פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום סך 38,027 ש"ח, המהווה, לפי הנטען, יתרת חובה של הנתבעת בגין פרמיה שהיה עליה לשלם לתובעת בעבור פוליסה לביטוח אשראי. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה - האם נכרת חוזה ביטוח ביניהם. לטענת התובעת, נכרת חוזה ביטוח, ותנאיו מפורטים בפוליסה וב"רשימה" המצורפים כנספחים לתביעה. לפי טענת הנתבעת, לא נכרת חוזה, אלא התקיים רק הליך של בדיקה מצד התובעת, לגבי הכיסוי הביטוחי שיש בידיה להציע לנתבעת. גירסת התובעת 2. לפי תצהיר העדות הראשית של מר הווארד פריידס, מטעם התובעת, ההליך הנהוג והמקובל אצל התובעת, באשר לכריתת חוזה ביטוח, הוא ההליך שנתקיים גם במקרה זה בהתקשרות עם הנתבעת, וכלהלן: (א) המבוטח הפוטנציאלי מגיש לתובעת "טופס הצעת ביטוח". הנתבעת אכן חתמה והגישה טופס כאמור, נספח א' לתביעה. (ב) אם הצעת הביטוח הנ"ל נראית לתובעת, כי אז התובעת מודיעה על כך למבוטח המיועד במכתב אישור, בו היא מפרטת את עלויות הביטוח. מכתב זה הוא למעשה הצעת מחיר, ונאמר בו שההצעה תקפה למשך 30 יום. במקרה דנן, התובעת אכן שיגרה לנתבעת מכתב ובו פירוט עלויות הביטוח, מוצג ת1/. (ג) אם המבוטח מסכים לעלויות, אזי הוא מתבקש לחתום על טופס "הוראה לחיוב חשבון" לתשלום הפרמיה (להלן - "הוראת קבע") והביטוח נכנס לתוקף. (ד) הסכמה לחתום על הוראת קבע מהווה הסכמה לכל התנאים בהצעת המחיר ת1/ ולכל סעיפי הפוליסה, ומר פריידס מצהיר כי הוא הסביר זאת לנציג הנתבעת. (ה) הנתבעת אכן חתמה ונתנה לתובעת הוראת קבע, ת2/, מאושרת ע"י הבנק, ת3/. יצויין כי תוקף ההצעה ת1/ היה ל- 30 יום, היינו עד יום 2/12/97, והוראת הקבע נחתמה ונמסרה לתובעת ביום 12/11/97, היינו בתוך תקופת תוקפה של ההצעה. (ו) חוזה הביטוח נכרת, אם כן, בחתימתה של הנתבעת על טופס הוראת הקבע, והתובעת מסרה לנתבעת את הפוליסה ו"הרשימה". (ז) בהתאם לתנאי הפוליסה (סעיף 8), ולצורך אישור הכיסוי הביטוחי לכל לקוח של המבוטח, על המבוטח להגיש לתובעת "בקשה לקביעת תקרת אשראי" לגבי כל אחד מלקוחותיו. הנתבעת אכן נהגה כך והגישה לתובעת בקשות כאמור, לגבי כל לקוחותיה (ר' לדוגמה נספחים ב', ג' לתצהיר מנכ"ל הנתבעת, מר אדרס). (ח) התובעת בודקת את הבקשות הנ"ל ואם היא מחליטה לתת כיסוי ביטוחי למכירות אותו לקוח, היא מוציאה אישור פרטני ביחס לכל לקוח ולקוח. התובעת אכן בדקה את הבקשות לקביעת תקרת אשראי שהגישה הנתבעת, אישרה חלק מהן, ודחתה חלק מהן (ר' לדוגמה מוצגים ת5/, ת6/, ת7/, ת8/ וכן נספחים ח', ט', י' לתצהיר מר אדרס). (ט) מר פריידס מצהיר כי הפרוצדורה המתוארת לעיל היתה ידועה היטב לנתבעת, וכי הוא נתן הסברים מפורטים על כך לנציג הנתבעת, כפי שהוא נוהג לעשות עם כל המבוטחים. גירסת התובעת היא, אם כן, כי חתימת הוראת הקבע היא הנקודה שבה נכרת חוזה הביטוח (פרו', עמ' 1, ש. 4 - 5, עמ' 2, ש. 7 - 8) והדבר הוסבר לנציג הנתבעת (סע' 6(ג), 5(ו) לתצהיר מר פריידס). גירסת הנתבעת 3. לפי תצהירו של מר איתן אדרס, מנכ"ל הנתבעת, הדברים שונים בתכלית מן המתואר לעיל. לפי גירסתו - (א) כל מה שנעשה בין הצדדים לא היה אלא הליך מקדמי של בדיקת היקף הכיסוי הביטוחי המוצע ע"י התובעת. (ב) במסגרת הליך זה, העבירה הנתבעת לתובעת בקשות לקביעת תקרת אשראי, אשר כללו את תקרת האשראי המבוקשת ביחס לכל לקוח. (ג) הליך הבדיקה אצל התובעת נוהל בעצלתיים וארך זמן רב. כמו כן, התובעת אישרה לביטוח רק חלק מלקוחות הנתבעת, ולגבי חלקם - אישרה רק חלק מסכום הביטוח שביקשה הנתבעת. (ד) הנתבעת לא היתה שבעת רצון מהתארכות תהליך הבדיקה, ומתקרות האשראי שאישרה התובעת, ועל כן הודיעה לתובעת, ביום 2/4/98, כי החליטה בשלב זה לוותר על ההתקשרות עימה. (ה) במהלך כל התקופה עד למכתבה זה של הנתבעת, התנהלה בסך הכל בדיקה מצד התובעת לגבי הכיסוי הביטוחי שיש בידיה להציע לנתבעת. (ו) בענין הוראת הקבע, מצהיר מר אדרס כי התובעת מסרה, שהוראת הקבע נדרשת כנוהל שיגרתי לשם התחלת הליך הבדיקה של תקרות האשראי המבוקשות לביטוח. (ז) הפוליסה עצמה נמסרה לנתבעת כדוגמה בלבד, ובאופן בלתי מחייב במסגרת הליך הבדיקה המקדמי שנערך כמתואר לעיל. (ח) גם "הרשימה" היוותה רק חלק מנוהל שיגרתי במסגרת הליך הבדיקה המקדמי עובר לרכישת הפוליסה. החתימה על הוראת הקבע 4. מאחר ולגירסת התובעת, נכרת חוזה הביטוח עם חתימת הנתבעת על טופס הוראת הקבע ת2/, יש לפתוח בענין זה. בהוראת הקבע נותנת הנתבעת לבנק שלה הוראה לחייב את חשבונה בגין פרמיית ביטוח אשראי בסכומים ובמועדים שיומצאו לבנק מפעם לפעם ע"י התובעת. כן נאמר באותו טופס, כי סכום החיוב ומועדו ייקבעו מעת לעת ע"י התובעת, עפ"י דו"חות מכירות חודשיים, ובהעדרם - עפ"י הערכה. הבנק אישר לתובעת, במסמך ת3/, כי הוא יפעל בהתאם להוראות הנ"ל. מבחינת ההגיון הפשוט, קשה לקבל את הטענה כי חתימת הנתבעת על הוראות אלה לבנק, לא היתה אלא "אקט פורמלי על מנת להתחיל תהליך של בדיקת לקוחות" (פרו', עמ' 8, ש. 20 - עמ' 9 ש. 2). אם מדובר רק בהליך מקדמי של בדיקת לקוחות, ללא חוזה בין הצדדים, וללא כל חיובים כספיים מצד הנתבעת - לשם מה נדרשת הוראת קבע לחיוב חשבון הנתבעת בבנק? אני סבור כי עצם החתימה על הוראת הקבע מצביעה על גמירות דעתה של הנתבעת להיכנס להתחייבויות כספיות מחייבות כלפי התובעת, ואין היא "סתם" אקט פורמלי שיגרתי אשר נלווה לתהליך בדיקת הלקוחות. 5. מהן גירסאות הצדדים בתצהיריהם, בנקודה עיקרית זו? מר פריידס מטעם התובעת מצהיר, כי הוא הסביר לנציג הנתבעת, שהסכמה לחתום על הוראת הקבע מהווה הסכמה לכל התנאים של הפוליסה. ואילו מר אדרס מטעם הנתבעת מצהיר, כי מר פריידס הוא שמסר לנתבעת כי הוראת הקבע היא רק חלק מנוהל שיגרתי, ותו לא. כפי שכבר אמרתי, טענת התובעת בנקודה זו מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר, יותר מאשר טענת הנתבעת. אולם אני מעדיף את גירסת התובעת לא רק משום כך, אלא בעיקר משום שעדותו של מר פריידס היתה מהימנה יותר. כאן אציין כי מר פריידס התגלה בעדותו כאדם ישר ומהימן מאין כמוהו, אשר נתן תשובות לשאלות שנשאל, ללא כל התחכמות או התחמקות, גם כשהתשובות לא היו נוחות לתובעת. ואילו מר אדרס, מטעם הנתבעת, נתן את תשובותיו בצורה יותר מתוחכמת (שלא לומר מתחמקת), בפרט ביחס לשאלות שלא היו נוחות לנתבעת. הדברים עולים בבירור מקריאת הפרוטוקול, ואני אף זוכר זאת היטב, וגם רשמתי זאת לעצמי במהלך שמיעת העדויות. להלן קטע מעדותו של מר אדרס (עמ' 8), אשר יבהיר, אולי, את כוונתי: "אני מעריך שנפגשתי עם מר פריידס, אני לא זוכר. אני לא זוכר כמה פגישות היו איתו, הוא ישב אצלנו עם מיכאל ינאי בנושא הביטוחים. אינני זוכר כרגע אם פריידס נתן לי את ההסברים לגבי הפוליסה, אבל להערכתי אם הוא ביקר במשרדנו, הוא בוודאי פגש אותי... אני שוחחתי עם מר ניר בן דוב מהתובעת... כשברור גם לו וגם לי למיטב הבנתי שמדובר בתהליך של בדיקה. ש. הוא אמר לך שמדובר בתהליך של בדיקה? ת. אינני זוכר את המלים, לכן אמרתי למיטב הבנתי. אינני בוחן כליות ולב". גם עדותו של מר אדרס בנוגע להוראת הקבע, נשוא דיוננו עתה, היא "פרובלמטית". בתצהירו (סעיף 2.18) מצהיר מר אדרס כי מר פריידס הוא שמסר, בשם התובעת, כי זהו רק "נוהל שיגרתי". אולם בח.נ. נשאל מר אדרס מי הבהיר לו, שהוראת הקבע היא רק הליך פורמלי, ותשובתו היא: "לא זכור לי מי. סביר להניח שחתימה על הוראת הקבע היתה לאחר שיחה טלפונית עם מישהו מהתובעת". מול עדות זו, המבוססת על דברים שהעד אינו זוכר, הצהיר מר פריידס בתצהירו, באורח ברור ביותר, כי הוא הסביר לנציג הנתבעת מה משמעותה של הוראת הקבע. ויודגש, כי מר פריידס לא נחקר על נקודה חשובה זו שבתצהירו. במקרה זה נכרת חוזה ביטוח, בדרך ובפרוצדורה הרגילה הנהוגה אצל התובעת. הצדדים אף קיימו בפועל את הוראות החוזה. 6. מר פריידס, שציינתי כבר שהינו עד מהימן ביותר, פירט בתצהירו ובעדותו את ההליך הנהוג והמקובל אצל התובעת, באשר לדרך כריתתו של חוזה ביטוח, וכן העיד כי הליך זה נתקיים במקרה זה עם הנתבעת (הכל כפי שפירטתי בפיסקה 2 לעיל), וכי הוא אף נתן לנציג הנתבעת (כמו לכל לקוח אחר) הסברים מפורטים בכל הנוגע להליך הזה, לרבות ביחס למשמעות החתימה על הוראת קבע. מר אדרס מסר אמנם גירסה שונה בתכלית, אולם, כפי שכבר נאמר, אני מעדיף את עדותו של מר פריידס. על כן, די בכך שהוכח כי הנתבעת חתמה על "טופס הצעת ביטוח"; קיבלה את ההצעה ת1/; חתמה על הוראת הקבע ת2/; קיבלה את הפוליסה והרשימה; הגישה לתובעת בקשות לקביעת תקרת אשראי; וקיבלה מהתובעת אישורים לגבי מרבית לקוחותיה, כדי להגיע למסקנה, שהתקיימה כאן הפרוצדורה הרגילה והשיגרתית המתקיימת אצל התובעת בכל הנוגע לכריתת חוזה ביטוח; כי חוזה ביטוח אכן נכרת; וכי שני הצדדים אף קיימו את המוטל עליהם עפ"י הוראות החוזה: מצד הנתבעת - הגשת בקשות לקביעת תקרת אשראי; ומצד התובעת - מתן או אי מתן אישורים ביחס לתקרות אשראי מבוקשות. לא ניתן לגרוס כי הגשת הבקשות ע"י הנתבעת, ואישורן ע"י התובעת, הוא בבחינת "הליך בדיקה", הקודם לכניסת הפוליסה לתוקף, שהרי הנוהל הזה מהווה חלק מהוראות הפוליסה (סעיף 8), וביצועו הלכה למעשה מהווה קיום ומימוש של הוראות הפוליסה. ותוזכר שוב העובדה החשובה, שאני מקבל אותה כמוכחת, כי כל הפרוצדורה, שתוארה לעיל, ואשר התובעת נוהגת לפיה לגבי כלל לקוחותיה, הוסברה בפירוט לנציג הנתבעת (סע' 5(ו) לתצהיר פריידס) כפי שגם הוסברה לו משמעות החתימה על הוראת קבע (סע' 6(ג) לתצהיר פריידס). הימנעות הנתבעת מהבאת עד מטעמה 7. יצויין כי מר אדרס בעדותו (פרו', עמ' 8, ש. 7) אמר, כי אינו זוכר אם מר פריידס נתן לו את ההסברים לגבי הפוליסה. מכאן שהוא אינו שולל את האפשרות, שפריידס אכן נתן לו את ההסברים. מצד שני, הוא אינו זוכר, כך שבהחלט ייתכן שההסברים באמת לא ניתנו לו. אם ההסברים לא ניתנו לו, הרי האפשרות היחידה היא, שהם ניתנו לחשב הנתבעת, מר מיכאל ינאי (סע' 3 לתצהיר פריידס; וכן פרו', עמ' 8, ש. 6, ש. 8, ש. 16 ש. 18). מר ינאי הוא הוא הממונה בחברה על נושא הביטוחים (עמ' 8, ש. 8); הוא לבטח נפגש (לפי גירסת שני הצדדים) עם מר פריידס (עמ' 8 ש. 6) (בעוד שמר אדרס אינו זוכר אם הוא עצמו אכן נפגש עם פריידס: עמ' 8 ש. 5); והוא היחיד היכול לשלול (שהרי מר אדרס בעדותו - עמ' 8, ש. 7 - לא שלל) את גירסת מר פריידס בדבר ההסברים שנתן, בכל הנוגע לפרוצדורת ההתקשרות בחוזה ביטוח, הנוהגת אצל התובעת. דא עקא, הנתבעת החליטה, מטעמים הידועים רק לה, לא לזמן את מר ינאי למתן עדות, וההלכה בענין זה היא כי "הימנעות מלהביא ראייה מצוייה ורלוואנטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה": ע"א 27/91 פד"י מט(1) 450, בעמ' 457. כאשר נשאל מר אדרס מדוע לא הובא מר ינאי לעדות, תשובתו היתה כי "בחברתנו נהוג שאני מייצג אותה בהליכים משפטיים", - תשובה שאינה נותנת הסבר לכך שמר ינאי לא הובא להעיד. גם בסיכומים לא ניתן הסבר משכנע לענין זה, וה"הסבר" שניתן הוא, שמר ינאי לא הובא להעיד "משיקולים פנימיים שאינם קשורים כלל וכלל לנושא התביעה". לסיום נושא זה אציין כי ההלכה המובאת מספרו של כב' השופט קדמי (קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, תשנ"ט1999-, חלק שלישי, עמ' 1406) על הימנעות שני בעלי הדין מלהעיד עד מסויים, נוגעת (כך ניתן להבין מהדוגמאות שם) לעד העומד לרשות שני בעלי הדין, ולא כמו במקרה דנן, שבו מר ינאי הוא, במובהק, עד "של" הנתבעת, ועליה היה להביאו. ראיות נוספות המחזקות את המסקנה שנכרת חוזה ביטוח 8. בנוסף לכל שנאמר עד כאן, מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו למספר ראיות נוספות המצביעות על כך שאכן היה חוזה ביטוח בין הצדדים. ראשית, טוען ב"כ התובעת בצדק, לא ייתכן לטעון כי הפוליסה נמסרה לנתבעת כדוגמה בלבד, שהרי ב"רשימה" נקבע מפורשות כי "תוקף פוליסה זו מיום 1/11/97 עד לביטולה ע"י המבוטח או ע"י החברה...". שנית, במצורף לבקשות לקביעת תקרת אשראי, כותבת הנתבעת אל התובעת מכתב לוואי - "מצ"ב קבוצה ראשונה של לקוחות אדקסטיל, לצורך הביטוח" (נספחים ב', ג' לתצהיר מר אדרס). שלישית, ב"דו"חות מכסות אשראי לפי מבוטחים" (נספחים ד', ה', ו' לתצהיר מר אדרס), שהוציאה התובעת, מפורטים כל הלקוחות שהכיסוי הביטוחי לגביהם אושר, תוך ציון "הסכום המאושר", ותאריך תוקף האישור - עד 8/12/98, וכן הוטבעה חותמת בה נאמר כי (המכסות?) כפופות לתנאים (המפורטים ?) במכתבי האישור. המסמך בכללותו מתיישב יותר עם הטענה כי קיים בין הצדדים חוזה מחייב, מאשר עם הטענה כי אין זו אלא בדיקה מצד התובעת לגבי הכיסוי הביטוחי שיש בידיה להציע לנתבעת (סע' 2.15 לתצהיר מר אדרס). רביעית, גם מכתבי האישור עצמם (ת5/ - ת8/) נראים על פניהם כמסמך משפטי, הקובע באופן מחייב את סכום תקרת האשראי המאושרת לכל לקוח, ומפרט את כל יתר התנאים הנלווים לאישור זה (תאריך תוקף התקרה, עמלת ההקצאה, תנאי התשלום, כיסוי ובטחונות), ולא כמסמך שנעשה במסגרת בדיקה מקדמית הקודמת לכריתת חוזה. חמישית, במכתבים בהם דוחה התובעת את בקשת הנתבעת לתקרת אשראי ללקוח מסויים (נספחים ח', ט', י' לתצהיר מר אדרס), היא מציינת, בסיפא: "אף תקרה תקפה, במידה וקיימת, מתבטלת בזאת". גם נוסח זה אינו מתיישב עם הגירסה כי הצדדים מצויים, בשלב הזה, בעיצומו של "הליך בדיקה" בלבד. ביחס למכתבים אלה (נספחים ט', י') טוענת הנתבעת כי אלה לבטח אינם מלמדים על קיומו של חוזה בין הצדדים, שהרי הם נשלחו לאחר שהנתבעת הודיעה במפורש, ביום 2/4/98, כי היא "מוותרת" על ההתקשרות עם התובעת. אכן, בנקודה זו קיים לכאורה קושי בעמדת התובעת, אולם ההסבר הוא, כפי הנראה, שהתובעת המשיכה לפעול בהתאם לחוזה, ולהנפיק אישורים או דחיות, גם במהלך תקופת 60 הימים עד לכניסת ביטול הפוליסה לתוקף, או, ליתר דיוק, היא המשיכה לפעול כך, כל עוד לא ביטלה היא את הפוליסה, ביום 11/6/98 (נספח י"ב לתצהיר מר אדרס). ראיות כנגד המסקנה שנכרת חוזה ביטוח 9. הנתבעת טוענת כי התנהגות הצדדים (כפי שתפורט להלן) מלמדת, שאיש מהם לא סבר כי קיימת ביניהם התקשרות מחייבת: ראשית, היא אומרת, הנתבעת מעולם לא מסרה לתובעת הצהרה חודשית ביחס למכירותיה בכל חודש מחודשי התקופה הרלוונטית, ואף התובעת לא פנתה אליה בדרישה כי תגיש הצהרות כאלה. אינני סבור שיש בכך כדי ללמד, שלא היה חוזה. העובדה, שהנתבעת לא מסרה הצהרות חודשיות על מכירותיה, מתיישבת עם הטענה שלא היה חוזה, באותה מידה שהיא מתיישבת עם הטענה שהיה חוזה, אולם הנתבעת הפרה את הוראותיו (סע' 11 לתצהיר מר פריידס). וביחס לטענה, שהתובעת לא פנתה לנתבעת בדרישה שתגיש את ההצהרות החודשיות, יש לציין שרק ב- 11/2/98 אושר ע"י התובעת מספר משמעותי של לקוחות לביטוח (ר' נספח ה' לתצהיר מר אדרס; בדו"ח המכסות הראשון - נספח ד' - אושרו 3 לקוחות בלבד). על כן, את ההצהרה הראשונה על המכירות היה על הנתבעת להגיש עד 15/3/98 (ר' סע' 10 לפוליסה). הנתבעת לא עשתה כן, וכבר ביום 2/4/98 הודיעה כי היא "מוותרת" על ההתקשרות עם התובעת. מתי אפוא יכלה התובעת לפנות אל הנתבעת ולדרוש כי תגיש את ההצהרות החודשיות? שנית, כראייה נוספת לכך שהנתבעת לא סברה מעולם כי יש לה ביטוח, מצביעה הנתבעת על כך שהיא מעולם לא פנתה לתובעת ולא דיווחה לה דבר, באותם מקרים בהם לכאורה נגרם לה "נזק מבוטח", כהגדרת מונח זה בפוליסה, כגון במקרה שחוללו שני שיקים שניתנו לנתבעת ע"י רב זרועות בע"מ. גם טענה זו אינני מקבל, מהטעם הפשוט, שכאשר חוללו השיקים של רב זרועות, בינואר 1998, טרם אישרה התובעת תקרת אשראי כלשהי ללקוח רב זרועות. לא ייפלא אפוא שהנתבעת לא פנתה בענין זה אל התובעת, שכן, היה ברור לה, לפי תנאי הפוליסה והרשימה, כפי שגם הוסברו לה ע"י מר פריידס, ש"החוב המבוטח", לגבי כל לקוח ולקוח, הוא רק סכום תקרת האשראי שאושר ע"י התובעת ביחס לאותו לקוח, וכי לקוח פלוני אינו כלול בביטוח, כל עוד לא אישרה לו התובעת תקרת אשראי. כאמור, במועד חילול השיקים של רב זרועות, טרם ניתן אישור תקרת אשראי ללקוח זה, ועל כן לא היה כל טעם שהנתבעת תפנה אל התובעת בקשר לחוב זה שלא שולם. בשלב מאוחר יותר, אף הודיעה התובעת במפורש כי היא אינה מאשרת תקרת אשראי כלשהי ללקוח זה (נספח ב' לתצהירו המשלים של מר אדרס). שלישית, מצביעה הנתבעת על כך, שהתובעת מעולם לא עשתה ולא ניסתה לעשות שימוש בהוראת הקבע. לענין זה כבר השבתי למעשה לעיל. כדי לעשות שימוש בהוראת הקבע, על התובעת לדעת מהו סכום החיוב, וסכום החיוב מחושב על פי דו"חות המכירות החודשיים. כפי שהראיתי, את דו"ח המכירות הראשון היה על הנתבעת להגיש עד 15/3/98, אולם הנתבעת לא הגישה דו"ח כאמור, וכבר ביום 2/4/98 הודיעה כי היא "מוותרת" על ההתקשרות עם התובעת. אימתי, אם כן, יכלה התובעת לעשות שימוש בהוראת הקבע? נכון שהוראת הקבע במפורש מאפשרת לתובעת לקבוע את סכום החיוב (בהעדר דו"ח מכירות) על פי הערכה, אולם לדעתי זוהי האופציה האחרונה, ולא הראשונה, העומדת לרשות התובעת. תחילה עליה לעשות כל שביכולתה על מנת לחשב את סכום החיוב עפ"י המכירות בפועל, בהתאם לדו"חות שהנתבעת אמורה להגיש. רק אם כלו כל הקיצין, כגון שהנתבעת, לאורך זמן, אינה מגישה דו"חות, ואינה משלמת את המגיע ממנה, אזי רשאית התובעת, כמפלט אחרון, לחשב את החיוב עפ"י הערכה. במקרה דנן, בפרק הזמן הקצר שחלף (כפי שפירטתי לעיל), אין להלין על התובעת שלא עשתה שימוש בהוראת הקבע עפ"י הערכה. נהפוך הוא, נראה לי כי אילו, כבר במרץ 1998, סמוך לאחר אי קבלת דו"ח המכירות החודשי הראשון, היתה התובעת מיד "רצה" ומחשבת את החיוב עפ"י הערכה, ומנסה לגבותו באמצעות הוראת הקבע, ניתן היה לומר כי בכך היא עושה שימוש בזכות הנובעת מהחוזה, שלא בדרך מקובלת ובתום לב. מתי כן עשתה התובעת נסיון להשתמש בהוראת הקבע, עפ"י הערכה? לאחר שהנתבעת הודיעה לה שהיא "מוותרת" על ההתקשרות עימה. בשלב הזה, לאחר שהיה ביטוח תקף במשך מספר חודשים, וכאשר הנתבעת לא שילמה כל סכום, וגם לא הגישה דו"חות מכירה, וברור עתה שגם לא תגיש דו"חות כאלה, הברירה היחידה שנותרה בידי התובעת היתה לנסות לגבות "עפ"י הערכה", וכך עשתה. איני רואה כל פסול בהתנהגות התובעת. נהפוך הוא, סבורני שפעלה בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה. יצויין כי ב"כ הנתבעת מצטט, בהקשר זה, דברים שכתב ב"כ התובעת בסיכומיו, לפיהם - "הנסיבות ששררו היו שהבדיקה של הלקוחות אורכת זמן, כאשר היחסים העיסקיים בין הצדדים טרם נכנסו למסלול ברור וקבוע, כאשר בדיקת הלקוחות טרם נסתיימה, וכאשר האישורים מוצאים מדי פעם רטרואקטיבית". ב"כ הנתבעת טוען, כי דברים אלה מדברים בעד עצמם, ואין צורך להוסיף עליהם. כשלעצמי, אינני מסיק מאמירה זו את שב"כ הנתבעת מבקש להסיק ממנה. יחסים עסקיים ש"טרם נכנסו למסלול ברור וקבוע" אין פירושו של דבר בהכרח, שאין בין הצדדים חוזה. חוזה הביטוח שנכרת במקרה דנן, ועל כך אעמוד בהמשך, הוא חוזה מיוחד ושונה מהמקובל, במובן זה, שהחוזה קיים, אולם הוא מתמלא בתוכן רק במשך הזמן שלאחר כריתתו. החוזה הוא מעין חוזה מסגרת, חוזה גג, אשר תיאורטית אמור ויכול לתת כיסוי ביטוחי לנתבעת בגין כל מכירותיה באשראי לכלל לקוחותיה. בפועל, התובעת היא המחליטה מעת לעת, לפי בדיקותיה ושיקוליה, אלו לקוחות של הנתבעת ייכללו בביטוח, עד איזו תקרת אשראי לכל לקוח, ובאלו תנאים. במובן זה, המצב הוא, שכל עוד נערכות הבדיקות, טרם נכנסו היחסים למסלול ברור וקבוע. אין להסיק מכך, שלא נכרת חוזה. רביעית, מצביעה הנתבעת על כך ששני הצדדים לא היפנו את התובענה שבפניי לבוררות, כפי שמתחייב עפ"י הוראות הפוליסה (סע' 28). גם בכך אין כדי ללמד, כמובן, שלא היתה פוליסה בת-תוקף. ענין שכיח הוא, שקיים סעיף בוררות בחוזה, ואף על פי כן פונים הצדדים לבית המשפט. האם מכאן נובע, שאין חוזה ביניהם? פרשנותה של הנתבעת למהלך העניינים בין הצדדים 10. ביחס ל"דו"ח מכסות אשראי לפי מבוטחים", שהוציאה התובעת, ציינתי לעיל, כי מסמך זה בכללותו מתיישב יותר עם הטענה כי קיים בין הצדדים חוזה, מאשר עם הטענה כי זוהי רק בדיקה באשר לכיסוי הביטוחי שיש בידי התובעת להציע לנתבעת. מר אדרס נשאל בח.נ. כיצד הוא הבין את הדו"חות הללו, ותשובתו היא: "כאשר אני קיבלתי את המסמך הזה, הבנתי שחברת הביטוח תהיה מוכנה בבוא העת לבטח את הארגז עד לסכום של 75,000 ש"ח. בבוא העת פירושו כאשר תוצא הפוליסה" (עמ' 9, ש. 17 - 18. יוזכר כי הפוליסה, בשלב הזה, כבר היתה בידי הנתבעת). וכן בהמשך עדותו - "אני הבנתי שאנחנו בונים ביחד את סל הביטוח, וכאשר נגיע לתשובות רלוונטיות, נשקול האם ברצוננו לבטח. כלומר הנתבעת תשקול האם ברצונה לבטח לאור הכיסויים המוצעים" (עמ' 10, ש. 19 - 20). אינני מקבל גירסה זו. ראשית, לנציגי הנתבעת ניתנו מלוא ההסברים ביחס לפרוצדורה הנוהגת אצל התובעת בהתקשרויותיה עם לקוחותיה, ואף הוסבר להם שחתימה על הוראת קבע מהווה הסכמה לכל תנאי הפוליסה, ובשלב הזה נכרת חוזה הביטוח. אין מדובר אפוא ב"בניית" סל ביטוח ביחד, או בנכונות של התובעת לבטח "בבוא העת". שנית, לפי גירסת הנתבעת, לא היה מעולם קיבול להצעת התובעת ת1/, ועל כן ההצעה פקעה ביום 2/12/97. אם כך, הרי שכל המגעים שנעשו בין הצדדים (בקשות הנתבעת, בדיקות התובעת, אישור בקשות ודחייתן, דו"חות מכסות אשראי, וכו') כל אלה נעשו, כלשונו של ב"כ התובעת בסיכומיו, "בחלל ריק ובקשר ללא כלום, מאחר והצעת התובעת לפי גירסה זו נעלמה ופגה ביום 2/12/97. גם כל עבודתה של התובעת בבדיקת הלקוחות נעשתה ללא מטרה וללא תכלית, ולא היתה יכולה להביא את הצדדים למקום כלשהו. לפי גירסה זו, אפילו היתה מחליטה הנתבעת "לאחר בדיקה", להסכים לביטוח, לא היתה כל הצעה תקפה של התובעת. היעלה על הדעת שכל הפעולות והמגעים בין הצדדים היו וירטואליים בלבד, ושהתובעת תקדיש לכך מאמצים ומשאבים?" שלישית, לפי מצב הדברים כפי שמר אדרס מתאר אותו, היינו, כי שני הצדדים "בונים ביחד" את סל הביטוח, וכאשר התובעת נותנת את התשובות הרלוונטיות, כי אז יכולה הנתבעת לשקול אם ברצונה לבטח לאור הכיסויים המוצעים, יוצא אפוא שהתובעת הפכה בדרך זו להיות חברה למידע עיסקי, בעלות נמוכה (למען הדיוק: בחינם, שהרי הנתבעת לא שילמה ולא נדרשה לשלם כל תשלום שהוא עבור בדיקותיה של התובעת: פרו', עמ' 10, ש. 22). כפי שאמר מר פריידס בח.נ. - "ההגיון העיסקי הוא שאנחנו לא יכולים להתמודד עם האלטרנטיבה, שהיא שיבואו חברות רבות וירצו את הפוליסה שלנו ויגישו את הבקשות לבדיקת הלקוחות שלהם מבלי להתחייב על שום דבר, אנחנו נעשה את כל הבדיקות האלה, ניתן את כל התשובות, שעולות לנו גם כסף, ובסופו של תהליך הבן אדם יגיד תודה, אנחנו לא רוצים שתספקו לנו שום דבר. ואז יוצא שאנחנו הפכנו כך לחברת מידע בעלות נמוכה מכל חברת מידע אחרת" (עמ' 3, ש. 19 - עמ' 4, ש. 1). מצב דברים זה נראה בלתי סביר בעיניי, ולא השתכנעתי מהסבריו של מר אדרס (עמ' 11, ש. 1 - 8) כי דרך פעולה זו היא כדאית או עשוייה להיות כדאית לתובעת. יש לזכור כי מדובר, במקרה זה, בבדיקת מצבם הפיננסי של כחמישים(!) לקוחות של הנתבעת. זוהי עבודה מרובה ביותר, האורכת זמן רב (סע' 7 לתצהיר מר פריידס, ועדותו, פרו', עמ' 2, ש. 11 - 14), ולא סביר בעיני שהתובעת תשקיע את כל המאמץ הזה רק בשל האפשרות שהנתבעת אולי תתרצה ותחליט בסופו של דבר כי ברצונה לבטח, או בשל האפשרות שהדבר אולי יביא לתובעת לקוחות אחרים. הנתבעת חפצה להסתלק מן החוזה, משגילתה שאינו כדאי מבחינתה 11. דעתי היא כי אכן נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים, וכי גם הנתבעת הבינה זאת, ופעלה על פי החוזה. אלא מאי? לאחר שהתובעת בדקה את כל הלקוחות, אישרה את חלקם, ודחתה את חלקם, הגיעה הנתבעת למסקנה כי "הכיסוי המוצע והלקוחות שאושרו הפכו את החבילה לבלתי כדאית עבורה" (ציטוט מסע' 19 לסיכומי הנתבעת). בהחלט ייתכן שמסקנתה זו של הנתבעת נכונה היא מבחינתה, ובמקרה כזה, זכותה המלאה לבטל את הביטוח, אולם אין בכך כדי לפטור אותה מתשלום דמי הביטוח בגין התקופה שבה היה הביטוח בתוקף. הטענה כי הצעת התובעת אינה מסויימת כדי אפשרות לכרות חוזה בקיבולה 12. מכאן אני עובר לטענות המשפטיות שמעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו. לטענתו, התובעת לא הצביעה על כל "הצעה", כמובנה בחוק החוזים (חלק כללי), אשר קיבולה יכול "לייצר" התקשרות חוזית. זאת משום שההצעה ת1/ אינה מסויימת דיה כדי אפשרות לכרות חוזה בקיבולה. הבה נניח, אומר ב"כ הנתבעת, שאכן ת1/ היא ההצעה, והחתימה על ת2/ היא הקיבול, - נשאלת השאלה, מה הם תנאי החוזה שנכרת? הרי ת1/ כוללת רק את מחירי הביטוח, ואין היא כוללת את היסודות הבסיסיים האחרים של העיסקה. חוזה ביטוח, לפי סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, חייב לכלול את דמי הביטוח, את מקרה הביטוח, ואת תגמולי הביטוח. ואילו כאן, במסמכים המרכיבים את החוזה (הלוא הם - ת1/, ת2/), לא מצויין לא מהו מקרה הביטוח, ולא כמה הם תגמולי הביטוח. על כן טוען ב"כ הנתבעת כי בנסיבות אלה, ההצעה אינה עומדת בתנאי המסויימות, הנדרש לשם גיבוש הצעה מחייבת, וממילא גם לא ניתן לומר כי נתגבשה אצל הצדדים גמירות הדעת הנחוצה לשם שכלולו של חוזה מחייב. 13. התשובה על כך היא, שהצעת המחיר ת1/, והוראת הקבע ת2/, אינן עומדות בחלל ריק, ואינן לבדן. אילו רק אלה היו המסמכים המהווים את החוזה, ניתן היה בהחלט לומר, כי ההצעה ת1/ אכן אינה מסויימת כדי אפשרות לכרות חוזה בקיבולה, הואיל והתנאים העיקריים של הביטוח "חסרים מן הספר". אולם, כאמור, המסמכים הללו אינם עומדים בחלל ריק. הם צופים פני פוליסה שתונפק, ואשר בה יפורטו זכויות וחיובי הצדדים. תנאי החוזה הם אפוא מסויימים וברורים מאד, והם מפורטים בכל מסמכי החוזה, ובכללם - הפוליסה והרשימה. אולם גם בטרם הונפקה פוליסה, לא קיימת בעיה של העדר "מסויימות", הואיל ובשלב הזה רואים כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח (כך קובע סע' 2(ב) לחוק חוזה הביטוח). ר' בענין זה בספרם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן "חוזים" (הוצאת אבירם, תשנ"א1991-) כרך א', בעמ' 294: "... כך למשל לגבי חוזה ביטוח: חוזה זה נכרת ברגע שמוסכם בין הצדדים על כריתתו. העובדה שחוזה הביטוח צופה עריכתו של הסכם מפורט בעתיד, המגובש בפוליסה, אינה משנה. הפוליסה היא בבחינת הסכם פורמלי בלבד, והצדדים קשורים כבר קודם לכן. עמדה דומה משתקפת גם בחוק חוזה הביטוח תשמ"א1981-. סעיף 2 לחוק קובע לאמור: "(א) נכרת חוזה ביטוח, על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן - פוליסה)... (ב) כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח..." בחייו של חוזה ביטוח במשפט הישראלי מספר תקופות, שבהן נקבע משטר שונה של הסכמים: בשלב הראשון, שתחילתו עם ההסכמה הבסיסית על הביטוח, חל על הצדדים הסדר השואב מהתנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל המבטח. בשלב השני, שתחילתו ממסירת פוליסת הביטוח למבוטח, מחליפה הפוליסה את ההסדר הקודם". במקרה דנן, השתכנעתי כי הנתבעת גמרה בדעתה לכרות חוזה ביטוח, ונתנה ביטוי לגמירות דעת זו בכך שחתמה על הוראת הקבע, לאחר שהוסבר לה כי בכך היא מביעה את הסכמתה לכל תנאי הפוליסה, ובכך נקשר חוזה ביטוח. כאמור בציטטה לעיל, חוזה ביטוח נכרת ברגע שהוסכם בין הצדדים על כריתתו. במקרה דנן, הרגע הזה היה רגע חתימת הוראת הקבע. נכון שברגע הזה, רגע כריתת החוזה, מסמכי החוזה (ת1/, ת2/) חסרים לכאורה חלק מיסודותיה הבסיסיים של העיסקה, אולם חוק חוזה הביטוח משלים את כל הפרטים החסרים, בכך שהוא "קורא לתוך" החוזה דנן את כל התנאים הנהוגים אצל התובעת, בסוג זה של ביטוח. "השלמה" זו נחוצה רק בשלב שלפני מסירת הפוליסה. משנמסרה הפוליסה, הרי תנאי החוזה כלולים ומפורטים בה, ובשלב הזה בודאי לא ניתן לטעון, כי היא נעדרת "מסויימות". הטענה כי הפוליסה עצמה חסרה פרטים עיקריים ואינה יכולה להוות בסיס להתקשרות מחייבת 14. אמרתי בסיפא של הפיסקה הקודמת, כי לגבי הפוליסה עצמה בודאי לא ניתן לטעון כי היא נעדרת "מסויימות". אולם ב"כ הנתבעת סבור אחרת. לטענתו, גם הפוליסה עצמה נעדרת כל נתון לגבי המקרה הביטוחי, והיקף הכיסוי הביטוחי. על כן הוא טוען כי הפוליסה אינה מסויימת דיה, וכי לא יכולה היתה להיווצר לגביה גמירות הדעת הנחוצה לשכלולה של התקשרות מחייבת. אינני תמים דעים עמו בנקודה זו. תנאי הפוליסה מוגדרים היטב. "מקרה הביטוח" מוגדר בפיסקה השלישית של המבוא לפוליסה, והוא: "לקוח לא שילם במועד הפרעון חוב מבוטח למבוטח, מחמת שהיה אי כושר פרעון או מחמת אי פרעון מתמשך של החוב המבוטח" (ור' בפוליסה את סעיפי ההגדרות למונחים השונים). "תגמולי הביטוח" מוגדרים אף הם באותה פיסקה, והם בגובה "סכום הנזק המבוטח, בניכוי השתתפותו העצמית של המבוטח". הדבר היחיד שאינו מוגדר הוא סכום "החוב המבוטח". בענין זה קובעת הרשימה כי סכום החוב המבוטח הוא "הסכום אשר ייקבע על ידי החברה לאותו לקוח בטופס אישור תקרת אשראי...". לשון אחר, תנאי הפוליסה ברורים ביותר, והם מפורטים בה וברשימה. הדבר שאינו ידוע, במועד כניסת הביטוח לתוקף, הוא - אלו לקוחות של הנתבעת ייכללו בביטוח, ועד איזו תקרת אשראי. זהו דבר, שעפ"י תנאי הפוליסה, אמור להיקבע במרוצת חייה של הפוליסה, עפ"י הנוהל אשר בסעיף 8 לה. זה אינו גורע מגמירות הדעת או מהמסויימות. גמירות הדעת של שני הצדדים היא, שהתובעת תיתן כיסוי ביטוחי לנתבעת, רק לגבי אותם לקוחות שהתובעת תסכים לאשרם, ובגובה האישור. הנתבעת הסכימה לתנאים אלה, ודי לעיין בסע' 2 לפוליסה, סע' 5 לרשימה, וסע' 8 לפוליסה, כדי להיווכח בכך (ויוזכר, שוב, כי הנתבעת קיבלה הסברים מפורטים לגבי כל זה - ר' סע' 5(ה), 5(ו) לתצהיר מר פריידס). זוהי מעין "פוליסת גג" לכלל לקוחות הנתבעת, כאשר התובעת היא המחליטה, במרוצת חיי הפוליסה, איזה מלקוחות הנתבעת היא מכניסה לביטוח, ואיזה לא. הטענה בדבר העדר כל סיכון ביטוחי לתובעת 15. טענה נוספת שמעלה ב"כ הנתבעת היא, שבמועד חתימת הוראת הקבע, אין עדיין, בפועל, שום כיסוי ביטוחי, שהרי התובעת טרם אישרה לקוח כלשהו. על כן, אין על התובעת, במועד כריתת החוזה, כל סיכון ביטוחי שהוא, ובלעדי סיכון ביטוחי - לא ייתכן חוזה ביטוח. אמת, נכון הדבר, בנקודת הזמן שבה נחתמת הוראת הקבע, ונכרת חוזה הביטוח, אין עדיין אף לקוח מבוטח בפועל, ואין עדיין, בפועל, שום כיסוי ביטוחי (פרו', עמ' 3, ש. 1). על כן, בנקודת הזמן הזאת, אכן אין על התובעת שום סיכון ביטוחי (פרו', עמ' 2, ש. 21). הפוליסה, בשלב הזה, קיימת רק פורמלית, ואין לה כל תוכן ממשי (עמ' 3, ש. 4 - 5). אולם בשלב הזה גם הפרמיה היא אפס. כל עוד לא אושר אף לקוח של הנתבעת לביטוח, אין הנתבעת נדרשת לשלם מאומה עבור הפוליסה (עמ' 3, ש. 16). הנה כי כן, ברגע כריתת החוזה, אין (עדיין) כל סיכון ביטוחי על התובעת, אך, מנגד, אין גם כל חובת תשלום על הנתבעת. במהלך התקופה שלאחר כריתת החוזה, אמורה התובעת לאשר (או לא לאשר) לקוחות של הנתבעת לביטוח. החוזה "מתמלא תוכן", קרי, כיסוי ביטוחי בפועל, ככל שמאושרים יותר ויותר לקוחות. בשלב הזה, כבר בהחלט קיים סיכון ביטוחי על התובעת (ביחס לאותם לקוחות שאושרו), ומנגד, קיימת חובתה של הנתבעת לשלם פרמיה, רק בגין אותם לקוחות שאושרו. קיימת אפוא סימטריה מלאה בין הסיכון הביטוחי שעל התובעת, לבין חובת התשלום שעל הנתבעת. 16. בהקשר לטענה בדבר העדר סיכון ביטוחי, מצטט ב"כ הנתבעת בסיכומיו את עדותו של מר פריידס (עמ' 3, ש. 7 - 15). מה שמר פריידס אמר שם מתייחס לשלב שבו הגישה הנתבעת בקשה לקביעת תקרת אשראי ללקוח מסויים, התובעת עורכת את בדיקותיה, ובטרם אושרה הבקשה לגבי אותו לקוח , אירע אירוע של אי תשלום חוב ע"י אותו לקוח. ברור מאליו, שבמקרה כזה חייבת הנתבעת להודיע על אירוע זה לתובעת, והתובעת, מן הסתם, לא תאשר את הלקוח הזה לביטוח. הדברים פשוטים וברורים, ואיני רואה כיצד מגיע ב"כ הנתבעת מכאן למסקנה, שאין על התובעת סיכון ביטוחי. כל לקוח שהתובעת לא אישרה אותו, הרי הוא אינו כלול בביטוח כלל, ופשיטא שאין לגביו סיכון ביטוחי. הסיכון הביטוחי מתייחס, כמובן, רק לאותם לקוחות שהתובעת כן אישרה אותם (ואלה רובם המכריע של לקוחות הנתבעת, ר' נספח ו' לתצהיר מר אדרס). תקופת הביטוח הרטרואקטיבית 17. עם זאת, אני מסכים עם ב"כ הנתבעת, שביחס לתקופה הרטרואקטיבית אכן אין כל סיכון ביטוחי על התובעת. לפי נהלי התובעת, ברגע שהיא מאשרת תקרת אשראי מסויימת ללקוח של הנתבעת, הרי האישור תקף רטרואקטיבית ממועד הגשת הבקשה ע"י הנתבעת (סע' 8 לתצהיר מר פריידס). התובעת עורכת בדיקות יסודיות ומעמיקות בטרם היא מאשרת לקוח. אם במהלך בדיקותיה התברר לה, כי הלקוח אינו ראוי לאישור תקרת אשראי לצורך הביטוח, קל וחומר אם במהלך בדיקותיה אירע אירוע של אי תשלום חוב ע"י אותו לקוח, פשיטא שהתובעת לא תאשר את אותו לקוח, ולנתבעת לא יהיה, לגביו, ביטוח. לעומת זאת, התובעת כן תאשר את הלקוח, אם חקרה ודרשה היטב ביחס למצבו, ומצאה (לכל הפחות) שלא היה לגביו מקרה של אי תשלום חוב בזמן האחרון. או אז היא תיתן אישור ביחס ללקוח זה, והאישור תקף, כאמור, רטרואקטיבית, מיום הגשת הבקשה ע"י הנתבעת. אלא שאיזו משמעות יש לתקופה הרטרואקטיבית? הרי במועד מתן האישור כבר ידוע כי לא אירע שום אירוע ביטוחי בתקופה הזאת. אני מסכים אפוא לטענת ב"כ הנתבעת, כי אין כל סיכון ביטוחי מוטל על שכם התובעת בתקופה הרטרואקטיבית. אשר לנתבעת, כאשר התובעת מודיעה לה כי אישרה לקוח פלוני, הרי מאותו רגע, הנתבעת מבוטחת ביחס לאותו לקוח. אולם, כמובן, אין לה כל צורך בביטוח רטרואקטיבי לתקופה שמיום הגשת הבקשה ועד ליום מתן האישור, שהרי ביום מתן האישור, גלוי וידוע כי לא אירע כל אירוע ביטוחי ביחס לאותו לקוח (לו אירע אירוע כזה, ממילא התובעת לא היתה מאשרת את אותו לקוח). איזו משמעות, אם כן, יש לעובדה שתוקף האישור הוא רטרואקטיבי, לבד מכך שבדרך זו התובעת בעצם גובה פרמיה עבור מספר חודשי ביטוח שלנתבעת אין כל חפץ בהם? הטענה כי העיסקה מהווה חבילת ביטוח שבאופן מובנה אינה כדאית ואינה משרתת את צרכי הנתבעת 18. טענה נוספת בפי ב"כ הנתבעת היא, שהנתבעת מחוייבת עפ"י הפוליסה לבטח את כלל לקוחותיה, לרבות אלה שבגינם אין היא זקוקה כלל לביטוח אשראי, ואילו התובעת מן הסתם תאשר רק את הלקוחות הבטוחים והיציבים. כך עלול להיווצר מצב, שאושרו הלקוחות "הבטוחים", שעבורם אין לנתבעת צורך בביטוח, ולא אושרו דוקא אותם לקוחות שבייחוד בעבורם נזקקת הנתבעת לביטוח. כלומר - תיווצר חבילת ביטוח לא כדאית, אשר אינה משרתת את צרכיה הביטוחיים האמיתיים של הנתבעת, ואשר הנתבעת לא היתה רוכשת אותה, אילו ידעה מראש שכך יהיה המצב. על טענה זו מספר תשובות: ראשית, מר אדרס העיד (עמ' 10, ש. 11 - 15) כי "הארגז זה לא בנק ישראל, אבל נכון לאותה עת הוא נחשב לקוח סוג א'. אני לא ביטחתי אותו, אתם פניתם אליי ודרשתם את רשימת כל הלקוחות, אז לא יכולתי לעשות סלקציה של לקוחות שאותם אני רוצה לבטח, ולקוחות שאותם אינני רוצה לבטח. באותה עת, אם היתה לי בחירה, לא הייתי מבטח את הארגז. נכון להיום נכון שהארגז התמוטטה, אבל יש הסדר נושים והחובות מוחזרים במלואם בשיעור של 100% לנושים". הנה כי כן, הנתבעת אינה יכולה להעריך מראש אם חבילת הביטוח, שקיבלה בסופו של דבר, היא כדאית או לא. הערכותיה ביחס ללקוחות שלגביהם קיים סיכון, ולקוחות שלגביהם לא קיים סיכון, עלולות להתגלות כהערכות שגויות (דוגמת הארגז). ומצד התובעת, נכון שהיא בוחרת את הלקוחות הבטוחים יותר, אולם גם לגבי לקוחות אלה, תמיד קיים הסיכון שאכן יארע אירוע ביטוחי (דוגמת הארגז). שנית, ביחס לטענה כי עלולה להיווצר חבילת ביטוח שכלל אינה כדאית לנתבעת, ואשר הנתבעת לא היתה רוכשת אותה, אילו ידעה מראש, ניתן להשיב גם, שאלה הם תנאי החוזה. הם הוסברו לנציג הנתבעת, והוא הסכים להם. מהי אפוא טענת הנתבעת? שתנאי החוזה בלתי צודקים? וכי ביהמ"ש ישנה את החוזה כדי לעשותו "צודק" יותר? שלישית, אפשר לסווג, אולי, את הטענה כטענת טעות בכדאיות העיסקה, אולם, כידוע, טעות מסוג זה אין לה כל נפקות משפטית. רביעית, טענת הנתבעת מתייחסת רק לנקודת הראות שלה, אולם מנקודת ראותה של התובעת נראה כי אין כל אפשרות אחרת. וכי מה האלטרנטיבה? שהנתבעת, המכירה את לקוחותיה הבעייתיים, תבקש לבטח רק אותם? היעלה על הדעת כי מבטח כלשהו יסכים לבטח בתנאים כאלה? אך הגיוני הוא, שהתובעת מבקשת לבטח את כלל הלקוחות, תוך שהיא שומרת לעצמה, מטבע הדברים, את הזכות לא לאשר לקוחות שהם, בעיניה, בעלי סיכון גבוה. למה הדבר דומה? לאדם העושה ביטוח חיים, למשל, וחברת הביטוח, על סמך הצהרה רפואית של המבוטח, ובדיקות שהיא עורכת, מחליטה להוציא מתחולת הפוליסה סיכונים רפואיים מיוחדים שלדעתה מבוטח זה נתון בהם. האם משום כך ייאמר שהביטוח "אינו כדאי" הואיל ודוקא הסיכון הממשי ביותר הוצא מתחולתו? סכום החוב 19. נותר לי לדון רק בשאלת גובה הסכום הנתבע. ב"כ הנתבעת טוען כי בתצהירו של מר פריידס אין כל הסבר או פירוט ביחס לחוב הנתבע, אלא ישנה רק הפנייה לכתב התביעה. זה אינו מדוייק. ההפנייה היא לנספח ג' לתביעה, ויודגש, כי הנספחים לכתב התביעה הוגשו כמוצגים (פרו' עמ' 6 ש. 6). המוצג, נספח ג' לתביעה, הוא דף מהנהלת החשבונות של התובעת, בו מופיעה, בפירוט רב, כל השתלשלות החוב, החל מיתרת הפתיחה ועד לסכום התביעה. מר פריידס מבהיר בתצהירו כי מאחר והנתבעת לא מסרה דו"חות על מכירותיה, על כן, נאלצה התובעת לחשב את סכומי החיוב החודשיים על פי הערכה, כפי שזכאית היא לעשות עפ"י האמור במפורש בהוראת הקבע ("דו"חות מכירות חודשיים, ובהעדרם - עפ"י הערכה"). ההערכה נעשתה על יסוד "טופס הצעת ביטוח", שמסרה הנתבעת (נספח א' לתצהיר מר אדרס), ובו נקבה במחזור מכירות של 12,000,000 ש"ח לתקופה 1-9/97. על יסוד הצהרה זו של הנתבעת, העריכה התובעת כי המחזור המשוער של הנתבעת הוא, בממוצע, 1,200,000 ש"ח לחודש (ר' נספח י"ב לתצהיר מר אדרס). גובה הפרמיה הוא 0.35% מהמחזור (ר' הרשימה), ולפי זה, הפרמיה החודשית צריכה להיות בסך של 4,200 ש"ח לחודש. ואכן, בדף הנהלת החשבונות רואים בבירור כי בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים (12/97 - 5/98) מופיע חיוב בסך של 4,200 ש"ח לחודש. יתר החיובים המופיעים שם הם - בולים, דמי רישום, היטל, והפרשי הצמדה - כולם חיובים אשר מעוגנים בהצעה ת1/, שקובלה (כפי שקבעתי) ע"י הנתבעת. הנה כי כן, חישוב הסכום הנתבע הוא ברור, והנתבעת לא הצביעה בסיכומיה על שגיאה שנפלה בחישוב זה. 20. מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, בענין זה, כי הפרמיה צריכה להיות מחושבת לפי המכירות בפועל שביצעה הנתבעת. אולם בענין זה יכולה הנתבעת להלין רק על עצמה, באשר לא הגישה דו"חות על המכירות בפועל, ועל כן נאלצה התובעת לקבוע את הסכום עפ"י הערכה. יצויין כי התובעת היתה ועודנה מוכנה לתקן את סכום התביעה ולחשבו על פי הצהרות הנתבעת על מכירותיה בפועל (ר' סע' 9.3 לסיכומי התובעת), אולם הנתבעת העדיפה שלא להגיש דו"חות על המכירות בפועל. (ניתן רק לשער, שאילו הוגשו דו"חות כאמור, היה סכום התביעה גדל). 21. ועוד טוען ב"כ הנתבעת כי התקופה הרלוונטית לצורך החישוב הינה מיום מתן האישור בפועל לכל לקוח ולקוח, ועד למועד שבו הודיעה הנתבעת כי היא אינה מעוניינת בהתקשרות עם התובעת. לגבי הסיפא - אינני מסכים. הנתבעת הודיעה את הודעתה ביום 2/4/98, ולפי האמור ברשימה, הודעת ביטול ניתנת לפחות 60 יום מראש. אני מסכים לרישא של הטענה, היינו, כי החישוב צריך להתייחס לתקופה מיום שניתן האישור בפועל לכל לקוח ולקוח, וזאת בהיות הכיסוי הרטרואקטיבי (כפי שהסברתי בפיסקה 17 לעיל) מיותר וריק מתוכן. הוא גם אינו מעוגן בתנאי הפוליסה. נראה לי כי גם ב"כ התובעת מסכים בנקודה זו, שכן בסיכומיו (סע' 9.3) הוא כותב כי הוא נכון לערוך החישוב עפ"י המכירות בפועל "בתקופה הרלוונטית, דהיינו, ממועד האישור לכל לקוח ועד 31/5/98". הוא אינו מבקש לערוך את החישוב ממועד הגשת הבקשה לכל לקוח. לסיכום 22. (א) אני מקבל את התביעה. (ב) הסכום שעל הנתבעת לשלם הוא לפי נספח ג' לתביעה, בשינוי אחד, והוא - שתחילת תקופת החיוב תהיה מיום שניתן האישור בפועל לכל לקוח, ולא רטרואקטיבית. התובעת תערוך את החשבון, נספח ג', מחדש, לפי האמור לעיל, ותגישו לביהמ"ש ולב"כ הנתבעת, בתוך 45 יום. לאחר מכן, ובכפוף להשגות הנתבעת ביחס לחשבון המתוקן, תינתן החלטה ביחס לסכום שעל הנתבעת לשלם. (ג) הנתבעת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. פוליסהאשראיתביעת חובחוב