עמיתי קרן הפיצויים - הסכם קיבוצי

פסק דין 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה. 2. בכתב ההגנה נטען כי התובעים הועסקו באמצעות שירות התעסוקה, ועפ"י הוראותיו הוסדר תשלום שכרם ויתר הזכויות הסוציאליות. ההסכם הקיבוצי אינו חל על התובעים מאחר ואינם עמיתי קרן הפיצויים, לא הופרשו בגינם סכומים לקרן הפיצויים, ולכן אין הם זכאים לזכויות הנובעות מההסכם ולסכומים בקרן הפיצויים. זכאות התובעים לתשלום פיצויי פיטורים הינה בהתאם לחוק. תשלום זה הוצע להם והם סירבו לקחתו. 3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים. מטעם התובעים הוגש תצהיר נוסף של הגב' עדה קרמרסקי, מזכירת האיגוד המקצועי במועצת פועלי רחובות. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר עברי גורן, המשמש כמנהל משאבי אנוש בתנובה. 4. בתאריך: 10.09.97, ניתן פסק דין בתובענה. הנתבעת ערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בין היתר בטענה שניתן ב-"מותב קטוע". ביום: 07.09.99, ניתן פסק דין בערעור לפיו מבוטל פסק הדין משלא ניתן במותב מלא והתיק הוחזר לבית דין זה לצורך מינוי נציג ציבור אחר במותב במקום חבר המותב שנבצר ממנו לסיים את הדיון בהליך, ובצירוף הנחיות באשר לאופן המשך הדיון בהליך בפני המותב החדש. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי ולהחלטת כב' השופטת הראשית מיום: 23.09.99, מונתה הגב' נילי שחר כנציגת ציבור בתיק במקום חבר המותב הקודם מר אלקלעי אליהו שנבצר ממנו לסיים את הדיון בהליך. עפ"י הנחיות בית הדין הארצי, המותב בהרכבו החדש, קיים דיון במהלכו השמיעו ב"כ הצדדים את טיעוניהם באשר לאופן המשך הדיון בהליך. בהחלטתי מיום: 28.11.99, קבע בית הדין שאין מקום לנהל ההליך מראשיתו ולשמוע מחדש את הראיות, כולן או מקצתן ואיפשר לב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם בכתב. בהחלטה זו נדחתה בקשת ב"כ הנתבעת להבאת ראיות נוספות מהנימוקים שפורטו בהחלטה. לאחר שבחנו הראיות בתיק ועיינו בסיכומי ב"כ הצדדים ובטיעוניהם המשלימים אנו קובעים כדלקמן: 5. העובדות הצריכות לעניננו הינן: הנתבעת הינה מפעל תעשייתי. מן המוסכמות עולה כי התובעים הינם תושבי השטחים, שהועסקו בנתבעת בתקופות שונות כפועלי ייצור, ופוטרו על ידה. כן מוסכם כי שכרם של התובעים ותנאים סוציאליים שולמו להם באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה. ביום: 19.06.92, ניתן ע"י כב' השופטת פוגל פסק-דין בו נדחתה בקשתה של הנתבעת לפסק דין הצהרתי הקובע את בעלותה בקרן הפיצויים של עובדי הנתבעת ומקנה לה זכות ניהול בלעדית של כספי הקרן. ביום: 16.11.92, נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי, שמספרו: 035431900 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). כעולה מן ההסכם הקיבוצי, בעקבות סגירת מפעל הנתבעת, סיימו כל עובדי הנתבעת עבודתם בנתבעת. בכתב התביעה צויין מועד הפיטורים 31.01.93 ואילו לטענת הנתבעת פוטרו התובעים בסוף שנת 92. מדפי חישוב פיצויי הפיטורין שהוציאה הנתבעת לנתבעים, ומקצתם הובאו בפנינו (נספח ג' לכתב התביעה; נ3/), עולה כי מועד הפיטורים היה 31.01.93, ומשכך נקבע מועד זה כמועד סיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. אשר לנפקות הסדרת שכרם של התובעים באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה: 6. לאור החלטת הממשלה מיום: 11.10.70, הוסכם כי שכרם של עובדים מן השטחים, לרבות התנאים הסוציאליים משולם להם באמצעות שירות התעסוקה. במסגרת התנאים הסוציאליים הועברו לשירות התעסוקה תשלומים בגין פנסית יסוד בלבד. רכיב פיצויי הפיטורין לא נכלל בתשלומים אלה. לכן, בהתאם להוראות שירות התעסוקה, (נספח ג' - לתצהירו של מר גורן - מטעם הנתבעת) חל תשלום פיצויי הפיטורין ישירות על המעסיק. עולה מכך כי הנתבעת, והיא בלבד, אחראית לתשלום הפיצויים לתובעים. אשר לנפקות ההפרשות לקרן הפיצויים: 7. הנתבעת טוענת כי הזכות לפיצויים מוגדלים נרכשה רק לאותם עובדים אשר בגינם הופרשו כספים לקרן הפיצויים. מאחר וקרן הפיצויים נועדה להשלים פיצויי פיטורין לעובדים שבוטחו בפנסיה מקיפה - הרי ממילא עובד שלא בוטח בפנסיה מקיפה, אינו זכאי לכספים מכספי הקרן. מאחר והתובעים לא בוטחו בפנסיה מקיפה, בהתאם להוראות הממשלה דלעיל - לא קמה להם זכות לפיצויים המוגדלים מכח ההסכם הקיבוצי. טענה זו יש בה פירכה. אכן, קרן הפיצויים הוקמה לצורך השלמת פיצויי פיטורין לעובדים. אולם, כפי שנפסק ע"י כב' השופטת פוגל בפסק דינה דלעיל: "קופת פיצויים הינה קופת חיסכון של המעביד ומיועדת להיות מקור לתשלום פיצויי פיטורין על ידי המעביד בבוא העת. נפסק כי התשלומים לקרן השלמת פיצויים אינם אלא אחת מדרכי החיסכון של המעביד. (דב"ע לה3-29/ רוזי רחל פוטוקר שטיין נ' אגד, פד"ע ו', 288)". גם בעניננו, מאופן העברת הכספים, כפי שפורט בכתב ההגנה, (סעיף 13) עולה כי הנתבעת העבירה מדי שנה סכומים גלובליים בגין כלל עובדיה. מר גורן מטעם הנתבעת קובע בתצהירו כי "הקרן הפכה למקור להשלמת פיצויי פיטורין בלבד". מר גורן אף הודה (עמ' 20 לפרוטוקול), כי "הייתה תקופה שלא הועברו כספים למעלה משנה". הן הקמת הקרן והן אופן הזרמת הכספים לתוכנה הינה פררוגטיבה של המעסיק, פרי שיקול עיסקי באשר להפרשות להתחייבויות עתידיות. אולם אין כל קשר בין תשלומי המעביד לקרן השלמת פיצויים לבין זכותו של עובד לפיצויי פיטורין הקמה לו מכח החוק ו/או הסכמים קיבוציים. כשם שעובד מתפטר אינו זכאי לסכומים שהופרשו בגינו לקרן הפיצויים - כך אין המעביד פטור מחובתו לתשלום פיצויים רק מאחר ולא הפריש בגין עובד כלשהו לקרן הפיצויים. מקור זכותם של התובעים לפיצויים המוגדלים, אם תיפסק, אינה בהיותם עמיתים בקרן פיצויים זו או אחרת אלא בהסכם הקיבוצי. ולפיכך הסוגיה העיקרית בעניננו הינה שאלת חלותו של הסכם זה על התובעים. עיינו בהשלמת הטיעונים שהוגשו מטעם הנתבעת לענין קרן הפיצויים ומעמד הכספים שבקרן ולא מצאנו לקבל את מסקנת הנתבעת באשר לקשר שבין היות התובעים עובדים קבועים כנטען (הגם שענין הקביעות לא עלה כלל) וחברותם בקרן ובין זכאותם לפיצויים עפ"י ההסכם הקיבוצי. כאמור בפסק הדין לעיל פרטנו מדוע קמה לתובעים הזכאות לתשלום פיצויים מוגדלים הגם שאינם חברים בקרן. לשאלת חלות ההסכם הקיבוצי על הצדדים: 8. כאמור, המחלוקת באשר לשיעור הפיצויים, להם זכאים התובעים, הינה פועל יוצא של שאלת חלות הוראות ההסכם הקיבוצי על היחסים בין הצדדים. נפסק כי: "היקפו של ההסכם, היינו על מי מהעובדים והמעבידים יחול, הינו מן הענינים שבתוכן ההסכם, ובהם לא יתערב בית הדין. (דב"ע מט3-132/ מדינת ישראל נ' מנשה נבעה, פד"ע כא', 326)". ברוח זו יחול ההסכם על מי שהצדדים התכוונו להחילו עליו. לשם כך, אנו נדרשים לפרשנותו של ההסכם הקיבוצי המיוחד. על פירושו של ההסכם הקיבוצי חלים דיני החוזים הרגילים, ובראש ובראשונה ההוראה שבסעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) על פיו יפורש ההסכם עפ"י אומד דעתם של הצדדים. (בג"צ 306/86 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ובניטה, פ"ד מא (2) 639; דב"ע מח2-20/ מדינת ישראל נ' פנחס לוי, פד"ע כ', 85). בבואינו לפרש את אומד דעתם של הצדדים לחתימת ההסכם אמונים אנו על הלכתו של בית המשפט העליון בענין פרשנות חוזים, כפי שהותוותה ע"י כב' השופט ברק ב-ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, בו נפסק: "חוזה מתפרש עפ"י אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכונות אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה קבילים הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים". הלכה זו אף אומצה בפסיקתו של בית דין זה (לענין זה ר' דב"ע נז4-55/ אגד בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי (לא פורסם)). ולענין זה יפים גם דבריו של כב' השופט גולדברג (דב"ע מט4-24/ ההסתדרות הכללית ואח' נ' מרכז השלטון המקומי ואח', פד"ע כ', 268). "המקור הראשון לאומד הדעת הוא: כוונתם המשותפת האמיתית של הצדדים, כפי שבוטאה בהסכם, שהיא מטרת ההסכם ותכליתו. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים. (חלק כללי)". לטענת הנתבעת, מאחר ועיקרו של ההסכם הינו חלוקת כספי קרן הפיצויים, נועד הסכם זה לחול רק על עובדי הנתבעת, שהיו עמיתים באותה קרן. לא מצאנו סימוכין לטענה זו בלשונו של ההסכם: א. על תכליתו של ההסכם אנו למדים מן המבוא להסכם, המהווה חלק בלתי נפרד הימנו. "הואיל והנהלת פרי תנובה החליטה על סגירת והפסקת הפעילות בו. והואיל וכתוצאה מסגירת מפעל פרי תנובה נוצר ההכרח לסיים עבודת עובדי המפעל. והואיל והצדדים ניהלו מו"מ והגיעו להסכם בדבר התנאים בהם יזוכו עובדי המפעל עקב ומחמת סיום העבודה". כלומר, ההסכם בא להסדיר את תנאי הפרישה של כלל עובדי הנתבעת בנסיבות סגירתו של המפעל. ב. גם מסעיפי תחולת ההסכם, סעיפים: 2 ו - 3, משתמע כי הסכם זה נועד לחול על כלל עובדי החברה: "2. הסכם זה יחול על כל העובדים בפרי תנובה בע"מ. כל עובדי תנובה מסיימים עבודתם במפעל ... במועד סיום העבודה מסתיימים יחסי העבודה שבין כל אחד מן העובדים לפרי תנובה בע"מ. 3. מוסכם במפורש כי בהסכם זה גובשו ומוצו תנאי סיום העבודה של עובדי פרי תנובה בע"מ". אין בסעיף זה שום הוצאה מתחולה של עובדים, ומשכך מעיד הוא על כוונתם של הצדדים להחילו על כלל העובדים. ג. ההסכם כולל תניות נוספות שענינן, בין היתר, משך ההודעה המוקדמת, גובה המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורין ותנאי העברתם של אותם עובדים שייקלטו במפעלים אחרים של תנובה, חברת האם של הנתבעת, מעמדו של ועד העובדים וכדו'. ד. אכן חלוקת כספי הפיצויים שנצטברו בקרן נדונה בסעיפים: 7-11 להסכם, אך אין ללמוד מכך כי זו תכליתו של ההסכם - אף לא כי אלו הסעיפים העיקריים שבו. כעולה מעדותה של הגב' קרמרסקי באשר לנסיבות חתימת ההסכם (עמ' לפרוטוקול), ההחלטה באשר לשליטה בכספי הקרן והשימוש בהם היוו חלק מהמו"מ לחתימת הסכם הפרישה לעובדים - אולם אין בלשונו של ההסכם כדי להעיד כי כספי הקרן הינם המקור הבלעדי לתשלום כספי הפיצויים. נהפוך הוא - סעיף 11 להסכם קובע מפורשות: "היה ולאחר תשלום מלוא הכספים והתשלומים לעובדים המסיימים עבודתם במפעל, כמפורט בהסכם זה, יווצר צורך בהשלמת כספים, יושלמו הכספים החסרים ע"י הנהלת פרי תנובה בע"מ". אף סעיף 12 להסכם, שענינו פרישתם לפנסיה מוקדמת של מספר עובדים, קובע כי הסכומים לרכישת הזכויות לפנסיה המוקדמת ישולמו על ידי הנתבעת ולא מכספי קרן הפיצויים. אם נפנה לנסיבות החיצוניות, הרי שאלו מתיישבות יותר עם הפרשנות כי ההסכם הקיבוצי נועד לחול על הצדדים. כעולה מהחלטת ועדת השרים לעניני בטחון מיום: 04.10.70, אמורים היו העובדים מן השטחים לעבוד בתנאים שווים לעמיתיהם, אזרחי מדינת ישראל. הנתבעת מצהירה כי יישמה מדיניות זו בפועל והתובעים "היו עובדים שווים לשאר עובדי הנתבעת לכל דבר וענין, השתתפו בכל הפעילויות קיבלו שכר שווה (בכפוף לתפקיד ולמעמד) וכיוצא באלה תנאים אשר היו בשליטתה של הנתבעת". (סעיף 20 - לתצהירו של מר גורן מטעם הנתבעת). הגב' קרמרסקי, שהייתה שותפה למו"מ להסכם, ואף חתומה עליו מטעם נציגות העובדים מצהירה כי "במהלך המו"מ הקפדתי על כך שהמונח 'כל העובדים בפרי תנובה בע"מ' ייאמר בהסכם באופן מפורש, וזאת על מנת למנוע ניסיון לקפח את עובדי השטחים. (סעיף 18 לתצהירה). על גירסתה זו חזרה אף בעדותה בפנינו (עמ' 7 לפרוטוקול), עדות זו לא נסתרה בפנינו ואף לא הוכחשה מפורשות בעדותו של מר גורן בפנינו. בנוסף, לצורך קבלת פיצויי הפיטורין נמסר לתובעים חישוב הפיצויים, כשנספחת לו הצהרה עליה נדרשו לחתום לאישור סילוק תביעותיהם. הצהרה זו, שנוסחה אחיד, נוסחה בידי הנתבעת, ונכתב בה: "במסגרת סיום עבודתי קיבלתי מפרי תנובה את מלוא הזכויות והתשלומים המגיעים לי בהתאם לחוק ולהסכם הקיבוצי שנחתם בין הנהלת המפעל לבין ההסתדרות". מאחר ובכתב ההגנה הצהירה הנתבעת כי "ביחסים שבין הנתבעת לבין עובדיה לא הוחל הסכם קיבוצי ו/או הסדר קיבוצי" - המסקנה המתבקשת הינה כי ההסכם הקיבוצי, הנזכר לעיל כמקור זכויות לתובעים, הינו ההסכם הקיבוצי בעניננו. פירוש כזה של ההסכם מתיישב עם עקרונות השיוויון שהינם מאישיות המשפט בחברה מתוקנת כשלנו, וכפי שהיו נהוגים בנתבעת, כעדותה היא (סעיף 20 - לתצהירו של מר גורן מטעם הנתבעת). "השיוויון הוא ערך יסוד במשפט הישראלי. 'הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו ... לשיאה הגיעה התפתחות זו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את השיוויון כזכות חוקתית על-חוקית בגדריו של כבוד האדם וחירותו". (בג"צ 721/94 אל-על נ' דנילוביץ, פ"ד מח', 5 760). לשונו של ההסכם, נסיבות חתימתו, עדויות הצדדים לו, כמו גם עקרונות השיוויון והצדק מביאים אותנו למסקנה כי ההסכם נועד לחול על התובעים. מנגד, לא הובאה בפנינו כל ראיה שתעיד על כוונות הצדדים להוציא את התובעים מתחולתו של ההסכם. לטענת ב"כ הנתבעת, בסיכומיה, הוכח בפני בית הדין כי קיימת קבוצה נוספת של עובדים שלא שולמו לה פיצויים מוגדלים מכח ההסכם הקיבוצי - קבוצת העובדים בחוזים אישיים. טענה זו אין בה ממש. לא הובאו בפנינו חוזי ההעסקה האישיים, עדותו של מר גורן (עמ' 20 לפרוטוקול) סתמית "עובדים אלה קיבלו פיצויי פיטורין בשיעורים שנפלו מההסכם, לא כולם קיבלו את אותם שיעורי פיצויים". עדות זו אף איננה נתמכת בכל ראיה באשר לשיעור הפיצויים ששולם בפועל לעובדים בחוזים אישיים, ולפיכך לא נוכל ללמוד ממנה דבר לעניננו. הוצאתה של קבוצת עובדים מתחולתו של ההסכם, שמשמעה גריעה נכבדת מזכויותיהם, צריך שתעשה במפורש, ולא נוכל ללמוד עליה במשתמע. מששוכנענו, מן האמור לעיל כי ההסכם נועד לחול על התובעים, עלינו לפרש את סעיף 21 להסכם, העוסק בתשלום פיצויי פיטורין מוגדלים לעובדים המסיימים את עבודתם מבלי שייקלטו במקום עבודה אחר, עליהם נמנים אף התובעים. סעיף 21 קובע כי "עובדים אשר לא ימנו במסגרת ההסדרים המפורטים בסעיפים: 12, 16, 17 להסכם זה, ואשר לא נמנו ברשימות נספח א', ב', ג' ישולמו פיצויי פיטורין בשיעורים כדלקמן: א. עבד עובד שנה תמימה אחת יקבל פיצויי פיטורין בהתאם לחוק. ב. עבד עובד תקופה העולה על שנה אחת ועד שלוש שנים, ישולמו לו פיצויי פיטורין בשיעור של 125%. ג. עבד עובד תקופה העולה על שלוש שנים ועד חמש שנים, ישולמו לו פיצויי פיטורין בשיעור של 150%. ד. עבד עובד תקופה העולה על 5 שנים, ישולמו לו פיצויי פיטורין בשיעור של 245%. ה. שיעור פיצויי הפיטורין המפורטים לעיל כוללים בחובם את תשלומי פרי תנובה על חשבון פיצויי פיטורין (בשיעור של 6%) לקרן הפנסיה המקיפה במבטחים ואת ההשלמה לפיצויי פיטורין בשיעור של 1/3% 2". סעיף 21 מעיד אף הוא כי האבחנה היחידה באשר לשיעורי הפיצויים להם זכאים עובדי הנתבעת המפוטרים הינה עפ"י הוותק שצברו בנתבעת. אשר לסעיף 21 (ה) - סעיף זה הינו סעיף הבהרה, והוא רלבנטי לגבי אותם עובדים שבעבורם הופרש לקרן הפנסיה מבטחים ולקרן הפיצויים המיוחדת. מאחר ובעבור התובעים לא הופרשו לקרנות לעיל - קמה לנתבעת החובה לשלם את מלוא הפיצויים בהתאם לזכאות התובעים, וכמפורט בסעיפים: 21 (א)-(ד) לעיל. משכך, אנו קובעים כי התובעים זכאים לפיצויים מוגדלים מכח ההסכם הקיבוצי, בהתאם לוותק שצברו, בשיעורים המפורטים בסעיף 21 להסכם. לא מצאנו לשנות את מסקנותינו כאמור באשר לתחולת ההסכם הקיבוצי על כלל העובדים ולפרשנות הוראות ההסכם הקיבוצי לענין זה, אף לאחר עיון בהשלמת טיעוניה של ב"כ הנתבעת בנדון. כאמור לעיל מסקנתינו מפורטת ומעוגנת בחומר הראיות כמפורט לעיל. אשר לתקופת עבודתו של התובע מס' 4: 9. לטענת התובע מס' 4, מר סלמן ג'נדייה, בתצהירו, החל לעבוד בנתבעת ב - 12/73 ועבד בה באופן רצוף עד לסגירתה. בעדותו בפנינו (עמ' 7 לפרוטוקול) העיד כי תחילת עבודתו הייתה ב - 06/73. התובע הציג בפנינו תלוש שכר מחודש 03/94. בעדותו בפנינו העיד כי אין לו תלושי משכורת מתקופה זו, ואף לא פנה לשירות התעסוקה לבקש פירוט של תקופת עבודתו. הנתבעת טוענת כי, בהתאם לרישומיה, החל התובע מס' 4 לעבוד בה מחודש 12/76 וככל שהדבר נוגע לה אין בתלוש המשכורת כדי לתמוך בגרסתו, שכן ייתכן שהמדובר בחודש חד פעמי. נפסק כי נטל ההוכחה לגבי רציפות ההעסקה מוטל על כתפי הטוען לה. (ר' לענין זה דב"ע לה3-16/ זיסו יוזיפוף נ' יעקב חנוני, פד"ע ז', 3). משלא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לגבי משך תקופת העבודה אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה עבד התובע מס' 4 החל מחודש 12/76. אשר לתביעה להלנת פיצויי פיטורין: 10. מכח סעיף 20 (א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), קמה חובה למעביד לשלם פיצויי פיטורין ביום הפסקת יחסי עובד ומעביד. האמור לעיל חל רק על סכום הפיצויים מכח חוק פיצויי פיטורין. התשכ"ג - 1963. במועד סיום העסקתם של התובעים, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לזכותם של התובעים לפיצויים עפ"י חוק, עקב פיטוריהם. בעניננו, כעולה מתצהירי התובעים, שלא נסתרו, התניתה הנתבעת את תשלום הפיצויים עפ"י חוק בחתימה על כתב סילוק תביעות, שצורף כנספח לחישוב פיצויי הפיטורין. (נספח ג' - לכתב התביעה; נ3/). סכומי הפיצויים מכח חוק שולמו לתובעים ביום: 07.06.93, מתום 4 חודשים מיום סיום העסקתם, כעולה מן הראיות. (ת1/). נפסק כי: "אין לראות בתשלום המותנה בחתימה על כתב הסילוק "הצעת תשלום". (דב"ע מה3-131/ ישראל דימנט נ' הטכניון, פד"ע יז', 200; דב"ע נא3-141/ לוג'יק בע"מ נ' דיאנה סול, פד"ע כד', 143). מאידך, לטענת הנתבעת, נבע אי התשלום מתוך טעות כנה, טעות אשר תוקנה מיד עם הגשת כתב התביעה, מועד בו פנתה הנתבעת לייעוץ משפטי. מכח סעיף 18 לחוק הגנת השכר מוסמך בית הדין להפחית פיצויי ההלנה, אם נוכח בקיומה של טעות כנה. טעות כנה - אף אם נבעה מרשלנות. (ר' לענין זה תב"ע ת"א לב2-57/ רבקה גרינברג נ' עיריית ת"א, פד"ע ו' ט'). מששוכנענו כי הנתבעת טעתה בכנות לסבור כי זכאית היא להתנות את תשלום הפיצויים בחתימה על כתב וויתור, והזדרזה לסלק את חובה משהועמדה על טעותה זו עם הגשת כתב התביעה וקבלת ייעוץ משפטי - סבורים אנו כי יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה כדי 10% לחודש בגין כל חודש שבו הולנו פיצויי הפיטורין, המגיעים לתובעים עפ"י חוק. אשר לאופן חישוב פיצויי הפיטורין: 11. לא הועלתה בפנינו השגה מצד התובעים (למעט התובע מס' 4 - דלעיל) באשר לשכר הקובע, משך תקופת העבודה ואופן חישוב הפיצויים בידי הנתבעת. לפיכך, ולאור קביעתינו לגבי התובע מס' 4, אנו קובעים כי סכומי הפיצויים המגיעים לתובעים, יחושבו בהתאם לנתונים שסופקו בידי הנתבעת, כמפורט בסעיף 19 לתצהירו של מר גורן. 12. לסיכום, אנו מקבלים את תביעת התובעים וקובעים כדלקמן: א. התובעים זכאים לפיצויים מוגדלים, בהתאם להוראות סעיף 21 להסכם הקיבוצי המיוחד ועפ"י הוותק שצברו בנתבעת. מסכומים אלה יקוזזו התשלומים בגין פיצויי פיטורין, ששולמו לתובעים בפועל ביום: 07.06.93. לסכומים המגיעים כייתרת פיצויי פיטורין מוגדלים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום: 01.02.93, מועד סיום עבודתם בנתבעת, ועד למועד התשלום המלא בפועל. ב. כמו כן, זכאים התובעים לפיצויי הלנה בשיעור 10%, על פיצויי הפיטורין מכח חוק, בגין התקופה 01.02.93 ועד ליום: 07.06.93, ממועד זה ועד למועד התשלום המלא בפועל ויתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 13. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ ונושאי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. חוזהפיצוייםהסכם קיבוצי