להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת מכונית: 1. התובע, פנחס דוד, היה הבעלים של מכונית מסוג B.M.W. מס' רישוי 16-110-85 (להלן: "המכונית") אשר בוטחה בביטוח מקיף אצל הנתבעת, הדר חברה לביטוח בע"מ, לתקופה שבין 31.12.95-31.12.96. 2. לטענת התובע, ביום 3.9.96 בסמוך לשעה 13:00, הבחין כי המכונית איננה במגרש החניה במקום בו החנה אותה ערב קודם. התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום שווי המכונית (בסיכומיו העמיד את שוויה על סך 29,500 ש"ח, בשונה מכתב התביעה שם טען כי שוויה הוא 42,000 ש"ח); עלות שימוש ברכב חילופי ובתחבורה ציבורית (15,000 ש"ח); עגמת נפש (10,000 ש"ח), ובסך הכל העמיד את תביעתו על סך 50,000 ש"ח, מטעמי אגרה. 3. לטענת הנתבעת, אירוע הגניבה לא היה ולא נברא; התובע לא הוכיח את אירוע הגניבה ואת חוסר מעורבותו באירוע זה; התובע מסר גרסאות כוזבות ביחס לאירוע הגניבה ומערכת המיגון תוך שהוא מכשיל את הנתבעת בבירור חבותה וזאת מתוך כוונה להוציא כסף ולהתעשר על חשבונה ועל כן דין התובענה להדחות לאור סעיפים 23-25 לחוק חוזה הביטוח; יש לדחות את התביעה לאור סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח; אם אירעה הגניבה, הרי אירעה בשעה שבמכונית לא הותקנו והופעלו אמצעי מיגון תקינים כנדרש בפוליסה; התובע הפר את חובת הגילוי; שווי המכונית לא הוכח. 4. עיון בכתבי טענות הצדדים מעלה, כי השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן: א. האם הוכח אירוע הביטוח? ב. האם הותקנו אמצעי מיגון המהווים תנאי בפוליסת הביטוח? במידה והותקנו, האם הופעלו? ג. האם הוכח שיעור הנזק? הוכחת אירוע ביטוח 5. השאלה הכללית העולה בהקשר דנן היא כיצד יש להוכיח מקרה ביטוח כגון גניבה. בע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, אמרה כב' השופטת נתניהו: "בטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא בטוח של סכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין (ראה MACGILLVRAY &PARKINGTON שם בפסקא 1931 ע' 867). גניבה על פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין תשל"ז1977-, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל". כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407. הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו". ובהמשך דבריה: "השלילה היא מרכיב של "מקרה הבטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח". לדעת כב' השופטת נתניהו, כשטוען המבוטח לאירוע ביטוח שאינו מתיישב עם גרימתו בידי המבוטח, כפריצה, גניבה ושוד או נזקי ים, עליו להוכיח אף את השלילה, דהיינו - שהמעשה לא נעשה בידיו או בהסכמתו. כשטוען המבוטח שאירוע הביטוח היה אש או נזק אחר והמבטח טוען שהמבוטח עצמו היה מעורב במקרה, על המבטח להוכיח את מעורבות המבוטח (ראו גם ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 את דעת כב' השופטת נתניהו וכב' השופט אור בעניין זה). כב' השופט גולדברג הסכים לדעת כב' השופטת נתניהו, כי על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח, מבלי לערוך אבחנה בין טענת גניבה או שוד לטענת אש ונזקים אחרים. בע"א 1845/90 הנ"ל, סבר כב' הנשיא שמגר, בדעת מיעוט, כי המבוטח לא נושא בנטל השכנוע כי הוא אינו מעורב באירוע הביטוח. לדעתו, די למבוטח להוכיח התרחשות אירוע ביטוח מוגדר. במידה והוכיח המבוטח את התרחשות אירוע הביטוח, קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. המבטח יכול לשלול את חבותו לפיצוי, במידה ויוכיח קיום חריג לאחריותו. נטל שכנוע זה, מוטל על המבטח. כדברי הנשיא שמגר: "...כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג...". עם זאת, דומה כי מכל זוית שבה תיבחנה נסיבות המקרה הנוכחי, אין כל דרך לקבוע כי התובע הוכיח את תביעתו, אלא ההיפך הוא הנכון. הוכח, כי תביעתו משוללת כל בסיס, עובדתי ומשפטי כאחד. מהכלל אל הפרט - הוכחת אירוע הביטוח 6. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות שבתיק זה, יש לקבוע כי התובע לא הרים את נטל השכנוע כי המכונית נגנבה. עוד יש לקבוע, כי התובע לא הוכיח את אי מעורבותו באירוע הביטוח הנטען, דהיינו, שהגניבה לא נעשתה בידיו הוא או בהסכמתו. למען האמת, נסיבות מוזרות, מוזרות מאוד, אופפות את סיפורי התובע, סימני שאלה מעיבים על גרסתו, באופן שהופך את קבלתה לבלתי אפשרית לטעמי, כמו למשל ביחס למצב המכונית וביחס לצרורות מפתחות המכונית ולשלטי מערכת האזעקה. לאלו מצטרפת הימנעות התובע מלזמן עדים חיוניים ומהבאת ראיות חיצוניות, כפי שיפורט להלן. 6.1. אירוע הגניבה כאמור, טען התובע כי ביום 3.9.96 בסמוך לשעה 13:00, הבחין כי המכונית איננה במגרש החניה במקום בו החנה אותה ערב קודם. התובע מסר גרסה שאיננה ברורה - וללא כל תימוכין בראיות זמינות - למעשיו, עובר לגילוי היעלמות המכונית. כבר בדיון הראשון שהתקיים לפני, טען בא כח הנתבעת כי התובע "סרב לדווח להיכן הלך בטרם נגנב הרכב" (פרוטוקול מיום 9.1.00 עמ' 1 ש' 7). גם בחקירה הראשית לא מסר התובע כל פרט ביחס למעשיו עובר לגילוי היעלמות מכוניתו(פרוטוקול ע' 1 ש' 17). להלן השתלשלות העניינים העולה מדברי התובע מיום 2.3.96 בשעה 17:00 ועד ליום 3.9.96 בסמוך לשעה 13:00. התובע החנה את המכונית ביום 2.9.96 בשעה 17:00 (תמליל (להלן: "נ2/") ע' 11). על השאלות מה עשה לפני שהחנה את המכונית, התובע ענה באופן שאינו מסודר, בלשון המעטה. על השאלה: "חזרת לבד? מאיפה חזרת?" ענה התובע: "מה זה מאיפה חזרתי? אני יודע מאיפה חזרתי? שמתי את האוטו בחניה למטה" (נ2/ ע' 11 למטה). בהמשך השיב, שהיה בשכונה ושטייל, אך לא זכר אצל מי והוסיף ואמר לחוקר שהשאלה לא רלוונטית, אך לא ענה ביחס למעשיו עובר לחניית המכונית(נ2/ ע' 12). כשנשאל לפשר מעשיו לאחר חניית המכונית, השיב התובע שעלה לביתו וירד שוב בשעה 23:00 (נ2/ ע' 12 למטה). לדבריו, בשעה זו יצא לעבוד עם רכב אחר ושב לביתו בשעה 7:00 לערך וכדבריו: "באתי הבית רגיל, עליתי הבית, ישנתי, התעוררתי" (נ2/ ע' 16). מתשובות התובע לחוקר עולה, כי לא הבחין האם המכונית חונה בחניה, לא בצאתו לעבודה ולא בשובו לביתו (שם, שם). כשנשאל התובע מדוע פנה לעבר המכונית בשעה 13:00 (מועד גילוי היעדרותה) השיב שהתכוון לטייל עם המכונית ללא כל מטרה (נ2/ ע' 17). התובע חתם בפני חוקר חברת הביטוח על השתלשלות האירועים שתוארה לעיל (נ4/ ע' 5). כאמור, השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, באה מפי התובע. מדובר בכ20- שעות ואין כל ראיה ממנה ניתן ללמוד ולו על מקטע מזמן זה לגבי מעשיו של התובע. במידה והתובע היה מציג פרטים ברורים לגבי מעשיו עובר לחניית המכונית, לגבי כוונותיו עובר לגילוי היעדרות המכונית ולגבי אי הבחנתו בצאתו מביתו לעבודתו ובשובו לביתו, ניתן היה להתייחס ביתר אהדה לדבריו, אך משהציג גרסה שאיננה ברורה, היה עליו לתומכה בראיות. משלא עשה כן, גרסתו לגבי נסיבות הגניבה לוקה בחסר. מעבר לכך, גרסת התובע לגבי פעולותיו לאחר גילוי היעלמות המכונית איננה ברורה ואיננה נתמכת בראיה כלשהי. לחוקר חברת הביטוח מסר התובע: "התעוררתי בשעה אחד, הלכתי לראות, הא, אני יורד לאוטו, ראיתי האוטו לא שם. חיכיתי, ...צלצלתי לאחי". (נ2/ ע' 18). התובע מסר שהתקשר לאחיו כדי לשאול אותו אם הוא לקח את המכונית ומשזה השיב בשלילה, נסעו שניהם - התובע ואחיו - לתחנת המשטרה ברכבו של אח התובע (שם, שם). בחקירה הראשית העיד התובע: "כשגיליתי שהאוטו לא נמצא, התקשרתי לבן דוד שיש מפתח ברשותו והוא אמר לי שלא, שהוא לא נגע באוטו, ואחר כך הלכתי למשטרה (פרוטוקול ע' 1 ש' 18-19). בחקירה הנגדית הזכיר התובע בהקשר זה הן את בן דודו והן את אחיו, אך העיד: "אני לא זוכר אם הלכתי לבד למשטרה" (פרוטוקול, ע' 8 ש' 20) ובהמשך, כשהופנה על ידי בא כח הנתבעת להודעתו בפני חוקר חברת הביטוח (נ4/), אמר: "יכול להיות שאחי בא לשם (לתחנת המשטרה, ש.ב.) אחרי שהתקשרתי לבן דוד שלי, אני לא זוכר בדיוק" (פרוטוקול ע' 8 ש' 21-22). נקל להבחין, שגם בעניין זה גרסת התובע לוקה בחסר. גרסת התובע רק מוסיפה להתערער, משלא זימן כעד לא את אחיו ולא את בן דודו, שלפחות עם אחד מהם שוחח מייד לאחר גילוי היעדרות המכונית. 6.2. מצב המכונית הנתבעת עמדה בסיכומיה על פירוט הליקויים שהיו במכונית ושעליהם הצהיר התובע, לעומת גרסתו כאילו המכונית היתה במצב תקין. אין ברצוני להיכנס כאן לכל שורת הליקויים עליהם הצביעה הנתבעת, אך יש להתעכב על אי בהירות גרסת התובע ועל עובדת אי הבאת ראיות רלבנטיות מטעם התובע בעניין פרטים שונים בגרסתו. לדברים השלכה ישירה גם על מהימנות (ליתר דיוק - חוסר מהימנות) התובע בשאלת נסיבות המקרה. חשוב לציין, כי ממכונית מעולה, בבת עינו של התובע, הפכה המכונית, ככל שהתקדם הדיון והתקדמה החקירה הנגדית, לכמעט גרוטאה, על סף סיום חייה. התובע מסר לחוקר, כי לקח את המכונית לבדיקה במכון הדרום (נ2/ ע' 5). על תוצאת הבדיקה אמר: "...אמרו לי, מנוע לא הכי טוב. לא הכי טוב. הכנסתי את האוטו פה למוסך פה בשכונה, עשה לי אוברול כללי לאוטו" (נ2/ ע' 6) ובהודעה לפני החוקר מסר: "לאחר קניית הרכב...עשיתי אוברול כללי...שילמתי תמורת הטיפול כ 3000 ש"ח בלי חשבונית..." (נ4/ ע' 3). בחקירתו הנגדית העיד התובע שלא עשה אוברול שלם אלא חלקי וכדבריו: "לא עשיתי אוברול שלם כי לא היה לי כסף, אם היה לי כסף הייתי עושה לו אוברול שלם..." (פרוטוקול ע' 5 ש' 12-13). מעבר לגרסה שונה בדבר "אוברול כללי" ו"אוברול חלקי" ובדבר עלות התיקון (פעם 2,000 ש"ח ופעם 3,000 ש"ח) אין כל ראיה חיצונית לעניין תיקון כלשהו. עוד יש להוסיף, כי התובע נמנע מלהביא ראיות לעניין תיקונים נוספים שנדרשו למכונית, לאחר שזו ספגה חבטות הן אצל בעליה הקודמים והן אצל התובע עצמו. מהאמור עולה, כי גם לגבי מצב המכונית ישנם אי דיוקים בגרסת התובע וגם בעניין זה התובע נמנע מלהביא ראיות חיוניות, כמו למשל דו"ח הבדיקה שערך, לדבריו, למכונית, עובר לקנייתה. מהראיות עולה, כאמור, כי מדובר במכונית ירודה, לאחר תאונה, במצב מיכני גרוע ביותר. 6.3. צרורות המפתחות מדברי התובע עצמו, ניתן ללמוד שהיו לו - סמוך לאחר רכישת המכונית - לפחות שני צרורות מפתחות עם שני שלטים (נ2/ ע' 9, שם ע' 11, פרוטוקול ע' 8 ש' 25, ע' 9 ש' 1-2). בחקירה הנגדית סתר התובע את דבריו לחוקרים וכן דברים שאמר אך זמן קצר קודם לכן, באומרו: "...אבל אני לא זוכר כמה היו בעת שקניתי את האוטו" (פרוטוקול ע' 9 ש' 5-6). בכל אופן, ממכלול דברי התובע עולה, כי צרור אחד שימש אותו ובנוסף היה עוד צרור (להלן: "הצרור השני"). לגבי מיקום צרורות המפתחות, הציג התובע גרסאות שונות בפני החוקר מטעם הנתבעת. תחילה מסר, שהצרור ששימש אותו נמצא בטרנזיט (נ2/ ע' 11) והצרור השני היה אצל אחיו, אך אבד (נ2/ ע' 10). בפגישה נוספת - החקירה השניה שבוצעה בבית התובע (נ2/ ע' 50 ואילך) - הציג התובע צרור מפתחות אחד ללא שלט, אך לא חפץ למוסרו באותו מעמד לחוקר ולגבי הצרור שני, מסר שהוא נמצא ברמלה אצל בן דודו. בפגישה השלישית - החקירה השלישית שבוצעה במשרד (נ2/ ע' 66 ואילך) - הציג התובע צרור מפתחות עם שלט ולגבי צרור המפתחות השני חזר שוב לגרסתו שצרור זה אבד (נ2/ ע' 80) ואף ידע למסור את מועד אובדנו (שם, ע' 82). כשנשאל על ידי החוקר מדוע בפגישה השניה מסר שהצרור השני ברמלה, השיב התובע תשובות לא ברורות, בלשון המעטה, שרק מצביעות על סתירות בגרסתו. בחקירתו הנגדית, מסר התובע גרסה שונה מזו שנמסרה לחוקרי הנתבעת. התובע מסר בעדותו, כי העביר שני צרורות של מפתחות לחוקר (פרוטוקול ע' 9 ש' 9). מדברי התובע בחקירה הנגדית, ברור כיצד נמסר צרור אחד לחוקרים - "את הצרור עם האזעקה הוא קיבל ממני ביד" (פרוטוקול ע' 9 ש' 13-14). לגבי נסיבות מסירת הצרור השני, מסר התובע גרסה תמוהה. בתחילה אמר: "אני לא יודע איך שלחתי לו את הצרור הנוסף" וכן: "אני לא זוכר איך הוא קיבל את השני" ובהמשך: "אני אחרי זה הבאתי לו אם אני לא טועה" (פרוטוקול ע' 9 ש' 10-15). כשהתבקש התובע להתייחס לעניין אובדן צרור המפתחות אצל אחיו השיב: "אני לא יודע אם לאחי אבד צרור מפתחות" (פרוטוקול ע' 9 ש' 16) וכשהופנה לתמליל שם מסר גרסה שהמפתחות נעלמו לאחיו, אמר התובע: "אני לא זוכר", מבלי להתייחס לסתירות שבגרסאותיו. מעיון בתמליל החקירה כולו (נ2/), עולה שהתובע העביר צרור מפתחות אחד לחוקרים. אכן, החוקר מטעם הנתבעת העיד בתחילה שקיבל שני צרורות, אלא שמיד רוענן זכרונו ותיקן שנמסר צרור אחד (פרוטוקול ע' 13) ואף בחקירה הנגדית עמד על כך שנמסר צרור אחד בלבד (פרוטוקול ע' 13 ש' 15-22). זאת ועוד, לאחר שהתובע הציג גרסה לחוקרי הנתבעת ולפיה צרור מפתחות אבד לאחיו, טבעי, חיוני ומתבקש היה להביא את האח או את הבן דוד כעד, או ראיה חיצונית אחרת. אם גרסת התובע, נראתה עד כה תמוהה, לא עקבית ומלאת סתירות, הרי הימנעותו מלהביא ראיה חיצונית לאובדן המפתח, שללה לחלוטין את גרסתו. 6.4. השלט וצרור המפתחות כאמור, בפגישה השניה עם החוקר מטעם הנתבעת הציג התובע צרור מפתחות ללא שלט, אך לא חפץ למוסרו לידי החוקר, ואילו בפגישה השלישית עם החוקר הציג התובע צרור מפתחות עם שלט. כשנשאל מדוע בפגישה הקודמת עם החוקר הציג את הצרור ללא השלט, ענה תחילה: "בסדר" (נ2/ ע' 79) ולאחר מכן אמר: "בן אחותי משחק עם השלטים, מפרק ... המפתחות בכלל היו זרוקות, עד שמצאתי אותם, הרבה זמן לקח לי" (נ2/ ע' 80). גרסה זו הועלתה לראשונה על ידי התובע בפגישה השלישית עם החוקרים מטעם הנתבעת. התובע אמר שבן אחותו הוא בן ארבע חמש ומשנוכח לדעת - כך נראה, באמצעות דברי החוקרים - שילד בגיל זה, לא יכול לפרק את השלט מצרור המפתחות, ענה תשובות לא ברורות כגון: "לא חשבתי...להוציא את המפתחות של האוטו בכלל". לאחר מכן, כשנשאל מדוע השלט לא היה מחובר למפתחות, השיב: "ככה, כי הוא לא היה מחובר למפתחות" וכן: "אה? מה זה משנה מי הפריד אותו?", בהמשך אמר: "זה לא נושא עכשיו לויכוח מי הפריד אותו" ולבסוף: "אני הפרדתי, אני הפרדתי אותו, אני- אני הפרדתי אותו", תוך שהוא חוזר על כך במענה לשאלות נוספות, תוך ניסיון שלא לשוות לכך את מלוא הרצינות (נ2/ ע' 81, 82). בהמשך החקירה חזר לגרסה שבן אחותו פירק את השלט ובמענה לשאלה באותו עניין, הגיב ברוגזה לחוקרים מבלי לענות לשאלה עצמה (נ2/ ע' 86). בחקירה הנגדית אמר התובע: "אני לא זוכר אם לצרור שהיה אצלי לא היה שלט" (פרוטוקול ע' 10 ש' 7) ובסתירה לכך אמר: "אני הפרדתי את השלט מהצרור כי הוא היה שבור, כך אני חושב" (פרוטוקול ע' 10 ש' 17), כשהופנה לדבריו בפני החוקרים שהוא בעצמו הפריד את השלט מהצרור (נ2/ ע' 81) הגיב ב "אני לא זוכר". נוסף על הסתירות דלעיל, יש להוסיף כי בחקירה הנגדית, העלה התובע לפתע פרטים שזכרם לא בא בתמליל החקירה (נ2/) ואף אינם מתיישבים עם דבריו בחקירה. לגבי הצרור השני, אמר התובע בעדותו, שזרק את השלט בביתו, שכן זה התקלקל (פרוטוקול ע' 10 ש' 23-25). כזכור, בחקירתו מסר שהצרור השני אבד ולא הזכיר דבר בקשר לשלט. עוד יש להוסיף, כי בחקירה הנגדית, כשהתבקש התובע לתאר את השלט לא זכר מהי מערכת האזעקה, מה כתוב על השלט וכמה כפתורים יש בו, כשלגבי העובדה האחרונה אמר: "אמור להיות שני כפתורים". בעניין סוג מערכת האזעקה והכתובת על השלט, ניתן להניח שדברים אלו ניתנים להישכח בנקל, אך לגבי מספר הכפתורים, קשה להאמין שלא ניתן לזכור זאת, במיוחד לאור שתי עובדות: ראשית, שימוש תדיר ורציף בשלט. שנית, צורת השלט - השלט בנוי ממעטפת העשויה כמקשה אחת ללא בליטות וללא שקעים, ובמרכזו סימון ברור עליו יש ללחוץ לשם הפעלתו (נ6/). מהאמור עולה, כי גרסתו של התובע בעניין השלט וצרור המפתחות ששימש אותו, לא רק שאיננה ברורה אלא רצופתת סתירות הן בחקירתו בידי חוקרי הנתבעת והן בעדותו בבית המשפט. 7. לא נותר אלא לשוב ולקבוע, כי התובע לא הרים את נטל השכנוע לקרות אירוע הביטוח. כאמור, קביעתי בדבר אי עמידת התובע בנטל השכנוע, מסתמכת על סתירות ותמיהות שעלו מדברי התובע ביחס לאירוע הגניבה, ביחס למצב המכונית וביחס לצרורות מפתחות המכונית ולשלטי מערכת האזעקה. לאלו מצטרפת הימנעות התובע מלזמן עדים חיוניים וראיות חיצוניות. אומנם רוב הסתירות הן לא בעניין אירוע הביטוח הנטען, אך מכלול הסתירות מוביל למסקנתי דלעיל. למעשה, הדיון בשאלת אמצעי המיגון ובהוכחת הנזק מתייתר, אך למניעת כל ספק אדון גם בהן. האם הותקנו אמצעי מיגון המהווים תנאי בפוליסת הביטוח? במידה והותקנו, האם הופעלו? 8. התובע מסכים, כי תנאי מוקדם לחבות הנתבעת, הינו קיום והפעלת אמצעי מיגון מפני גניבת המכונית. לדעתי, אין צורך במקרה להיזקק לשאלת נטל ההוכחה בעניין זה, כיוון שהוכח שהתובע לא עמד בתנאי האמור. אומנם הנתבעת מסכימה, כי במועד רכישת המכונית היתה מותקנת מערכת מיגון, אלא שלטענתה - החל מכתב ההגנה וכלה בסיכומים - היא לא היתה קיימת, מותקנת ומופעלת במכונית, במועד האירוע הגניבה הנטען. בא כח התובע מפנה בסיכומיו לדברי התובע בחקירתו מטעם הנתבעת, שם התובע ציין באופן עקבי, כי הקפיד לנעול את המנעול ולדרוך את האזעקה. לדעתי, אין בדברי התובע בעניין זה כל ממש. התובע שהבין את התנאי המוקדם לחבות הנתבעת (פרוטוקול ע' 2 ש' 6-7), ניסה להראות כי עמד בו, אך כאמור ללא הצלחה, וכפי שכבר ציינתי, הוכח שהתובע לא עמד בתנאי האמור. התמיהות והסתירות הרבות, בדברי התובע בחקירתו בידי חוקרי הנתבעת ובבית המשפט בחקירתו הנגדית, מטות את מאזן ההסתברות לצד טענות הנתבעת. הדברים אמורים במיוחד לנוכח התמיהות והסתירות בעניין השלט וצרור המפתחות, עליהן עמדתי לעיל. לדעתי, הסתירות נבעו ממצוקת התובע, אשר הבין כי ללא קיומו של התנאי המוקדם האמור, לא יזכה בתביעתו. זאת ועוד, מחקירת הנתבעת עלה, כי פורק חלק מהותי מהאזעקה ונותק חוט השייך אליה. התובע הסביר, כי חשמלאי פרק את "המוח של האזעקה" וזרק אותו בתא המטען של המכונית (נ2/ ע' 94) כלומר, האזעקה כלל לא היתה שמישה במועד ה"גניבה" הנטענת. כמו כן הוסיף, כי היה חוט מנותק שהוא עצמו - התובע - חיבר לאחר מכן. כשנשאל התובע מדוע לא לקח את המכונית לעסק לאזעקות, לא השיב תשובה ברורה וניתן להבין מדבריו שחשב שהוא בעל כישורים מתאימים לכך. כשנשאל מדוע פרק החשמלאי את מוח האזעקה (או את החוט - ש.ב.), השיב התובע: "כי לפעמים אני לא ... האזעקה עושה בלגאן, ...האזעקה צועקת ודברים כאלה" (נ2/ ע' 95). בחקירה הנגדית, מסר התובע גרסה שונה: "האזעקה לא עבדה, הלכתי למוסך ד"ר סובארו, והוא פתח את המנוע וראיתי חוט אחד מנותק וחיברתי אותו בחזרה והכל עבד רגיל, הוא בכלל לא נגע באוטו ולא פירק את מערכת האזעקה" ובהמשך שוב לגבי מערכת האזעקה "...הוא בכלל לא פירק ולא נגע בזה" (פרוטוקול ע' 11 ש' 12-16). סתירה אחרונה זו, רק מחזקת את התרשמותי מצדקת טענת הנתבעת בדבר אי קיום תנאי המיגון הנדרשים. אם לא די בסתירות ובתמיהות הרבות עד כה, יש לציין שהעדות מטעם התובע היחידה בעניין קיומו של התנאי המוקדם, היתה של התובע עצמו. התובע נמנע מלהעיד עדים רלבנטיים, חיוניים וזמינים מטעמו בעניין, כמו אחיו, בן דודו או אחרים. לפי דברי התובע עצמו, היו עוד שהשתמשו במכונית מלבדו (פרוטוקול ע' 8 ש' 14-19). בנסיבות העניין, הציפייה המתבקשת הייתה שהתובע יזמן עדים אלו. הימנעות התובע מזימון העדים, מהווה מרכיב רב משמעות, המפחית את משקלה הראייתי (הקל כנוצה בלאו הכי) של עדות התובע ומחזק את גרסת הנתבעת. 9. מכל האמור עולה, כי הנתבעת הוכיחה, שהתובע לא עמד בתנאי המוקדם לחבות הנתבעת, בעניין אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה. האם הוכח שיעור הנזק? 10. כאמור, על אף שלאור קביעותיי אין צורך להידרש לשאלה זו, אדון בה לשם מניעת כל ספק. התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום שווי המכונית, עלות שימוש ברכב חילופי ובתחבורה ציבורית ובגין עגמת נפש. בא כח התובע מבקש לחייב את הנתבעת "בערך הרכב, כפי שהוכח". האם הוכח ערך המכונית? בישיבת ההוכחות הוגשה על ידי התובע, חוו"ד השמאי דרומר (ת2/, להלן: "חוות הדעת"), בהתייחס לאירוע ביטוחי קודם. הוסכם על הצדדים, שערך המכונית כפי שהופיע בחוות הדעת, מתייחס לערך כללי, לא ספציפית למכונית ומבלי לקחת בחשבון תוספות או הפחתות הישימות למכונית (פרוטוקול ע' 1 ש' 2-5). לא הוגשה כל חוות דעת אחרת לעניין שווי המכונית ולא נמסר כיצד נקבע ערכה, על ידי השמאי בחוות הדעת. עיון בחוות הדעת מגלה, שערך המכונית מצוי בכותרת חוות הדעת בין פרטים בסיסיים (כגון: שם המבוטח וכתובתו, תאריך, סוג רכב ומספר רישוי) שמולאו על ידי השמאי בטופס סטנדרטי. חוות הדעת נערכה לשם הערכת נזק שנגרם למכונית כתוצאה מתאונה. תחת הכותרת "הערות" נכתב בחוו"ד: "חוות הדעת מתייחסת לעלות תיקון הרכב ואינה כוללת הפסד הפחתת ערך אם נוצר. דו"ח בדיקת ירידת ערך הרכב שלאחר התיקון יש להפנות בהזמנת שמאות נפרדת". הערה זו מחזקת את דעתי שמחיר המכונית, הנקוב בחוות הדעת נכתב באופן אגבי מבלי ביסוס כלשהו (מן הסתם, המחיר מבוסס על מחירון הידוע כ"לוי יצחק"). המחיר שהוכיח התובע - באמצעות הסכמת הנתבעת הוא אך ורק לגבי ערך כללי של מכונית דומה. התובע לא המציא לתיק כל חוות דעת לגבי שווי המכונית הספציפית ולא המציא כל ראיה לעניין שווי המכונית במועד אירוע הביטוח הנטען. הדברים אמורים במיוחד כשמתברר שמצב המכונית לא היה בדיוק (בלשון המעטה) כפי שתיאר אותו התובע, על כך עמדתי לעיל (סעיף 6.2.), דווקא בנסיבותיו של מקרה זה (בהעדר הסכמה חוזית בדבר שווי המכונית), חובה היה על התובע להוכיח את שווי המכונית הספציפית, ואת זה לא עשה. שאר הנזקים ושיעוריהם - שספק אם מכוסים בפוליסה - שימוש ברכב חילופי ועגמת נפש, גם הם לא הוכחו. לכן, אני קובע כי התובע לא הוכיח את שיעור הנזק. 11. נוכח קביעות אלה, דין התובענה להידחות. התובע לא הוכיח את אירוע הביטוח, התובע לא עמד בתנאי המוקדם לחבות הנתבעת, בעניין אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה ולא הוכיח את שיעור הנזק. לפיכך, אין כל צורך להתיחס לשאר טענות הנתבעת, בדבר ביום אירוע הביטוח והכשלת נסיונות הנתבעת לברר את חבותה, אם כי מהראיות עולה כי גם בטענה אחרונה זאת יש ממש. 12. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבה