פסק דין השופט ד"ר גבריאל קלינג הרקע 1. המשיבה הגישה ביום 1.7.96 תביעה נגד חברת דניר דננברג בע"מ (המשיבה מס' 2) לפרעון חוב תמורת שירותי מוסך וחלפים שניתנו על ידה לחברת דננברג. זו האחרונה הגישה תביעה נגד המשיבה לפיצוי על נזק שגרמה המשיבה בטפלה ברכב של חברת דננברג. באפריל 1997 שלחה המשיבה הודעה של צד שלישי. הודעה זו לא נשלחה למערערת אלא למשיבים אחרים. ב17.7.97- נשלחה הודעה מתוקנת של צד שלישי למערערת. בהודעה המתוקנת נטען כי המערערת ביטחה אצל המשיבה את אחריותה לנזק שעלול להיגרם על ידה כבעלת מוסך. המערערת עתרה לסילוק ההודעה של צד שלישי שנשלחה לה. בית משפט השלום דחה את הבקשה לסילוק ההודעה של צד שלישי על הסף. המערערת הגישה תחילה בקשה לרשות ערעור על אותה החלטה. בהסכמת בעלי הדין ניתנה הרשות, ובעלי הדין הגישו את טיעוניהם בכתב. 2. תביעת המשיבה כלפי המערערת מושתתת על פוליסה לאחריות מקצועית שהוצאה לתקופה שמיום 1.1.94 ועד 31.12.94. הפוליסה מכסה תביעות שתוגשנה במהלך אותה שנה, אם התביעות מתייחסות לארועים שהתרחשו לאחר 1.1.92. בשלב זה אין בין בעלי הדין מחלוקת ביחס לאירועים נשוא ההודעה של צד שלישי. עם זאת, טענה המערערת בעתירתה לסילוק התובענה על הסף, שאין למשיבה עילת תביעה כלפיה משני טעמים. ראשית, טענה המערערת כי תחולת הפוליסה על אירועים שקדמו לשנת הביטוח, מותנית בכך שהמשיבה לא ידעה קודם להתקשרותה עם המערערת על התביעה הצפויה. הטענה השניה של המערערת היתה כי ההודעה של המשיבה למערערת על קרות מקרה ביטוח שבשלו היא חבה על פי הפוליסה, באה לאחר תום תוקפה של הפוליסה. ביטוח על בסיס תביעות 3. חבותה של המערערת לתשלום תגמולי ביטוח היא, כלשון הפוליסה, לשפות את המבוטח: "... בגין כל סכום כסף שיחוייב לשלם על פי חוק לצד שלישי עקב מקרה הביטוח בכפוף לכל אחד מהתנאים הבאים: א. התביעה נגד המבוטח הוגשה בתוך תקופת הביטוח. ב. עילת התביעה והנזק נוצרו בתוך תקופת הביטוח או בתוך תקופה קודמת, אם מצוין ברשימה. ג. אחריות החברה לא תעלה על סכום הכסף הנקוב ברשימה..." בשלב זה אין מחלוקת בין בעלי הדין כי "עילת התביעה והנזק נוצרו בתוך תקופת הביטוח או בתוך תקופה קודמת של הפוליסה. "התקופה הקודמת" לענין זה היא זו שבין 1.1.92 לבין 1.1.94, שהוא מועד תחילתה של הפוליסה. 4. לטענת המערערת נקבעו בפוליסה שלשה תנאים מצטברים, שרק בהתקיים כולם גם יחד, תקום חבותה של המערערת. לטענתה לא התקיים תנאי (א) המצריך ש"התביעה נגד המבוטח הוגשה בתוך תקופת הביטוח." לטענת המערערת התעלמה השופטת מתנאי זה. עיון בהחלטתה של השופטת המלומדת מראה שהשופטת היתה מודעת לתנאי ולמשמעותו. בראש הדיון בטענה זו (בע' 7 להחלטתה) רשמה השופטת את הכותרת הבאה: "ההודעה על התביעה, שהוגשה כנגד המשיבה, נמסרה למבקשת 1 במועד בו לא היה כיסוי ביטוחי למשיבה." לאחר שקבעה כי החבות בגין מקרה הביטוח היתה מבוטחת, באשר אירעה ב"תקופה הקודמת", דהיינו בין 1.1.92 לבין 1.1.94, עברה השופטת לדון באיחור המשיבה במסירת ההודעה על המקרה. השופטת המלומדת בחנה טענה זו לאור סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א1981-, והגיעה למסקנה (בע' 10 לפסק הדין) כי: "במקרה זה התקיים התנאי שבסעיף 24(א)(2)... והמבקשת אינה פטורה מחבותה על פי הפוליסה" גישה זו, התואמת פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום ואף בבתי המשפט המחוזי, מחטיאה את משמעות טיעונה של המערערת ואינה מהווה מענה לו. סעיף 24 שאליו מפנה בית משפט השלום, עוסק במקרה שבו לא קיים המבוטח חובתו על פי סעיף 22 לחוק. בסעיפים 22 ו24- לחוק חוזה הביטוח נאמר: "22. קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו. ... 24. (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות: (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. (ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר." סעיף 22 לחוק דן בחובתו של המבוטח להודיע על מקרה הביטוח. סעיף 24 פוטר את המבטח מחבותו לתשלום תגמולי ביטוח, אם קבלת הודעה כנדרש בסעיף 22 היתה מאפשרת למבטח להקטין את חבותו. בהמשכו של סעיף 24(א) נקבעו נסיבות שבתחולתן לא יהיה המבטח פטור מתשלום תגמולי הביטוח, אף אם המבוטח איחר במתן ההודעה. בית משפט השלום אכן מצא שבענין שבפני התקיים התנאי שבסעיף 24(א)(2) היינו שהאיחור במתן ההודעה על ידי המשיבה לא מנע מהמערערת את בירור חבותה ולא הכביד על הבירור. 5. בנסיבות הענין לא היה כלל מקום לפנות לסעיף 24 לחוק חוזה ביטוח, באשר המערערת לא טענה כי המשיבה איחרה בקיום חובתה למסור הודעה על פי סעיף 22. כאמור, לא זו היתה טענתה של המערערת. טענתה היתה שהביטוח חל רק על מקרי ביטוח שהודעה עליהם נמסרה תוך תקופת הביטוח, דהיינו במהלך 1994, וכי הביטוח אינו חל על מקרה ביטוח שהודעה עליו נמסרה לאחר תום שנת 1994. הפוליסה שהוציאה המערערת מכסה את המשיבה על בסיס תביעות המוגשות בתקופת הביטוח (Claims made basis), לעומת פוליסות המכסות את המבוטח בגין מקרי בטוח שיתרחשו תוך תקופת הביטוח (Occurrence basis). מדובר בשני מוצרי ביטוח שונים. גם לענין פוליסה על בסיס תביעות עשויה להיות משמעות לסעיף 24 לחוק חוזה ביטוח, אלא שמשמעותו תהיה בהקשר שונה מזה שבו נזקק לו בית משפט השלום. במסכת העובדות שבפני בית המשפט, היה מקום להיעזר בסעיף 24, לו מסרה המשיבה הודעה במהלך 1994, אלא שמסירת ההודעה לא נעשתה מיד לאחר שנודע למשיבה על מקרה הביטוח. לו כך היה, היתה זו הפרה של החובה על פי סעיף 22, והיה מקום לבחון אם ניתן להתגבר עליה במסגרת סעיף 24. 6. המערערת הרבתה לטעון בשבחו של ביטוח על בסיס תביעות לעומת זה בגין מקרי ביטוח. איני סבור ששאלה זו עומדת להכרעה. לכשעצמי לא הייתי מאמץ את דברי השבח שבפי ב"כ המערערת. בטיעונו הוא מתעלם מהבעיה העיקרית שבביטוח על בסיס תביעות. כל עוד ממשיך המבוטח בעיסוקו, ומבטח את אחריותו, יש בביטוח על בסיס תביעות יתרון למבטח ובעקיפין למבוטח. בתום שנת הביטוח המבוטח יודע כי שיעור חבותו בתגמולי ביטוח הוא כעולה מהתביעות שעליהן קיבל הודעה בתקופת הביטוח. אין הוא צריך לעסוק בהפרשות לתביעות לא ידועות כפי שחייב המבטח על בסיס מקרי ביטוח שאירעו בתקופת הביטוח. היתרון העקיף למבוטח הוא בכך שהפרמיה שהוא נדרש לשלם, אינה מושפעת מאותן הפרשות עלומות, המעלות את שעורי הפרמיות בפוליסות על בסיס מקרי ביטוח. אלא שכנגד אותה תועלת שכימותה שנוי במחלוקת, ניצב מי שחדל מעיסוקו ואינו דואג להמשיך ולבטח אחריותו לתביעות שתבואנה לאחר שהפסיק את עיסוקו, בגין אירועים שהוא אחראי להם בשל עיסוקו. כך למשל, רופא שפורש לגימלאות, ואינו מבטח עצמו יותר בביטוח אחריות מקצועית, ימצא עצמו חשוף, ללא ביטוח, לתביעות שתוגשנה לאחר פרישתו בגין פעלו כרופא קודם לפרישתו, הדרך להתגבר על ליקוי זה הינה ביצירת מודעות לצורך בביטוח אחריות מקצועית אחרי הפרישה מהעיסוק במקצוע. מה בין ביטוח על בסיס תביעות להתישנות 7. לטענת המשיבה התנאי שלו טוענת המערערת נוגד את שנקבע בסעיף 70 לחוק חוזה ביטוח. בטיעון זה מצאה המשיבה חיזוק בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב יפו בתיק אז' 6936/90 בפני הנשיא דן ארבל. שם נקבע כי "התנאי נוגד את תקנת הציבור ויש לראותו כבטל." עם כל הכבוד, גישה זו נראית לי מוטעית. כפי שכבר נאמר אין מדובר בתנאי העוסק בתקופת ההתיישנות, אלא בהגדרתו של הכיסוי הביטוחי. בסעיף 70 לחוק חוזה ביטוח נאמר: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח." בסעיף 71 נקבע שאין להתנות על סעיף 70. התנאי שבו מדובר אין עניינו בהתיישנות, אלא בעצם יצירת חבותה של המערערת. הנשיא ארבל מצא חיזוק לדרכו בצורך להגן על הצד השלישי, והוא אמר: "התנאי נושא החלטה זאת, מתנה את זכותו של הצד השלישי להיפרע מחברת הביטוח במתן הודעה או בהגשת תביעה תוך תקופת הביטוח, אפילו נודע לו דבר היווצר העילה לאחר שתמה תקופת הביטוח, הצד השלישי עומד איפוא במצב בלתי אפשרי, שהרי אם נודע לו דבר רשלנות עורך הדין המבוטח, לאחר תום תקופת הביטוח, אפילו הגיש תביעתו באותו יום, אין החברה רואה עצמה חייבת לפצותו." נקודת המוצא של אמירה זו שגויה, כפי שכבר צוין שביטוח אחריות לא נועד לטובתו של הצד השלישי. 8. ביטוח אחריות נועד מלכתחילה לטובתו של המבוטח. הביטוח נועד לשפותו אם יידרש לשלם פיצויים לצד שלישי. אין הוא בגדר ביטוח לטובתו של הצד השלישי. פרידמן, ביטוח רכב מנועי, ע' 4. במהלך הדברים הרגיל אין לצד השלישי עילת תביעה כלפי המבטח. על פי חוק חוזה ביטוח קמה זכותו של הצד השלישי כלפי המבטח, רק כאשר המבוטח בביטוח אחריות הוכרז כפושט רגל או אם הוא תאגיד ניתן עליו צו פירוק (סעיף 69 לחוק). כן קיימת אפשרות לתשלום תגמולי הביטוח במישרין לצד השלישי, אם המבוטח אינו מתנגד לכך (סעיף 68 לחוק). חוק חוזה הביטוח לא בא לקבוע כי ביטוח אחריות נועד לטובתו של הצד השלישי. הדבר עולה בבירור אם משווים זאת עם ההסדר שבפקודת רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל1970-. אותו ביטוח נועד לטובתו של צד שלישי כעולה מזכותו של הניזוק להיפרע מהמבטח (סעיף 10 לפקודה). על מנת להבטיח את זכויותיו של הצד השלישי נקבעה חובת ביטוח וכן הוגבל החופש לקבוע את תנאי הביטוח. אף סעיף 70 לא בא להגן עליו, אלא על המבוטח, כעולה מדבריו של פרופ' א' ידין בפירושו לחוק חוזה הביטוח, המהווה חלק מהפירוש לחוקי החוזים בעריכתו של פרופ' ג' טדסקי בהתייחסותו לסעיף 70, אמר פרופ' ידין (בע' 166): "סעיף זה משלים את סעיף 31 שגם הוא דן בנושא ההתישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - שהיא "הנזק" שביטוח זה בא לכסות - עדין לא התישנה סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק כזה." כדברי פרופ' ידין, סעיף 70 בא להבטיח כי יכוסה נזקו של המבוטח שבא בשל תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. לא נאמר כי סעיף 70 נועד להבטיח שהניזוק יפוצה. כך עולה גם מדברי פרופ' ד' ששון בספרו על דיני ביטוח, בע' 97: "סעיף 70 נועד למנוע מקרים, שבהם עשויה היתה תביעתו של המבוטח (כלפי המבטח) להתיישן, בעוד תביעת הצד השלישי - שהיא, למעשה, ה"נזק" שביטוח זה נועד להגן מפניו - תלויה ועומדת או טרם התיישנה." ראוי לציין שפרופ' ששון מעלה את האפשרות שפוליסות ביטוח אחריות על בסיס תביעות שהוגשו בתקופת הביטוח עומדות בסתירה לסעיף 70, אך משאיר ענין זה לעיון בהזדמנות אחרת (ע' 98). 9. עוד מסתמכים המשיבים על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 1647/93 אברהמי נ' ליאו גולדברג (לא פורסם). אף שם נידונה פוליסה לביטוח אחריות על בסיס תביעות. לאחר שבית המשפט ציין כי נטען לפניו על ידי המבטחת שמדובר בתנאי התקשרות בסיסי היורד לשרשו של תקף חוזה הביטוח. בסעיף 22 התייחס בית המשפט לטיעון זה ואמר: "עיינו בפוליסה ובטענות ב"כ חברות הביטוח, ולא מצאנו לקבוע שמדובר בתנאי יסוד ענייני היורד לשורשו של החוזה... בקשנו לבחון את הנמקת חברות הביטוח מדוע הקביעה הנ"ל בפוליסה היא בחינת תנאי כה יסודי שאי עמידה בו מביאה לפקיעת הזכות הבסיסית לקבלת תקבולי הביטוח. כאמור, לא מצאנו בהסברי ב"כ חברות הביטוח נימוק משכנע שכך צריך אכן להתייחס לתנאי המסויים בפוליסת הביטוח." אין בפסק דין זה התמודדות עם מהותו של ביטוח על בסיס תביעות. השאלה איננה אם הקביעה שכיסוי הביטוח הוא על בסיס תביעות, היא "תנאי יסוד", יהא משמעו אשר יהא. הקביעה בפוליסה שהביטוח הוא על בסיס תביעות מגדירה את מהות הביטוח נשוא הפוליסה. 10. הטיעון שפוליסות מעין אלה פגומות, דומה לטיעון שסכום הביטוח שנקבע בפוליסה נמוך ואיננו מגן כראוי על המבוטח למקרה שהנזק יהיה גדול יותר ולא על הניזוק הזכאי לפיצוי מהמבוטח. כאשר המחוקק ראה לנכון ליצור את תנאי הפוליסה הוא קבע את הוראותיה של פקודת ביטוח רכב מנועי. שם אין להגדיל את סכום הביטוח ואף אין אפשרות לערוך את הפוליסה על בסיס תביעות. שם מוגנים הן הצד השלישי והן המבוטח באמצעות הוראות שונות של המחוקק, ואין המבוטח חפשי לעצב את חוזה הביטוח בינו לבין המבטח. לענין שבפני איני רואה שוני בין חירותם של המבוטח והמבטח לקבוע את סכום הכיסוי הביטוחי, לבין יכלתם לקבוע כי הביטוח יהיה על בסיס תביעות. 11. בין פסקי הדין שהובאו בסיכומים יש ששקלו אם פוליסה כגון זו שבפנינו אינה נוגדת את תקנת הציבור. בחינה כזו נעשתה מנקודת מוצא מוטעית מעיקרה. ההתייחסות היתה אל הפוליסה כקובעת למבטח פטור למקרה שהתביעה תוגש למבטח לאחר חלוף תקופת הביטוח, עם כל הכבוד לאותם בתי משפט, גישה כאמור שגויה. היה מקום לעיסוק מנקודת מבט זו, לו היה מדובר בפוליסת ביטוח על בסיס מקרי ביטוח, שבה נקבע כי המבטח יהיה פטור מאחריות, אם הדרישה לא תוגש לו עד למועד מסויים. אלא שלא זו הפוליסה שבפנינו. המערערת ביטחה את המשיבה בגין תביעות שתוגשנה תוך שנת הביטוח. זו הפוליסה שרכשה המשיבה ואמירה המכוונת לפסלותה של הפוליסה, אינה יכולה בשום דרך להטיל על המערערת אחריות שהמערערת לא הסכימה לקבל על עצמה. אין ליצור חבות חדשה על דרך של פסילת הפוליסה. מבחינת תקנת הצבור אין פסול, בפוליסה האמורה. היא מוצר הביטוח ששווק ונמכר למשיבה. עצם קיומו של מוצר ביטוח אחר, שנראה משופר ועדיף מבחינתו של הציבור, אינו יכול להביא לפסילתה של הפוליסה שבפנינו. סוף דבר 12. אם דעתי תישמע, תבוטל החלטתו של בית משפט השלום וההודעה של צד שלישי ששלחה המשיבה למערערת תימחק על הסף בשל העדר עילה, והמשיבה תחוייב בהוצאות ערעור זה וכן בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ. הערבון יוחזר למערערת. ד"ר ג' קלינג - שופט השופטת א. קובו: אני מסכימה. א' קובו - שופטת השופטת מ. רובינשטיין: אני מסכימה. מ' רובינשטיין - שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של כב' השופט ד"ר קלינג. מוסךחוב