החזר הוצאות נסיעות לעובד

פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, החזר הוצאות נסיעות, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיית יסוד ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 2. בכתב ההגנה נטען, כי התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 04/89 ועד 02/94, ואילו מתאריך 1.3.94 החל התובע לעבוד בחברת חקשור משה פיתוח וגינון בע"מ. התובע הועסק באמצעות שרות התעסוקה וכל שכרו, לרבות תנאים סוציאליים, שולמו לו באמצעות שירות התעסוקה. התובע לא פוטר על ידי הנתבע אלא חדל להתייצב לעבודה ללא כל סיבה וללא כל הודעה מוקדמת בעודו גורם נזקים לעסק. עוד נטען כי התובע קיבל החזר הוצאות נסיעה הן בתלוש המשכורת והן במזומן, עת נזקק לנסיעה במונית. ככלל הנתבע נהג להסיע את התובע לעבודה וממנה ומלבד זאת קיבל התובע מעבר לדמי הנסיעה כפי שנקבע בצו ההרחבה. באשר להפרשות לפנסיית יסוד עבור התובע לא חלה לטענת הנתבע כל חובה וזאת על פי הנחיות שירות התעסוקה. 3. התובע הגיש כתב תשובה בהתייחס לזהות המעביד. לטענתו במשך מלוא תקופת עבודתו הנתבע הוא שהעסיק אותו ומשכך נתקיימו בין התובע והנתבע, ולא בין התובע לבין גוף אחר כלשהוא, ואף לא בין התובע לבין חברה בבעלות הנתבע, יחסי עובד ומעביד. 4. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר. מטעם התביעה העידו התובע בעצמו ומר מאג'ד מוראד, אחיו של התובע שהועסק אף הוא אצל הנתבע (להלן: "מוראד"). לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים, אני קובעת כדלקמן: 5. באשר לתקופת עבודתו של התובע וזהות מעבידו- לעניין זה מתעוררת המחלוקת לגבי זהות מעבידו של התובע בתקופה 3/94 עד 10/94. התובע הינו תושב השטחים אשר הועסק אצל הנתבע באמצעות שירות התעסוקה על בסיס יומי. לטענת התובע עבד החל מחודש 12/88 ועד לחודש 10/94 אצל הנתבע (ר' סעיף 3ב לתצהיר). לטענת הנתבע הועסק התובע בעבודות גננות ופיתוח החל מחודש 4/89 ועד לחודש 2/94, ואילו מיום 1/3/94 ועד סיום עבודתו בחודש 10/94 עבד התובע בחברת חקשור משה פיתוח וגינון בע"מ (להלן "החברה"), חברה בבעלות הנתבע (ר' סעיף 1 לתצהיר). התובע העיד כי תלוש השכר הראשון שקיבל הוא מחודש 4/89. לדבריו לא עבד אצל מעביד אחר לפני כן, שכן החל לעבוד אצל התובע עם סיום לימודיו (ר' עמ' 2 לפרוטוקול). התובע לא הוכיח כי החל לעבוד אצל הנתבע בסוף שנת 1988 או בסמוך לכך. מעיון בכרטיסי עובד שהונפקו בשנים 1989 ועד 1994 על ידי שירות התעסוקה עולה כי התובע עבד אצל הנתבע החל מחודש 4/89, כאשר קודם לכן מחודש 1/89 ועד לחודש 3/89 דווח כעובד של מעביד בשם חופית ועד מקומי. הדיווחים בשירות התעסוקה באשר לעבודת התובע אצל הנתבע הסתיימו בחודש 10/94. עוד עולה מעיון בדיווחי שירות התעסוקה כי לאורך כל תקופת עבודתו של התובע הוא הועסק על ידי הנתבע, ולא עבר לעבוד אצל החברה, כטענת הנתבע, וזאת מן הטעם שמספר המעסיק נשאר זהה בכל הדיווחים לאורך כל תקופת עבודתו של התובע, וכך גם מספר תיק הניכויים הרשום בדיווחי שירות התעסוקה. באם היה חל שינוי כלשהו בזהות המעסיק כטענת הנתבע והתובע היה מועסק כנטען מחודש 4/98 ועד לחודש 2/94 על ידי הנתבע ואילו החל מתאריך 1.3.94 ועד לתום תקופת עבודתו, היה מועסק התובע על ידי החברה, לא מן הנמנע שחל היה שינוי במספר המעסיק, ומשכך אף בזהות המעסיק. לפיכך, אני קובעת כי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע היתה רצופה החל מחודש 4/89 ועד לחודש 10/94. 6. באשר לנסיבות הפסקת העבודה- לטענת התובע בחודש 10/94 הוטל סגר אשר בעקבותיו הופסקה עבודתו וזאת כאשר בתום יום העבודה בחודש המדובר נאמר לו על ידי הנתבע לא לבוא לעבודה. התובע הוסיף וטען כי הוא נותר בקשר מתמיד עם הנתבע ועל אף שהנתבע החזיר עובד אחר לעבודה עם תום הסגר, הרי שאת התובע לא החזיר לעבודה ודחה אותו בהבטחות שונות, אף שהתובע התעקש על כך שגילו אינו מהווה מכשלה בהוצאת היתר עבודה (ר' סעיף 5 לתצהיר). לטענת הנתבע במשך תקופת עבודתו עזב התובע את העבודה פעמים רבות ללא סיבה ובחודש 10/94 עזב לבלי שוב. הנתבע הוסיף כי כאשר נפגש עם התובע וביקש ממנו לחזור לעבודה סדירה סירב התובע וטען כי מצא עבודה אחרת בתחום החשמלאות, ומשכך אין לו עניין להמשיך לעבוד אצל מעסיקו בגננות (ר' סעיף 4א. לתצהיר). בחקירתו הנגדית שינה הנתבע את גרסתו והעיד כי עבודת התובע הופסקה בחודש 10/94 בשל סגר שכן ברשיונות שניתנו לתושבי השטחים לשם כניסה לעבודה בישראל היתה הגבלה בגיל, והתובע לא עמד בתנאי ההגבלה. הנתבע העיד כי אחד העובדים הוחזר על ידו לעבודה לאחר שנתן לו אישור כניסה ואילו התובע לא הוחזר לעבודה. לדבריו "על הדברים הללו אין לי שליטה". הנתבע ציין כי אין בידו מסמך בכתב מטעם משרד הביטחון, לפיו בשל גילו של התובע הוא אינו רשאי לחזור לעבודה. לדבריו "כרגע אין לי וגם בבית אין לי" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול). 7. לעניין הפסקת יחסי עבודה עקב סגר נקבע באשר לנסיבות בהן "התובעים רצו להמשיך לעבוד והנתבעת רצתה להמשיך ולהעסיקם, אך היה גורם חיצוני (ממשלת ישראל) שמטעמי מדיניות מנע מהצדדים לממש את יחסי העבודה ביניהם. ברור שבנסיבות כאלה לא ניתן לקבל מהנתבעת טענה כי התובעים "זנחו" את העבודה באותה מידה לא ניתן לקבל טענה של התובעים לפיה אף שהנתבעת ניסתה לפעול על פי הנחיות גורמי הבטחון והתעסוקה, היא פיטרה אותם" (תב"ע נד/ 3-15 נזאל נ' סטאר פלסט תעשיות (1967) בע"מ, עבודה אזורי, כרך ה, 559). כן נקבע כי "כשם שחוזה עבודה המגיע לקיצו עקב הגעת העובד לגיל הפרישה מסתיים בלא פיטורים ובלא התפטרות, כך גם חוזי העבודה של התובעים הסתיימו (או שמא "גוועו") בשל התערבות חיצונית, בלא פיטורים ובלא התפטרות" (ר/ תב"ע נד/ 3-15 שלעיל). בתב"ע נב/ 3-571 (ת"א) חליל אברהם אבו נאדי נ' תעשיות שיש בוקובזה בע"מ (לא פורסם), טען התובע כי הוא נאלץ להפסיק את עבודתו עקב "מלחמת המפרץ" והסגר שהוטל על מקום מגוריו, וכי פניותיו למעבידתו להסדיר עבורו רשיון כניסה לישראל לא נענו. בית הדין האזורי פסק כי "משנוצרו נסיבות אשר איפשרו להעסיק עובדים לאחר הסרת הסגר, היה על המעבידה להודיע לתובע כי אכן נוצרו תנאים להוצאת רשיון כניסה לישראל וכי היא מעוניינת בהמשך העסקתו". בנסיבות אלה מצא בית הדין כי "יש לראות את הנתבעת כמי שלא חידשה את העסקתו של התובע". ולפיכך נפסק כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים. בענייננו, לא הוכח כי התובע "נטש" את עבודתו אלא עולה מחומר הראיות כי עקב הסגר שהוטל בחודש 10/94 נמנע מן התובע מלהתייצב לעבודה, אולם עם הסרת הסגר, משנתאפשרה כניסתם של העובדים לארץ, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי נקט בצעדים להחזרתו של התובע לעבודה. כן לא הוכיח הנתבע כי נסיבות "שאין לו שליטה עליהן" מנעו בעדו מלחדש את עבודתו של התובע עם הסרת הסגר. אשר על כן יש לראות בנתבע כמי שלא "חידש" את העסקתו של התובע ולפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים. באשר לגובה פיצויי הפיטורים- לטענת התובע במשך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע, עבד במשרה מלאה, 6 ימי עבודה בשבוע, בשכר יומי, שעמד על סך של 90 ש"ח ליום (ר' סעיף 4א) לתצהיר). לטענת הנתבע עמד שכרו היומי של התובע על סך של 65 ש"ח ליום ואילו מספר ימי עבודתו בחודש הם 15 בלבד (ר' סעיף 3ד. לתצהיר). מעיון בתלושי המשכורת אשר הוגשו לתיק עולה כי שכרו היומי של התובע עמד על סך של 65 ש"ח וממוצע מספר ימי עבודתו בחודש הינו 15. משכך משכורתו החודשית הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים הינה 975 ש"ח. לאור האמור לעיל זכאי התובע לסך של 4,469 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים- בהתאם לסעיף 17 א. לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 ועל פי סעיף 20(ד) לחוק חלה התיישנות של הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים תוך שנה מהיום בו נולדה העילה לתשלום פיצויי פיטורים. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים הוגשה לבית הדין ביום 28.9.96, דהיינו כשנתיים לאחר הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבע. משכך התיישנה זכותו של התובע לפיצויי הלנה. ויחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א- 1961 מכוח סעיף 18א לחוק. למעלה מן הצריך אומר כי שוכנעתי מחומר הראיות כי בנסיבות העניין עת היתה קיימת מחלוקת של ממש באשר לנסיבות הפסקת עבודתו ועצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, אין לחייב הנתבע לשאת בתשלום מלוא פיצויי ההלנה ויש להפחיתם ולהעמידם בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. 8. אשר לזכאות התובע לדמי הודעה מוקדמת בנסיבות העניין כאמור יש לראות בנתבע כמי שלא חידש את העסקתו של התובע, משנוצרו נסיבות אשר אפשרו להעסיק עובדים לאחר הסרת הסגר. אף שקבעתי כי זכאי התובע לפיצויי פיטורים, הרי שבנסיבות העניין פיצויים אלה אינם נובעים מפיטורי הנתבע את התובע כי אם מאי חידוש העסקתו. משכך אין התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת ועל כן דין רכיב זה בתביעה להידחות. 9. אשר לזכאות התובע לדמי הבראה לטענת התובע לא קיבל תשלום דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו אצל הנתבע (ר' סעיף 4 (ו) לתצהירו). לטענת הנתבע קיבל התובע דמי הבראה דרך שרות התעסוקה עד שנת 1992, ואילו בתאריך 12/9/94 שילם לתובע בשיק עבור השנים 1992-3 סך של 780 ש"ח בגין דמי הבראה. הזכות לדמי הבראה קמה לתובע מכוח ההסכם הקיבוצי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה מיום 23/5/91, שהורחב בצו הרחבה שפורסם בי"פ 3928 התשנ"ב, עמ' 140. מכוח ס' 6(א) להסכם זה, קמה לעובד הזכות לפדיון ימי הבראה, אף לאחר סיום יחסי עובד ומעביד עבור תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו, כעולה מצו ההרחבה מיום 1/6/92 (שפורסם בי"פ 4070, התשנ"ג, עמ' 840). עוד קובע צו ההרחבה בסעיף 2 כי עלות יום הבראה הינו בסך של 126 ש"ח ואילו סעיף 5 ג. קובע כי "לעובדים במשרה חלקית תשולם קצובת הבראה באון יחסי למשרה. כאמור לעיל עמד מספר ימי עבודתו הממוצע של התובע אצל הנתבע על 15 ימים. משכך זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 1058 ש"ח. מעיון במסמכים שהוגשו לתיק עולה כי שולם לתובע על ידי הנתבע סך של 780 ש"ח בעבור דמי הבראה לשנים 1992-3. עוד עולה מדו"ח ביצוע תשלומים שנערך על ידי לשכת התעסוקה בתאריך 8/12/94, כי בעבור שנת 1994 שולמו לתובע דמי הבראה בסך 607 ש"ח. עוד עולה מחוזר שירות התעסוקה כי הלה משלם לעובד בגין דמי הבראה בעבור 5 ימים בשנה. משכך עולה כי שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה המגיעים לו. דין תביעתו בגין רכיב תביעה זה - להידחות. 10. אשר לזכאות התובע לפדיון חופשה שנתית- לטענת התובע בכל תקופת עבודתו לא יצא לחופשה שנתית ולא קיבל דמי חופשה (ר' סעיף 6(א) לתצהיר התובע). מעיון בנתוני שירות התעסוקה שהוגשו לבית הדין עולה כי שולמה לתובע תמורת חופשה עבור השנים 1989 ועד שנת 1991. מסמך נוסף שנערך על ידי לשכת התעסוקה בתאריך 8/12/94 מלמד כי התובע קיבל דמי חופשה שנתית בשנת 1994. כמו כן עולה מחוזר שירות התעסוקה כי הלה משלם דמי חופשה לעובד בעבור 12 יום (יחסית ל- 240 ימי עבודה). נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. וכך נפסק, כי "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בס' 26 " (ר' דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג 215). התובע העיד כי קיבל את משכורתו ישירות מן הנתבע וכי לא שולמו על ידי הנתבע סכומים מעבר לשכר העבודה (ר' עמ' 4 לפרוטוקול). טענתו של התובע לא נסתרה. כמו כן משלא הביא הנתבע כל ראייה בדבר עריכת רישום באשר לימי החופשה שנטל התובע בשנים 1992 ו- 1993 ואף בתלושי המשכורת של שירות התעסוקה עולה כי לא שולמו לתובע מלוא דמי חופשה להם זכאי התובע על פי חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951. לפיכך, זכאי התובע לפדיון יתרת חופשה בסך של 1,560 ש"ח בהתאם להיקף משרתו ולתקופת העסקתו. 11. באשר לתביעה להוצאות נסיעה לטענת התובע לא קיבל החזר הוצאות נסיעה בעד הנסיעות אל עבודתו וחזרה ממנה (ר' סעיף 6(ב) לתצהיר התובע). לטענת הנתבע התובע קיבל דמי נסיעה הן בתלוש השכר והן במזומן, כאשר נזקק למונית על מנת לחזור לביתו ואילו בשאר הפעמים נהג הנתבע לאסוף את התובע אל מקום עבודתו (ר' סעיף 6 לתצהיר הנתבע). התובע העיד כי הנתבע נהג לפזר את הפועלים למקומות העבודה. לדבריו "מנקודת האיסוף בנתניה המעביד עצמו היה לוקח אותי למקום העבודה" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול). מוראד העיד כי לא קיבל נסיעות מן הנתבע. לדבריו "אחי ואני הגענו יחד לעבודה. בתחילה עבדנו בנתניה והגענו דרך תחנה מרכזית מטול כרם. כאשר עברנו לרעננה... היינו מגיעים מטול כרם לרעננה באוטובוס. היינו נוסעים עד למנהל העבודה והוא היה אוסף אותנו מביתו למקום העבודה" (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). לטענת הנתבע התובע היה מתייצב בנקודת האיסוף של העובדים המגיעים מהשטחים, שם נאסף על ידי הנתבע או מי מטעמו והיה מוסע למקום העבודה. הנתבע הוסיף בעדותו כי בתלושים הישנים לא היתה רובריקה על מנת לרשום את רכיב הנסיעות. לדבריו "לא הקפדתי על כך כי היו יחסי אמון בינינו כבני בית". הנתבע הוסיף כי שילם לתובע דמי נסיעות לפי הוצאותיו, דהיינו שילם פעם בשבוע או פעם בחודש לפי דיווח התובע. לדבריו "בתחילה הייתי משלם פעם בשבוע. לאחר מכן פעם בחודש. לפעמים בתקופות עוצר היה מבקש כסף והייתי נותן על החשבון. לאחר מכן הייתי עושה איתו הצלבה, לפעמים בסיוע מנהל העבודה ומשלם בדיוק את המגיע על פי התלוש" (ר' עמ' 11 לפרוטוקול). הנתבע לא הביא כל ראייה להוכחת טענתו כי התובע הגיע לעבודתו בהסעות, תחילה עד לנקודת האיסוף ולאחר מכן על ידי הנתבע ו/או מי מטעמו עד למקום העבודה. מאידך מוצאת גירסת התובע חיזוקה בעדותו של מוראד לפיה, נסעו הוא ואחיו בתחבורה ציבורית עד לביתו של מנהל העבודה ומשם נלקחו על ידו למקום עבודתם. מעיון ביומן עבודה וגליון ביצוע תשלומים שערך שירות התעסוקה בחודש 10/94 עולה כי התובע קיבל החזר הוצאות נסיעה בסך 143 ש"ח. באשר לשאר תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע לא הובאו כל תלושי שכר או ראייה כי שולמו לתובע דמי נסיעות כנדרש. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה של העובדים לעבודה וממנה (י"פ 4243, עמ' 4891) קובע כי שיעור החזר הוצאות הנסיעה יהיה עד 11.08 ש"ח ליום עבודה. לפיכך עבור תקופת עבודתו ובהתאם למספר ימי העבודה זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה בסך של 15,235 ש"ח. 12. באשר להפרשות לפנסיית יסוד- בסיכומים מטעם התובע נטען כי מטעמים מעשיים בלבד ומבלי לגרוע מעמדת התובע בסיכומיו אין הוא עומד על רכיב תביעה זה. משכך אין בית הדין נדרש לדון ברכיב האמור. 13. סוף דבר, אני מורה לנתבע לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך 4,469 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.94 ועד לפירעון. ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 1,625 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.94 ועד לפירעון. ג. פדיון ימי חופשה בסך 1,560 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.94 ועד לפירעון. ד. החזר הוצאות נסיעה בסך 15,235 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.94 ועד לפירעון. 14. הנתבע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח צמודים כדין מהיום. דמי נסיעה