פסק דין א. מ ב ו א : 1. התובע היה בעליה של משאית מסוג קנוורט, אשר בוטחה בפוליסה לביטוח רכב מסחרי מעל 4 טונות אצל הנתבעת (להלן - "הפוליסה"). הרשימה המצורפת לפוליסה הוצגה כמוצג ת1/. הפוליסה נערכה בעקבות הצעת מחיר, עליה חתם התובע במשרדי סוכנתה של הנתבעת, "המשולש והגליל", סוכנות לבטוח בע"מ, ביום 19.11.97. הצעת הביטוח הוגשה וסומנה כמוצג ת4/. סכום הביטוח עמד על סך 135,000 ש"ח. 2. ביום 30.5.98 היתה המשאית מעורבת בתאונת דרכים, במהלכה נגרמו לה נזקים כבדים. נזקים אלה הוערכו בסך 120,000 ש"ח, על פי הצעת מחיר שקיבל התובע ממוסך פלוני, וירדו עד כדי סך 53,075 ש"ח בחוות הדעת שהגיש השמאי מטעם הנתבעת, מר יהודה יגן. 3. מן הראוי לציין, כי למרות שהתאונה אירעה ביום 30.5.98, הוצאה חוות דעתו של השמאי יגן רק ביום 8.9.98, דהיינו: למעלה משלושה חודשים לאחר קרות הנזק. בחוות דעתו הוסיף השמאי וקבע, כי יש להפחית 15% בגין ביטוח חסר, הואיל והמשאית כוללת תא נהג מפואר. 4. יש לציין, כי הנתבעת העבירה לתובע מקדמה, על סך 15,000 ש"ח ביום 30.7.98, שנראה כי שולם מקדמה לצורך ביצוע תיקוני המשאית. 5. בשלב מסויים הגיעו הצדדים להסכמה, כי המשאית לא תתוקן וכי הנתבעת תיטול את שרידי המשאית ותשפה את התובע בגין ערכה (ר' עדות התובע - סעיף 6 לתצהירו וכן עדותו בעל-פה עמ' 11 שורות 6,7 ועדות מר אורן שמלץ מטעם הנתבע, בעמ' 14). הנתבעת אף קיבלה יפוי כח להעברת הבעלות במשאית על שמה (ר' מוצג ת2/) ונטלה את שרידי המשאית (עדות שמלץ עמ' 13 שורה 25). 6. על אף שהושגה הסכמה לפיה תשפה הנתבעת את התובע בגין אובדנה המלא של המשאית, הרי שעד ליום הגשת התביעה (17/9/98), לא שילמה הנתבעת לתובע כל סכום נוסף על המקדמה ששילמה, ללא כל נימוק, שהובא בפני, ומכאן התביעה. 7. נראה, כי זמן קצר, לאחר הגשת התביעה, התנהל מו"מ לפשרה בין הצדדים, כאשר הנתבעת הציעה לתובע לשלם לו סך של 89,140 ש"ח, בנוסף על ה- 15,000 ש"ח ששולמו, לפי ערך משאית של 110,000 ש"ח, בניכוי השתתפות עצמית. 8. התובע הציג חוות דעת של השמאי משה אקרמן, ממשרד לוי יצחק, לפיו ערכה של המשאית, ליום 1.5.98 עמד על סך 132,000 ש"ח, כולל כל התוספות המיוחדות שבה. ב. ה ה ל י ך: 9. כאמור, תביעתו של התובע הוגשה ביום 17.9.98. כתב הגנה לא הוגש במועד, ועל-כן ניתן פסק דין בהעדר כנגד הנתבעת. בעקבות פסק הדין הוגשה בקשה לביטול, במסגרתה טענה חברת הביטוח, כי לא התגוננה כנגד התביעה עקב טעות וכי במקביל ניהלה מו"מ עם התובע. כעולה מתצהירו של ראש מדור רכב אצלה, מר אורן שמלץ: "לאחר קבלת דו"ח שמאי מפורט, במהלך 9/98, המשיב נפגש עימי וכן שוחחנו טלפונית וסוכם במפורש, ב22.10.98-, כי המשיב יקבל סכום כולל של 110,000 ש"ח. מסכום זה יופחתו 15,000 ש"ח ששולמו על חשבון וכן 5,860 ש"ח השתתפות עצמית על פי הפוליסה, סה"כ לתשלום נוסף 89,150 ש"ח." (סע' 6.4 לתצהירו). 10. לא ניתן כל הסבר, מדוע לא שילמה חברת הביטוח את מלוא סכום הביטוח, ומדוע זה הציעה הצעת פשרה רק לאחר שהוגשה התביעה. גם לא ניתן הסבר לעובדה כי דוח השמאי הוצא רק 3 חודשים ויותר מאז קרות הנזק. 11. לאחר שפסק הדין בוטל, הגישה הנתבעת כתב הגנה, בו טענה, כי התובע היה מצוי במצב של "תת ביטוח", לאור חוות דעתו של השמאי יגן, וכי ביום 22.10.98 הושגה פשרה בין הצדדים, לפיה תשלם לתובע סך 89,140 ש"ח - דהיינו תשלם לפי ערך של 110,000 ש"ח. אליבא דהנתבעת, הסכם פשרה זה, הינו הסכם מחייב - אשר יש לאוכפו על התובע. 12. הנתבעת הכינה שטר סילוקין לחתימתו של התובע. אין חולק על כך, כי השטר לא נחתם על ידי התובע. 13. יצוין, כי בעקבות פסק הדין שניתן נגד הנתבעת, העבירה הנתבעת לבנק של התובע (לו היתה משועבדת הפוליסה) סך של 89,140 ש"ח, ומסרה הודעה על כך לבית המשפט ביום 5.1.99 - דהיינו כחודשיים לאחר הגשת הבקשה לביטול פסק דין, ובטרם ניתנה ההחלטה. 14. הנה כי כן, שתיים הן השאלות המסורות להכרעתי: א. השאלה האם היתה המשאית מבוטחת "תת ביטוח". דהיינו - ביטוח חסר. ב. האם הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה. ג. ביטוח חסר: 15. תולדתה של טענה זו בחוות דעתו של השמאי יגן. בחוות הדעת, לא נתן כל הסבר פרט להעלאת הטיעון, כי למשאית תא נהג מפואר המעלה את ערכה. לטענת הנתבעת, יש לבטח את תא הנהג בנפרד. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי התובע לא סיפר לאף אחד, כי במשאית שאותה רצה לבטח יש תא נהג "כפול". 16. התובע מתכחש לטענה דלעיל. לטענתו, מסר את כל הפרטים באשר למשאית, לרבות תא הנהג שלה, לסוכן הביטוח. וכך מוצאים אנו בפרוטוקול: "שאלה: עברת על ההצעה אם הכל בסדר. תשובה: כן. שאלה: בסעיף 6 לתצהירך בתיאור כלי הרכב, מדוע לא אמרת "תא נהוג כפול..." תשובה: זה אמרתי, אבל משולש והגליל לא רצו לבטח מבלי שיהיה לי רשיון הרכב. אני אמרתי ואני מכיר את רכבי, ואני אמרתי לו שיש לי רכב, ושיש לו תא כפול, והוא לא ביטח אותי, עד אשר יראה את רשיון הרכב. " (עמ' 9 שורות 19-24 לפרוט') ואכן, גם ברשיון הרכב, אשר הוגש כמוצג ת3/, מופיע במפורש בכתובים "תא נהג לינה". סבירה בעיני טענתו של התובע, כי מסר את כל הפרטים לסוכן הביטוח. אף סביר בעיני, כי סוכן הביטוח דרש לראות את רשיון הרכב, כפי שראוי ומתבקש היה שיעשה. 17. הנתבעת תומכת טענתה בהצעת הביטוח החתומה על ידי התובע, בה לא נרשם, לטענתה, דבר קיומו של תא הנהג המפואר. עיינתי בהצעה זו, אשר ערוכה כטופס מובנה מראש, ערוך על ידי הנתבעת. והנה, למרבה פליאתי, מצאתי, כי טופס זה מתייחס לביטוח רכב פרטי ומסחרי עד 4 טון ולא למשאית כבדה. בסעיף 6 לטופס, המתייחס לתיאור כלי הרכב, מופיעה משבצת המתייחסת לטנדר, ובה תיבות סימון (CHECK BOX). והנה, לגבי תאי נוסעים של טנדר מופיע: "תא יחיד", "תא כפול", ו"תא נוסעים תקני". הואיל ושאלות אלה מתייחסות לטנדר, הרי התובע פטור היה מלהשיב עליהן, שכן מתן מענה עוד עלול היה לגרום לכך שתתרגש עליו, חלילה, צרה חדשה בכך שייטען נגדו, כי הצהיר כי משאיתו הינה "טנדר". 18. כאמור, על פי פוליסת הביטוח, בוטחה המשאית בערך של 135,000 ש"ח. סכום זה תואם לסכום שהוערך על ידי השמאי מטעם התובע, אשר העריך את שווי המשאית, כולל תוספותיה המיוחדות (דהיינו תא נהג מפואר) בסך 132,000 ש"ח ליום 1.5.98. יוצא, כי התובע הוכיח בפני כי סכום הביטוח תאם לשווייה של המכונית, וכך יצא ידי חובת ההוכחה באשר לשווייה - על אף שגבי דידי, בפוליסה מסוג הפוליסה דידן, אינו חייב להוכיח שווי זה, כפי שאפרט להלן. 19. אציין, כי לא מצאתי כל סתירה בעדויות התובע לעניין זה, וטענות הנתבעת, בסעיף 25 לסיכומיה, מוטב היה אלמלא נטענו. 20. איני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה הסך 135,000 ש"ח, הנקוב בפוליסה, הינו הסכום המרבי, כאשר נטל הראיה להוכחת שוויה של המשאית מונח לפתחו של התובע. טענה זו, יפה היתה אולי במקרה בו מדובר היה בפוליסה הנוקטת לשון "שווי השוק" ולא בסכום מדויק. אולם במקרה דנן, בו גבתה חברת הביטוח פרמיה בשיעור 4.5% מסכום הביטוח (כמופיע על פני רשימת הפוליסה) אתקשה לקבל טענה זו. הלשון "הסכום המירבי" המופיע בדף 2 לת1/, אינו מיוחס אלא לנזקים חלקיים הדורשים תיקונים, ונועד להעמיד תקרה מכסימלית לסכום השיפוי, אלא שלמעלה מכך נרשם כי "ערך הרכב המבוטח המצויים לעיל מייצג את ערך הרכב המשוער ביום תחילת הביטוח." ומכאן שסכום זה אינו אלא שוויו המוסכם על הצדדים. 21. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה זו, של קביעת סכום הביטוח בפוליסה, בע"א 410/88, רותם חברה לביטוח בע"מ נ. כוכב בע"מ, פד"י מג' (4) 761, בו היו הנסיבות דומות, ודחה את טיעוניה של חברת הביטוח, כדברי כב' השופט מלץ, בעמ' 765: "היות שנעשתה בפוליסה שלפנינו הערכה של שווי המשאית, ברור הוא, כי הפוליסה דנן היא מהסוג הראשון, אשר על פיה רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח כאשר נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, הנזכר לעיל. כך אף נקבע בע"א 543/86 [2] הנ"ל, אשר עובדות המקרה שנדון בו דמו במידה רבה לעניין שלפנינו. מנוסחו של הסעיף הנ"ל בפוליסה, שצוטט לעיל, לא עולה בשום פנים הפרשנות שמבקשת המערערת לייחד לו, דהיינו שסכום הביטוח הנקוב בפוליסה הוא "סכום תקרה" וכי בפועל תשלם החברה רק את ערך המכונית ביום אובדנה, על-פי שומה. אם התכוונה החברה לכך שזה יהא טיבו ומשמעו של הביטוח, הייתה צריכה לומר זאת במפורש ובמלים ברורות, ולא לסמוך על נוסח בלתי ברור ומעורפל. בעניין זה פועל כלל הפרשנות, לפיו יש לפרש פוליסה נגד מנסחה, דהיינו נגד החברה. על-פי הנוסח הקיים, הסכימו הצדדים שהסכום הנקוב בפוליסה כסכום הביטוח הוא ערך המכונית, וההנחה היא, שהסכימו שזהו הסכום שישולם במקרה של אובדן. מכאן שהמדובר בסכום תביעה שחישובו הוא עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה, דהיינו - סכום קצוב." הדברים מבוססים על דברי בית המשפט העליון בע"א 543/86 כלל חברה לביטוח נ. כלפון, פד"י מב' (3) 339, 342: "ההלכה, כפי שהיא מתבטאת בפסיקה של בית-משפט זה, מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח." פסק דין זה חוזר על ההלכה שנפסקה בע"א 655/82, גרובר נ. פרבשטיין פד"י מ' (1) 738, בעמ' 749. 22. העולה מן המקובץ הוא, כי המשאית בוטחה בערך כולל. ערך זה לא הגיע כדי תת ביטוח ויש בו כדי לחייב את חברת הביטוח-הנתבעת, כפי הסכום הנקוב בפוליסה. ד. לשאלת הסכם הפשרה שבין הצדדים: 23. משהסכימו הצדדים, כי חברת הביטוח תשפה את התובע במלוא ערך המשאית ותיטול את שרידיה, וזאת עוד קודם להגשת התביעה, הרי היה על חברת הביטוח לעשות זאת בזריזות המרבית, לפי הוראות החוק והפוליסה. חרף זאת, משכה חברת הביטוח את התובע בקש משך חודשים ארוכים, בלא ששיפתה אותו. אין ספק, כי התובע מצוי היה, בשלב זה, בעמדה של חולשה כנגד חברת הביטוח, שכן זו הותירה אותו חסר רכושו - רכוש שהינו כלי עבודה ומיועד ליצור פרנסה. הדברים מופיעים בסיכומיה של חברת הביטוח עצמה (סעיף 2 לסיכומים), המודה, כי התובע היה במצב כלכלי קשה. חרף זאת, נהגה הנתבעת מידת סדום, בנצלה את "מצבו הכלכלי הקשה" וניהלה מו"מ במטרה לגרוע מסכום הכסף לו הוא זכאי. 24. משכלו כל הקיצין גבי התובע, וזה הלך והגיש תביעה, באה הנתבעת ודנה אותו ברותחין, כאילו נהג בחוסר תום לב. איני מקבל שיטת פעולה בלתי ראויה זו של חברת הביטוח. 25. בחקירתו שכנגד, העיד התובע, כי העדיף לתקן את משאיתו, אלא שהיוזמה להשבתתה ונטילת שרידיה באה מחברת הביטוח (עמ' 11 שורה 9). אמנם מר אורן שמלץ העיד כי, לאור חוות דעת השמאי, המשאית היתה ברת תיקון, אולם הוא עצמו החליט, בתוקף סמכותו, לוותר על תיקון. עם זאת, הסכים מר שמלץ לפצות את התובע ב- 110,000 ש"ח בלבד (עמ' 14 שורה 12-15). אם אכן הסכימה חברת הביטוח לפצות את התובע בסך 110,000 ש"ח כטענתה, הרי מדוע זה המתינה עד להגשתה של התביעה? 26. איני מקבל את עדותו של מר אורן שמלץ לפיה, הגיעו הצדדים להסכמה באשר לתשלום הסך 110,000 ש"ח. עלי להעיר, כי עדותו של מר שמלץ לא היתה מהימנה עלי לעניין זה. נראה לי אף, כי ניהול מו"מ מאחורי גבו של פרקליט המייצג לקוח, אינה ראויה, ועלולה להוביל, כפי שארע במקרה זה, לכלל אי-הבנות. 27. יתכן אמנם, כי התנהל מו"מ אף לאחר הגשת התביעה, ולענין זה איני סומך על זכרונו של התובע לגבי המועדים בהם התנהלו המו"מ. אך עובדה היא, כי ההסכמה האמורה לא הועלתה על הכתב. יתר-על-כן: כעולה מסעיף 6.6 לתצהירו של מר שמלץ, שלחה חברת הביטוח שטר קבלה ושחרור לחתימת התובע (נספח ג' לתצהירו), כאשר היא הסכימה, כעולה מן המזכר, נספח ב' לתצהיר, כי ישולם אף בנוסף סך 7,000 ש"ח עבור הגרירה, אלא שסכום זה לא יופיע בשטר הקבלה והשחרור. רואה אנוכי במשלוח שטר הקבלה והשחרור משום הצעת פשרה בלבד. משלא קיבל התובע הצעה זו, ולא חתם על שטר הקבלה והשחרור, הרי יש בכך משום ראיה לכך, שלא היה קיבול להצעה, מצידו של התובע, ולא נקשר הסכם פשרה מחייב. 28. יתכן כי התובע ניהל מו"מ כלשהוא עם חברת הביטוח לאחר הגשת התביעה. מתצהירו של מר יונס סחבאן, שהוגש כמוצג נ1/, עולה כי החברה ומר סחבאן ניהלו מספר שיחות עם סוכן הביטוח, מר יונס עאהד בנושא - אשר ניסה לשכנע את התובע להגיע לכלל פשרה, לנוכח סגולותיו המיוחדות של עורך דינה של חברת הביטוח - אך נראה, כי מו"מ זה לא גמל כדי הסכמה מחייבת. 29. התצהיר נ1/ אין בו, בכל צורה ודרך שהם כדי לתמוך בגירסת הנתבעת, באשר לכריתתו של הסכם פשרה מחייב. נהפוך הוא - התצהיר, שהוגש דווקא על ידי הנתבעת, מלמדני, כי לא הושגה הסכמה כאמור. 30. סופו של דבר - איני מקבל את גירסת הנתבעת באשר להסכם הפשרה. אמנם הנתבעת הסכימה לשלם לתובע סכום של 89,140 ש"ח, אולם נראה, כי הצעה זו נותרה תלויה ועומדת ולא קובלה על ידי התובע. ה. ל ס י ו ם: הוכח בפני, כי משאיתו של התובע מבוטחת היתה לפי שווי של 135,000 ש"ח, וסכום זה חייבת חברת הביטוח לשלם לתובע, על פי ההלכות שפורטו בפרק ג' לפסק דיני זה לעיל. מהסך האמור ינוכו ההשתתפות עצמית בסך 5,860 ש"ח. מאידך, התובע לא הוכיח, כי הינו זכאי לדמי גרירת המשאית. לא מצאתי בפוליסה כל הוראה באשר לביטוח גרירה, ובהצעת הביטוח לא נתבקש סוג זה של ביטוח. על כן הנני דוחה את התביעה בגין דמי הגרירה. 32. בבואי לפסוק הוצאות בתיק, מביא אני בחשבון את התנהגותה של חברת הביטוח כלפי מבוטחה. סבורני, כי לא היתה כל הצדקה שהיא לאי תשלום תגמולי הביטוח במועד, ולגרירתו של התובע לבית המשפט, תוך ניהול הליכי משפט ארוכים וממושכים, שעה שחברת הביטוח עצמה יודעת, כי התובע שרוי במצוקה. חברות הביטוח אמורות לשמש כמשען ומבצר למבוטחיהן לעת צרה. אדם הרוכש פוליסת ביטוח, רשאי לשים יהבו במבטחו תוך ידיעה, כי ימצא אצלו מזור לנזקיו לעת בוא יום סגריר. הדעת אינה נותנת, כי כל אשר רכש המבוטח, הוא זכות תביעה כלפי מבטחו בבוא המועד, וכי יאלץ להתמודד בבית המשפט עם חברת הביטוח, החזקה אלפי מונים ממנו, כאשר זו האחרונה תנסה להשתחרר מחיוביה, בטיעוני סרק, ולנסות ולהביאו לכלל פשרה בכך שתדחה את תביעתו, תוך ניצול מצוקתו כפי שארע במקרה דידן. בכך נהגה הנתבעת בניגוד לעצתו של החכם באדם: "אל תאמר לרעך: לך ושוב, ומחר אתן, ויש אתך". (משלי, ג', כ"ח). הדעת אינה נותנת אף, כי במקרה כגון זה הנדון עתה, תגבה הנתבעת פרמיה מלאה לפי שווי פלוני, אשר ננקב בפוליסה, וביום פקודה תטען, כי הסך האמור נועד רק לשם גביית פרמיה, מחייב רק את התובע, ואינו מחייבה לצורך קביעת תגמולי הביטוח, בחינת "איפה ואיפה גדולה וקטנה." 33. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לחייב את הנתבעת בריבית מוגדלת כמצוות סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח (תשמ"א1981-), אלא שהתובע לא תבע ריבית מוגדלת, ועל כן לא אפסקה מיוזמתי. עם זאת, יובא הדבר במכלול שיקולי בפסיקת הוצאות, כמו גם כל יתר השיקולים שמניתי בפסקה 32 לעיל, ותוך שאני מביא בחשבון אף את העובדה, כי בישיבת יום 16.12.99 הודעתי, כי שאלת אי צירוף המוצגים ע"י התובע, תובא בחשבון לצורך פסיקת ההוצאות. אף אביא בחשבון, לצורך פסיקת ההוצאות, את גובהה של התביעה המקורית קודם שהנתבעת השלישה את הסך 89,140 ש"ח בבנק של התובע. 34. התביעה דנן הוגשה על מלוא שווי המשאית. לנוכח התפתחויות העניינים, יש לנכות את אשר שולם בבנק. על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 129,140 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.5.98 ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובניכוי הסך 15,000 ש"ח, אשר שולם ביום 30.7.98 והסך 89,140 ש"ח אשר שולם ביום 6.1.99, כשהם נושאים ריבית וצמודים למדד המחירים לצרכן הידוע, מיום תשלומם ועד למועד מתן פסק דיני זה. כמו-כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט שנשא בהן, לרבות שכ"ט השמאי, כשהן צמודות ונושאות ריבית כחוק מיום שהוצאו ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, תשא הנתבעת בשכר טרחת עורך דינו של התובע בסך 13,000 ש"ח בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רכבתאונת דרכיםביטוח רכבפוליסה