פסק דין 1. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבעת לקבלת תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב הנזכר בסעיף 2 לכתב התביעה וזאת עקב אירוע של גניבת רכב שאירע בלילה שבין התאריכים 18-19.9.97 (להלן: "האירוע הביטוחי"). 2. הנתבעת כפרה בטענות התובע וכן דחתה את דרישתו לקבלת תגמולי הביטוח וזאת לטענתה לאור מימצאי החקירה שערכה ואשר לפיהם ביים התובע את האירוע הביטוחי. באופן חילופי טענת הנתבעת כי התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה. זאת ועוד, על פי גירסת הנתבעת התובע השאיר את המפתחות בתוך הרכב ובכך איפשר את הגניבה. הנתבעת מונה שורה של מעשים ומחדלים מצד התובע שלפיהם היא טוענת כי הוא ניסה להונות אותה. מקרה הביטוח: 3. התובע טוען כי הצליח להוכיח את העובדות לפיהן רכבו נגנב ומשהוכיח זאת יש לחייב את הנתבעת בתגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה הנזכרת בכתב התביעה. לעומת זאת, טוענת הנתבעת כי התובע לא הציג גירסה עצמאית וכי היא הצליחה להראות לבית המשפט פירכות, סתירות, חוסר הגיון, ושיכחה בלתי מוסברת בגירסת התובע (ראה עמ' 2 ו3- לסיכומי הנתבעת). לטענת הנתבעת, יש בכל אלה לקבוע כי גירסת התובע איננה מהימנה וכי יש חשד כבד שהתובע אשר ניסה למכור את רכבו במשך חצי שנה ללא הצלחה ביים את מקרה הביטוח. 4. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בעדויות והראיות בתיק זה והגעתי לכלל מסקנה כי משהוכיח התובע כי ארע מקרה הביטוח (היסוד החיובי) וכן הכחיש כל מעורבות בגניבת הרכב (היסוד השלילי) עובר נטל הבאת הראיות להוכיח מעורבותו של התובע בתרמית או בגניבת הרכב לשכם הנתבעת. בסיום הדיון ועל אף הסתירות עליהן הצביעה הנתבעת, לא שוכנעתי כי התובע אומנם היה מעורב בגניבת הרכב. בע.א 497/58 אשל נ' פיליפ גאבל ואח' (פ"ד מב(1) 89, נקבע העקרון כי כאשר מדובר בפוליסה כנגד כל הסיכונים ולא רק כנגד סיכונים ספציפיים, מוטל נטל ההוכחה לפטור מחבות את המבטח על הטוען, דהיינו המבטח ובלשון ביהמ"ש: "התובע חברת ביטוח על סמך פוליסה, צריך להוכיח - על פי רמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי - את האירוע המכוסה על ידי הפוליסה (ראה ע.א. 475/81, זיקרי נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589). בביטוח "כל הסיכונים" הביטוח הוא כנגד "אובדן או נזק הנובעים מכל סיבה שהיא". על כן על המבוטח להוכיח כי נגרם לו אובדן או נזק. אין הוא חייב להוכיח כיצד נגרם האובדן או הנזק. אין הוא חייב להוכיח את סיבת האובדן או הנזק ואת דרכי התרחשותו. אך הוא חייב להוכיח את עצם האובדן" (פיסקה 4 עמ' 90 שם). למטה מזה נאמר לעניין נטלי ההוכחה: "כפי שראינו, הנטל מוטל על המבוטח להוכיח כי אירוע ביטוחי התקיים ועל כן האובדן מכוסה על ידי הפוליסה, והנטל מוטל על חברת הביטוח להוכיח כי חריג לאירוע הביטוחי התקיים, ועל כן האובדן אינו מכוסה על ידי הפוליסה. כל צד צריך להרים את הנטל המוטל עליו באמצעי ההוכחה הקיימים במשפט האזרחי... כמות ההוכחה משתנה כמובן מעניין לעניין וממקרה למקרה" (פיסקה 5 עמ' 90). במילים אחרות משהוכיח המבוטח כי נגרם לו הנזק בתקופת הביטוח עובר עול ההוכחה למבטח להצביע על כך שהוא פטור מחבות בעוד שבפוליסה המעניקה כיסויים ספציפיים על המבוטח להראות שנתקיימו התנאים לחבות המבטח, דהיינו עליו להוכיח גם את מקור הנזק או את סיבתו. כאשר מדובר בגניבה של כלי רכב, אין לעיתים אפשרות להוכיח את מקור הנזק או את סיבתו באופן פוזטיבי ואז מספיקה הוכחה לכאורה שהסיכון אכן ארע (ראה דוד ששון "דיני ביטוח" עמ' 110 ואילך). 5. בע"א 391/89 וייסנר אורית ואח' נ. אריה חב' לביטוח בע"מ פד"י מז (1) 837 נקבע בעמ' 850 סיפא ובעמ' 851 רישא כדלקמן: "ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז 1977 (ראה MACGILLVRAY & PARKINGTON SUPRA AT 867 ,867) גניבה, על פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407. הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו". בהמשך לפסק דין זה נאמר לעניין הנטל המוטל על התובע וכן על המבטחת הנתבעת כדלהלן: "... הנטל המוטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו היתה בארוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק אם ישאר יפעל כנגדו" (עמ' 851). 6. ביישום הכללים הנ"ל על המקרה שבפני סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח הן את היסוד החיובי, דהיינו העלמות הרכב והן את היסוד השלילי והוא העדר מעורבותו בארוע הביטוחי. גירסת התובע הינה כי בערב יום האירוע הוא שב הביתה בסביבות השעה 20.00 והחנה את הרכב בסמוך לביתו, נעל את מנעול רב-הבריח בהילוך ראשון, נעל את הדלתות ונכנס לביתו. לטענתו עד חצות השעה שבה הלך לישון, הוא עדיין ראה את הרכב ודבר הגניבה התגלה לו למחרת בשעה 07.00 בבוקר (ראה עדות התובע נ5/ מיום 28.9.97 עמ' 1 ש' 9-20). התובע הגיש תלונה במשטרה ת3/ וכן פנה בדרישה לנתבעת לקבלת תגמולי הביטוח וקיבל תשובה במכתבים ת4/ ו-ת5/ . כאשר ת4/ דוחה את תביעת התובע "לאור ממצאי החקירה השליליים", כאשר הממצאים עצמם לא פורטו ו-ת5/ מיום 6.11.97 מציין רק כי הנתבעת נאלצת "לדחות את דרישתך לפיצוי בגין המקרה שבנדון" וגם זאת ללא הסבר. 7. אמנם, קיימות סתירות ותהיות בגירסת התובע בנוגע לצרור המפתחות, בקשר לזכרון הדברים שטען כי אבד ויתכן גם בנוגע לכך כי בניגוד לעדותו בפני, שבה ניסה להמעיט בעניין זה, יש ממש בטענה כי רצה למכור את הרכב בעבר ולא הצליח. כתוצאה מכך הרושם שעשה התובע בעת מתן עדותו בפניי היה של אדם שלא דייק בדברים ולא היסס לנסות ולתת "הסברים" מקום בו ראה כי הדברים אינם מתישבים עם גירסה קודמת שמסר. עם זאת, בפלוגתאות שבמחלוקת כפי שהעמידה הנתבעת בתיק זה והם חשדות כבדים לגירסתה כי הייתה מעורבות של התובע בגניבת הרכב או כי לא הפעיל את אמצעי המיגון (עמ' 3 ש' 9 לפרטיכל), נראה כי על אף הסתירות הנ"ל בסיום מסכת הראיות, בהעדר ראיה של ממש, יש לקבל כי עלה בידי התובע להראות במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט אזרחי כי הוכחו שני היסודות בתביעתו האחד כי נגנב הרכב והשני כי לתובע לא הייתה נגיעה לגניבה זו. 8. טענה נוספת מצד הנתבעת הינה כי התובע לא הפעיל עובר למקרה הביטוח את אמצעי המיגון עפ"י הפוליסה נשוא הדיון והוא הגנה באמצעות רב בריח. הנתבעת טענה בנוסף כי התובע אף השאיר את מפתחות הרכב בתוך הרכב. בנוסף, מבקשת הנתבעת שלא לתת אמון בעדות התובע שהיא הינה עדות יחידה וזאת כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות נוסח חדש תשל"א1971-. לטענת הנתבעת, התובע חייב היה להביא את אישתו אשר יכלה לתמוך בגרסתו כי הוא החנה את הרכב ליד הבית בלילה בו נגנב הרכב, כאשר חזר עמה הביתה. כמו כן, הוא יכול היה להביא את האישה על מנת להוכיח כי נעל את הרב-בריח באותו ערב או כי לא הותיר צרור מפתחות ברכב, אולם הוא בחר שלא לעשות כן ועל כן אי הבאת עד רלוונטי צריך להתפרש לחובתו ודין התביעה להידחות. בעניין זה אני מקבל את עמדת ב"כ התובע לפיה משטען התובע כי ביצע את הפעולות של נעילת רב הבריח בהיותו לבד, עדות אשתו לא היתה מוסיפה בעניין זה. באשר לנושא אי הפעלת המיגון אתייחס להלן. בנוסף, הנתבעת ביקשה להראות כי התובע נהג שלא לנעול את מוט ההילוכים בהסתמכה על אמירות התובע בפני החוקרים. אולם נראה לי כי מה שהצליחה הנתבעת להראות הוא שהתובע אישר באוזנו החוקר כי לעיתים ביום הוא לא נועל את רב הבריח. יחד עם זאת, לגבי האירוע עצמו התובע חזר וציין כי נעל את מוט ההילוכים במנעול רב הבריח וכי איש לא היה עימו כאשר ביצע את הפעולה הזאת. הנתבעת הפנתה לכך כי קיים אי דיוק באמירות מצד התובע בנוגע לשאלה אם נעל התובע את הרכב במנעול רב בריח. התובע השתמש במילים כי "נעל את המנעול בהילוך ראשון". דבר שיכול לדעתה להצביע כי לא נעל את ידית ההילוכים. התובע בעדותו בפני טען כי כוונתו היתה שנעל את מנעול רב הבריח כשידית ההילוכים ניצבת על ההילוך הראשון שבתיבת ההילוכים, שבמקרה זה היתה תיבת הילוכים אוטומטית, דהיינו במצב P (חניה). התובע הבהיר זאת לחוקר ואמר לו שנעל את ההילוכים בהילוך ראשון והתכוון לכך שנעל בהילוך הראשון של הגיר האוטומטי (ראה הודעתו בפני החוקר נ5/ התמליל נ6/ ועדותו בבית המשפט בחקירה נגדית עמ' 5 ש' 28 ואילך). 9. שקלתי את טענות הצדדים ואמנם בגירסת התובע בפני החוקרים עולה נימה של זילזול לגבי חובתו לנעול את מנעול רב הבריח אולם בהתיחס לארוע הביטוח המסויים והסברו של התובע נראה לי כי אפשרות לטעות המילולית מצד התובע קיימת ואין בכך להוות ראיה מספקת כדי לקבוע שהתובע לא נעל את ידית ההילוכים במנעול רב הבריח שהיה מותקן ברכב, במועד קרות הארוע הביטוחי. משהגעתי למסקנה הנ"ל פטור אני מלהתייחס לטענה הנוספת, החלופית של התובע לפיה הוכחה בתיק זה העדר יעילות של רב הבריח למניעת גניבת רכב ולכן לטענת התובע אין רלוונטיות לשאלה אם נעל את רב הבריח אם לאו וזאת מכיוון שניתן לפרוץ את המנעול בפרק זמן של דקות ספורות. עם זאת במידה וטעיתי במסקנתי הנ"ל, אתייחס בקצרה גם לטענה זו. 10. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע כדלקמן: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך יחולו הוראות סעיפים 18 ו19- בשינויים המחוייבים". סעיף 18(ג) לחוק הנ"ל קובע: "(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין בני הביטוח שהיו משתלמים לפיה מקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחד מאלה: (1) ... (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; ...". 11. השאלה הינה אפוא האם אי נקיטת האמצעי להקלת סיכון המבטח דהיינו אי נעילת מוט ההילוכים ברב בריח, יש בו כדי לשלול לחלוטין את זכותו של התובע לקבלת תגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה. נושא המיגון הינו נושא מורכב ועל אף כל אמצעי המיגון שבהם מאלצות חברות הביטוח את המבוטחים להרכיב בכלי הרכב, עדיין נושא גניבות הרכב הינו בבחינת מכת מדינה והשאלה היא כמה או באיזה מידה יכולה היתה הנעילה של הרכב ברב בריח למנוע את הגניבה. יתכן והיום בראיה לאחור, אפשר לומר כי מיגון באמצעות רב הבריח איבד את חיוניותו והאפקטיביות שלו. עובדה היא כי כיום חברות הביטוח מחייבות מבוטחים בהתקנות מורכבות ומסובכות של מערכות אזעקה, מנתקי מנוע למיניהם, נועלי מכסי מנוע למיניהם ואף במקרים מיוחדים, כאשר מדובר בכלי רכב יקרים, במאתר קבוע הקבוע בתוך רכב ואשר ניתן על פיו לדעת היכן נמצא הרכב בכל רגע ורגע. 12. בתיק זה עלתה הסוגיה באמצעות חוות דעת של השמאי יעקובי שאול (נ7/), שמאי זה ציין כי רב הבריח כאמצעי מיגון ברכב כדוגמת הרכב נשוא הדיון משיג שתי מטרות, האחת בכך שהוא "מאותת" לגנב כי מלאכתו לא תהיה פשוטה וכן כי קיומה של ההגנה גורמת לכך שפעולת הגניבה תארך זמן ועל כן גנבי הרכב יעדיפו שלא לגנוב רכב עם אמצעי מיגון זה. העד העיד בחקירה על חוות דעתו ולמעשה הסכים (והדבר איננו נזכר בחוות הדעת) כי ניתן לחתוך או לנסר את רב הבריח, כאשר הוא מונה לפחות 4 דרכי פעולה שלפיהם ניתן לפרוץ את המנעול ולגנוב את הרכב בתוך דקות. יחד עם כל זאת, המיגון לכלי הרכב בין שמדובר במיגון הפשוט ביותר כמו רב בריח ובין שמדובר במיגון היקר ביותר והוא האיתורן, אין בהם ככל הנראה למנוע את גניבת כלי הרכב אלא יש להם כנראה השפעה במידה מסויימת לעכב את פעולות גונבי הרכב. יתכן בנסיבות שפורטו אם המסקנה היתה כי התובע לא נעל את רב הבריח, לנוכח עדותו של השמאי בדבר האפשרויות הרבות לפיהן ניתן היה לגנוב את הרכב בתוך דקות על אף הפעלת המיגון המסויים, ניתן היה להושיט סעד מיוחד לתובע על פי סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח שקובע כי מעשה או מחדל מצד המבוטח שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח "... רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות העניין, לחייב את המבטח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר". בנסיבות כאלה, לדעתי, פיצוי חלקי בגובה של 50% היה הולם. אולם, כאמור מסקנתי שונה והיא כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ממילא יש לקבוע כי המקרה איננו נופל במסגרת הוראות סעיף 21 וסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח הנ"ל ועל כן טענתה של הנתבעת לפטור אותה מחבותה עפ"י חוזה הביטוח נדחית. אשר על כן, מסקנתי הינה כי על הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסת הביטוח. שווי הרכב: 13. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשווי הרכב. לטענת התובע, אין כל ראיה כי מדובר ברכב ששוויו נמוך משוויו המחירון וכי הנתבעת לא הוכיחה זאת. התובע טוען כי רכש את הרכב ביום 31.3.97 במחיר של 28,000 ש"ח כאשר במזומן הוא שילם 18,500 ש"ח ומסר בנוסף בטרייד-אין רכב מסוג פורד סיארה בשווי של כ- 10,000 ש"ח (ראה רשיון הרכב נ1/ וזכרון הדברים נ6/ וכן סעיף 5 ב' לתצהירו ת1/ וכן ראה תשובה 1ב' לשאלון נ2/ ועדותו בפני החוקר נ5/ עמ' 2 שורה 7). לטענת התובע המידע שמסר לתובעת לפיו לרכב היו 4 בעלים קודמים והוא עבר 280,000 ק"מ הינו מידע נכון וכן כי קילומטרז' זה הוא סביר לרכב בן 10 שנים. עוד טען התובע כי עובר לרכישת הרכב עבר הרכב בדיקה מקיפה ת6/. עפ"י הבדיקה נמצאו ליקויים בשווי של 1,000 ש"ח. אמנם בדיעבד התברר לתובע כי עלות התיקונים היא גבוהה יותר ועל כן הוא תבע בבימ"ש לתביעות קטנות את המוסך הבודק על ההפרש שבין עלות התיקונים לבין ההוצאות בפועל (תצהיר התובע ת1/ סעיף 5 ב' ותשובה 9ב' לנ2/, התביעה הקטנה נ3/ והקבלה על התיקון ת8/). התובע קיבל בפשרה בביהמ"ש לתביעות קטנות סך של 500 ש"ח. 14. הנתבעת כפרה בשווי הנטען על ידי התובע וטוענת כי מחיר מחירון הרכב בעת שנרכש ע"י התובע היה 27,200 ש"ח ואילו התובע רכש אותו ב- 70% מערך זה והדבר עולה מזכרון הדברים שהוגש לביהמ"ש, דהיינו בסך של 18,500 ש"ח. לטענתה מדובר ברכב בן 10 שנים אשר עבר לא פחות מ 280,000 ק"מ. לטענת הנתבעת קילומטרז' כה רב מוריד לפחות 8% מערך הרכב (לפי כללי המחירון) ועל כן שווי הרכב של התובע אינו יכול לעלות על 64% משווי המחירון (הפחתה של 8% מ- 70%). הנתבעת מפנה לדו"ח הבדיקה של הרכב שבו תואר כי הרכב עבר תאונות ונתגלו בו ליקויים במערכת המיזוג, המנוע, הבלימה, האגזוז וכן היה צורך להחליף את שמשתו הקידמית ואת מראת הצד השמאלית וכן כי היו ברכב נזקי חלודה ופח רבים. לטענת הנתבעת, התובע בתקופת אחזקתו את הרכב (כחצי שנה) תיקן רק את האגזוז בעלות של כ- 250 ש"ח (עמ' 10 ש' 21-22). כמו כן, הרכב לא עבר טסט דבר שאף הוא מוריד ממחירו. הנתבעת טוענת שאין לקבל את טענות התובע כי גביית הפרמיה לפי שווי רכב מלא חוסמת בפניה את הטענה בדבר שווי נמוך יותר של הרכב לאחר גניבתו. 15. שקלתי את טענות הצדדים. המחלוקת הינה למעשה האם יש לחשב את תגמולי הביטוח באותו אופן ולגבי אותו סכום בו חושב שווי הרכב לעניין תשלום הפרמיה, או שמא יש להפחית את כל אותם גורמים ונתונים כפי שציינה הנתבעת שיכולים להגיע לאחוזי הפחתת ערך ניכריים. ככלל יש לקבל את הטענה כי צריכה להיות זהות בין "שווי הרכב" לעניין תשלום הפרמיה ל"שווי הרכב" במועד קרות האירוע הביטוחי. אולם, כל זה נכון כאשר אין הוראה אחרת בחוזה הפוליסה שבין הצדדים. סבורני כי מקום שפוליסת ביטוח קובעת כי יש להביא בחשבון את השווי של הרכב למועד האירוע הביטוחי, הכוונה היא כי יש להביא בחשבון את כל הנתונים לרבות מספר הקילומטרים שעבר הרכב, תאונות אם היו והמצב הכללי של הרכב. יחד עם זאת, נראה כי המחירון של לוי יצחק לוקח בחשבון את מכלול הנתונים הנ"ל ועל כן יש לראות מה אומר המחירון בעניין זה. יש לציין כי התובע אישר כי אילולא נגנב הרכב היה עליו לעבור שיפוץ מנוע (ראה תשובה לשאלה 3ד' במסמכי נ2/). דא עקא, הנתבעת בסברה כי על התובע להוכיח באמצעות חוות דעת את שווי הרכב ומשלא עשה כן סברה כי לא הוכיח את גובה הנזק, לא הגישה אף היא חוות דעת (שהיה בידה) לעניין גובה הנזק. 16. בסיכומי התגובה צירפה ב"כ התובע טבלה הלקוחה מהנחיותיו של השמאי לוי יצחק המדבר על "הפחתת ערך הרכב" בהתאם למס' הקמ' שהרכב עבר. לגבי רכב שגילו מעל 10 שנים נרשם כי ההפחתה תבוצע בהתאם ל"מצב המכונית". עם זאת, ניתן לראות כי ממוצע קמ' השנתי ללא הפחתה נע בין 15,000 ל- 20,000 קמ' וכי חריגה של כל 5% במספר הקילומטרים, בממוצע מהגבול העליון מביאה להפחתה של אחוז אחד ממחיר המחירון. במקרה זה מחיר המחירון של הרכב למועד האירוע היה 27,200 ש"ח. הרכב עבר 280,000 קמ' כשהוא בן 10 שנים ועפ"י סטנדרט המחירון הממוצע לגבי רכב הינו כ200,000- קמ'. בגבול העליון. כלומר כ- 40% מעל הממוצע ועל פי המפתח הנ"ל לפיו כל 5% מעל הממוצע מפחית 1% ממחיר הרכב עפ"י המחירון, יש להפחית במקרה זה 8% משווי הרכב נשוא הדיון. הנתבעת לא הביאה ראיות לגבי הפחתה נוספת הנובעת מממצב הרכב, פגיעות פח או הצורך בשיפוץ המנוע ובהעדר ראיה להפחתה נוספת יעמוד שווי הרכב ע"ס של 25,024 ש"ח. יתר הנזקים הנטענים לא הוכחו והם נדחים. 17. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 25,024 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 19.9.97 ועד התשלום המלא ובפועל ובצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב