הסכם קיבוצי כללי לתעשיית הדפוס

פסק דין 1. התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורין בעילה של התפטרות מחמת הרעה בתנאי העסקה ונסיבות שביחסי עבודה בין הצדדים, אשר אילצו את התובע לעזוב את מקום העבודה. 2. בכתב ההגנה נטען למחיקת התביעה על הסף בהעדר יריבות ומחמת התיישנות. לגופו של עניין נטען כי מעולם לא נערך הסכם בכתב עם התובע וכי על הצדדים חלות הוראות הסכם קיבוצי כללי לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשיית לוחות האופסט והצינקוגרפיה (י"פ 7031/77) (להלן "הסכם קיבוצי כללי"). התפטרותו של התובע מעבודתו היתה מיוזמתו ומרצונו ושלא על רקע הרעה מוחשית בתנאי העבודה ו/או בנסיבות להן טוען התובע. 3. בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 9.12.99 תוקן שם הנתבע לשם החברה כנקוב לעיל. 4. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו ומר שלמה חגיגי, מנהל הדפוס אצל הנתבעת (להלן "חגיגי"). מטעם ההגנה העיד מר יהורם שריג, בעלי הנתבעת ומנהלה בפועל (להלן "שריג"). לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ועיינו במסמכים שהוגשו לתיק, להלן החלטתנו: 5. באשר לטענת ההתישנות: לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות על הסף מטעמי התיישנות. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 קובע כדלקמן- "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת התיישנות) היא-(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" סעיף 6 לחוק קובע כדלקמן- "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." במקרה דנן עילת התובענה "נולדה" ביום 1.4.92, שכן מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה בתאריך 31.3.92. משהוגשה התביעה לבית הדין ביום 30.3.99 הרי שאין לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות אף שזו הוגשה יום אחד בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. 6. העובדות הצריכות לעניין: התובע עבד אצל הנתבעת, חברה העוסקת בעבודות דפוס, החל מיום 18.6.89 ועד ליום 31.3.92, בתפקיד עוזר דפס. התובע חתום על הסכם עבודה (ת/ 1) עליו חתם מר שלמה חגיגי בשם הנתבעת (להלן "הסכם העבודה"). התובע עבד על בסיס משכורת חודשית וקיבל שכרו כמפורט בתלושי השכר שהוצגו לתיק. התובע התפטר מעבודתו. 7. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם יש לראות בהתפטרות התובע פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין התשכ"ג - 1963 (להלן-החוק) המקנה לו זכאות לפיצויי פיטורים. הוראות היסוד של חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "החוק") הן כי בפיטורים משלמים פיצויי פיטורים ובהתפטרות אין משלמים. רק בהתקיים האמור בסעיפים 4-9 או 11 לאותו חוק יהא המתפטר זכאי לפיצויי פיטורים. (ור' לעניין זה דב"ע נג3-210/ רביב נ' נאקו שיווק, (לא פורסם)). סעיף 11 (א) לחוק קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את התפטרותו לעניין חוק זה כפיטורים". בסעיפי החוק שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים נאמר במפורש ש"מדובר בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שלא די שהגורם קיים אלא - והוא העיקר - צריך שאותו גורם יהיה הפועל המניע והמביא לתוצאה". ((דב"ע לה3-41/, יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז' 24, 27). ביחס לטיב ההרעה בתנאי העבודה נקבע שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד. (ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 395; ע"א 171/66, עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פ"ד כ(3) 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פ"ד כא(2) 255). על בית הדין לקבוע אם התפטרות התובע היא מחמת הרעה מוחשית בתנאים ובנסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. מבחינת נטל ההוכחה כבר נפסק: "על העובד להוכיח שהוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויים" (דב"ע לג/ 3-58 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בתיה מינטל, פד"ע ה 65). על ביה"ד לבחון אחת לאחת את טענותיו של התובע באשר לנסיבות התפטרותו. 8. באשר לגובה השכר החודשי: לטענת התובע לא מילאה הנתבעת התחייבותה ע"פ הסכם העבודה הקובע כי משכורת התובע תעמוד על 1,200 ש"ח. בחקירתו הראשית טען התובע כי פנייתו בנוגע להעלאת השכר לא זכתה לתגובה. אולם מחקירתו הנגדית עולה כי לא ביקש העלאה ישירות מבעל הדפוס (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). שריג, בעלי המפעל ומנהלה בפועל, העיד בחקירתו הראשית כי התובע ביצע את העבודה כפי שהוגדרה בעת שקיבל את תפקידו אולם לא מעבר לכך ולכן לא מצא לנכון להעלות את שכרו (ר' עמ' 6 לפרוטוקול). עיון בתלושי השכר מעלה כי החל מהחודש הראשון לעבודתו ובמהלך כל תקופת העבודה לא נפל שכרו החודשי של התובע מסך של 1,200 ש"ח, כמתחייב ע"פ הסכם העבודה. כבר נפסק: "התנאים הסוציאליים שבכללם העלאת שכר, הם הטבות שאינן נובעות מחובה חוקית או חוזית אלא נובעות מתנאי עבודה מוסכמים הקיימים במקומות אחרים. תנאים אלה, שהמשיבה לא קיבלה אותם על עצמה מרצונה וגם אינם מחייבים אותה בתוקף החוק, אין היא מחוייבת להנהיגם או לקיימם. ולפיכך אינם בגדר הרעה בתנאי העבודה" (ע"א 19/65 ש. נ' חב' מלפורד בע"מ, פ"ד יט(2) 395). מהסכם העבודה וההסכם הקיבוצי הכללי עולה כי על המעביד לא חלה כל חבות להעלות את שכר העובד. זוהי פרוגרטיבה המצויה בידי המעביד ונתונה לשיקוליו והחלטתו. יתרה מכך מעיון בתלושי השכר שצורפו לתיק עולה כי משכורת התובע עלתה בהדרגה במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת ובכתב התביעה הוא אף מציין כי משכורתו הועלתה בהתאם לתוספות היוקר במשק. טענתו זו של התובע- נדחית. באשר לקיצוץ הבונוס בגין משמרת לילה: 9. בכתב התביעה העלה התובע טענה כי בעת עבודתו אצל הנתבעת קיבל עבור משמרת לילה תוספת שכר בגובה 20 ש"ח בגדר בונוס. בחקירתו הראשית העיד כי התוספת ניתנה בגובה 100 ש"ח (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הודה שריג כי לאחר שעבד התובע כשנה וחצי הופסקה תוספת הלילה שניתנה לעובדים (ר' עמ' 5 לפרוטוקול). ע"פ הסכם העבודה לא נטלה על עצמה הנתבעת התחייבות לתשלום בונוס. גם ע"פ הוראות ההסכם הקיבוצי לא עולה כי על המעביד חלה חבות כלשהיא למתן בונוס כזה או אחר. מדובר בפררורגטיבה המצויה בידי המעביד ונתונה לשיקול דעתו והחלטתו. מעיון בתלושי השכר ניתן לראות כי התובע קיבל גמול שעות נוספות ושעות לילה במהלך כל תקופת עבודתו. התובע העיד כי תשלום הבונוס הופסק כשנה וחצי לפני מועד התפטרותו. (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). ביה"ד נתן דעתו למצב זה בסוגיה דומה, בדב"ע נד/ 3-86 יוחנן גולן נ' אי.די.אל, פד"ע כז 270: "האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמה לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה ע"י המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חודשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת התביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת מעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים." בעניינו, אין חולק שהתובע המשיך בעבודתו אצל הנתבעת כשנה וחצי לאחר שהופסק תשלום הבונוס. עוד נוסיף כי התביעה הוגשה יום לפני חלוף מועד התיישנות. במצב דברים כזה, עת עסקינן במענק שהוא בגדר פררורגטיבה של הנתבעת, אי דרישת התובע לקבלת תשלום הבונוס שהופסק, יש בה כדי להעיד על הסכמת התובע לשינוי בתנאי ההעסקה וכל הקשור בעניין הבונוס. משכך טענתו של התובע נדחית. 10. טענה נוספת שהעלה התובע בכתב התביעה עניינה קבלת הנתבעת לעבודה שני עובדים חדשים אשר שכר עבודתם היה גבוה מזה של התובע. מעדותו של התובע בביה"ד עולה כי היתה זו הסיבה העיקרית להתפטרותו וכלשונו "מה ששבר את גב הגמל זה שהביאו עובדים חדשים ונתנו להם שכר יותר גבוה ממני כאשר לי יש רקע מקצועי וכן תעודת מקצוע" (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). בחקירתו הראשית העיד התובע כי פנה לאחראי עליו וביקש שיפנה אל הנתבעת בבקשה להשוות את שכרו לשכר העובדים החדשים, אולם נענה בשלילה (ר' עמ' 2 ו- 5 לפרוטוקול). מעדותו של חגיגי, אשר העיד מטעמו של התובע עולה כי סיבת התפטרותו של התובע כפי שהובאה לידיעת העד היא סירוב הנתבעת להעלאת השכר, היא ותו לא (ר' עמ' 4 לפרוטוקול). דין טענה זו של התובע גם היא להידחות. 11. מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי יש לראות בהתפטרותו בדין פיטורים לצורך סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים ולפיכך נדחית תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. 12. סוף דבר דין התביעה להידחות. 13. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 1000 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. חוזהענף הדפוסהסכם קיבוציתעשיה