פוליסת ביטוח לבתי עסק - בית מלאכה

פסק דין רקע עובדתי 1. התובעת ביטחה את בית המלאכה של הנתבע בפוליסת ביטוח לבתי עסק. 2. ביום 9.5.95 פרצה שריפה בבית המלאכה והנתבע העביר לתובעת דרישה לקבלת תגמולי ביטוח בסך 426,033 ש"ח. התובעת סברה שלנתבע נגרם נזק בשיעור נמוך יותר, וכן כי הנתבע היה מעורב בהצתה, ולכן אינו זכאי לפיצוי כלל (ר' עמ' 2 שורות 13-25 לפרוטוקול). לאור דרישת הנתבע ועמדות הצדדים, ולאחר מו"מ, נחתם בסופו של דבר בין התובעת לנתבע ביום 10.3.96 הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו ישולמו לנתבע סך של 100,000 ש"ח, וזאת לסילוק דרישתו בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט. 3. במסגרת הסכם הפשרה, חתם התובע בתאריך 10.3.96 על כתב קבלה לסילוק סופי של התביעה, שבו נאמר: "אני מצהיר ומאשר כי אני הזכאי היחידי לקבל את התשלום עבור הנזק הנ"ל מאת חברת דולב בע"מ ואני מתחייב לפצותה עבור כל סכום שישולם על ידיה כתוצאה מהגשת תביעה ו / או דרישה נוספת בקשר לנזק הנ"ל". 4. במקביל להשתלשלות ארועים זו , נתבע הנתבע תביעה כספית ע"י בנק אגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בת.א. 3591/98 בבימ"ש השלום בפ"ת. הבנק הטיל עיקולים על רכוש הנתבע. במסגרת זו, הוצא לבקשת הבנק צו עיקול על כספי הנתבע שבידי מחזיקים שונים, ובין היתר, על כספי הנתבע שבידי התובעת. בטרם הדיון בבקשה לאישור העיקול שהגיש הבנק כנגד התובעת, אישרה התובעת בהודעה לבנק מתאריך 21.11.95 כי העיקול ביחס לתביעה נרשם. ביום 16.1.97 העביר ב"כ הבנק לתובעת הודעה כי הבקשה לאישור העיקול נמחקה. ביום 28.11.95 ניתן פסק דין בתביעת הבנק כנגד הנתבע פסק דין, והנתבע חוייב לשלם לבנק סך של 518,377 ש"ח בתוספת הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד וריבית - כפי שנקבע בפסק הדין. 5. לאחר מתן פסק הדין בתביעת הבנק נגד הנתבע, הגיש הבנק תביעה כנגד התובעת לתשלום סכום העיקול (ת.א. 103236/97), וזאת - לאחר שהתברר לבנק כי התובעת שילמה ישירות לנתבע את תגמולי הביטוח. בפס"ד שניתן ע"י כב' השופט אוקון בתאריך 27.5.98, חויבה התובעת לשלם לבנק את סכום העיקול, וסה"כ חויבה התובעת לשלם סך של 148,185 ש"ח. כב' השופט אוקון קבע בפסק דינו, כי מחיקת הבקשה לאישור העיקול ע"י הבנק, נעשתה על סמך הודאת התובעת כלפי הבנק בהחזקת זכות של הנתבע. לפיכך קבע כב' השופט אוקון, כי התובעת הפרה את צו העיקול הזמני כשהגיעה להסכם הפשרה עם הנתבע, ושילמה לנתבעת. ביהמ"ש חייב, כאמור, את התובעת לשלם לבנק את סכום התביעה. 6. בעקבות פסק דין זה הגישה התובעת את התביעה הנוכחית כנגד הנתבע, לאחר שהוברר לה, לטענתה, כי שלמה את תגמולי הביטוח פעמיים - הן בהתאם להסכם הפשרה והן מכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון. 7. טענות הצדדים מתייחסות לשני ענפים משפטיים: טענות המסתמכות על הסכם הפשרה ועל התחייבות הנתבע מכוחו, וטענות המתבססות על דיני עשיית עושר ולא במשפט. כפי שיובהר להלן, אני סבורה שיש לקבל את התביעה, מכוח התחייבותו של הנתבע בהסכם הפשרה. בשולי הדברים אתייחס, למען שלמות התמונה, גם לטענות הצדדים ביחס לדיני עשיית עושר ולא במשפט. התחייבות הנתבע בהסכם הפשרה 8. כאמור, אין מחלוקת, כי הסכום ששולם לנתבע ע"י התובעת, שולם לו במסגרת הסכם הפשרה. הצדדים התקשרו בהסכם הפשרה מרצונם החופשי ואין לנתבע כל טענה לגבי תוקפן או תקפותן של הוראות הסכם הפשרה. כאמור, הנתבע התחייב בהסכם הפשרה לפצות את התובעת עבור כל סכום שישולם על ידה כתוצאה מהגשת תביעה בקשר לנזק שנגרם לעסקו של הנתבע כתוצאה מהשרפה. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו בקשר להתחייבות הנתבע בהסכם הפשרה, כי התובעת היתה זכאית לפיצוי ממנו, לו היתה מוגשת תובענה בגין הנזק. לטענתו, התובענה שהוגשה נגד התובעת ע"י הבנק לא היתה בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהשרפה, אלא בשל הפרת צו עיקול והפרת הסכם בין התובעת לבנק. 9. אינני סבורה כי יש לקבל את טענתו של ב"כ הנתבע. אני סבורה כי התחייבותו של הנתבע בהסכם הפשרה כלפי התובעת מתייחסת בין היתר לסיטואציה כגון זו, בה נדרשה התובעת לשלם לבנק מכוח העיקול. העיקול דנן הוטל ע"י הבנק על זכויות הנתבע כלפי התובעת, כמחזיקה. כידוע, צו עיקול יכול לחול על נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר, כאשר מטרתו של צו העיקול הינה שאם בסופו של דבר יינתן פסק דין לזכות התובע - המעקל, יוכל התובע לבוא בנעליו של הנתבע ולדרוש מהמחזיק את מה שהנתבע יכול היה לדרוש ממנו (ר' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7 עמ' 596). 10. משעה שמכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון אושר העיקול, נכנס הבנק לנעלי התובע, וקיבל מחברת הביטוח - התובעת דנן, את מה שהנתבע יכול היה לקבל ממנה - היינו פיצוי בגין הנזק שנגרם לעסקו של הנתבע בשרפה. התובעת שילמה, אם כן, לבנק מכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון, בקשר לנזק. לכן, ועפ"י התחייבותו של הנתבע בהסכם הפשרה, על הנתבע לפצות את התובעת, ולשלם לה את הסכום ששולם על ידה לבנק. 11. יוער כי בתצהירו של הנתבע, התייחס הנתבע להתחייבותו בהסכם הפשרה. האמור בתצהיר אינו ברור, והנתבע נחקר ביחס אליו בחקירתו הנגדית והשיב "הכוונה שלא התחייבתי לשפות את התובעת במסגרת כתב הויתור (הוא הסכם הפשרה, ר.ר.) אני הייתי מוטב יחידי בפוליסה, ואף אחד לא יכול היה לבקש כספים על שמי" (עמ' 12 שורות 27-28 לפרוטוקול). מדבריו אלה של הנתבע עולה, כי הוא הבין שסעיף הפיצוי בהסכם הפשרה נועד למקרה בו "מישהו יבקש כספים על שמו", אלא שהיה סבור (בטעות, כפי שהסתבר), כי "אף אחד לא יכול לבקש כספים על שמו", בהיותו המוטב היחיד בפוליסה. ואולם, כפי שצויין, דרישת הבנק מכוח העיקול הינה "בקשת כספים על שם הנתבע" כגרסתו - או בלשון אחרת, כניסה לנעלי הנתבע כדי לקבל את מה שהנתבע היה זכאי לקבל מהתובעת מכוח הפוליסה והנזק שקרה לבית העסק שלו בשרפה. 12. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו גם טענת קיזוז. הוא טען כי "אם הסכם הפשרה אינו מתקיים, בשל העובדה כי הנתבע יחוייב להשיב את הסכום של 100,000 ש"ח אותו קיבל תוך ויתור על מלוא תביעתו, יש לבטל את הסכם הפשרה, ולנתבע זכות קיזוז וזכות תביעה לתשלום פיצוי מאת התובעת בגין מלוא נזקי השרפה בסכום של 426,033 ש"ח לפחות (זהו סכום הדרישה המקורי של הנתבעת לתובעת ביחס לנזקי השרפה). 13. אינני מקבלת את הטענה. חיוב הנתבע לשלם לתובעת אינו נובע מכך שהסכם הפשרה "אינו מתקיים" - להפך. הנתבע חייב לפצות את התובעת בסכום ששילמה התובעת לבנק דווקא משום שהסכם הפשרה קיים, וביהמ"ש אוכף את התחייבות הנתבע על פיו, לפצות את התובעת. 14. מחלוקת נוספת בין הצדדים התייחסה לשאלה האם הנתבע ידע אודות העיקול בעת שהתקשר עם התובעת בהסכם הפשרה. לאור התחייבותו המפורשת של הנתבע ואכיפתה כפי שהובהר לעיל, אינני סבורה כי מחלוקת זו הינה רלבנטית. אף בהנחה שהנתבע לא ידע בעת שחתם על הסכם הפשרה על העיקול, התחייבותו לפצות את התובעת בעינה עומדת. ההתחייבות הנ"ל, שהינה חלק מהמכלול של ההסכמה בין הצדדים נשוא הסכם הפשרה, נלקחה בחשבון במסגרת הסיכונים והסיכויים שהובילו את הצדדים להתקשר בהסכם הפשרה. התובעת הסכימה להסכם הפשרה הן על מנת "לקנות" את הסיכון שתצטרך לפצות את הנתבע בסכום גבוה יותר מהסך ששולם במסגרת הפשרה, והן לאור התחייבות הנתבע, לפיה לא היא תצטרך לשאת בכל תשלום נוסף בקשר לנזקי הנתבע, ואם תצטרך - הנתבע יפצה אותה בקשר לכך. 15. כלומר, אחד הנושאים שהובאו בחשבון ע"י הצדדים במסגרת הסכם הפשרה היה הסיכון שגורם אחר יתבע את התובעת בקשר לנזקי השרפה, וההסכמה שבין הצדדים היתה שהנתבע יקח על עצמו סיכון זה. הנתבע לא טען טענות של טעות או הטעיה, ומכאן שלקח על עצמו סיכון מודע במסגרת הסכם הפשרה, ועליו לשאת בתוצאות עתה, כאשר הסיכון התקיים, וזאת בין אם היה מודע בעת החתימה על הסכם הפשרה לסיכון הספציפי (תביעת הבנק) ובין אם לאו. 16. שאלה נוספת שיש לבררה הינה מהו הסכום ששולם ע"י התובעת בקשר לנזק של הנתבע. סכום זה אינו הסכום המלא שנפסק בפסק דינו של כב' השופט אוקון, שכן סכום פסק הדין של כב' השופט אוקון לקח בחשבון הוצאות משפט שנפסקו נגד התובעת, בשל התנהגותה כפי שפורטה בפסק הדין. לכן, הנתבע צריך לפצות את התובעת רק בסכום המעוקל שהיא חויבה לשלם לבנק. עפ"י פסק הדין, מדובר בסך של 115,788 ש"ח, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו ניתן פסק דינו של כב' השופט אוקון (27.5.98) ועד היום. 17. למעלה מן הצורך אעיר כי התובעת לא הוכיחה, לדעתי, כי הנתבע היה מודע לקיומו של צו העיקול שהטיל הבנק על זכויותיו כלפי התובעת, במועד בו התקשר עם התובעת בהסכם הפשרה. לעניין זה, מקובלות עלי טענותיו של ב"כ הנתבע בסעיף 4 לסיכומיו. אכן, אף אם נמסר לנתבע העתק של פסק הדין בתביעת הבנק נגדו, אין פירוש הדבר כי הנתבע ידע על העיקול שהוטל על זכויותיו כלפי התובעת ע"י הבנק במסגרת התביעה (עיקול שאינו נזכר בפסק הדין בתביעת הבנק נגד הנתבע). 18. אישורי המסירה למחזיקים השונים ביחס להטלת העיקול על זכויות הנתבע כלפיהם - אין די בהם כדי לאפשר לביהמ"ש לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנתבע (ולא המחזיקים), ידע על קיומו של העיקול. באשר לסוכן הביטוח של הנתבע - הרי אף בהנחה שהוא ידע על העיקול - בלא עדות לפיה הוא מסר מידע זה לנתבע, אינני סבורה כי ניתן לקבוע זאת, ולא ניתן להסיק מסקנה כזו רק על סמך ההשערה כי אין זה הגיוני שהסוכן העלים את המידע מהנתבע (ר' עמ' 4 למטה בסיכומי ב"כ התובעת). 19. הנתבע טען עוד כי העיקול אשר הוטל לבקשת הבנק בתביעת הבנק נגד הנתבע (במסגרת ת.א. 3591/98), לא אושר בפסה"ד שניתן לטובת הבנק. לכן, עפ"י המצב המשפטי שהיה קיים בעת שניתן פסק הדין הנ"ל, ובטרם תיקון תקנה 372 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא היתה מוטלת על התובעת החובה לשלם לבנק. ב"כ הנתבע טען כי טענה זו לא נטענה ע"י התובעת בפני כב' השופט אוקון, ולו היתה הטענה נטענת, חזקה על ביהמ"ש שהיה מקבלה. 20. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה. ראשית, אינני סבורה כי ניתן לשנות את קביעתו של כב' השופט אוקון בפסק דינו לאור הנחות היפותטיות בדבר טענות שלא נטענו ולא נדונו בפניו. התובעת שילמה לבנק מכוח פסק הדין של כב' השופט אוקון, ומשכך הם פני הדברים - לא ניתן כיום לטעון כי למעשה באמצעות טענה משפטית כזו או אחרת, ניתן היה לשנות את תוצאת פסק הדין. משניתן פסק הדין כפי שניתן - היה על התובעת לשלם מכוחו לבנק, וכך היא עשתה. שנית, גם טרם תיקון תקנה 372 המצב המשפטי לא היה כפי שטוען ב"כ הנתבע. בפסיקה של בימ"ש המחוזי (ה"פ 1474/97 לביא סלווא נ' בנק אוצר החייל בע"מ, לא פורסם, כב' השופט זפט) נקבע, כי צו עיקול זמני אינו פוקע מאליו רק משום שלא אושר בפסק הדין גם בטרם תיקון תקנה 372. הצו נותר "זמני" עד לביצוע פסק הדין, ומונע את העברת המעוקל לידיים אחרות. נפקות אי אישורו בפסק הדין היא כי אין אפשרות לזוכה ל"דלג" על פעולת העיקול בהליכי הוצאה לפועל, לאחר פסק הדין. לפיכך, אני סבורה כי "העיקול הזמני" של הבנק המשיך לעמוד בתוקפו עד לביצוע פסק הדין, ולא פקע עם מתן פסק הדין, חרף העובדה שהוא לא אושר בפסק הדין. עשיית עושר ולא במשפט 21. כפי שצויין בראשית פסק דין זה, התובעת טוענת עוד, כי על הנתבע להשיב לה את הסכום ששולם לו על ידה במסגרת הסכם הפשרה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לאור האמור פסק דין זה לעיל, מתייתר הדיון בחובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר, והדיון שלהלן הינו רק למען שלמות התמונה, ולאור העובדה שהצדדים התייחסו לנושא זה בסיכומיהם. ס' 1 א' לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט1979- (להלן: "חוק עשיית עושר") קובע: "מי שקיבל שלא עפ"י זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת, (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". התובעת טוענת כי הנתבע קיבל ממנה פיצוי כפול - בפעם הראשונה כשהתובעת שילמה לו את סכום הפשרה, ובפעם השניה כאשר שולם ע"י התובעת הסכום שנקבע בפסק דינו של כב' השופט אוקון, כאשר הסך הנ"ל נזקף לזכות הנתבע בחשבונו בבנק. לכן, עפ"י הטענה, הנתבע חייב להשיב לתובעת את הסכום ששולם ע"י התובעת לבנק מכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון. 22. מנגד, טוען הנתבע כי אין לחייבו בהשבת הסכום. הוא טוען כי הוא לא קיבל טובת הנאה, שכן לסכום ששולם ע"י התובעת לבנק לא היתה כל השפעה על סכום הסדר הפשרה אליו הגיע הנתבע עם הבנק. בנוסף, עולה מטענות בא כוחו כי לא נגרם חסרון כיס לתובעת, ולכן יש לפטור את הנתבע מחובת ההשבה מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר. עוד נטען כי יש לפטור את הנתבע מחובת ההשבה, מכוח ס' 2 הנ"ל, בשל כך שהנתבע הוציא את הסכום שקיבל מהתובעת במסגרת הסכם הפשרה, ושינה מצבו לרעה. להלן נדון בעניינים אלה. האם "התעשר" הנתבע שלא עפ"י זכות שבדין? 23. כאמור, טענתו העיקרית של הנתבע בהקשר זה, שהוא לא "התעשר", ולא קיבל כל טובת הנאה, שכן לתשלום ע"י התובעת לבנק מכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון, לא היתה השלכה על הסכם הפשרה אליו הוא הגיע עם הבנק. לטענתו, הוא שילם לבנק במסגרת הסדר הפשרה עמו מחודש יולי 99 סך של 884,859 ש"ח, כאשר לסכום שהתובעת שילמה לבנק, לא היתה כל השלכה ביחס לסכום זה (ס' 36-37 לתצהיר הנתבע). לטענתו, גובה חובו לבנק בעת ההסדר שלו עם הבנק עמד על סך של 1,500,000 ש"ח והסך של 90,000 ש"ח ששילמה התובעת "ממילא לא הזיזו להם (לבנק ר.ר.). הם (הבנק) גם אמרו לי שזה (הסך של 90,000 ש"ח) לא יורד" (עמ' 13 שורות 9-11 לפרוטוקול). 24. אכן, אם אין קשר בין סכום הפשרה אליו הגיע הבנק עם הבנק, לבין הסכום ששילמה התובעת לבנק מכוח פסק דינו של כב' השופט אוקון, הרי שלא ניתן לקבוע שהנתבע קיבל טובת הנאה כתוצאה מהתשלום של התובעת לבנק. 25. אני סבורה כי גרסת הנתבע בהקשר זה לא נסתרה. כאמור, הנתבע הגיע להסדר פשרה עם הבנק בחודש יולי 99, שחיסל את ההתחשבנות בינו לבין הבנק. במסגרת הסדר זה, שילם הנתבע לבנק פחות מסכום חובו המלא, והבנק מחל לו על חלק לא מבוטל מהחוב. העדות היחידה על האופן בו הגיעו הצדדים לפשרה הינה עדות הנתבע, וממנה עולה כי הבנק לא התייחס למעשה לסכום חובו הכולל של הנתבע כלפיו (אלא ככל הנראה ליכולתו של הנתבע), ולכן לא היתה למעשה משמעות, מבחינת הפשרה בין הנתבע לבנק, לכך שסכום החוב הכולל ירד מ1,500,000- ש"ח לכ1,400,000- ש"ח, כתוצאה מהתשלום לבנק ע"י התובעת. לגרסת הנתבע שלא נסתרה, הבנק אף לא ציין בפניו כי הסכום שהתובעת שילמה מכוח פסק הדין ירד מסכום החוב, ומכאן שעניין זה לא השליך על המו"מ בין הנתבע לבין הבנק. 26. בהעדר כל ראיה סותרת לעדותו של הנתבע (כגון עדותו של פקיד הבנק שהגיע עם הנתבע לפשרה), ומאחר שגרסת הנתבע אינה בלתי סבירה על פניה, יש לקבל את גרסת הנתבע ולקבוע, לכן, כי הנתבע לא "התעשר" מהתשלום ע"י התובעת. האם נגרם חסרון כיס לתובעת? 27. הנתבע טען עוד כי לתובעת לא נגרם חסרון כיס כתוצאה מהתשלום ה"כפול", שכן גם לאחר התשלום הנוסף לבנק, שילמה הנתבעת בגין נזקי השרפה פחות מסכום הנזק המלא שנגרם לנתבע. 28. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה. השאלה האם נגרם חסרון כיס לתובעת אינה צריכה להבחן, לדעתי, לאור השאלה ההיפותטית מהו הנזק המלא שהנתבע יכול היה לזכות בו, לו היה תובע את התובעת בביהמ"ש. תביעה כזו לא נתבעה, ולכן לא ניתן להעריך את הסיכויים והסיכונים של הצדדים לו היתה נתבעת (כזכור, הנתבעת כפרה באחריותה לפיצוי בשל טענתה כי הנתבע היה מעורב בהצתה). 29. את שאלת התשלום הכפול יש לבחון לאור התרחשות העניינים בפועל. התובעת והנתבע, לאחר מו"מ ביניהם, העריכו את "מחיר הסיכון" של תביעת הנתבע נגד התובעת בסך של 100,000 ש"ח (ר' עמ' 3 שורות 8-9 לפרוטוקול). סכום זה היה צריך להיות משולם ע"י התובעת פעם אחת, ושולם בפועל פעמיים, ומכאן שנגרם לה חסרון כיס - והוראת ס' 2 לחוק עשיית עושר איננה ישימה. שיקולי צדק כפוטרים את הנתבע מחובת ההשבה 30. ס' 2 לחוק עשיית עושר קובע כי ביהמ"ש רשאי לפטור זוכה מחובת ההשבה אם ראה "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הנתבע טען בהקשר זה כי ההשבה אינה צודקת, שכן הוא הוציא את סכום הפשרה שקיבל מהתובעת, והשתמש בו לשיפוץ המוסך שלו, ולרכישת מלאי וציוד חדש למוסך. אכן, שינוי מצב לרעה של "זוכה" עשוי להביא בנסיבות מסוימות לתוצאה של פטור הזוכה מחובת ההשבה. הנתבע טען כי נסיבות אלה חלות בענייננו, שכן מדובר בסכומי כסף שהוציא, ושלא היה מוציא ומשקיע לו ידע כי יאלץ להשיב את הכסף. ב"כ הנתבע מפנה בהקשר זה לספרו של המלומד פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהד' שניה), עמ' 1185-6. 31. אינני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבע בהקשר זה. אני סבורה כי "שינוי מצב לרעה" שיצדיק פטור מחובת השבה מקום בו חובה כזו קיימת, הינו שינוי במקרה של הוצאה חורגת, בהשקעה שהזוכה לא היה משקיע אלמלא קיבל את הכסף, וכאשר מדובר בהשקעה שירדה לטמיון (כגון השקעה בלתי מוצלחת - ר' הדוגמא בעמ' 1187 לספרו של פרידמן). בענייננו, הנתבע השקיע לטענתו את כספי הביטוח שקיבל מהתובעת בעסק שלו. ראשית, אינני סבורה כי הנתבע הוכיח כי מדובר בהשקעה שאחרת היה נמנע ממנה. העסק שלו נפגע וניזוק בשרפה, והוא שיפץ אותו כדי שיוכל להמשיך להשתמש בו ולהפיק ממנו רווחים. 32. ודאי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהשקעה שירדה לטמיון - שכן שיפוץ העסק ורכישת מלאי וציוד אפשרו לנתבע לחזור להשתמש בעסק, לעבוד בו ולהפיק ממנו רווחים. (לכן, גם אין ללמוד מן הדוגמא מספרו של פרידמן, של זוכה ששיפץ את דירתו לענייננו, שכן כאן מדובר בבניה ושיקום של עסק שנשרף, ולא בשיפור של דירת מגורים קיימת כשהשינוי כמעט אינו משנה את ערך הדירה - ר' פרידמן עמ' 1186). 33. עם זאת, אני סבורה כי לו היתה מתקבלת הטענה שהנתבע התעשר שלא כדין, היה מקום לשקול במסגרת שיקולי הצדק מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר, את התנהגות התובעת בעת המו"מ שנוהל עם הנתבע לקראת הסכם הפשרה. אני סבורה כי ניתן לקבוע בענייננו, כי התובעת היתה מודעת בשלב המו"מ לצו העיקול הזמני שהוטל ע"י הבנק, והיא פעלה מתוך הפרה של צו זה ושל ההסכמה שהיתה בינה לבין הבנק. קביעות אלה נובעות מפסק דינו של כב' השופט אוקון, ומחייבות לדעתי את התובעת כ"השתק פלוגתא", שכן ניתנו במסגרת פסק דין בו היתה לתובעת הזדמנות מלאה לטעון טענותיה (ר' לעניין זה ע"א 258/88 פיכטנבויים נ' רשם המקרקעין ואח', פד"י מד(2) 576 וכן זלצמן, מעשה בית דין, עמ' 554). 34. מאחר שבעת המו"מ, התובעת ידעה על העיקול, ומאחר שלא הוכח כי היא יידעה את הנתבע אודותיו (ר' פרוטוקול עמ' 3 שורות 23-28), ואף לא הוכח כי הנתבע ידע אודות העיקול (ר' לעיל בפסק דין זה), היה מקום להתייחס לעניין זה במסגרת שיקולי הצדק. לכן, לו היה מקום להשבה מכוח חוק עשיית עושר, הייתי קובעת כי על הנתבע להשיב רק 75% מהסכום ששולם לבנק ע"י התובעת, ולא את הסכום במלואו. 35. סכום זה מביא בחשבון את העובדה כי לו היתה התובעת פועלת לפי צו העיקול, ולו היו שני הצדדים מודעים לו, ולאור סכום חובו של הנתבע לבנק - שעלה בהרבה על תביעתו המקסימלית של הנתבע כלפי התובעת, התוצאה היתה כי סכום הפיצוי בגין נזקי השרפה, שהתובעת היתה מזכה בו את הנתבע (יהיה סכום זה אשר יהיה), היה משולם במלואו לבנק. אין זה ברור מה היה סכום הפיצוי - לו היה ברור לצדדים כי הסכום ישולם ישירות לבנק, וקשה לקבע איך היה המו"מ ביניהם מתנהל בנסיבות כאלה. קשה גם מאוד לקבוע איך, אם בכלל, היה משפיע תשלום סכום גבוה יותר מ100,000- ש"ח על יכולת הנתבע להתפשר עם הבנק (כזכור לטענת הנתבע הסך של 100,000 ש"ח "לא הזיז לבנק", ואין זה ברור אם סכום גבוה יותר היה משפיע). 36. סיכומו של פרק זה - לא הוכח כי הנתבע קיבל "טובת הנאה שלא עפ"י זכות שבדין", ולו היה עניין זה מוכח, היה מקום לחייבו בהשבה חלקית בלבד (של 75%) לאור מכלול הנסיבות. 37. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי מכוח התחייבות הנתבע בהסכם הפשרה עם התובעת, שאותה יש לאכוף, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום המצויין בס' 16 לעיל לפסק דין זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח + מע"מ. בית מלאכהמלאכהביטוח עסקפוליסה