פיטורים חשאיים

פסק דין 1. התביעה שבפני היא לפיצויי פיטורין, שכר עבודה, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון הבראה, חופשת מחלה ופיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע. 2. התובע טוען כי עבד בנתבעת 1 בין התאריכים נובמבר 89' ועד 28.7.91. לטענתו - פוטר בפיטורים חשאיים, בהם לא ניתנה לו כל הודעה על כך, והוא הועבר לעבוד בנתבעת מס' 1. לטענת התובע לא קיבל פיצויי פיטורין בגין פיטוריו ואף לא הודעה מוקדמת. כן נותרה הנתבעת חייבת לו רכיבים נוספים כאמור בס' 1 לעיל. התובע הגיש תביעה לבית הדין ביום 26.11.95. 3. הנתבעות טוענות כי התובע עבד אצל הנתבעת מס' 2 מיום 12.11.89 ועד 31.12.90, ומיום 1.1.91 ועד יום 24.7.91. בנסיבות סיום עבודתו לא היה התובע זכאי לפיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת. הנתבעות 1 ו- 2 הן שתי חברות שלהן מנכ"ל משותף, ומצויות באותו מקום עבודה פיזי. (ראה - מוסכמות). 4. כדברי הנתבעות - מספר חודשים לפני חודש יוני 91', העלה התובע מספר דרישות שלא נענו, ואז הודיע התובע כי הוא יסיים את הפרויקט שבו עסק ורק לאחר סיומו יפסיק לעבוד. ביוני 91' הודיע התובע כי קיבל הצעת עבודה בה עליו להתחיל לעבוד מיידית וביקש כי הנתבעת 1 תתחייב להעסיקו במשך חצי שנה. לפיכך - התחייבה הנתבעת 1 להעסיקו במשך חצי שנה מיום 6.6.91. ביום 7.7.91 ברר התובע כי לא יקבל העלאה במשכורתו, ומאותו מועד חדל לבוא למקום העבודה. התובע הגיע ביום 23.7.91 אך לא עבד אלא בילה בשתיית קפה ובשיחות טלפון. לפיכך - טוענות הנתבעות כי התובע הוא זה שסיים את יחסי העבודה ביניהם. 5. עוד טוענות הנתבעות כי התובע גרם לנתבעות נזק, כיוון שהפר התחייבותו להשלמת הפרויקט והתחייבויות נוספות, והנתבעת מעריכה אותו ב- 30,000 ש"ח. התביעה לפדיון חופשה התיישנה והתובע אינו זכאי לשכר עבודה מיום 23.7.91 - מועד בו חדל לעבוד. כתב התביעה של התובע אינו מגלה כל עילה כנגד הנתבעת 2 לגבי התקופה שלאחר יום 1.1.91. לאחר שמיעת העדויות, וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אני קובעת כדלקמן: 1. האם פוטר התובע מעבודתו, או התפטר? כבר נפסק כי "מבחינת נטל ההוכחה - הרי 'על העובד להוכיח שהוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויים... הרוצה להוציא עובד ממסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים, עליו הראיה כי יש לשלול מהעובד פיצויי פיטורין" (דב"ע לג3-58/ האוניברסיטה העברית, ירושלים נ' בתיה מינטל פד"ע ה' 65). 2. אני מעדיפה את גירסת הנתבעות על פני גירסתו של התובע. התובע טוען כי פוטר על ידי הנתבעות או מי מהן, והן סירבו ליתן לו להמשיך ולהשלים את הפרויקט "תכנת לחייגן". התובע לא הסביר כלל מדוע ביקשה הנתבעת לפטרו, כאשר מנגד - קיימת התחייבות שלה להמשיך ולהעסיקו עוד שישה חודשים על פי דרישתו. לא סביר בעיני כי הנתבעת פיטרה את התובע, ולהיפך - הנתבעת טוענת כי אי השלמת הפרויקט גרמה לה נזק רב, וכך גם עזיבתו של התובע. על יסוד זה נראית לי סבירה יותר גירסת הנתבעת. 3. טענותיו של התובע אינן ממוקדות, ויש צורך לדלות אותן מסיכומיו. התובע הועבר בינואר 91' לעבוד מהנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1, אך לא מחה על כך. הוא אף פנה בדרישות לנתבעת 1 כי תתחייב להעסיק אותו עד סוף שנת 91'. לפיכך - לא מובנת הטענה כי פוטר "פיטורים חשאיים". 4. מאחר שמדובר בשתי חברות שלהן מנכ"ל משותף ועיסוק משותף, הרי בהקשר התעשייתי הרלבנטי עבד התובע באותו מקום עבודה וקיימת רציפות בתקופות עבודתו. בת הפלוגתא היחידה בתביעה היא המעבידה האחרונה - הנתבעת מס' 1. 5. מחומר הראיות עולה כי התובע העלה כלפי הנתבעת 1 בתחילת 91' דרישות שכר אשר לא נענו. התובע הודיע כי יסיים את הפרויקט ואז יעזוב את העבודה. למרות הודעתו זו, פנה התובע בדרישה ביום 5.6.91 לקבל התחייבות בכתב כי לא יפוטר בחצי השנה הקרובה, שאם לא כן - יקבל הצעת עבודה אחרת. על פי נספח יב' לתצהיר התובע עצמו, התחייבה הנתבעת מס' 1 להעסיקו במשך שישה חודשים מיום 6.6.91, והתובע התחייב להודיע 45 יום מראש על סיום עבודתו בנתבעת 1. המסמך נספח יב' לתצהיר התובע מצביע בפירוש על כך שהנתבעת 1 היתה מעונינת בעבודתו של התובע, עד כדי כך שהתחייבה בכתב להמשיך ולהעסיקו למרות הודעתו כי יש בכוונתו לעזוב. 6. ביום 7.7.91 פנה התובע לעזרא לוי ושאל אותו אם לא נפלה טעות במשכורת והוא השיב בשלילה. כדברי מר עזרא לוי בעדותו - הודיע התובע כי הוא הולך שלא על מנת לשוב. התובע אכן עזב את מקום העבודה ושב רק ביום 23.7.91 כדי לשתות קפה ולשוחח בטלפון. ביום 24.7.91 כתבה הנתבעת 1 לתובע מכתב המפרט את נסיבות הפסקת העבודה. 7. נראה כי התובע ניסה לבדוק את "אורך רוחה" של הנתבעת ומידת עמידתה בלחציו ואיומי עזיבתו, עד אשר עזב אותה במטרה ליצור לחץ לשיפור תנאיו. מהראיות עולה כי התובע ניסה לשפר את תנאי עבודתו מאז תחילת שנת 91': הוא פנה בבקשה להקים מחלקת פיתוח שהוא יעמוד בראשה, וכאשר נדחתה בקשתו - הבהיר שאין בכוונתו להמשיך זמן רב. לאחר מספר חודשים, פנה התובע בדרישה לקבל התחייבות בכתב שלא יפוטר בחצי השנה הקרובה, שאם לא כן - הוא יקבל הצעת עבודה אחרת. התובע אף הודיע שאם לא תינתן לו התחייבות בכתב, הוא קם והולך. (עדות התובע עצמו עמ' 11 שורות 21-22). 8. גם ביום 7.7.91 פנה התובע למר עזרא לוי ושאל אם אין טעות בשכרו, וכאשר נענה שאין טעות, אמר שהוא הולך שלא על מנת לשוב. הוא אף התנה את המשך עבודתו ב"יישור ההדורים" עם מר אמנון אדורם. התובע ניסה איפוא את אורך רוחה של הנתבעת, על ידי כך שיצר מצג כאילו יש לו מקום עבודה אחר והוא קם והולך אליו. בשלב מסויים, בתחילת יולי 91' אכן נטש התובע את עבודתו תוך שהוא מודיע כי לא ישוב יותר. לנתבעת מאידך - היה רצון להמשיך ולהעסיק את התובע על פי התחייבותה כלפיו. יש לראות איפוא בהליכתו של התובע משום התפטרות. 9. באשר למשמעות התנהגותו של התובע, והאם יש בה פיטורין או התפטרות קיים מענה בספרו של השופט לובוצקי "סיום יחסי עבודה" בעמ' 12: "בעת הכרעה בשאלה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש, לדעתנו, לבחון גם למי מהצדדים היתה המוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. רוצה לומר מהמסכת העובדתית המובאת לפני בית הדין ראוי, לטעמנו, להסיק לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם. שכן לעיתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלו יתכן, כי מה שנראה על פניו כהתנהגות, המלמדת על התפטרות, הוא למעשה, פיטורים - או ההיפך, כך, לדוגמא, עובד, שנעדר מעבודתו על פי הנחית ועד העובדים במטרה להשיג דרישה קיבוצית כלשהי, אם התנהגותו אינה מוגנת פורמלית מכוח חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, היא עלולה להיראות, לכאורה, כהתפטרות. אולם אם נביא בחשבון את המבחן המוצע, הכולל את שאלת המניע להתנהגות, לא יהי הלנו ספק, כי אין מדובר בזניחת העבודה. דוגמא אחרת: עובד ותיק, שנמנע מלהתייצב לעבודתו, לאחר שלא הורשה לצאת ממקום מגוריו עקב סגר, שהוטל על השטחים, איבד לכאורה את מקום עבודתו שלא ביוזמת המעביד". 10. לתובע היה מניע לסיים את יחסי העבודה כיוון שדרישותיו לא נענו, ואף אם התכוון רק לאיים בעצם עזיבתו, הרי יש בעזיבתו משום ניתוק יחסי העבודה ביוזמת התובע עצמו. לפיכך - אין התובע זכאי לפיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת. 11. מכיוון שקבעתי כי התובע התפטר בעצמו, הרי אין בסיס לתביעתו לשכר עבודה עד תום תקופת ההתחייבות של הנתבעת. התובע הוא זה שהפר את ההתחייבות, ואף לא הודיע לנתבעת הודעה מוקדמת של 45 יום מראש כנקוב באותה התחייבות. 12. באשר לתביעה לפיצוי בגין לשון הרע - תביעה על פי חוק לשון הרע, אינה בסמכות בית הדין. באשר לתביעה לפדיון חופשה - תביעה זו התיישנה על פי חוק חופשה שנתית תשי"א - 1951, כיוון שהתובע הגיש תביעתו לבית הדין כשלוש וחצי שנים לאחר סיום עבודתו. 13. באשר לתביעה לדמי הבראה - יחסי העבודה - בין הצדדים הסתיימו ביולי 91', מועד בו טרם נכנס לתוקף צו ההרחבה הקובע את הזכות לתבוע פדיון דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי העבודה. באשר לפדיון הבראה - כבר נפסק כי לא ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד (רא6ה דיון ש0-73/ זדה נ' לור פד"ע כא' עמ' 475). 14. התובע טען בעלמא כי לא קיבל תוספות יוקר, והנתבעת טענה כי שילמה לו את כל תוספות היוקר כמתחייב מצווי ההרחבה. לא הובאו בפני כל ראיות בדבר אי תשלום תוספת יוקר. עיון בתלושי המשכורת שהמציא התובע בעצמו (נספח ט לתצהירו) מראה כי קיימים שינויים בשכר היסוד של התובע, אשר הועלה אחת לזמן מה. לפיכך - נדחית התביעה לקבלת תוספת יוקר. 15. התובע תבע גמול שעות נוספות ושכר עבודה לתקופה שלאחר 23.7.91. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי אינו זכאי לשכר עבודה מיום 8.7.91, מועד בו חדל לעבוד. התביעה לשעות נוספות למועד שלאחר התפטרות התובע - נדחית. מעבר לצריך אציין כי התביעה לשעות נוספות כנדרש בפסיקה. הלכה פסוקה היא כי "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד על כך, על מנת שבין הדין יוכל לפסוק לסכום קצוב (דב"ע לב3-32/ מרלן פרוימוביץ נ' בן אדון פד"ע ד' 39) אולם מקום עבודה שבו קיימת מסגרת שעות קבועה, ההנחה המשפטית היא שהעובד עבד אותן השעות, להוציא הפסקות העולות מעצם מהותו של מקום העבודה (דב"ע לז2-1/ תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט פד"ע ח' 343) הוא הדין בעובד המועסק בכל השבתותוהחגים. במקרה זה אין צורך בפירוט כאשר מספר השבתות והחגים עולה מן הלוח ואינו צריך ראיות בפירוט כאשר מספר השבתות והחגים עולה מן הלוח ואינו צריך ראיות (דב"ע חלה2-12/ עזבון המנוח שמואל נתן כהן נ' אטי אוזהויזר פד"ע ו' 299)". 16. באשר לתביעה לתוספת שכר - מהראיות עולה כי מדובר בתוספות אישיות כאשר השיקול להענקה הוא מידת תרומתו של העובד לעבודה. אין מדובר בתוספת המעוגנת בחוק או בהסכם, אלא בתוספת הנתונה לשיקול דעתו של המעביד. מר עזרא לוי העיד כי על פי שיקל דעתו וכממונה ישיר של התובע, לא היה התובע זכאי לתוספת שכר בעיקר לנוכח העובדה כי הודיע שבכוונתו לעזוב בקרוב. לפיכך - נדחית התביעה לתוספת שכר. 17. התובע לא הביא אישורי מחלה כדי להוכיח את תביעתו לדמי מחלה. 18. זה המקום להזכיר כי התובע לא מיהר לתבוע את הנתבעות, והמתין עד ליום 26.11.95, למרות "תחושת העוול" שניסה לבטא בעת הדיון ובסיכומיו. על יסוד כל האמור לעיל - אני דוחה את תביעת התובע. מאחר שהתביעה נדחתה - אין מקום לקיזוז הסכומים שהנתבעת טענה כי נגרמו לה כנזקים על ידי התובע. התביעה - נדחית. התובע ישלם סך 5,000 ש"ח + מע"מ כהוצאות משפט וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פיטורים