החלטה של ועדה לתביעות על התיישנות

פסק דין 1. נציג הציבור השני הוזמן ולא הופיע, ולא מסר נימוק לאי הופעתו. כדי לא לדחות את הדיון הוחלט כי הדיון יתקיים בהעדרו. 2. התובעת טוענת לפגיעה בעבודה מיום 11.1.85. 3. התובעת הגישה לנתבע תביעה בגין הפגיעה הנטענת. התביעה הוגשה ביום 18.1.98. 4. פקיד התביעות בדק את התביעה, העבירה לבחינה לועדת התביעות ובסוף הבדיקה הוחלט לדחות את התביעה מחמת שיהוי והתיישנות. 5. מכתב הדחיה נשלח לתובעת ב- 22/3/98. ב- 13/8/98 הגישה התובעת את תביעתה לבית הדין. 6. התובעת טענה כי למרות שהאירוע אירע לפני כ- 13 שנים, עדיין יש עדים היכולים להעיד על קרות האירוע, וכן קיים מכתב ששלחה התובעת, לטענתה, שנתיים לאחר מועד האירוע. התובעת טענה כי עפ"י ס' 9 לחוק ההתיישנות, כאשר ישנה הודאה מצד הטוען להתיישנות - יש למנות את התקופה מאותו מועד. ביום ה- 14.9.98 התכנסה ועדת תביעות של המל"ל בעניינה של התובעת ובהחלטת ועדת התביעות (נספח ל"ג לתצהיר התובעת) נאמר שיש מקום לבחינה עניינית של תביעתה של התובעת לתאונת עבודה. לאור החלטת ועדת התביעות, הנתבע אף ביצע מהלכים לבדיקה עניינית של התביעה, הוא זימן את הגב' מלכה גזית, וביקש ממשרד ב"כ התובעת פרטים לגבי הרופא שטיפל בה, פרטים שאכן נמסרו כנדרש. ב- 27.1.99 ניתנה החלטה של ועדת התביעות, בה נאמר כי העניין יידון בביה"ד האזורי לעבודה. 7. הנתבע טען כי גם כאשר התובעת עומדת בחצי השנה של הפניה לביה"ד, כאשר מדובר בהתיישנות של 15 שנה, יש להחיל גם את חוק ההתיישנות. ניתן לטעון טענת התיישנות גם על פי חוק ההתיישנות. הנתבע הגיש פסקי דין שדנים בשיהוי ובהם נקבע כי ההלכה היא שכאשר התביעה מוגשת באיחור אך ניתן לברר אותה וניתן לעגן אותה במסמכים ניטרלים - יש לבחון את התביעה. הנתבע הפנה לדב"ע שנ0-181/ בעמ' 2 סיפא, שם משבח ביה"ד הארצי את המוסד על כך שלמרות השיהוי הגדול בהגשת התביעה- בדק את התביעה. עצם הבדיקה של התביעה לגופה הן ע"י פקיד התביעות והן ע"י ועדת התביעות מלמדת שהמוסד פעל כדין ואינה מלמדת שבבדיקת התביעה יש ויתור כלשהו על טענת שיהוי. פקיד התביעות מזכיר את העובדה במכתב הדחיה ובתשובה של ועדת הדחיות הוא מאשר את החלטת פקיד התביעות. ביה"ד מבקר את החלטת פקיד התביעות ולא את החלטת ועדת התביעות, ביה"ד בודק את פקיד התביעות. הנתבע הסתמך על פס"ד בתיק נד0-287/ פד"ע כ"ח, בעמ' 121. שם ביה"ד אומר שלעניין השיהוי ינחה את ביה"ד חוק ההתיישנות, כאשר מדובר במסמך ולא בעובדות הטעונות הוכחה. על אחת כמה וכמה שמדובר על תביעה שלא מוכחת במסמכים. כן הסתמך הנתבע על פס"ד נד0-166/, שם השיהוי היה של 12 שנה וביה"ד דחה את התביעה, גם מחוסר אפשרות לברר את העובדות, וכך גם בפס"ד האחרים. הנתבע הוסיף וטען כי מדובר בשיהוי של 12 שנה ולא ניתן לבדוק את העובדות לאשורן. 8. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו החלטנו לדחות את התביעה עקב שיהוי רב בהגשתה, וזאת מן הנימוקים דלהלן: א. בדב"ע נז0-150/, אברהם מוזס נ' המל"ל, ערך כב' השופט פליטמן אבחנה בין שיהוי והתיישנות: "תביעה המוגשת למוסד לאחר חלוף שנה מיום היווצרות העילה - מוגשת בשיהוי. ראוי לאבחן בין שיהוי על פי סעיף 296 לחוק לבין התיישנות. ההתיישנות הינה איחור בהגשת התביעה, לא למוסד, אלא לבית הדין, לאחר שנדחתה התביעה שהוגשה קודם לכן למוסד. לגבי ההתיישנות נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל - 1969, כי המועד להגשת תובענה לבית הדין על החלטת המוסד, לא יהא 7 שנים כתקופה שנקצבה על פי חוק ההתיישנות להגשת התביעה, אלא תקופה קצרה בהרבה מזו של 6 חודשים בלבד מיום מסירת ההודעה על החלטת המוסד לתובע." ב. במספר רב של פסקי דין קבע בית הדין הארצי כי כאשר התביעה המוגשת הינה תביעה להכרה בפגיעה בעבודה, תהא תקופת השיהוי קצרה מ- 7 שנים, שכן תביעות מסוג זה טעונות חקירה ובדיקה ע"י הנתבע (בשונה מתביעות הנתמכות במסמכים רשמיים, כגון קיצבת זיקנה או שאירים). ג. בדב"ע נד0-186/, יעקב מרזל נ' המל"ל, נדונה תביעה לדמי פגיעה בגין פגיעות שאירעו למבוטח בשנים 80, 86 ו- 87, כאשר התביעה הוגשה ב- 92'. בית הדין הארצי קבע: "אין די להוכיח כי קרה דבר מה בעבודה. יש צורך להוכיח כי אותה תאונה "גררה בעקבותיה חבלה באורגניזם של האדם". עובדות אלה סביר ביותר שלא ניתן לבחון לגופן 12 שנה אחרי קרות האירוע, ואף לא שש וחמש שנים לאחריו." ד. עיון במסמכים הרפואיים הרבים שצירפה התובעת לתצהירה מעלה כי באף מסמך רפואי לא נזכרת התאונה הנטענת, ולו ברמז. גם במכתב ששלחה התובעת, לטענתה, למעביד, אין כל איזכור של האירוע הנטען. כל שטוענת התובעת במכתב זה הינו שהפגיעה בגב ארעה במהלך עבודתה, וכי קודם לכן לא סבלה מכאבי גב. ה. אין לבוא בטענות לנתבע על כך שבחן את התביעה למרות שהוגשה בשיהוי רב וניכר: יתכן ולו היתה התביעה מגובה במסמכים רשמיים מהם ניתן היה ללמוד באופן חד משמעי על האירוע ונסיבותיו (כגון תעודת חדר-מיון או סיכום מחלה המתארים את האירוע לפרטיו) - היה הנתבע מכיר בפגיעה. לאור העדר כל מסמך רשמי חיצוני התומך בטענות התובעת - הדין עם הנתבע כאשר דחה את התביעה. התיישנות