פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבו של התובע ומכשיר רדיו טייפ שהיה מותקן בו. המדובר ברכב מסוג סיטרואן XM, שנת יצור 1991, שמספרו 22-602-04 (להלן: הרכב). בתאריך 18/2/97 נגנב הרכב. הנתבעת בטחה את הרכב בביטוח מקיף אשר היה בתוקף במועד הגניבה. הצדדים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לקרות מקרה הביטוח ולחבותה של הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בגין הגניבה. המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלת גובה תגמולי הביטוח שעל הנתבעת לשלם לתובע. 2. התובע טוען, כי סכומם הנכון של תגמולי הביטוח הוא 90,000 ש"ח (נכון ליום הגניבה). טענתו היא, כי הסכום האמור מגלם את שווי הרכב במועד הגניבה על-פי מחירון לוי יצחק התקף לאותו מועד (ת1/). הטענה היא, כי הרשימה המצורפת לפוליסת הביטוח (נספח א לתצהיר התובע) מציינת לצד פרטי הרכב "קוד דגם". בענייננו, קוד הדגם הוא 817480. ציון קוד הדגם מהווה הפניה למחירון לוי יצחק, שלפיו שווי הרכב שקוד הדגם שלו הוא 817480 הוא 90,000 ש"ח. טענת התובע היא, כי קוד הדגם המצויין בפוליסה מגלם את שווי הרכב לפי מחירון לוי יצחק, וכפי שהנתבעת ערכה את הפוליסה וקבעה את הפרמיה על בסיס מחירון לוי יצחק, כך עליה לשלם למבוטח בעת קרות מקרה הביטוח את שוויו של הרכב לפי מחירון לוי יצחק. 3. הנתבעת טוענת, כי שוויו של הרכב בעת הגניבה היה 65,000 ש"ח, וסכום זה שולם לתובע. הנתבעת סומכת את טענתה על חוות דעת שמאי, מר עמי מימון, לפיה "מדובר ברכב שלא נמכר בזמנו בתפוצה מקובלת ואינו סחיר, בלשון המעטה, בשוק כלי הרכב המשומשים". השמאי מימון הגיע למסקנה, כי "הערך הסביר" של הרכב בעת שנגנב היה כ65,000- ש"ח. הנתבעת טוענת, כי מחירון לוי יצחק המבוסס על נתונים סטטיסטיים שונים אינו יכול להחליף הערכה קונקרטית בנוגע לרכב הספציפי שאת שוויו מבקשים לאמוד, הנעשית על-ידי מי שמומחיותו היא בתחום זה, היינו, שמאי רכב. בענייננו, התובע לא העמיד חוות דעת מומחה מטעמו בנוגע לשווי הרכב בעת הגניבה, אלא הטיל את כל יהבו על מחירון לוי יצחק. עיון במחירון לוי יצחק מעלה, כי הוא איננו כולל מחיר רכב שקוד הדגם שלו 817480 ושנת הייצור היא 1991. המחירון מציין בצד קוד הדגם הנ"ל אך שני מחירים: האחד, בנוגע לרכב מסוג סיטרואן XM משנת יצור 1992 לגביו המחיר הוא 90,000 ש"ח; השני, בנוגע לרכב כאמור משנת יצור 1993, לגביו המחיר הוא 100,000 ש"ח. רכב מסוג סיטרואן XM משנת יצור 1991 איננו מופיע במחירון. יוצא, איפא, כי אפילו אליבא דגירסת התובע אין מחירון לוי יצחק מספק את מחירו של הרכב מושא דיוננו. עוד טוענת הנתבעת, כי קוד הדגם המופיע בפוליסה אינו מגלם את שווי הרכב אלא הוא מפתח לקביעת גובה הפרמיה. במסגרת קביעת גובה הפרמיה, שווי הרכב הוא אחד הנתונים, אך איננו הנתון היחידי. אכן, קביעת שווי הרכב כאחד מן הרכיבים לצורך קביעת גובה הפרמיה נעשית בדרך כלל על-פי מחירון לוי יצחק, ואולם אין בכך כדי לחייב את הנתבעת לחשב את תגמולי הביטוח באותו אופן, בהתעלם מן הנתונים הרלבנטיים לקביעת ערכו של הרכב המסוים שארע לגביו מקרה ביטוח. 4. המחלוקת בין הצדדים מתמצית, איפא, בשאלה כיצד קובעים את שווי הרכב לצורך תשלום תגמולי ביטוח בעת קרות מקרה ביטוח מסוג אובדן גמור, היינו, גניבה. האם גובה תגמולי הביטוח נקבע על-פי מחיר מחירון, הוא מחירון לוי יצחק, או על-פי חוות דעת שמאי, המביאה בחשבון את נתוניו הספציפיים של הרכב, הן אלה המפחיתים את ערכו והן אלה המשביחים אותו. 5. השאלה שבפנינו עמדה לדיון במספר רב של תובענות שהתבררו בבתי המשפט השונים. שופטים רבים הביעו דעתם בענין זה לכאן ולכאן, וניתן למנות פסקי דין רבים המצדדים בכל אחת מן הגישות. רשימה בלתי ממצה של פסקי דין המאמצים את גישת התובע כוללת, בין היתר, את: ת.א. 22503/98 (י-ם) פיטל סעיד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פסק דינו של חברי השופט סולברג מיום 3/1/00), שם נאמר: "אני סבור שיש לראות את חוזה הביטוח שבין הצדדים, כהסכם שעל-פיו כדרך שנעשה חישוב הפרמייה, כך נעשה חישוב תגמולי הביטוח. אם לא נעשו הפחתות מלכתחילה (בשל 'קילומטראז'', 'ידיים', קרי, בעלויות קודמות, רכב שנרכש מן המדינה, תאונות שקדמו להסכם הביטוח וכיוצא באלה), אין לעשותן בדיעבד"; ת.ק. 2257/97 (חי') סעדון דוד נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (פסק דינו של כב' השופט י. עמית - דינים שלום, כרך יא, עמ' 349); ת.א. (נצרת) 1295/95 סייד עבד אלכרים מחמוד נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פסק דינו של כב' השופט הווארי - תקדין - שלום, כרך 96(3), עמ' 764). פסקי דין המצדדים בגישת הנתבעת, בין היתר, הם: בר"ע (ירושלים) 3327/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ קירף קתרינה (פסק דינו של כב' השופט עדיאל - תקדין - מחוזי, כרך 98(1), עמ' 1472); בר"ע 1046/96 ליאון מילשטיין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (החלטתה של כב' השופטת ה. גרסטל - דינים - מחוזי, כרך כו(7), עמ' 529); ת.א. (אשדוד) 88/96 פרוסיק איגור נ' סוכניות לביטוח בע"מ (פסק דינה של כב' השופטת י. מרוז - תקדין - שלום, כרך 97(2), עמ' 2298); ת.א. 1497/97 (רמלה) חג'ג' מוחמד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פסק דינו של כב' השופט ש. ברוך - דינים שלום, כרך יג, עמ' 184), שם נאמר: "העובדות שלצורכי תביעת דמי הביטוח נקבע שווי מסוים בהתאם לקוד דגם המופיע במחירון לוי יצחק, עדיין אינה יכולה להוות תחליף להוכחת שווי המכונית ושווי האובדן נכון ליום הגניבה של מכונית ספציפית"; ת.א. (ת"א) 28294/94 שמשון שער נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פסק דינה של כב' השופטת ע. ברון - תקדין - שלום, כרך 96(3) עמ' 288); ת.א. (טבריה) 1349/94 אריק נמימי נ' אליהו חברה לביטוח (פסק דינו של כב' סגן הנשיא נ. ממן - תקדין - שלום, כרך 97(1), עמ' 1793). עד כה טרם נקבעה הלכה מחייבת של בית משפט מחוזי בשאלה שבפנינו, ואף לא נשמעה דעת שופטי בית המשפט העליון בענין זה. יש להזכיר, כי בחוזר ביטוח אלמנטרי 99/5 מיום 17/10/99 הורתה ה מפקחת על הביטוח, לגבי חוזי ביטוח הנכרתים או המתחדשים החל מיום 1/1/2000, כי מבטח יודיע למבוטח בשלב הצעת הביטוח מהו המחירון המשמש לקביעת ערך הרכב ביום כריתת חוזה הביטוח ולענין תשלום תגמולי הביטוח. באותו שלב יוכל המבטח להודיע למבוטח גם מהו שיעור ההפחתה (או ההוספה) ממחיר המחירון בשל נתוניו הספציפיים של הרכב לצורך חישוב תגמולי הביטוח, ואם הודיע כך, יוכל לסלק את התביעה במחיר נמוך ממחיר המחירון (ראה נספח ג לתעודת עובד ציבור של עו"ד רחל רטוביץ', סגן בכיר לממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון, מיום 20/10/99). 6. עיינתי בטענות הצדדים ובפסקי הדין שהוזכרו והחלטתי לצרף את קולי לדיעה הגורסת, כי שווי הרכב לצורך קביעת תגמולי הביטוח בעת קרות מקרה ביטוח מסוג אובדן גמור טעון הוכחה בראיות, כגון, חוות דעת מומחה בנוגע לאותו רכב ספציפי, וכי לא ניתן לקבוע את שווי הרכב בהסתמך על המחירון לכלי רכב בעריכת השמאי לוי יצחק. מאחר שהסוגיה שבמחלוקת זכתה לעיון ולדיון רבים, איני רואה להכביר מלים בענין זה ואביא את עיקרי הדברים על דרך הקיצור. 7. סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן: חוק חוזה הביטוח) הפותח את סימן א' (ביטוח נכסים) בפרק ד' (ביטוח נזקים), קובע לאמור: "56.(א) חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן: סכום הביטוח);... (ב)... (ג) תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח. (ד) הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם". חוק חוזה הביטוח מבחין, איפא, בין הסכם ביטוח בו נקבע מראש שיעור השיפוי, שאז יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, לבין כל מקרה אחר, בו מחוייב המבטח לפצות את המבוטח כדי שיעור הנזק שנגרם, בגבולות סכום הביטוח שנקבע בהסכם. כיצד קובעים מהו גובה הנזק? הפוליסה שהוציאה הנתבעת בענייננו קובעת בסעיפים 5 ו6-(א) שבה, כי "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח לפי פרק זה, יחושבו וישולמו לפי שווי האובדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח. נגרם לרכב אובדן גמור, ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים". "רכב באובדן גמור" מוגדר בפוליסה, בין היתר, כרכב ששמאי רכב קבע לגביו כי נגנב ולא נמצא תוך 45 יום (וראה: סעיפים 5 ו6- לפוליסה התקנית, המופיעה כתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו1986- הזהים בתוכנם להוראות הנ"ל שבפוליסה). העקרון הבסיסי בדיני הביטוח הוא, איפא, עקרון השיפוי: פיצוי המבוטח כדי הנזק האמיתי שנגרם לו - לא פחות אך גם לא יותר - אלא אם כן נקבע מראש שיעור השיפוי, שאז הנזק אינו טעון הוכחה. פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת על-פי הסכם הביטוח עם התובע מיישמת עקרון זה ומורה כי במקרה של אובדן גמור תשלם חברת הביטוח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח (או תחליפו ברכב הולם), ובכך תעמיד אותו במצב בו היה נמצא אלמלא קרה מקרה הביטוח. בענייננו, לא נקבע סכום שיפוי קבוע מראש בפוליסה שהוצאה לתובע, ולכן חל הכלל הקבוע בסעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח בדבר פיצוי בגובה הנזק. התיזה המוצעת על-ידי התובע לפיה על חברת הביטוח לפצותו על-פי מחיר מחירון אינה מתיישבת עם מושכלות ראשונים אלה, שכן מחיר מחירון איננו משקף את הנזק הספציפי שנגרם למבוטח ואת ערך הרכב המסויים אשר נגנב. 8. סעיף 56(א) שהוזכר לעיל קובע כי תגמולי הביטוח אינם יכולים לעלות על סכום הביטוח. בע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4), 177, 185, נאמר בענין זה (מפי כב' השופט מצא): "שיעור חבות המשיב, לפי תנאי הפוליסה, אף במקרים של 'אבדן גמור' איננו נגזר באופן 'אוטומטי' מסכום הביטוח. החבות המעשית בכל 'מקרה ביטוח' אינה עולה על שווי האובדן או הנזק, שנגרם למבוטח למעשה, בעוד שסכום הביטוח איננו מהווה אלא גבול עליון למידת החבות". אשר לקביעת סכום הביטוח בפוליסה, נאמר בע"א 655/82 אריה גרובר ואח' נ' דוד פרבשטיין ו3- אח', פ"ד מ(1) 738, 750-749 (מפי כב' השופט ד. לוין), כך: "אין ולא היתה בפני בית המשפט כל ראיה שסכומי הביטוח המירביים שנקבעו בפוליסה נעשו על-פי הערכה עדכנית של הנכס. אפשר לראות בסכום זה, לכל היותר, הסכמה שבמקרה והמבנה יינזק (ואני מדגיש - המבנה) במקרה של נזק מוחלט ואובדן של המבנה, השיפוי לא יעלה על אותו סכום". דברים אלה מאמץ כב' השופט מלץ בע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל כלפון, פ"ד מב(3) 339, 342-341, שם נאמר: "ההלכה כפי שהיא מתבטאת בפסיקת בית משפט זה, מבחינה בין שני סוגי פוליסות: פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה שבה לא נעשתה הערכה כזאת, במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח... פוליסות מהסוג הראשון הן, למשל, כאלה שסעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א1981- דן בהן..." אין מחלוקת, כי בענייננו לא נעשתה כל "הערכה של שווי הנכס המבוטח" בעת עריכת הסכם הביטוח. פסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון קבעה, כי כאשר נוקבת הפוליסה בסכום הביטוח, חזקה שסכום זה מגלם את שווי הנכס המבוטח בעת עריכת הסכם הביטוח. היינו, סכום הביטוח איננו עוד אך גבול עליון לאחריות, אלא קיימת חזקה כי הוא מבטא את שווי הנכס המבוטח. בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, 774, נאמר (מפי כב' השופט גולדברג): "מסכים אני כי המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח, לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני כי חזקה היא שהשווי מבוטא על-ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי הפרמיה על פי סכום הביטוח, ומנועה היא עתה מלטעון אחרת... בענייננו לא דרשה חברת הביטוח, לפני קרות ארוע הביטוח, את התאמת סכום הביטוח לשווי הנכס, ולפיכך אין לאפשר לה לסתור את החזקה ששווי הנכס בעת שבוטח, מבוטא בסכום בו נקבה היא עצמה ושעל פיו נקבעו דמי הביטוח". בפסק הדין בע"א 195/89 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' ניסן יאיר ואח', פ"ד מו(5) 673, 677 סמך בית המשפט את ידיו על ההלכה האמורה והוסיף (מפי כב' הנשיא שמגר): "העמדה המבוטאת במובאות הנ"ל, לה אני שותף, היא כי כאשר נקבע ערך מוסכם של הנכס, על חברת הביטוח רובץ הנטל להראות כי ערכו של הנכס המבוטח פחת במהלך התקופה שבין חתימת הפוליסה ובין קרות מקרה הביטוח ולהוכיח את השיעור המדוייק של ירידת הערך". המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי מקום שנקבע סכום הביטוח בפוליסה, חזקה היא שסכום זה מבטא את שווי הנכס המבוטח בעת עריכת הסכם הביטוח. תגמולי הביטוח יכול שיהיו נמוכים מסכום הביטוח אם פחת ערכו של הנכס המבוטח בין מועד עריכת הסכם הביטוח לבין מועד קרות ארוע הביטוח. 9. עת נפנים לפוליסה ולרשימה שהוצאו בענייננו, עיון בהן מעלה כי הסכם הביטוח אינו נוקב בסכום הביטוח, ובכך אינו קובע תקרה לשיפוי בקרות מקרה הביטוח. מתוך טענות התובע משתמע, כי יש לראות בקוד הדגם המצוין בפוליסה, ביחד עם מחירון לוי יצחק ביחס לאותו קוד דגם לגבי שנת היצור הרלבנטית, את סכום הביטוח, אשר חזקה כי הוא מבטא את שווי הרכב. קונסטרוקציה פרשנית זו נסמכת על כך שקוד הדגם הוא נתון אשר מופיע אך ורק בפוליסה ובמחירון לוי יצחק; לכן יש לראות את קוד הדגם בפוליסה כמאזכר את מחיר המחירון וכמפנה למחיר המחירון כ"סכום הביטוח" על-פי סעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח. דא עקא, פרשנות זו אינה מתיישבת עם הוראות הפוליסה שהובאו לעיל בדבר האופן בו יחושבו תגמולי הביטוח וכן עם חומר הראיות הנוסף בתיק, הכולל גם את עדותו של מר רפי ברוך, מנהל מחלקת תביעות רכב ורכוש אצל הנתבעת, אשר הוזמן לעדות על-ידי התובע. 10. מר רפי ברוך נשאל על-ידי ב"כ התובע לגבי טיבו של אותו "קוד דגם" והשיב, כי על אף שהוא איננו משמש כחתם בחברת הביטוח הנתבעת, הוא יודע כי קוד הדגם הוא קוד מיון לפיו נקבעת הפרמיה: "קוד הדגם הוא קובע את הפרמיה. אין שום קשר בין הקוד של הדגם לבין מחירו של האוטו משום שיש דגמים מסויימים שהם דגמים אשר שווי הרכב שלהם הוא איקס וזהה בין אחד לשני, כאשר הפרמיה היא שונה" (עמ' 27 לפרוטוקול). העד הוסיף והסביר, כי "הפרמיה נקבעת על-פי קוד הדגם. כלי רכב שונים תחת אותו קוד דגם, יכולה להיקבע לגביהם פרמיה שונה לפי שנת הייצור" (שם). בהמשך אמר העד, כי הפרמיה נקבעת על-פי מספר רב של פרמטרים, כגון: גניבות הרכב, שווי החלפים, מעורבותו בתאונות ועמידותו, כאשר "שווי הרכב הוא פרמטר נוסף" (עמ' 28 לפרוטוקול). העד הדגיש בעדותו, כי "אין קשר חד משמעי בין הפרמיה שנקבעת לבין שווי הרכב" (שם). לדבריו, יתכן מצב של 30 כלי רכב שערכם שווה, אבל הפרמיה הנגבית לגבי כל אחד מהם שונה (שם), כשם שיתכן מצב של שני כלי רכב שונים, האחד בשווי 50,000 ש"ח והשני בשווי 70,000 ש"ח, כאשר הפרמיה הנגבית לגבי שניהם היא זהה (שם). אשר לקביעת המרכיב של שווי הרכב כפרמטר בקביעת הפרמיה, אמר העד, כי בדרך כלל קובעים את השווי לפי מחירון לוי יצחק, אלא אם כן מדובר ברכב "מסוים ונדיר עם איזה שהוא ספסיפיקציות מיוחדות [שאז] אני מבקש חוות דעת של שמאי" (עמ' 29 לפרוטוקול) העד הסביר את פשר איזכורו של קוד הדגם במחירון לוי יצחק, כך: "לוי יצחק מוציא מחירון. זה שהוא עוזר לנו בכך שהוא כותב ליד כל סוג רכב את קוד הדגם זה רק נותן לנו עזרה כדי לזהות את הרכב. אנחנו לא ביקשנו זאת מלוי יצחק אבל הוא מכניס את זה על-מנת להקל על חברות הביטוח. לוי יצחק לא קובע לי את קוד הדגם" (עמ' 28 לפרוטוקול). המסקנה העולה מעדותו של מר רפי ברוך, אשר, כאמור, נקרא כעד מטעם התובע, היא, כי קוד הדגם המצויין בפוליסה הוא מפתח לקביעת גובה הפרמיה ולא לקביעת שווי הרכב בעת עריכת הסכם הביטוח. במועד זה אין עורכים שומה של שווי הרכב ולצרכי קביעת גובה הפרמיה מסתפקים בדרך כלל במחיר המחירון של הרכב, אם הרכב מופיע במחירון. אם הרכב אינו מופיע במחירון נעשית לגביו הערכה ספציפית. שווי הרכב הוא אך נתון אחד בין רבים בקביעת גובה הפרמיה, ואולם אין יחס ישר בין שווי הרכב לבין גובה הפרמיה, כך שככל שמחירו של הרכב גבוה יותר, דמי הביטוח הנקבעים לגביו גבוהים יותר. סיכומה של נקודה זו. קוד הדגם המצוין בפוליסה אינו מהווה את "סכום הביטוח" - לא כפשוטם של דברים ולא בדרך של פרשנות הפוליסה. מכיון שכך, אין תחולה לחזקה שנקבעה בפסיקה כי סכום הביטוח מבטא את שווי הנכס המבוטח. 11. בנסיבות אלה, ובהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, יש לשוב למושכלות ראשונים, היינו, לעקרון השיפוי הקבוע בסעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח. עקרון השיפוי הוא העקרון הבסיסי החולש על דיני ביטוח נכסים, והוא קובע כי חבותה של חברת הביטוח מתמצית בהשבת מצבו של המבוטח, ככל האפשר, למצב בו היה אלמלא קרה מקרה הביטוח. המבוטח זכאי לשיפוי עבור הנזק האמיתי או ההפסד שנגרם לו בפועל (ראה: ד. מ' ששון, דיני ביטוח (תשמ"ט), 143; רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד, מח(4) 70, 81 - 82). על פי עקרון השיפוי על המבוטח, איפא, להוכיח את הנזק הממשי אשר נגרם לו בפועל. הוכחת הנזק אינה יכולה להעשות על-ידי הפניה למחירון רכב המבטא שווי סטטיסטי של כלי הרכב המופיעים בו, אלא היא צריכה להעשות בחוות דעת מומחה, אשר יתייחס לשוויו המסוים של הרכב הספציפי שנגנב. כזאת לא נעשה בענייננו, שהרי התובע ראה להסתפק בהפנייה לקוד הדגם ומכוחו למחירון לוי יצחק. כפי שהוסבר לעיל, קוד הדגם הוא מפתח לקביעת גובה הפרמיה. אכן, בקביעת גובה הפרמיה מתחשבים, בין היתר, גם בשווי הרכב ועושים כן בדרך כלל בהסתמך על מחירון לוי יצחק ולא על הערכת שווי הרכב המבוטח. ואולם אין יחס ישר בין גובה הפרמיה לבין שווי הרכב, ואין לומר, על יסוד חומר הראיות שבפני, כי ככל ששווי הרכב גבוה יותר נגבים בגינו דמי ביטוח גבוהים יותר. גם לו היה הדבר כך, לא היה בכך, לדעתי, כדי לשנות מן העקרון הבסיסי של דיני הביטוח - עקרון השיפוי - לפיו חובתו של המבטח, בהעדר הסכמה מראש על גובה תגמולי הביטוח, לפצות את המבוטח בגובה הנזק האמיתי שנגרם לו. לא פחות, אך גם לא יותר. יש לציין כי אף בסיטואציה של ביטוח יתר, המוסדר בסעיף 58 לחוק חוזה הביטוח, נדרשת התאמה של סכום הביטוח לשווי האמיתי של הנכס המבוטח, ובכל מקרה לא נקבע כי חובת השיפוי תחרוג משיעור הנזק שנגרם. קביעת תגמולי הביטוח על-פי מחיר מחירון, בהתעלם מן הנתונים הספציפיים של הרכב המבוטח, חורגת מן החובה להביא את המבוטח למצב בו היה נמצא אלמלא ארע מקרה הביטוח, וענייננו הוא דוגמא טובה לכך. הפנייה גורפת ואוטומטית למחיר המחירון משמעותה, הלכה למעשה, תיקון הפוליסה לכזו הקובעת את תגמולי הביטוח מראש. זאת מבלי שהצדדים הסכימו על כך או צפו תוצאה כזו. 12. מכאן לענייננו. כפי שהוזכר, רכבו של התובע הוא משנת יצור 1991. עיון במחירון לוי יצחק מעלה, כי רכב כזה כלל אינו מופיע במחירון. המחירון כולל מחיריהן של מכוניות מאותו דגם משנות הייצור 1992 ו1993-, אך אין בו מחיר רכב כאמור ששנת היצור שלו 1991. יוצא, איפא, כי טענת התובע לפיה מחיר המחירון של הרכב הוא 90,000 ש"ח - אין לה על מה שתסמוך, שכן אין מחיר מחירון לרכבו של התובע. העד מר רפי ברוך אמר בעדותו, כי ביטוח הרכב נעשה על יסוד דברי התובע כי המדובר ברכב שיוצר בשנת 1992. העובדה כי המדובר ברכב משנת יצור 1991 התגלתה רק לאחר הגניבה. כך אומר העד: "בשלב הוצאת הפוליסה לא ידענו שהמדובר ברכב משנת 1991. סברנו שהמדובר ברכב משנת 1992 שיש לגביו קוד דגם אצל לוי יצחק. פעלנו לפי הצהרת התובע" (עמ' 29 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט, כיצד היו קובעים את שווי הרכב לצורך קביעת הפרמיה לו ידעו את מצב הדברים לאשורו, אמר: "היינו פונים ללוי יצחק בשאלה ספציפית או לשמאי אחר לשם קבלת הערכה בדבר שווי הרכב" (שם). יש לציין, כי העד לא נשאל האם גובה הפרמיה היה משתנה לו ידעה חברת הביטוח את שנת היצור האמיתית של הרכב ואת שוויו הנכון. 13. כפי שהוזכר, הגישה הנתבעת חוות דעת שמאי מטעמה לפיה שווי הרכב במועד הגניבה היה 65,000 ש"ח. המומחה, השמאי עמי מימון, נחקר לגבי חוות דעתו, ובחקירתו אמר כי מחירון לוי יצחק אינו כולל את כל כלי הרכב ש"נמצאים על הכביש", כדבריו, כפי שיש גם כלי רכב המופיעים במחירון ואינם בנמצא (עמ' 13 לפרוטוקול). העד הוסיף ואמר, כי לו היה רכב מסוג רכבו של התובע כלול במחירון לוי יצחק, ככל הנראה מחירו במחירון היה כ80,000- ש"ח. העד הוסיף, כי ראה להפחית מן הסכום האמור ולקבוע את שווי הרכב במועד הגניבה בסך של 65,000 ש"ח מן הטעמים הבאים: "הפער נובע לדעתי מהכרותי הטובה יותר של התנהגות שוק סיטרואן XM בארץ לאורך השנים, ולא יתכן לקבוע מחיר סטטיסטי של רכב על בסיס נתונים זעומים של עיסקות במספר ממש זעום בשנה... אני קבעתי את שווי הרכב על-פי מפתח של סחירות הרכב ביחס נמוך מהמחירון המחושב של לוי יצחק שכן להערכתי השווי אצל לוי יצחק הוא שווי מחושב מתמטי" (עמ' 14-13 לפרוטוקול). העד הוסיף, כי ערך בדיקות במחלקת הטרייד-אין של חברת סיטרואן וכן אצל סוחרי כלי רכב משומשים והגיע למסקנה כי כתוצאה מסחירותו הנמוכה של הרכב יש להפחית ממחירון לוי יצחק אשר נקבע על-פי מודל או נוסחה מתמטיים. תימוכין לחוות דעתו של השמאי מימון ניתן למצוא בכך שהתובע עצמו העיד, כי רכש את הרכב בחודש פברואר 1996, כשנה לפני הגניבה, בסכום של 68,000 ש"ח או 69,000 ש"ח (עמ' 18 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כיצד יכול התובע לטעון כי שוויו של הרכב במועד הגניבה היה 90,000 ש"ח. כפי שהוזכר, התובע לא ראה להביא חוות דעת שמאי מטעמו וטען כי גובה תגמולי הביטוח צריך להיקבע על-פי מחירון לוי יצחק. כפי שראינו, לא זו בלבד שאין לפרש את הפוליסה כמפנה למחירון לוי יצחק לשם קביעת גובה תגמולי הביטוח, אלא רכבו של התובע כלל אינו מאוזכר במחירון לוי יצחק. בהעדר נתון מהימן אחר אודות שווי הרכב במועד הגניבה, יש לאמץ את חוות דעת השמאי עמי מימון, שתוכנה לא נסתר גם לאחר החקירה הנגדית, לפיה שווי הרכב בעת הגניבה היה בסך 65,000 ש"ח. מאחר שסכום זה, שלא היה שנוי במחלוקת, שולם לתובע, דין תביעתו בענין קביעת שווי המכונית להידחות. 14. כתב התביעה שהגיש התובע כלל טענה נוספת בענין אי תשלום תגמולי הביטוח בגין מכשיר הרדיו-טייפ שהיה מותקן במכונית שנגנבה, אשר שוויו על-פי הפוליסה נקבע לסך של 2,000 ש"ח. השמאי עמי מימון, אשר העיד לנתבעת, אמר בעדותו, כי אינו יודע אם היה מותקן במכונית מכשיר רדיו-טייפ, ובכל מקרה חוות דעתו בנוגע לשווי הרכב אינה כוללת רדיו-טייפ. הנתבעת לא חלקה על הטענה, כי פוליסת הביטוח שהוצאה בענייננו כללה גם את ביטוח מכשיר הרדיו-טייפ שהיה מותקן במכונית. לפיכך, יש לקבוע כי התובע זכאי לקבלת תגמולי הביטוח בגין הרדיו-טייפ שהיה מותקן במכונית שנגנבה. 15. סיכומם של דברים, התביעה נדחית בעיקרה ומתקבלת אך בנוגע לתשלום תגמולי הביטוח בגין מכשיר הרדיו-טייפ. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,000 ש"ח, בניכוי ההשתתפות העצמית כקבוע בפוליסה, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 18/2/97 וריבית שנתית בשיעור 4% החל מיום 18/3/97, הכל עד מועד התשלום בפועל. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב