החלטה 1. בפני בקשה להורות למשיב (התובע) על הפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (הנתבעת) באם תדחה תביעתו של המשיב כנגד המבקשת. 2. ב"כ המבקשת מנמק בקשתו בכך שהמשיב אינו תושב ישראל אלא תושב בשטחי האוטונומיה בשליטת הרשות הפלשתינית. קיימת סבירות גבוהה כי תביעת המשיב תדחה ו/או המשיב יחוייב בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד. במקרה כזה לא תוכל המבקשת לגבות מהמשיב את הסכומים שיפסקו לטובתה, לאור המצב הנוכחי שאינו מאפשר אכיפת פסקי דין של בתי משפט ישראליים בשטחי שליטתה של הרשות הפלשתינית. 3. המשיב לא הגיב. מעיון בתיק עולה כי מצוי אישור מסירה המעיד כי הבקשה נמסרה למשיב ביום 6.5.00. לאחר שעיינתי בבקשה ובעדר תגובת ב"כ המשיב אני קובעת כדלקמן: 4. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיה של הנתבעת". תקנה זו לא אומצה מפורשות בתקנות ביה"ד לעבודה (סדרי הדין), התשנ"ב - 1991, אולם רשאי בית הדין לעבודה, מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט 1969- לאמץ תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי, במלואה או בחלקה. בית הדין יפעיל סמכותו ושיקול דעתו בענין הענות לבקשה להפקדת ערובה תוך בחינת השאלה האם בנסיבות אותו עניין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות התקנה כדי להגן על אינטרס של המבקשת העלול להפגע באופן ממשי. 5. נושא הפקדת ערובה של תושבי האוטונומיה העובדים בישראל נדון על ידי בית הדין במספר פסקי דין (דב"ע נ/ 3-142 חסון נ' קאסם סמרי; דב"ע נה/ 3-94 חסן עבד אל רחמן ואח' נ' רבינטקס; נה/ 3-128 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ). ההלכה שנקבעה בו לגבי תושבי האוטונומיה הינה חד משמעית: "בית המשפט יחייב תובע במתן ערובה, בין היתר, כאשר: התובע מתגורר בחוץ לארץ מחוץ לתחום השיפוט והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל הנתבע להפרע (ד"ר י.זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 990). לדעתנו יש לנקוט אמת מידה זהה לגבי מי שמתגורר בשטחי האוטונומיה. לאור האמור ניתן וראוי לחייב תובע שאינו תושב ישראל ואשר כללי אמנות האג אינם חלים לגביו, במתן ערובה לכיסוי הוצאותיו של הנתבע. בית הדין, בדונו בבקשה כאמור, יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה. פסיקה זו הינה ההלכה המחייבת כיום, ואין כל מקום לסטות ממנה". (דב"ע נו/ 3-142 חסון נ' קאסם סמרי). 6. לא זו אף זו, גם חוות הדעת של היועץ המשפטי, קובעת: "משנתבקש היועץ המשפטי לממשלה להביא את עמדתו, כפי שהוזכר לעיל, ראה לציין כי מאחר והרשות איננה צד לאמנת האג המצב הנוגע לתושבי יריחו ועזה אינו שונה מן המצב של תושב חוץ, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד הזכיר כי הצד הפלשתיני טרם ניאות ליישם את ההוראה בדבר עזרה הדדית לאכיפת פסקי דין ואף בהמצאת מסמכים מישראל לשטחים נוצרו קשיים לא מעטים. לאור העובדה כי הסכם עזה יריחו איננו מונע את חיובם של תושבי עזה ויריחו המגישים תביעה בישראל, בתשלום ערובה להוצאות הנתבע ולאור האמור לעיל היתה דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כי יש להתיחס לתושבי עזה יריחו כאל תושבי חוץ ולחייבם במתן ערובה להוצאות הנתבעת על פי תקנה 519 האמורה". (עמ' 3 לחו"ד היועץ המשפטי לממשלה). 7. על פי הנקוב בכתב התביעה, התובע הינו תושב האוטונומיה שבשליטת הרשות הפלשתינית. מכאן שיש לראות בתובע בגדר "תושב חו"ל" ויש להחיל לגביו את הכללים הנהוגים לענין הפקדת ערובה לגבי תושבי חו"ל שאמנת האג אינה חלה לגביהם. לאור ההלכה הנוהגת בבית דין זה, ובנסיבות הענין, לא מצאתי כי נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מההלכה הפסוקה. 8. אשר על כן יש להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת במידה והתביעה תידחה. 9. על התובע להפקיד סך של 1,000.- ש"ח בקופת בית הדין בתוך 30 יום מהיום וכתנאי להמשך ההליכים בתובענה. לא תופקד הערובה כאמור, תידחה התובענה, כמצויין בתקנה 519 לחוקי סדר הדין האזרחי. ערובהפלסטינים