פסק דין סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 13.4.1999 (תב"ע נו3-975/; השופטת פרוז'ינין ונציגי הציבור קונפורטי ו-מלחי), בו נפסק כי בין המערערת לבין המשיבות לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד, ונדחו תביעותיה הכספיות של המערערת. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. העובדות הנוגעות לעניין פורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי, כדלקמן: "א. הנתבעות מייצרות בגדי נשים וגברים ומפיצות את סחורתן ברחבי הארץ באמצעות חנויות הנושאות את שמן ומוכרות בלעדית את סחורתן. ב. כל אחת מהחנויות מנוהלת ע"י זכיין שלרשותו חנות, ועמו חותמות הנתבעות על הסכם זכיינות. ג. בשנת 83 חתם מר משה זק, שהיה באותה עת בעלה של התובעת, על הסכם זכיינות עם ראש אינדיאני (להלן - הסכם 83, ההסכם מצורף לתצהיר מר שיבר). בהתאם לתנאי ההסכם ניהלו מר זק והתובעת חנות של 'ראש אינדיאני' ברח' בן יהודה 34 בירושלים. כל התשלומים הנובעים מהחזקת החנות, ומהפעלתה, לרבות שכר-דירה ושכר-עובדים שולמו ע"י מר זק והתובעת. כנגד המכירות שולמה להם עמלה של 25% ממחזור המכירות של החנות. במהלך שנות ה80- שכרו מר זק והתובעת חנות נוספת של ראש אינדיאני בסנטר 1 בירושלים. הסכם 83 הוחל גם על החנות בסנטר 1. ד. התובעת לא היתה חתומה על הסכם 83, אולם בפועל היתה שותפה עם מר זק בניהול החנות משנת 1984 ועד 1988. ה. בשנת 1988, בעקבות גרושיה ממר זק, ביקשה התובעת לשנות את ההסכם בין הצדדים. בסעיף 2 להסכם שנחתם (להלן - הסכם 88, נספח ב' לתצהיר מר שיבר) נאמר: "מוסכם בין הצדדים כי מיום 1.10.88 צד ב' תנהל עבור צד א' את החנויות שבסנטר 1 ירושלים וברח' בן יהודה ירושלים כקבלן עצמאי בתנאים כפי שיסוכמו בין הצדדים בהמשך הסכם זה, מוצהר במפורש כי לא היו ולא יהיו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים". ובסעיפים 5 ו6- שבהסכם נאמר: "5. צד ב' תעסוק כמנהלת החנויות כאמור לעיל אך לא כעובדת של צד א' אלא כקבלן עצמאי והיא אחראית לתשלומי הבטוח הלאומי ומס הכנסה החלים עליה וכל תשלום אחר החל עליה כעצמאית. צד ב' תקבל 7% ממחזור המכירות של החנויות ללא מע"מ, ובתוספת מע"מ על הסכום וכנגד הגשת חשבונית מס כחוק. התשלום יבוצע כל חודש עד ה10- לחודש. 6. צד ב' אחראית באופן מוחלט ומפורש לכל חוסר במלאי שיתגלה בחנויות וכן לשיקים שיחזרו ללא כיסוי מלקוחות וכו' וכן לכל אי התאמה בקופה אם יהיו כאלה וצד א' רשאית לקזז את החוסרים כאמור לעיל המגיע לצד ב' מצד א' מיד בתשלום הראשון שתקבל צד ב'. קיזוז ההמחאות ללא כיסוי יעשה ביום התשלום הראשון לאחר חלוף 30 יום מהחזרתן מהבנק". ו. באפריל 93 נסגרה החנות שניהלה התובעת בסנטר 1, והתובעת החלה לנהל חנות של הנתבעת 1 בקניון מלחה. ז. ביום 27.5.96 נשלח אל התובעת מכתב מטעם הנתבעת 2, ובו הודע לה על סיום הקשר בין הצדדים מ1.5.96- (נספח ה' לתצהיר התובעת). יש לציין כי מכתב דומה נשלח ככל הנראה אף בתאריך 13.6.96 (נספח ג' לכתב ההגנה)". 3. בכתב התביעה שהגישה המערערת נטען כי המערערת היתה עובדת של המשיבות, ונתבעו סכומים שונים הנובעים מהעסקתה של המערערת כעובדת וסיום ההעסקה. בכתב ההגנה מטעם המשיבות נטען, בין השאר, כי היחסים שבין המערערת לבין המשיבות היו במסגרת של יחסי זכיין בעל עסק עצמאי ומעניק הזכיינות, וכי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. 4. בית הדין האזורי שמע את עדויותיהם של המערערת ושל עד מטעם המשיבות. 5. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את טענות הצדדים, והתייחס גם לפסק הדין ב-דב"ע נב3-254/ פריץ חיים ואח' - מפעל הפיס ואח' פ"ד כו 372 (להלן - פס"ד מפעל הפיס), כדלקמן: "העניין הנדון בפנינו אכן דומה במידה רבה לזה שנדון בפס"ד מפעל הפיס. מדובר ביחסים בין זכיין למעניק זכיינות. אלה מעצם טיבם מחייבים בחינה שונה של היחסים, באשר שמו הטוב של מעניק הזכיינות והמוניטין שלו מצויים בידי הזכיין, ומתוך רצון לשמור עליהם נזקק מעניק הזכיינות לפיקוח רב יותר על עבודת הזכיין, מזה המופעל באופן רגיל בין קבלן למזמין עבודה". בהמשך ניתח בית הדין האזורי את השפעת ההסכם משנת 1983 על יחסי הצדדים לפי ההסכם משנת 1988, וזאת כאשר ההסכם האחרון מעביר את נטל ההוכחה אל המערערת, הנדרשת להוכיח כי "אכן התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בניגוד לאמור בהסכם". 6. בהתייחסו ל"מבחן הפיקוח" ציין בית הדין האזורי כי הוא מעדיף את גירסת המשיבות לגבי העובדות בנושא הפיקוח ושעות עבודתה בפועל של המערערת, ופסק כי "לעניין הפיקוח על עבודת התובעת ושעות עבודתה בפועל אין ללמוד מהעובדות שהובאו לפנינו כי התובעת היתה בגדר 'עובדת' ". באשר למתן השירות האישי על ידי המערערת, קבע בית הדין האזורי כי על פי ההלכה, קיומו של הקשר האישי אינו מעיד על היותו של מועסק בגדר "עובד". בית הדין האזורי התייחס גם לשאלה האם היתה נתונה בידי המערערת סמכות לשכור עובדים ולפטרם, וקבע כי הפרטים בנושא זה לא הובהרו על ידי המערערת ונשארו "לוטים בערפל", מה גם שבית הדין לא שוכנע כי "בפועל לא שכרה התובעת עובדים ופיטרה אותם". 7. בית הדין האזורי פירט את ההלכות בעניין "מבחן ההשתלבות", וקבע, בין השאר, כדלקמן: "ב. לשאלה האם השתלבה התובעת במפעל של הנתבעות אין תשובה חד-משמעית בענייננו. כאמור לעיל מייצרות הנתבעות בגדי גברים ונשים ומשווקות אותם באמצעות חנויות הנושאות את שמן, ומוכרות בלעדית את סחורתן. מכאן, שהחנויות אכן משתלבות במפעלן של הנתבעות, שאם לא כן - כיצד ישווקו את סחורתן. אולם, נראה כי מערכת השיווק הינה מערכת נפרדת ממערכת הייצור, והיא מופעלת ע"י זכיינים, ובחלקם עובדים אף מנהלי חנויות שכירים. משכך, אין תשובה חד-משמעית לשאלה האם אכן השתלבה התובעת במפעלן של הנתבעות... ג. משכך, וכפי שנאמר לעיל, יש ליתן משקל יתר לבחינת השאלה האם מתקיים הפן השלילי של המבחן, היינו האם היה לתובעת עסק משלה... ד. נשוב אם כן לבחון את השאלה האם התקיים בתובעת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, היינו מי נושא בסיכויי רווח וסיכוני הפסד. התשלום ששולם לתובעת היה מורכב כולו מעמלה. עפ"י סעיף 5 להסכם 88 קיבלה התובעת 7% ממחזור המכירות של החנות ללא מע"מ. מכאן, שהתובעת יכלה להגדיל את רווחיה ע"י הגדלת מחזור המכירות בחנות. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי יכלה ליזום צעדים שונים לקידום המכירות בחנות. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי יכלה ליזום צעדים שונים לקידום המכירות ובהם מבצעי מכירות, תצוגות אופנה ופרסומת... אולם, לא ברור מדוע לא תיתכן יצירת חוג לקוחות קבוע בחנות בגדים. התובעת, כמנהלת חנות, יכלה באופן תיאורטי ליצור חוג כזה, ולהגדיל בכך את מחזור המכירות של החנות. מכל מקום, מן האמור לעיל עולה כי לתובעת היה סיכוי להגדיל את רווחיה. ה. סעיף 6 להסכם 88 קובע כי התובעת אחראית באופן מוחלט ומפורש לכל חוסר במלאי שיתגלה בחנויות, לצ'יקים שיחזרו ללא כיסוי, ולכל אי התאמה בקופה. מכאן שלתובעת היו אף סיכוני הפסד... מן האמור לעיל עולה כי התובעת ניהלה עסק משלה, והיו לה סיכויי רווח וסיכוני הפסד". 8. פסיקתו של בית הדין האזורי היתה כדלקמן: "סוף דבר - בחינת מכלול העובדות שהיו לפנינו לאור הסממנים והמבחנים הנדרשים לצורך קיום יחסי עובד-מעביד, מעלה כי בין התובעת לנתבעות לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד. נוסיף עוד כי גם לולא היו כפות המאזניים נוטות באופן ברור לעבר תוצאה זו, הרי די היה בכפות מאזניים מאוזנות כדי לקבוע כי לאור האמור בהסכם בין הצדדים עובר נטל ההוכחה והשכנוע אל התובעת, ונטל זה לא הורם. לפיכך נדחית התביעה". על כך הוגש הערעור שלפנינו. הטיעונים בערעור 9. הטענות העיקריות של ב"כ המערערת לפנינו, הן כדלקמן: (א) ההסכם בין הצדדים משנת 1988 קבע שינוי מהותי ביחסים החוזיים שבין הצדדים כפי שהיו לפני כן, ועל כן תביעותיה של המערערת מתייחסות לתקופה שמשנת 1988 ואילך; (ב) לאחר שנת 1988 נשאו המשיבות בהוצאות התיפעול של החנות, והן גם העסיקו ישירות את עובדי החנות; (ג) מאזן ההסתברות על פי חומר הראיות מביא לתוצאה כי המערערת השתלבה במפעלן של המשיבות; (ד) למערערת לא היה עסק משלה, והיו קיימים יחסי כפיפות בינה לבין המשיבות; (ה) המערערת הועסקה במסגרת קבועה של ימים ושעות, בפעולות בלעדיות למען המשיבות, במשך תקופה ארוכה (כ8- שנים), כאשר היתה לה תלות כלכלית במשיבות. 10. הטענות העיקריות של ב"כ המשיבות לפנינו, הן כדלקמן: (א) אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ובמידת האמון שנתן בעדויות העדים לפניו; (ב) ההסכם משנת 1988 ערך שינויים מסוימים ביחסים שבין הצדדים, אך הוא לא קבע שינוי מהותי בדבר מעמדה של המערערת ; (ג) מדובר בהסכם זכיינות עם המערערת, ויש ליישם לגביו את ההלכות מפס"ד מפעל הפיס; (ד) גם לפי המבחנים הנהוגים לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד", אין המערערת בגדר "עובדת" של המשיבות; (ה) המערערת התנהגה בחוסר תום לב, בין השאר גם בכך שהציגה עצמה כ"זכיינית" ולא כ"עובדת" של המשיבות, ולא העלתה כל השגה לגבי מעמדה, אלא לאחר שהעסקתה נסתיימה. ההכרעה בערעור 11. על פי ההסכם בין המשיבה 2 לבין בעלה של המערערת, מר משה זק ("המוכר", כמוגדר בהסכם), שנחתם ביום 6.5.1983, סיפקה המשיבה 2 ל"מוכר" סחורה על מנת למכור את הסחורה של המשיבה 2 בלבד. "המוכר" התחייב לנהל את החנות בעצמו ונאסר עליו להעביר את תיפעול החנות לאחרים שלא בהסכמת המשיבה 2 (סעיף 15 להסכם). החנות תופעלה תחת השם "ראש אינדיאני", כאשר "כל ההוצאות הכרוכות בתפעול וניהול החנות של המוכר כשכר עבודה לעובדים, בטוחים וכד' יחולו על המוכר בלבד" (סעיף 6 להסכם). התמורה שקיבל "המוכר" היתה בשיעור 25% מדמי המחזור החודשי של החנות. למרות שהמערערת לא היתה חתומה על ההסכם מיום 6.5.1983, היא לקחה חלק בניהול החנות, ובפועל היתה שותפה בניהול החנות. 12. ההסכם שנחתם בשנת 1988 (ככל המסתבר, ביום 1.10.1988), היה בין המשיבה 2 (צד א' להסכם) לבין המערערת (צד ב' להסכם), שהיתה מיוצגת על ידי עו"ד יעקב מרמלשטין. בהסכם נאמר, בין השאר, כדלקמן: "הואיל: וצד ב' ניהלה כקבלן עצמאי עבור צד א' את החנות שבסנטר 1 ירושלים ואת החנות שברח' בן יהודה ירושלים. והואיל: וצד ב' הינה השוכרת של החנות שברח' בן יהודה ירושלים והואיל: והצדדים מעונינים להסדיר מחדש את היחסים העסקיים ביניהם, הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן: 1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם ומחייב את הצדדים. 2. מוסכם בין הצדדים כי מיום 1.10.88 צד ב' תנהל עבור צד א' את החנויות שבסנטר 1 ירושלים וברח' בן יהודה ירושלים כקבלן עצמאי בתנאים כפי שיסוכמו בין הצדדים בהמשך הסכם זה, מוצהר במפורש כי לא היו ולא יהיו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. 3. מוסכם בין הצדדים כי מאחר וצד ב' השקיעה מכספיה בציוד שבחנות סנטר 1 ירושלים צד א' תרכוש מצד ב' את הציוד כמפורט ברשימה... 4. (א) מותנה במפורש בין הצדדים כי אם צד ב' תחדש את חוזה השכירות בשכ"ד הנוכחי בתוספת עליית המדד לגבי החנות שברח' בן יהודה ירושלים לתקופת שכירות נוספת של לפחות שנה אחת ותמשיך לנהל את החנות עבור צד א' תשלם לה צד א'... 5. צד ב' תעסוק כמנהלת החנויות כאמור לעיל אך לא כעובדת של צד א' אלא כקבלן עצמאי והיא אחראית לתשלומי הביטוח הלאומי ומס הכנסה החלים עלה וכל תשלום אחר החל עליה כעצמאית. צד ב' תקבל 7% ממחזור המכירות של החנויות ללא מע"מ... 6. צד ב' אחראית באופן מוחלט ומפורש לכל חוסר במלאי שיתגלה בחנויות וכן לשיקים שיחזרו ללא כיסוי מלקוחות וכו' וכן לכל אי התאמה בקופה אם יהיו כאלה... 7. הוצאות התפעול של החנויות יחולו על צד א' ועובדי החנויות יהיו עובדי צד א' אך זאת רק לאחר שצד ב' תשלם לכל העובדים את מלוא המגיע להם כחוק לרבות פיצויי פיטורין, חופשות וכו'. צד ב' מתחייבת שלא לקבל עובדים חדשים לחנויות ללא אשור מוקדם של צד א'. כל ההוצאות בגין הפעלת החנות והחזקתה לרבות שכר דירה, ארנונה, מים, חשמל, טלפון משכורות ותשלומי מעביד בגין משכורות יחולו על צד א'. 8. צד ב' מתחייבת להשקיע את מלוא מירצה וזמנה ונאמנותה כמנהלת החנויות עבור צד א' להיות מדי יום בחנויות (להוציא ימי חופשה, מחלה וכדו' כמקובל במשק) והיא מתחייבת שלא לעסוק עבור אחרים בכל זמן שהסכם זה יהיה בתוקף". 13. על פי חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, הוא הגיע למסקנה דלקמן: "משנת 84 ועד שנת 88 ניהלה התובעת עם בעלה שתי חנויות של הנתבעות עפ"י הסכם זכיינות. לפיכך, אם רצתה התובעת לשנות לחלוטין את אופי היחסים בין הצדדים, היה הדבר צריך להיאמר במפורש בהסכם החדש שנחתם בין הצדדים בשנת 88. ואולם מהסכם 88 ומהעובדות שהוצגו בפנינו עולה בבירור כי לא חל שינוי מהותי ביחסים החוזיים בין הצדדים. ההיפך הוא הנכון. החוזה שב ומדגיש כי אין יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, מחומר הראיות עולה שההתקשרות בין הצדדים נותרה בבסיסה כפי שהיתה... מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבעות (סעיפים 44-49 לסיכומים) כי הסכם 88 מפרט רק חלק מתנאי ההתקשרות בין הצדדים, משמע שהתנאים האחרים נותרו כשהיו. לו רצו הצדדים לחתום על הסכם חדש לחלוטין, היו מפרטים את כל תנאי ההתקשרות בין הצדדים... מכל האמור לעיל עולה כי לא זו בלבד שיש ללמוד מהסכם 83 על היחסים בין הצדדים, אלא שהיחסים בבסיסם נותרו כפי שנקבעו בהסכם 83. הסכם 88 מציין בראשיתו כי התובעת ניהלה שתי חנויות עבור הנתבעת 2, והיא תמשיך לעשות זאת (סעיף 2 להסכם). בראשית ההסכם נאמר עוד כי: "הצדדים מעוניינים להסדיר מחדש את היחסים העסקיים ביניהם" (ההדגשה הוספה ד.פ.). יחסי עובד-מעביד אינם מוגדרים ע"י הצדדים להם כ'יחסים עסקיים', במיוחד כאשר מדובר בצדדים המיוצגים שניהם ע"י עורכי-דין. מכאן, שאף החוזה מדגיש כי היחסים בבסיסם נותרו כפי שהיו, בכפוף לשינויים שנעשו". 14. מקובלות עלינו גישתו ומסקנתו של בית הדין האזורי בדבר הזיקה בין שני ההסכמים משנת 1983 ומשנת 1988. אף אנו בדעה כי מההסכם משנת 1988 אינו עולה שינוי רדיקאלי במעמדה של המערערת (הגם שלא היתה צד פורמלי להסכם משנת 1983, אך "הוכרה" כמי שניהלה את החנות - ר' הפיסקה הראשונה ל"מבוא" להסכם משנת 1988, כמצוטט בפיסקה 12 לעיל), ואין להסיק מהסכם זה, כי מעמדה של המערערת השתנה למעמד של "עובדת" של המשיבות. 15. אין אנו נדרשים להתייחס בהליך שלפנינו לשאלה הכללית של הגדרת "חוזה זכיינות" ומעמדו של ה"זכיין", בכל מקרה, כלפי מעניק הזכיינות. שאלה זו יש לבחון על פי ההערכה הכללית של היחסים החוזיים והעובדות, הלכה למעשה, שבבסיס היחסים שבין הזכיין לבין נותן הזכיינות. יש ועל פי הערכה זו ניתן יהיה להגיע למסקנה, כי במקרה מסוים התקיימו יחסי עובד-מעביד בין השניים, ויש, כי ניתן יהיה להגיע למסקנה אחרת. בעניין שלפנינו, יש לבחון את מעמדה של המערערת על פי מכלול העובדות והיחסים שהיה בינה לבין המערערת 2, כאשר נטל ההוכחה בעניין מוטל על המערערת, וזאת לאור הוראות ההסכם משנת 1988. בחינת המעמד נעשית על-פי המבחנים שנקבעו בהלכה לעניין קיום יחסי עובד-מעביד. 16. בית הדין האזורי ניתח בפסק דינו, בפירוט, את התשתית העובדתית שהיתה לפניו ובחן אותה על פי המבחנים השונים בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד. מסקנתו של בית הדין האזורי היתה, כי לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (ר' פיסקה 8 לעיל). 17. לאחר עיון בטיעוני הצדדים לפנינו ובחומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, הגענו למסקנה שאין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי ובניתוח המשפטי המתייחס לקביעות העובדתיות. מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי המושתתת על בחינת מכלול העובדות, וכאמור לעיל אין אנו מתערבים בה. ס י כ ו ם 18. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. 19. המערערת תשלם למשיבות, ביחד, הוצאות בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. חוזהזיכיוןיחסי עובד מעביד