, בכל הקשור ליחידת הנופש באיים הקריביים (סאן מרטין), הרי שעם ביטול ההסכם בטלה חובת התובעים להעבירה על שם הנתבעת. 72. באשר ליחידת הנופש בספרד, הרי שזו כבר הספיקה לעבור לבעלות הנתבעת. משכך, ולנוכח ביטול ההסכם, אני מחייב הנתבעת להעביר על שם התובעים בחזרה יחידת נופש זו תוך 8 חודשים מיום מתן פסק הדין. התובעים ישתפו פעולה ויעשו כל שדרוש על מנת שרישום יחידת הנופש בספרד חזרה על שמם יתבצע תוך תקופת זמן זו. במידה והעברת הבעלות ביחידת הנופש בספרד תתעכב מעבר ל- 8 חודשים, מסיבות שאינן קשורות בנתבעת, כי אז יוארך המועד להעברת הבעלות 4 חודשים נוספים בלבד, ומעבר למועד זה תשלם הנתבעת לתובעים את שוויה הכספי של יחידות נופש זו. במידה והנתבעת לא תעביר הבעלות ביחידת הנופש בספרד על שם התובעים תוך 8 חודשים מסיבות הקשורות בה בלבד, כי אז, ובתום שמונת החודשים (או קודם לכן אם יסתבר למשל שביום מתן פסה"ד יחידת הנופש כבר איננה בבעלות הנתבעת), תשלם הנתבעת לתובעת את שוויה הכספי של יחידת נופש זו. מהי שוויה של יחידת נופש זו? התובע ציין בתצהירו ת/6 כי נציגי הנתבעת עימם ישבו ביום חתימת החוזה, העריכו את יחידת הנופש בספרד בשיעור של 11,000$, וזאת אף נרשם על טיוטת הדף שרשמה לעצמה התובעת 2 במהלך הפגישה (טיוטה שצורפה וסומנה נספח י"א ל- ת/6). בנדון גם אפנה לאמור בסעיפים 16-17 לעיל, שם מתוארת התמורה אליבא דגירסת התובעים, כשיחידות הנופש בספרד ובאיים הקריביים שימשו כחלק מהתמורה (וכפי שגם פורט בהרחבה בסעיפים 18, 23, 29-31 ל- ת/6). היות והנתבעת לא העידה את נציגיה אשר ישבו עם התובעים באותה פגישה, הרי, כפי שכבר ציינו בסעיף 57(ג) לעיל, משמש הדבר לחובתה, ולטובת גירסתם של התובעים בנדון שלא נסתרה. היינו כי שווי יחידת הנופש בספרד הוערכה ע"ס 11,000$, כחלק מתמורת ההסכם. על כן יש לומר, כי אם ובמידה והנתבעת לא תבצע השבה בפועל של יחידת הנופש בספרד כמפורט לעיל, ותוך פרק הזמן המצוין שם, תשלם לתובעים סך של 11,000$ בשקלים חדשים, על פי השער היציג ביום הגשת התביעה בתאריך 24.4.03, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 73. אני מחייב הנתבעת גם להשיב לידי התובעים את מסמכי המקור של בעלות שתי יחידות הנופש בספרד ובאיים הקריביים (סאן מרטין), שהועברו לידיה ביום 25.5.01, כמפורט בנספח י"ג ל - ת/6 (במידה והנתבעת בסופו של יום לא תעביר בפועל את הבעלות ביחידת הנופש בספרד על שם התובעים, אלא תשלם את ערכה, כמפורט לעיל, תהא פטורה מחובת השבת המסמכים כאמור). 74. התובעים גם תובעים פיצוי על אובדן שבועות נופש ביחידת הנופש בספרד שהועברה לבעלות הנתבעת, כששווי כל שבוע מוערך ב - 1,250$, לגבי כל שנה משנת 2002 ועד להשבת הבעלות ביחידה לתובעים בפועל. מציינים התובעים כי אם יוכח שהנתבעת שילמה דמי אחזקה בעבור תקופה זו ליחידת הנופש האמורה, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצוי כנגד הצגת אישורי תשלום. לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין נזק זה משתי סיבות כדלקמן: א. שווי כל שבוע נופש לא הוכח לי כנדרש במשפט אזרחי. ב. יש לקחת בחישוב שהתובעים בכל אופן ניצלו שבוע נופש עפ"י ההסכם בשנת 2004 בקלאב הוטל טבריה, כדברי התובע שמוזכרים אף לעיל, וזאת בגין הפקדת שבוע הנופש על-פי ההסכם בחברת התחלופה בשנת 2002. יש בזה פיצוי מה לגבי חלק מראש נזק נתבע זה. ג. היות והתובעים גם תובעים פיצוי כללי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב ביטול ההסכם והטירחה הנובעת בעקבותיו, נראה לי כי ניתן לכלול גם פיצוי כלשהו בגין אי אפשרות ניצול יחידת הנופש בספרד בראש הנזק הכללי של עוגמת הנפש. 75. התובעים גם מבקשים פיצוי בגין אי הסדרת שבועות הנופש בקיץ 2001 כמובטח, כמפורט בסעיף 23 לעיל. התובעים טוענים כי לנוכח הפרת התחייבויות הנתבעת בנדון, נאלצו לשלם תשלום עודף עבור שני חדרי מלון בבריסל למשך 7 ימים בסך של 2,800$ בניכוי 240 דולר עלות שבוע הבונוס המובטח. סך הכל סך השווה ל - 2,560$ עבור המגורים. כן טוענים התובעים כי יש לפצותם בגין הוצאות עודפות לאכילה במסעדות לשלושה מבוגרים וילד בבריסל, לעומת אכילה ביחידת הנופש, באופן שההפרשים מגיעים לסך של 3,460$, אולם התובעים מעמידים זאת ע"ס של 2,500$. לא מצאתי ממש בטענת נזק זו של התובעים משני טעמים עיקריים: א. היתה בידם הברירה שלא לצאת לנופש האמור בעלויות דלעיל, ולתבוע את ביטול ההסכם טרם היציאה לחופשה בקיץ 2001, ולא לאחריה. ב. ההוצאות האמורות לא הוכחו ע"י קבלות ו/או בדרך אחרת, ונטענו בעלמא. בנדון נשאל התובע והשיב שאין בידיהם קבלות בנדון ואף לא עלה בדעתם לשמור קבלות, כי סברו שהנתבעת תסגור העניין בצורה סבירה. התובע גם ציין שלא פנה לבית המלון לקבל העתק הקבלות (עמ' 46 לפרו' ש' 8-14). לטעמי - בנימוקו זה של התובע אין די, והתוצאה היא - אי הוכחת הוצאות אלה כנדרש. 76. התובעים גם טוענים כי מגיע להם פיצוי בגין עוגמת הנפש המרובה והטירחה שנגרמו להם עקב ההבטחות הבלתי ממומשות של הנתבעת, כמפורט לעיל. בנסיבות הענין, סבורני כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק כזה לתובעים, ואני מעמיד פיצוי זה על סך של 5,000 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד. סכום זה, אשר ישולם ע"י הנתבעת 1 לתובעים, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. סוף דבר. 77. ההסכם בוטל כדין על ידי התובעים. 78. התובעים זכאים לסעדים המפורטים בסעיפים 70-73, ו- 76 לעיל. 79. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות (הנתבעת 2 אף לא טרחה להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, על אף היותה נתבעת אישית בתובענה זו). 80. הנתבעת 1 תישא בהוצאות המשפט של התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. 81. הנתבעת 1 תישא בשכ"ט עורך דינם של התובעים בשיעור של 15,000 ₪ ומע"מ כדין, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזהנופשביטול עסקה (יחידות נופש)