ביטוח גניבת רכב - תנאי המיגון הנדרשים בפוליסה

פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום סך 66,500 ש"ח על פי פוליסת ביטוח "מגדל לרכב" מס: 25-0578-2511-97 (להלן: "הפוליסה") אשר בה בוטח רכבו של המבקש מסוג מיצובישי L-300 קומבי, מ.ר. 10-792-20, שנת ייצור 1994 (להלן: "הרכב"). 2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 10.7.1997 נגנבה המכונית, על תכולתה - צרכי פרזול שונים - ומשסירבה הנתבעת לשלם למבקש את ערכו של הרכב, הוגשה התביעה שבפני. 3. בפי הנתבעת שלוש טענות ובתמצית: א. התובע לא קיים את כל תנאי המיגון הנדרשים בפוליסה; ב. התובע לא הוכיח את שווי הרכב במועד הגניבה; ג. לא הותנה בפוליסה חיסוי ל"סחורה בהעברה"; 4. מטענותיה האחרות, הכלולות בסעיף 17 לכתב הגנתה לאמור כי התובע ביים את אירוע הגניבה, כי לא ארע מקרה הגניבה, כי מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות בנוגע למקרה הביטוח חזרה בה הנתבעת ובשפה רפה, תוך שהיא מייחסת טענותיה אלה אך לאי מהמנות התובע ואי עמידה בנטל המוטל עליו. אדון תחילה בטענת הנתבעת בדבר אי הוכחת מקרה הביטוח כאמור. 5. לטענת התובע נגנב רכבו ביום 10.7.1997, בעת ששהה במשרדי מס-הכנסה, יחד עם רואה החשבון שלו לבירור ענייניו, בעוד מכוניתו חונה ברחוב מותר לחניה בקירבת מקום. טוען התובע כי משחזר למקום חנייתו את רכבו - המכונית לא נמצאה. התובע מיהר והגיש תלונה על גניבתו למשטרה. אין חולק כי הרכב לא אותר עד היום. נטל ההוכחה 6. בע.א. 391/89 ויסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פד"י מ"ז(1) עמ' 837, נקבע כי: "...על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידו הוא או בהסכמתו" העיקרון שנקבע בפסק הדין בפרשת אורית ויסנר היה למעשה במסגרת הערת אגב, ובהתאם אין האמרה בבחינת תקדים מחייב. העיקרון נדון, בהערת אגב בע.א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ"ז(5) עמ' 661. שם נחלקו הדעות בעניין העיקרון שנקבע בפרשת אורית ויסנר. שלושת שופטי ההרכב, כב' השופטת נתניהו וכב' השופטים גולדברג ואור, חזרו על העיקרון ואימצו אותו. כב' הנשיא שמגר היה בדעת מיעוט וסבר כי אין להטיל על המבוטח הנטל להוכיח כי אירוע הגניבה לא היה בהסכמתו. כב' השופט מלץ - לא הביע דעתו לעניין זה. 7. לשון אחר - ההלכה המשפטית הנה כי טרם נקבע תקדים בעקרון, וההתייחסויות של שופטי בית המשפט העליון היו בגדר הערות אגב, המצביעות על מחלוקת בין השופטים הנכבדים, כאשר הרוב נוטה לעקרון המטיל על המבוטח דווקא את הנטל להוכיח הן את עצם הגניבה וכן כי האירוע לא ארע בהסכמתו, או במעורבותו. 8. אין חולק כי על המבוטח להוכיח כי הרכב נגנב. המחלוקת שבפסיקה היא לעניין הנטל הרובץ על המבוטח להוכיח כי לא ידע או לא היה מעורב בגניבה. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות שהוצגו, אני סבורה כי התובע הרים את הנטל והוכיח כי הרכב נגנב וכן כי לא היה מעורב בהעלמת הרכב, אף לא בידיעה. 9. עדותו של התובע אמינה עלי. ב"כ הנתבעת פירטה בסיכומיה שורה של סתירות בהשוואת עדות התובע בבית המשפט מול העדות שמסר לחוקר חברת הביטוח. אולם, כפי שאראה להלן, הסתירות שעלו היו בפרטים שוליים, ואין המדובר ברצף של סתירות באופן שצריך לקבוע כי הפן הכמותי של הסתירות בעדות, במצטבר, מצביע על העדר אמינות בגירסת התובע. 10. התובע אישר בעדותו כי חתם על הודאתו לחוקר (נ2/) ואישר את כל העדות הכתובה בה (עמ' 3 שורות 18-24). התובע מסר בהודעתו לחוקר נ2/ כי החנה את הרכב ביום האירוע ברחוב השחר, בעוד שבתלונתו במשטרה, בכתב התביעה ובתצהיר התשובות לשאלון, כמו גם בעדותו בבית המשפט (עמ' 2 שורה 16-15), נקב בשם רחוב אחר, וטען שהחנה ברחוב שלכת. 11. לאור העובדה שבמועדים שונים ובמסמכים שונים הצהיר התובע כעל רחוב שלכת כרחוב בו חנה, לעומת רישומו של החוקר (שהוא הרישום היחיד שלא נכתב בידי התובע), בו מצויין רחוב השחר, ולאור הדמיון הפונטי בין שני השמות - אני קובעת כממצא כי התובע החנה את רכבו עובר לאירוע הגניבה ברחוב שלכת ליד התחנה המרכזית בתל אביב, והרישום שרשם החוקר שגוי. 12. בסעיף 11 לתצהירו ציין התובע כי נסע בתחבורה ציבורית ממקום חניית הרכב למשרדי מס ההכנסה, בעוד שבהודעתו לחוקר ובעדותו בבית המשפט (עמ' 4 שורה 17-16) העיד כי לאחר שהחנה את הרכב הלך ברגל. בסתירה זו אין כל דבר מהותי: בין אם הגיע ברכב ובין אם נסע בתחבורה ציבורית ממקום חניית הרכב למשרדי מס הכנסה, אין בכך כדי להשפיע או לשנות מן העובדה הרלוונטית שהוכחה בדבר מקום חניית הרכב, עובר לגניבתו. 13. סתירה נוספת עליה מבקשת ב"כ הנתבעת להצביע והנוגעת לנושא הגניבה עצמו היא שעת יציאתו של התובע מן הבית - בבית המשפט העיד התובע כי יצא מביתו ברמת גן בסביבות השעה 08:00 (עמ' 2 שורה 22) ואילו בהודעתו לחוקר מסר כי ביום האירוע יצא מביתו ברמת גן בשעה 08:30. בהודעתו במשטרה מסר כי החנה את הרכב בשעה 08:40 (לאחר נסיעה מביתו ברמת גן). נראה כי בהפרש זמנים מזערי זה אין כל ממש, מה גם שהעדות שנמסרה במשטרה מבחינת לוח הזמנים מתיישבת עם זו שנתנה בבית המשפט. 14. עוד ביקשה ב"כ הנתבעת להצביע על סתירה בעדות התובעת ביחס למשך הזמן בו שהה במשרדי מס ההכנסה - אלא שמשלא חקרה את התובע בנקודה זו במשפט, ולא נתנה לתובע הזדמנות להבהיר את הדברים איני רואה לקבוע כי יש סתירה בעדויות. מכל מקום - ולמען הסר כל ספק - בתלונתו במשטרה מסר שהחנה את הרכב בין השעות 08:40 - 15:00 ואילו בבית המשפט הצהיר ביוזמתו (עמ' 2 שורה 19) כי שהה במס הכנסה עד 14:30. 15. משלא נמצאו סתירות בפרטים מהותיים, אלא שוליים בלבד בעדות התובע בסוגיית אירוע גניבת הרכב, ובהיות עדותו של התובע מהימנה עלי - שהעיד, כפי שהתרשמתי בפני במהלך העדויות - בעדות ברורה ישירה ואמינה, אני סבורה כי אין כל בסיס לטענת הנתבעת לפיה מדובר בביום של גניבת הרכב, ואני קובעת כי הוכח שרכב התובע נגנב בעת שחנה ביום 10.7.97, ברחוב שלכת בתחנה המרכזית בתל-אביב, כאשר התובע לא ידע ולא היה שותף למעשיהם של מי שגנבו את הרכב. תנאי המיגון 16. בכתב תביעתו (סעיף 8) ובתצהיר עדותו הראשית, (סעיף 12), טען התובע כי קיבל את הפוליסה לידו, רק לאחר שרכבו נגנב, ביום 12.7.97. לטענתו הפעם היחידה בו שאל אותו סוכן הביטוח, לפני שנגנב הרכב, כשטלפן למשרדו כדי להזמין את הביטוח "תוך כדי שיחה אתו נשאלתי אם יש ברכב מערכת ניתוק הצתה עניתי בחיוב. נשאלתי אם יש ברכב מערכת אזעקה, עניתי בחיוב". (סעיף 9 לתצהיר). 17. טענתו של התובע היא כי התנאי המחייב אותו בפוליסת הביטוח בשתי דרישות מיגון מצטברות: האחת קיומה של אזעקה והשניה אימובולייזר, לא היה תקף במועד גניבת הרכב, מאחר והפוליסה לא נמסרה לידיו כנדרש בסעיף 2(א) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א1981- (להלן: "החוק"). לטענתו - לו היתה הפוליסה נמסרת לו, היה קורא אותה ודואג לרכוש אמובולייזר לרכב. 18. סעיף 2 לחוק, מטיל חובה על המבטח למסור למבוטח את הפוליסה. כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, קובע סעיף 2(ב) כי: "ייראו כמוסכמים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל המבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח". 19. לשון אחר: כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח, יחולו על המבוטח הוראות חוזה הביטוח שהופקד על ידי המבטח בידי המפקח על הביטוח, והחברה המבטחת לא תוכל להשען על הסייגים שהציבה בפוליסת הביטוח עצמה, נוכח החזקה כי המבוטח איננו יודע את תוכנה. וראה: ע.א. 4819/92 אליהו חברה לביטוח ואח' נ' ישר, פד"י מ"ט(2) בע"מ 774, 764. "ואולם אם הופרכה החזקה והוכח כי המבוטח ידע על החובות המוטלות עליו על פי הפוליסה, לא יוכל הוא להשען על הוראות סעיף 2 לחוק ולטעון כי הסייגים המופיעים בפוליסה אשר פוטרים את הנתבעת מחבותה כלפי המבוטח אינם בתוקף, וזאת רק בשל העובדה שהחברה המבטחת לא מילאה את חובתה הפורמלית, ולא מסרה את הפוליסה לידיו". ראה: ת.א. 8846/96 (בימ"ש שלום י-ם) מנחם כהן נ' המגן חברה לביטוח (לא פורסם. עותק פסק הדין צורף לסיכומי ב"כ הנתבעת). אני מסכימה ומאמצת את העיקרון שקבע שופט בית משפט השלום בירושלים, כב' השופט דוד מינץ ואשר ציטוט מדבריו הבאתי לעיל. 20. משמעות הדברים היא כי ידיעתו הסובייקטיבית - של התובע בדבר הדרישה המצטברת של מערכת מיגון המורכבת מאזעקה ואימובילייזר במכוניתו עשוייה לרפא את מחדלה של הנתבעת באם היה כזה, והיא יוצאת ידי חובתה בכך שהיא תוכיח כי יידעה את התובע בעל פה, באמצעות סוכן הביטוח שלה על חובתו להתקין אזעקה ואימובילייזר ברכב. 21. אין חולק כי עסקת הבטוח בין התובע לסוכן הביטוח, הנתבע נעשתה בשיחת טלפון (עמ' 17 שורה 13-14). בעדותו - מתאר הנתבע 2 את פעולת עריכת עסקת הביטוח: "לקחתי לידי טופס הצעה לביטוח והתחלתי לשאול אותו את השאלות הרלבנטיות לגבי ביטוח רכב, כפי שאני נוהג לעשות בד"כ ... כשהוא דיבר אני הייתי במשרדי ... (עמ' 17 שורות 24-28). 22. באשר לתניות המיגון מעיד הנתבע 2: "ש. לא אמרת לו את המילה אימובילייזר, אמרת לו מפסק להצתה. ת. אתה אומר דברים לא נכונים. אני אמרתי לו, ועמדתי על דרישת חברת הביטוח, ואמרתי לו שצריכים להתקיים ברכב שני תנאים: האחד, קיום מערכת אזעקה תקינה ופעילה, והשני - מערכת נוספת נפרדת שבשפה היומיומית נקראת אימובילייזר. אני אמרתי לו את המילה אימובילייזר. הוא הבין את זה ולא שאל אותי מה זה. ש. איך אתה יודע שהוא הבין. ת. אני אמרתי לו אמובילייזר. אני שאלתי אותו כשהוא רוצה לנעול את הרכב מה הוא עושה, ואמר לי יש שתי פעולות שאני מבצע האחד - לוחץ על השלט ומערכת האזעקה משתחררת, ובנוסף יש לי צ'ופצ'יק קטן שאני לוחץ עליו וזה האימובילייזר. מדבריו הבנתי והסתמכתי על זה שיש לו שתי מערכות, האחת בשפת היום יום הפשוטה מערכת שנקראת אימובילייזר, והשניה מערכת אזעקה". (עמ' 18 שורות 3-12). 23. לעומת עדות זו של הנתבע 2 - העיד התובע כי ברכבו היה ,מפסק זרם וגם אזעקה, "היה לי משבית מנוע בתוך האזעקה" (עמ' 7 שורות 2-6). ובאשר לדברים שאמר לו סוכן הביטוח, הנתבע 2 ביחס לדרישות המיגון מעיד התובע: "ת. הסוכן שאל אותי ואמרתי לו א', ב', ג' - מפסק זרם, יש ביטוח אזעקה, ואמרתי את הדברים האלה יש, והאזעקה. ש. הסוכן אמר לך במפורש שחוץ מהאזעקה צריך עוד דבר. ת. הסוכן לא אמר לי את זה לפני הביטוח ואחרי ... מה שהוא דרש ממני היה. (עמ' 13 שורות 6-9, 18). 24. אני מעדיפה את גירסת התובע על פני זו של הנתבע 2. אינני מאמינה לעדות הנתבע 2 כי שאל את התובע אם יש לו אימובילייזר, ובאם שאל כי התובע אכן הבין את משמעותה של המילה או כי הסביר את מהותה של דרישת מיגון זו. מסקנתי זו מתבססת על עדותו הכנה הפשוטה והברורה של התובע - כי הוא איננו דובר השפה האנגלית וכשנשאל ישירות השיב בכנות רבה: "אני לא יודע מה זה אימובלייזר". 25. עדות זו סותרת מניה וביה וממוטטת את כל מגדל העובדות שבנה הנתבע בעדותו - כאילו הסביר לתובע את תנאי המיגון, הבין כי התובע מבין את משמעותן ובאינדוקציה למד על קיומו של האימובילייזר ברכב. עדות זו איננה מתיישבת עם התרשמותי מן התובע אשר אני מאמינה לו כי אנגלית אינו יודע, כי המילה אימובילייזר אין לו מושג על פירושה , ובשיחתו הטלפונית עם הנתבע הבהיר בלשונו את מערכת המיגון שברכבו - מפסק זרם ואזעקה. 26. סימן נוסף לכך שעדות הנתבע 2 אינה יכולה להתקבל על הדעת היא העובדה שהתובע בעדותו הכנה מעיד, ואף הציג אישור כי ברכב לא היה אימובילייזר, אלא מערכת אזעקה ריינגר עם גלאי נפח. "כן זה מה שהרכבתי וזה הקבלה", הוא אומר (עמ' 7 שורה 8). ולשאלת ב"כ הנתבעת היכן הקבלה על "הדבר השני" - קרי אימובילייזר - הוא משיב "ריינגר מפסיק את המנוע" עמ' 7 שורה 10). 27. וזו הסתירה: הנתבע מעיד שהסביר לתובע את דרישת תנאי המיגון, כי התובע, הבין, וכי על יסוד הסברו ותיאורו של התובע נחה דעתו כי ברכב התובע יש אימובילייזר, אלא שמסתבר כי התובע לא שמע כלל על האימובילייזר, הנתבע לא הסביר לו על דרישה זו ולא היתה לו מערכת מסוג זה ברכבו. על כן אני קובעת כממצא בפסק הדין כי התובע לא ידע כלל עובר לאירוע הגניבה כי עליו להתקין אימובילייזר כתנאי למיגון הרכב, לאחר שסוכן הביטוח, הנתבע 2 לא הודיע לו על כך. 28. כאמור - טענת התובע היא שלא רק שסוכן הביטוח לא הבהיר לו את דרישות תנאי המיגון ביחס לאימובילייזר, אלא שאף פוליסת הביטוח לא הגיעה לידיו אלא רק לאחר גניבת הרכב באופן שלא יכול היה לדעת על דרישות המיגון הספציפיות. 29. מסקנת ב"כ הנתבע בסיכומיה כי על פי עדות התובע השיב לסוכן כי מדובר בשתי מערכות נפרדות "מפסק זרם ואזעקה" מלמדות על ידיעת התובע בדבר דרישת מיגון של אזעקה ואימובילייזר, אין לה על מה לסמוך. אנו בודקים את ידיעתו של התובע בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח, בשיחתו הטלפונית עם הנתבע 2, סוכן הביטוח, ואם הבנתו מתייחסת אמנם כנטען לדרישת קיומן של שתי מערכות נפרדות הרי התובע סבר לתומו כי המערכת שהיתה מותקנת ברכבו מסוג ריינגר היתה משבית מנוע, אין לנו צורך בחוות דעת מומחה לקבוע אם אמנם זוהי הספציפיקציה המכנית של מערכת הריינגר. כל שאנו מתענינים בו הוא בידיעתו והבנתו של התובע את דרישות המיגון - ואלה היו כי קיימת דרישה ל"מפסק זרם, כלשונו ואזעקה - שהיו לו ברכבו, להבנתו - "היה לי משבית מנוע בתוך האזעקה", "ריינגר מפסיק את המנוע" (עמ' 7) והראיה החותכת לצידו היא שבפריצה קודמת שהיתה לרכבו "הרסו לי את האוטו בגלל שלא יכלו לנהוג באוטו" (עמ' 7 שורה 12-13), כאשר באותה פריצה היתה ברכבו אותה מערכת. 30. הנתבעת נכשלה בהרמת הנטל המוטל עליה להוכיח כי הפוליסה או העתק ממנה אכן נמסרה לתובע עובר לגניבה. התובע העיד כי קיבל את הפוליסה לראשונה רק לאחר הגניבה. (סעיף 12 לתצהירו). 31. הנתבע 2 מצהיר בס' 3 לתצהירו כי הפוליסה הופקה ונשלחה מיד לתובע. 32. הנתבע 2 איננו יכול להעיד פוזיטיבית כי הפוליסה אכן נשלחה לתובע, "הפקידה שלחה אני יכול להיות ששלחתי יכול להיות שלא שלחתי זה רשום בתיק". (עמ' 21 שורות 16-17). 33. בתצהירו טען הנתבע 2 כי בתו של התובע דורית, פנתה למשרדו וביקשה, עוד לפני מועד הגניבה עותק מן הפוליסה שאבדה לתובע וזה שוגר לה בפקס ביום 7.7.97 (ת2/), ברשימה לפוליסה ת2/ צויין כי ההדפסה חוזרת נעשתה מיום 7.7.97, לפני אירוע הגניבה, אין ציון על גבי ת2/ כי המסמך שוגר בפקס ולא צורף אישור קבלת הפקס. העובדה שעל גבי המסמך צויין "הדפסה חוזרת", מלמדת על הפקה חוזרת של המסמך ולא על שיגורו. 34. משלא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובע כי הפוליסה לא נמסרה לו אלא לאחר הגניבה , ואי קיום תנאי המיגון הנדרשים בפוליסה נבע מכך שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת על דרישת אימובילייזר, הרי שהנתבעת איננה פטורה מכל חבות כלפיו בהתקיים הוראת סעיף 2 (ב) לחוק. שווי הרכב: 35. בקביעת שווי הרכב, ביקש התובע להסתמך על מחירון יצחק לוי, התובע לא הגיש ולא הציג את המחירון באופן כלשהו ולא צירפו לכתב התביעה, לא לתצהירו, ולא הגישו כמוצג לבית המשפט, שוויו של הרכב על פי המחירון במועד אירוע הגניבה, אינו דבר שבגדר ידיעה שיפוטית אלא טיעון הבאת הראיה המתאימה - וזו לא הובאה ולא הוצגה. 36. התובע לא הציג חוות דעת שמאי מטעמו או כל ראיה אחרת שניתן להוכיח באמצעותה את שווי של הרכב, אשר על כן אני קובעת כי שווי הרכב לא הוכח. בהתאם - לא הוכיח התובע את הנזק שנגרם לו. 37. חוות הדעת היחידה שעומדת בפני בית המשפט הינה חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעים, המתבסס על מחיר מחירון של לוי יצחק השמאי וקובע הפחתה של 30% משווי הרכב בעת הגניבה על פי המחירון לאור היות הרכב בעל מנוע בנזין, מאחר ועלויות התפעול של הרכב עם מנוע בנזין גבוהות ביחס לרכב מקביל עם מנוע דיזל, ועל כן שוויו האמיתי של הרכב פחות. 38. שמאי הנתבעת לא נחקר על ידי ב"כ התובע לעניין ההפחתה בגין מנוע בנזין. מכאן שהתובע עצמו אינו חולק על זכאותה של חברת הביטוח לבצע הפחתה, על עצם ההפחתה ועל שיעורה, בסיכומיו אין התובע חולק כי הנתבעים זכאים להפחתה משוויו הנטען של הרכב ואין הוא טוען כנגד כך. 39. בהיות חובת השיפוי של המבטח כשיעור הנזק הנגרם, על פי סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 ומאחר ולא הוכח כי הוסכם בין הצדדים אחרת, בפוליסה שנערכה ביניהם, הרי שיעור השיפוי לו זכאי התובע המבוטח בגין האובדן הוא כשיעור שוויו של הרכב במועד הגניבה המשקף את ההפסד הממשי שנגרם. 40. כך גם אני מקבלת את עמדת חוות דעת שמאי הנתבעת כי יש לבצע את ההפחתה בגין שעור מע"מ מאחר והתובע הינו עוסק מורשה אשר על פי הצהרתו של התובע עצמו - מדובר ברכב מסחרי המשמש אותו לעבודתו. לפיכך - כפי שצויין בחוות דעת שמאי הנתבעת אותה אני מקבלת, יש להפחית את המע"מ נוכח אפשרות התובע להתקזז במע"מ, כאשר מחירי יצחק לוי השמאי כלולים מע"מ. 41. ערך הרכב ביום הגניבה על פי מחירון יצחק לוי השמאי (כולל מע"מ) - 44,000 ש"ח. מס ערך מוסף מסתכם בסך 6,393 ש"ח ערך הרכב על פי המחירון ללא מע"מ מסתכם בסך 37,607 ש"ח ללא מע"מ. בהיות הרכב מסחרי עם מנוע בנזין, על פי חוו"ד שמאי הנתבעת מחירו נמוך ב - 30% מן המחירון. על כן תקרת השיפוי המגיעה לתובע בגין הרכב - עומד על סך של 26,325 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית מיום הגניבה 10.7.97 ועד התשלום בפועל. סחורה בהעברה: 42. בכתב תביעתו (סעיף 8 ו - 11) ובתצהירו (ס' 12, 13) טען התובע כי נערך ביטוח לסחורה שברכב "סחורה בהעברה", הנתבעים מכחישים את הטענה. בתצהירו (סעיף 5) מעיד אבי ישראל כי הוא התבקש לערוך ביטוח מקיף אך לא דובר כלל על הסחורה עצמה, ולראשונה הועלתה הדרישה בכתב התביעה עצמו. 43. מקובלת עלי עמדת הנתבעים. הוכח כי עריכת ביטוח ל"סחורה בהעברה" היא רק במסגרת ביטוח "מגדל לעסק" ולא "מגדל לרכב" שזוהי פוליסה שונה לחלוטין, הכרוכה בתשלום פרמיה נפרדת ומיוחדת. לא קיימת פוליסה של ביטוח רכב עם הסחורה, אף לא תמורת פרמיה נוספת, כך העידה החתמת - עדות שלא נסתרה. 44. גם התובע בעדותו, חזר בו למעשה מן התביעה. התובע בעדותו בבית המשפט לא הכחיש את טענת הנתבע 2 כי נושא סחורה בהעברה לא עלה בכל שיחה עמו. יתר על כן, מעיד התובע: "אף סוכן לא הסכים לעשות לי ביטוח מקיף על הסחורה. כי כולם רצו מיגונים מיוחדים, ואני לא היו לי את המיגונים". (עמ' 11 שורה 7-8). 45. התובע אשר בעדותו אישר כי ידוע לו כי מדובר בשני ביטוחים נפרדים, ושונים. אין לו לתובע עוד תביעה בגין סחורה בהעברה, אף לפי עדותו בבית המשפט: "ש. כשניהלתם מו"מ עם החברה מה דרשת? ת. את כל מה שמגיע לי. מחיר האוטו. את הסחורה לא דרשתי. ש. למה לא דרשת סחורה? ת. כי לא קיבלתי על הסחורה פוליסה, רק על האוטו קיבלתי. (עמ' 12 שורות 6-9). הוצאות: 46. לא ראיתי לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית על פי ס' (28 א' לחוק. חוזה הביטוח התובע לא טען לכך בכתב תביעתו ודרישתו זו באה לראשונה בסיכומיו. שוכנעתי כי קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים, הן באשר לכיסוי הביטוחי והיקפו והן באשר לשווי הרכב. עם זאת, נוהל מו"מ עם התובע עוד טרם הגשת התביעה ואף לאחריה, בנסיבות אלה אין לומר כי מתקיימות נסיבות המצדיקות השתת הוצאות לדוגמא. סיכום: 47. מכל האמור לעיל עולה כי התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 26,325 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום אירוע הגניבה 10.7.97 ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק מיום מתן פסק הדין (כ"ט תמוז תש"ס, 1.8.00) ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשגר העתקי פסק הדין לצדדים. מיגוןרכבגניבת רכבפוליסהביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב